אחרי חמישים דקות שהחמור הקטן היה מתחת למים, אמר הקונה, בדברו אל עצמו: "בשעה הזאת החמור הקטן והצולע המסכן שלי בטח כבר טבע. בוא נמשוך אותו למעלה, ונעשה מהעור שלו את התוף היפה הזה."
והוא התחיל למשוך את החבל שבו קשר אותו ברגל. ומשך, ומשך, ומשך, ולבסוף ראה מופיע על פני המים...
נחשו מה? במקום חמור קטן מת, ראה מופיע על פני המים בובה חיה, שמתפתלת כמו צלופח.
כשראה את בובת העץ הזאת, חשב האיש המסכן שהוא חולם, ונשאר שם המום, עם פה פעור ועם עיניים בולטות.
כשהתאושש קצת מהתדהמה הראשונה, אמר בבכי ובגמגום: "והחמור הקטן שזרקתי לים, איפה הוא?..."
"החמור הקטן הזה זה אני!" ענה הבובה וצחק.
"אתה?"
"אני."
"אה! נוכל! אתה אולי רוצה לצחוק עליי?"
"לצחוק עליך? ממש לא, אדון יקר: אני מדבר איתך ברצינות."
"אבל איך זה שאתה, שלפני רגע היית חמור קטן, עכשיו, כשהיית במים, נעשית בובת עץ?..."
"זאת בטח השפעה של מי הים. הים עושה תעלולים כאלה."
"תיזהר, בובה, תיזהר!... אל תחשוב שתשתעשע על חשבוני. אוי לך, אם הסבלנות שלי תיגמר!"
"ובכן, אדוני: אתה רוצה לדעת את כל הסיפור האמיתי? תתיר לי את הרגל הזאת, ואספר לך אותו."
הקונה, אותו בלגניסט טוב לב, שהיה סקרן לדעת את הסיפור האמיתי, התיר לו מיד את הקשר של החבל שהחזיק אותו קשור. ואז פינוקיו, שמצא את עצמו חופשי כמו ציפור באוויר, התחיל לומר לו כך: "דע לך, אם כן, שהייתי בובת עץ כמו שאני היום. אבל הייתי קרוב־קרוב להיעשות ילד, כמו שיש כל כך הרבה בעולם הזה. אלא שבגלל שלא היה לי חשק ללמוד, ובגלל שהקשבתי לחברים רעים, ברחתי מהבית... ויום בהיר אחד, כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי הופך לחמור עם אוזניים גדולות... ועם זנב!... איזו בושה זו הייתה בשבילי!... בושה, אדון יקר, שהלוואי שלא תרגיש אפילו אתה! הביאו אותי למכירה בשוק החמורים, ושם קנה אותי מנהל של קרקס סוסים, שהכניס לעצמו לראש לעשות ממני רקדן גדול או קופץ חישוקים גדול. אבל ערב אחד, בזמן ההצגה, נפלתי נפילה רעה בתיאטרון, ונשארתי צולע בשתי הרגליים. אז המנהל, שלא ידע מה לעשות עם חמור צולע, שלח אותי שוב למכירה, ואתה קנית אותי!"
"לצערי! ושילמתי בשבילך עשרים פרוטות. ועכשיו, מי יחזיר לי את עשרים הפרוטות המסכנות שלי?"
"ולמה קנית אותי? קנית אותי כדי לעשות מהעור שלי תוף!... תוף!..."
"לצערי! ועכשיו איפה אמצא עור אחר!..."
"אל תתייאש, אדוני. יש כל כך הרבה חמורים קטנים בעולם הזה!"
"תגיד לי, שובב חצוף: והסיפור שלך נגמר כאן?"
"לא," ענה הבובה, "יש עוד שתי מילים, ואז הוא נגמר. אחרי שקנית אותי, הבאת אותי למקום הזה כדי להרוג אותי. אבל אחר כך, כשנכנעת לרגש של רחמים אנושיים, העדפת לקשור לי אבן לצוואר ולזרוק אותי לקרקעית הים. הרגש העדין הזה מכבד אותך מאוד, ואני אשמור לך עליו הכרת תודה נצחית. אבל, אדון יקר, הפעם עשית את החשבון שלך בלי הפיה..."
"ומי היא הפיה הזאת?"
"היא אמא שלי, שדומה לכל האמהות הטובות האלה, שאוהבות מאוד את הילדים שלהן ולעולם לא מורידות מהם את העין, ועוזרות להם באהבה בכל אסון, גם כשהילדים האלה, בגלל הפזיזות שלהם ובגלל ההתנהגות הרעה שלהם, היו ראויים שיעזבו אותם וישאירו אותם לנפשם. אמרתי, אם כן, שהפיה הטובה, ברגע שראתה אותי בסכנת טביעה, שלחה מיד סביבי להקה אינסופית של דגים, שחשבו שאני באמת חמור קטן מת לגמרי, והתחילו לאכול אותי! ואיזה ביסים הם לקחו! לא הייתי מאמין שדגים זוללים אפילו יותר מילדים! אחד אכל לי את האוזניים, אחד אכל לי את הלוע, אחד את הצוואר ואת הרעמה, אחד את העור של הרגליים, אחד את הפרווה של הגב... ובין האחרים היה דג קטן כל כך מנומס, שאפילו הואיל לאכול לי את הזנב."
"מהיום והלאה," אמר הקונה בזוועה, "אני נשבע לא לטעום יותר בשר של דג. הייתי מצטער מדי לפתוח מולית או בקלה מטוגנים ולמצוא בבטן שלהם זנב של חמור!"
"אני חושב כמוך," ענה הבובה וצחק. "חוץ מזה, אתה צריך לדעת שכשהדגים גמרו לאכול לי את כל הקליפה החמורית הזאת, שכיסתה אותי מהראש עד הרגליים, הגיעו, כמובן, לעצם... או ליתר דיוק, הגיעו לעץ, כי, כמו שאתה רואה, אני עשוי מעץ קשה מאוד. אבל אחרי הנגיסות הראשונות, הדגים הזוללים האלה הבינו מיד שהעץ הוא לא בשר בשביל השיניים שלהם, ונגעלו מהאוכל הקשה לעיכול הזה, והלכו להם, זה לכאן וזה לשם, בלי אפילו להסתובב ולהגיד לי תודה... והנה סיפרתי לך איך, כשמשכת את החבל, מצאת בובה חיה במקום חמור קטן מת."
"אני צוחק על הסיפור שלך," צעק הקונה בזעם. "אני יודע שהוצאתי עשרים פרוטות כדי לקנות אותך, ואני רוצה את הכסף שלי בחזרה. אתה יודע מה אעשה? אקח אותך שוב לשוק, ואמכור אותך לפי משקל, כמו עץ יבש להדלקת אש באח."
"תמכור אותי, אני מרוצה," אמר פינוקיו. אבל כשאמר את זה, קפץ וזינק לאמצע המים. ובשחייה עליזה, כשהוא מתרחק מהחוף, צעק לקונה המסכן: "שלום, אדוני. אם תצטרך עור כדי לעשות תוף, תיזכר בי."
ואחר כך צחק והמשיך לשחות. ואחרי זמן מה הסתובב אחורה וצעק חזק יותר: "שלום, אדוני... אם תצטרך קצת עץ יבש כדי להדליק את האח, תיזכר בי."
והעובדה היא שכהרף עין התרחק כל כך, שכמעט לא ראו אותו. כלומר, ראו רק על פני הים נקודה שחורה קטנה, שמדי פעם הוציאה רגליים מהמים ועשתה סלטות וקפיצות, כמו דולפין במצב רוח טוב.
בזמן שפינוקיו שחה לאן שהגורל לקח אותו, ראה באמצע הים סלע שנראה כמו שיש לבן, ולמעלה, בראש הסלע, עז קטנה ויפה, שפעתה באהבה וסימנה לו להתקרב.
הדבר הכי משונה היה זה: הצמר של העז הקטנה, במקום להיות לבן, או שחור, או מנוקד בכמה צבעים כמו של העזים האחרות, היה דווקא תכלת, אבל תכלת זוהר כל כך, שהזכיר מאוד את השיער של הילדה היפה.
אני משאיר לכם לחשוב אם הלב של פינוקיו המסכן התחיל לפעום חזק יותר! הוא הכפיל את כוחותיו ואת המרץ שלו, והתחיל לשחות לעבר הסלע הלבן. והוא כבר היה בחצי הדרך, כשהנה יצא מהמים ובא לקראתו ראש נורא של מפלצת ים, עם פה פעור כמו תהום, ועם שלוש שורות של שיניים, שהיו מפחידות אפילו לראות אותן מצוירות.
ואתם יודעים מי הייתה מפלצת הים הזאת?
מפלצת הים הזאת לא הייתה פחות ולא יותר מאותו כריש ענק, שהוזכר כבר כמה פעמים בסיפור הזה, ושבגלל ההרס שזרע והתיאבון הבלתי נדלה שלו, כינו אותו "אטילה של הדגים ושל הדייגים".
תארו לעצמכם את הבהלה של פינוקיו המסכן למראה המפלצת. הוא ניסה להתחמק ממנה, לשנות כיוון, ניסה לברוח. אבל הפה העצום והפעור הזה בא לקראתו כל הזמן במהירות של חץ.
"מהר, פינוקיו, בבקשה!" צעקה בפעייה העז הקטנה והיפה.
ופינוקיו שחה בייאוש עם הזרועות, עם החזה, עם הרגליים ועם כפות הרגליים.
"רוץ, פינוקיו, כי המפלצת מתקרבת!..."
ופינוקיו, שאסף את כל כוחותיו, הכפיל את המאמץ בשחייה.
"היזהר, פינוקיו!... המפלצת משיגה אותך! הנה היא!... הנה היא!... מהר, בבקשה, אחרת אתה אבוד!..."
ופינוקיו שחה מהר מתמיד, וקדימה, קדימה, קדימה, כמו כדור של רובה. והוא כבר התקרב לסלע, והעז הקטנה, שנטתה כולה מעל הים, כבר הושיטה לו את הכפות הקדמיות הקטנות שלה כדי לעזור לו לצאת מהמים... אבל!...
אבל עכשיו כבר היה מאוחר! המפלצת השיגה אותו. המפלצת, כששאפה אוויר פנימה, גמעה את הבובה המסכנה כמו שהייתה גומעת ביצה של תרנגולת, ובלעה אותו באלימות כזאת ובתאוות טרף כזאת, שפינוקיו, כשנפל לתוך הבטן של הכריש, נחבט מכה כל כך גסה, שנשאר המום ממנה רבע שעה.
כשהתאושש מהתדהמה הזאת, לא הצליח להבין, אפילו לא הוא, באיזה עולם הוא נמצא. סביבו היה מכל הצדדים חושך גדול: אבל חושך כל כך שחור ועמוק, שנדמה לו שנכנס עם הראש לתוך קסת מלאה דיו. הוא הקשיב ולא שמע שום רעש. רק מדי פעם הרגיש שמכים לו בפנים כמה משבים גדולים של רוח. בהתחלה לא הצליח להבין מאיפה יוצאת הרוח הזאת, אבל אחר כך הבין שהיא יוצאת מהריאות של המפלצת. כי צריך לדעת שהכריש סבל מאוד מאסתמה, וכשנשם, נדמה היה ממש שנושבת הרוח הצפונית.
פינוקיו, בהתחלה, התאמץ לאזור קצת אומץ. אבל כשהיו לו הוכחה והוכחה נוספת שהוא סגור בתוך הבטן של מפלצת הים, התחיל לבכות ולצרוח, ובוכה אמר: "הצילו! הצילו! אוי, מסכן שכמוני! אין אף אחד שיבוא להציל אותי!"
"מי אתה רוצה שיציל אותך, אומלל?" אמר בחושך הזה קול סדוק כמו של גיטרה לא מכוונת.
"מי מדבר ככה?" שאל פינוקיו, והרגיש שהוא קופא מבהלה.
"זה אני! אני טונה מסכנה, שהכריש בלע יחד איתך. ואתה, איזה דג אתה?"
"לי אין שום קשר לדגים. אני בובה."
"ואם אתה לא דג, למה נתת למפלצת לבלוע אותך?"
"לא אני נתתי שיבלעו אותי: הוא זה שבלע אותי! ועכשיו, מה אנחנו צריכים לעשות כאן בחושך?..."
"להשלים ולחכות שהכריש יעכל את שנינו!..."
"אבל אני לא רוצה שיעכלו אותי!" צעק פינוקיו, והתחיל לבכות שוב.
"גם אני לא הייתי רוצה שיעכלו אותי," הוסיפה הטונה, "אבל אני פילוסוף מספיק, ואני מתנחם במחשבה שכשנולדים טונה, יש יותר כבוד למות מתחת למים מאשר מתחת לשמן, כמו טונה בקופסה!..."
"שטויות!" צעק פינוקיו.
"זאת דעה שלי," ענתה הטונה, "ואת הדעות, כמו שאומרות הטונות הפוליטיות, צריך לכבד!"
"בקיצור... אני רוצה ללכת מכאן... אני רוצה לברוח..."
"תברח, אם תצליח!..."
"הכריש הזה שבלע אותנו גדול מאוד?" שאל הבובה.
"תאר לעצמך שהגוף שלו ארוך יותר מקילומטר, בלי לספור את הזנב."
בזמן שניהל את השיחה הזאת בחושך, נדמה היה לפינוקיו שהוא רואה, רחוק רחוק, מין אור קלוש.
"מה יכול להיות האור הקטן הזה, רחוק רחוק?" אמר פינוקיו.
"זה בטח איזה חבר שלנו לצרה, שמחכה, כמונו, לרגע שיעכלו אותו!..."
"אני רוצה ללכת לבקר אותו. אולי זה איזה דג זקן שיוכל ללמד אותי את הדרך לברוח?"
"אני מאחלת לך את זה מכל הלב, בובה יקרה."
"שלום, טונה."
"שלום, בובה, ובהצלחה."
"איפה ניפגש שוב?..."
"מי יודע?... עדיף אפילו לא לחשוב על זה!"