פינוקיו, ברגע שנפרד מהטונה, חברו הטוב, זז בגישושים בתוך החושך הזה, והלך בגישוש בתוך הגוף של הכריש, צעד אחרי צעד, לעבר האור הקטן שראה מהבהב רחוק רחוק.
ובזמן שהלך, הרגיש שרגליו משכשכות בשלולית של מים שמנוניים וחלקלקים, והמים האלה הדיפו ריח כל כך חריף של דג מטוגן, שנדמה לו שהוא באמצע ימי התענית, כשאוכלים רק דגים.
וככל שהתקדם, האור נעשה מבהיק וברור יותר. עד שהלך, והלך, ולבסוף הגיע. וכשהגיע... מה מצא? אתן לכם לנחש באלף ניחושים: הוא מצא שולחן קטן ערוך, ועליו נר דולק תקוע בבקבוק של זכוכית ירוקה, וליד השולחן ישב זקן קטן, לבן כולו, כאילו היה עשוי משלג או מקצפת, שלעס שם כמה דגים קטנים חיים, אבל חיים כל כך, שלפעמים, בזמן שאכל אותם, הם אפילו ברחו לו מהפה.
למראה הזה הרגיש פינוקיו המסכן שמחה כל כך גדולה ובלתי צפויה, שרק חוט השערה הפריד בינו לבין טירוף. הוא רצה לצחוק, רצה לבכות, רצה לומר הר של דברים. ובמקום זה ייבב בבלבול וגמגם מילים קטועות וחסרות טעם. לבסוף הצליח להוציא קריאת שמחה, ופתח את זרועותיו, התנפל על צווארו של הזקן הקטן והתחיל לצעוק: "הו! אבא'לה שלי! סוף סוף מצאתי אותך! עכשיו לא אעזוב אותך יותר, לעולם לא, לעולם לא!"
"אז העיניים שלי אומרות את האמת?" ענה הזקן הקטן ושפשף את עיניו. "אז אתה באמת פינוקיו היקר שלי?"
"כן, כן! זה אני, ממש אני! ואתה כבר סלחת לי, נכון? הו אבא'לה שלי, כמה אתה טוב!... ולחשוב שאני, לעומת זאת... הו! אבל אילו ידעת כמה אסונות ירדו לי על הראש וכמה דברים השתבשו לי! תאר לעצמך שביום שבו אתה, אבא'לה המסכן, מכרת את המעיל שלך וקנית לי את ספר האל"ף־בי"ת כדי ללכת לבית הספר, אני ברחתי לראות את הבובות, ומפעיל הבובות רצה לשים אותי על האש כדי שאצלה לו את האיל, והוא זה שאחר כך נתן לי חמישה מטבעות זהב כדי שאביא אותם לך, אבל אני פגשתי את השועל ואת החתול, שלקחו אותי לפונדק הסרטן האדום, שם הם אכלו כמו זאבים, ויצאתי לבד בלילה ופגשתי את השודדים שהתחילו לרוץ אחריי, ואני ברחתי, והם אחריי, ואני ברחתי, והם כל הזמן אחריי, ואני ברחתי, עד שתלו אותי על ענף של האלון הגדול, ואז הילדה היפה בעלת השיער התכלת שלחה לקחת אותי בכרכרה קטנה, והרופאים, כשבדקו אותי, אמרו מיד: 'אם הוא לא מת, זה סימן שהוא עדיין חי', ואז ברח לי שקר, והאף התחיל לגדול לי ולא עבר יותר בדלת של החדר, ולכן הלכתי עם השועל ועם החתול לקבור את ארבעת מטבעות הזהב, כי אחד הוצאתי בפונדק, והתוכי התחיל לצחוק, ובמקום אלפיים מטבעות לא מצאתי כלום, והשופט, כששמע שגנבו ממני, שם אותי מיד בכלא, כדי לשמח את הגנבים, ומשם, כשיצאתי, ראיתי אשכול ענבים יפה בשדה, ונלכדתי במלכודת, והאיכר, בצדק גמור, שם לי קולר של כלב כדי שאשמור על הלול, והוא הכיר בחפותי ושחרר אותי, והנחש, עם הזנב שעישן, התחיל לצחוק ונקרע לו וריד בחזה, וכך חזרתי לבית של הילדה היפה, שהייתה מתה, והיונה, כשראתה שאני בוכה, אמרה לי: 'ראיתי את אבא שלך בונה לו סירה קטנה כדי לבוא לחפש אותך', ואני אמרתי לה: 'הו! אילו היו לי כנפיים גם לי', והיא אמרה לי: 'אתה רוצה לבוא לאבא שלך?' ואני אמרתי לה: 'הלוואי! אבל מי ייקח אותי לשם?' והיא אמרה לי: 'אני אקח אותך', ואני אמרתי לה: 'איך?' והיא אמרה לי: 'עלה לי על הגב', וכך עפנו כל הלילה, ואחר כך בבוקר כל הדייגים שהסתכלו לעבר הים אמרו לי: 'יש איש מסכן בסירה קטנה שעומד לטבוע', ואני מרחוק זיהיתי אותך מיד, כי הלב אמר לי, וסימנתי לך לחזור לחוף..."
"גם אני זיהיתי אותך," אמר ג'פטו, "והייתי חוזר בשמחה לחוף. אבל איך? הים היה סוער, וגל ענק הפך לי את הסירה. אז כריש נורא שהיה שם קרוב, ברגע שראה אותי במים, רץ מיד לעברי, הוציא את הלשון, לקח אותי כמו שאני, ובלע אותי כמו כיסון קטן של בולוניה."
"וכמה זמן אתה סגור כאן בפנים?" שאל פינוקיו.
"מאז היום ההוא, כבר בערך שנתיים: שנתיים, פינוקיו שלי... שנראו לי כמו מאתיים שנה!"
"ואיך הצלחת לחיות? ואיפה מצאת את הנר? ואת הגפרורים כדי להדליק אותו, מי נתן לך?"
"עכשיו אספר לך הכול. אתה צריך לדעת, אם כן, שאותה סערה שהפכה לי את הסירה, הטביעה גם ספינת סוחר. המלחים כולם ניצלו, אבל הספינה שקעה לקרקעית, ואותו כריש, שביום ההוא היה לו תיאבון מצוין, אחרי שבלע אותי, בלע גם את הספינה..."
"מה! בלע אותה כולה בביס אחד?..." שאל פינוקיו בתדהמה.
"כולה בביס אחד. והוא ירק רק את התורן הראשי, כי נתקע לו בין השיניים כמו עצם של דג. למזלי הגדול, הספינה הזאת הייתה עמוסה לא רק בבשר שמור בקופסאות פח, אלא גם בביסקוויטים, כלומר בלחם קלוי, בבקבוקים, בצימוקים, בגבינה, בקפה, בסוכר, בנרות סטארין ובקופסאות של גפרורי שעווה. בכל הברכה הזאת הצלחתי לחיות שנתיים. אבל היום אני בטיפות האחרונות: היום במזווה כבר אין כלום, והנר הזה, שאתה רואה דולק, הוא הנר האחרון שנשאר לי..."
"ואחר כך?"
"ואחר כך, יקירי, נישאר שנינו בחושך."
"אז, אבא'לה שלי," אמר פינוקיו, "אין זמן לבזבז. צריך לחשוב מיד על בריחה."
"על בריחה?... ואיך?"
"לברוח מהפה של הכריש ולקפוץ לשחות בים."
"אתה מדבר יפה. אבל אני, פינוקיו היקר, לא יודע לשחות!"
"ומה זה משנה?... אתה תעלה עליי ותרכב על הכתפיים שלי, ואני, שאני שחיין טוב, אביא אותך בריא ושלם עד החוף."
"אשליות, ילד שלי!" ענה ג'פטו, נענע בראשו וחייך בעצב. "אתה חושב שזה אפשרי שבובה, בגובה מטר בקושי כמוך, תהיה לה כל כך הרבה כוח לשאת אותי בשחייה על הכתפיים?"
"תנסה ותראה! בכל מקרה, אם כתוב בשמיים שאנחנו צריכים למות, תהיה לנו לפחות הנחמה הגדולה למות מחובקים יחד."
ובלי לומר עוד דבר, לקח פינוקיו את הנר ביד, והלך לפנים כדי להאיר, ואמר לאביו: "בוא אחריי, ואל תפחד."
וכך הלכו זמן רב, וחצו את כל הגוף ואת כל הקיבה של הכריש. אבל כשהגיעו למקום שבו התחיל הגרון הרחב של המפלצת, החליטו לעצור, כדי להעיף מבט ולתפוס את הרגע המתאים לבריחה.
עכשיו צריך לדעת שהכריש, מכיוון שהיה זקן מאוד וסבל מאסתמה ומדפיקות לב, נאלץ לישון עם פה פתוח. לכן פינוקיו, כשהציץ מתחילת הגרון והסתכל למעלה, יכול היה לראות מחוץ לפה העצום והפעור הזה חתיכה יפה של שמיים זרועי כוכבים ואור ירח יפה מאוד.
"זה הרגע האמיתי לברוח," לחש אז, ופנה לאביו. "הכריש ישן כמו מרמוטה, הים שקט ורואים כמו ביום. בוא, אם כן, אבא'לה, אחריי, ועוד מעט נהיה ניצולים."
אמרו ועשו. הם טיפסו במעלה הגרון של מפלצת הים, וכשהגיעו לפה העצום הזה, התחילו ללכת על קצות האצבעות על הלשון: לשון כל כך רחבה וכל כך ארוכה, שנראתה כמו שביל גדול בגן. והם כבר עמדו לקפוץ את הקפיצה הגדולה ולשחות בים, כשבדיוק ברגע הכי יפה, הכריש התעטש. ובעיטוש נתן טלטלה כל כך חזקה, שפינוקיו וג'פטו מצאו את עצמם מוקפצים לאחור ומושלכים שוב לתחתית הקיבה של המפלצת.
במכה הגדולה של הנפילה כבה הנר, והאב והבן נשארו בחושך.
"ועכשיו?..." שאל פינוקיו, ונעשה רציני.
"עכשיו, ילד שלי, אנחנו אבודים לגמרי."
"למה אבודים? תן לי את היד, אבא'לה, והיזהר שלא תחליק!..."
"לאן אתה מוביל אותי?"
"אנחנו צריכים לנסות שוב לברוח. בוא איתי ואל תפחד."
ובאומרו זאת, לקח פינוקיו את אביו ביד. והם הלכו כל הזמן על קצות האצבעות, וטיפסו יחד שוב במעלה הגרון של המפלצת. אחר כך חצו את כל הלשון, ועברו מעל שלוש שורות השיניים. אבל לפני הקפיצה הגדולה, אמר הבובה לאביו: "תעלה עליי, תרכב על הכתפיים שלי, ותחבק אותי חזק חזק. בשאר אני אטפל."
ברגע שג'פטו התיישב היטב על כתפי הבן, פינוקיו האמיץ, בטוח בעצמו, קפץ למים והתחיל לשחות. הים היה שקט כמו שמן, הירח זרח בכל אורו, והכריש המשיך לישון שינה כל כך עמוקה, שאפילו יריית תותח לא הייתה מעירה אותו.