בזמן שפינוקיו שחה במהירות כדי להגיע לחוף, הבחין שאביו, שרכב על כתפיו ורגליו חצי במים, רעד בלי הפסקה, כאילו תקפה את האיש המסכן קדחת.
הוא רעד מקור או מפחד? מי יודע?... אולי קצת מזה וקצת מזה. אבל פינוקיו, שחשב שהרעד הוא מפחד, אמר לו כדי לעודד אותו: "אומץ, אבא! בעוד כמה דקות נגיע ליבשה ונינצל."
"אבל איפה החוף המבורך הזה?" שאל הזקן הקטן, שנעשה מודאג יותר ויותר, ומיקד את עיניו כמו שעושים חייטים כשהם משחילים חוט במחט. "הנה אני כאן, מסתכל לכל הכיוונים, ולא רואה שום דבר מלבד שמיים וים."
"אבל אני רואה גם את החוף," אמר הבובה. "לידיעתך, אני כמו חתולים: אני רואה טוב יותר בלילה מאשר ביום."
פינוקיו המסכן העמיד פנים שהוא במצב רוח טוב. אבל במקום זה... במקום זה התחיל לאבד את האומץ: הכוחות שלו נחלשו, הנשימה שלו נעשתה כבדה ומתנשפת... בקיצור, הוא כבר לא יכול היה יותר, והחוף עדיין היה רחוק.
הוא שחה כל עוד היה לו אוויר. אחר כך הסתובב עם הראש לעבר ג'פטו ואמר במילים קטועות: "אבא שלי, תעזור לי... כי אני מת..."
ואב ובן כבר עמדו לטבוע, כששמעו קול של גיטרה לא מכוונת שאמר: "מי זה שמת?"
"זה אני ואבא המסכן שלי!"
"את הקול הזה אני מזהה! אתה פינוקיו!..."
"בדיוק. ואתה?"
"אני הטונה, החבר שלך לכלא בבטן הכריש."
"ואיך הצלחת לברוח?"
"חיקיתי את הדוגמה שלך. אתה זה שהראית לי את הדרך, ואחריך ברחתי גם אני."
"טונה שלי, הגעת בדיוק בזמן! אני מבקש ממך, בשם האהבה שלך לטונות הקטנות, הילדים שלך: תעזור לנו, אחרת אנחנו אבודים."
"בשמחה ובכל הלב. תיאחזו שניכם בזנב שלי, ותנו לי להוביל אתכם. בארבע דקות אביא אתכם לחוף."
ג'פטו ופינוקיו, כפי שאתם יכולים לדמיין, קיבלו מיד את ההזמנה. אבל במקום להיאחז בזנב, חשבו שיהיה נוח יותר פשוט לשבת על הגב של הטונה.
"אנחנו כבדים מדי?" שאל אותה פינוקיו.
"כבדים? אפילו לא קצת. נדמה לי שיש עליי שתי קליפות של צדפים," ענתה הטונה, שהייתה בעלת גוף כל כך גדול וחסון, שנראתה כמו עגל בן שנתיים.
כשהגיעו לחוף, קפץ פינוקיו ראשון ליבשה כדי לעזור לאביו לעשות אותו דבר. אחר כך הסתובב אל הטונה, ובקול נרגש אמר לה: "חברה שלי, הצלת את אבא שלי! אין לי מילים להודות לך מספיק! הרשי לי לפחות לתת לך נשיקה, לאות הכרת תודה נצחית!..."
הטונה הוציאה את הפרצוף מהמים, ופינוקיו, כורע על ברכיו על האדמה, הניח לה נשיקה חמה מאוד על הפה. למשמע הרוך הספונטני והחם כל כך הזה, הטונה המסכנה, שלא הייתה רגילה לזה, התרגשה כל כך, שהתביישה שיראו אותה בוכה כמו תינוקת, הכניסה שוב את הראש מתחת למים ונעלמה.
בינתיים עלה היום.
אז פינוקיו הציע את זרועו לג'פטו, שבקושי היה לו אוויר לעמוד על הרגליים, ואמר לו: "תישען על הזרוע שלי, אבא'לה יקר, ובוא נלך. נלך לאט לאט כמו נמלים, וכשנתעייף, ננוח לאורך הדרך."
"ולאן אנחנו צריכים ללכת?" שאל ג'פטו.
"לחפש בית או בקתה, שבהם ייתנו לנו בחסד פת לחם וקצת קש שישמש לנו מיטה."
עוד לא עשו מאה צעדים, כשראו יושבים בשולי הדרך שני פרצופים מכוערים, שעמדו שם ופשטו יד.
אלה היו החתול והשועל. אבל אי אפשר היה עוד לזהות אותם כפי שהיו פעם. תארו לעצמכם שהחתול, מרוב שהעמיד פנים שהוא עיוור, נעשה בסוף עיוור באמת. והשועל, שהזדקן, הקריח והתנוון כולו מצד אחד, כבר לא היה לו אפילו זנב. ככה זה. הגנבת העלובה הזאת, שנפלה לעוני הכי עלוב, נאלצה יום אחד למכור אפילו את הזנב היפה מאוד שלה לרוכל נודד, שקנה אותו כדי לעשות לעצמו מנפת זבובים.
"הו, פינוקיו!" צעק השועל בקול בכייני. "תעשה קצת חסד עם שני החולים המסכנים האלה!"
"חולים!" חזר החתול.
"שלום, מתחפשים!" ענה הבובה. "רימיתם אותי פעם אחת, ועכשיו לא תתפסו אותי שוב."
"תאמין לנו, פינוקיו, שהיום אנחנו עניים ואומללים באמת!"
"באמת!" חזר החתול.
"אם אתם עניים, מגיע לכם. תזכרו את הפתגם שאומר: 'כסף גנוב לעולם לא מניב פרי.' שלום, מתחפשים."
"רחם עלינו!..."
"עלינו!"
"שלום, מתחפשים! תזכרו את הפתגם שאומר: 'קמח של השטן הופך כולו לסובין.'"
"אל תעזוב אותנו!..."
"...זוב אותנו!" חזר החתול.
"שלום, מתחפשים! תזכרו את הפתגם שאומר: 'מי שגונב לחברו את המעיל, מת בדרך כלל בלי חולצה.'"
ובאומרו זאת, המשיכו פינוקיו וג'פטו בשקט בדרכם, עד שאחרי עוד מאה צעדים ראו בקצה של שביל, באמצע השדות, בקתה יפה עשויה כולה קש, עם גג מכוסה רעפים ולבנים.
"בבקתה הזאת בטח גר מישהו," אמר פינוקיו. "בוא נלך לשם ונדפוק."
ובאמת הלכו ודפקו בדלת.
"מי שם?" אמר קול קטן מבפנים.
"אנחנו אבא מסכן ובן מסכן, בלי לחם ובלי קורת גג," ענה הבובה.
"סובבו את המפתח, והדלת תיפתח," אמר אותו קול קטן.
פינוקיו סובב את המפתח, והדלת נפתחה. ברגע שנכנסו, הסתכלו לכאן, הסתכלו לשם, ולא ראו אף אחד.
"אז איפה בעל הבקתה?" אמר פינוקיו בתדהמה.
"הנני כאן למעלה!"
אב ובן הסתובבו מיד לעבר התקרה, וראו על קורה קטנה את הצרצר המדבר.
"הו! צרצר קטן ויקר שלי," אמר פינוקיו ובירך אותו בנימוס.
"עכשיו אתה קורא לי 'הצרצר הקטן והיקר שלך', נכון? אבל אתה זוכר כשכדי לגרש אותי מהבית שלך זרקת עליי ידית של פטיש?"
"אתה צודק, צרצר קטן! תגרש גם אותי... תזרוק גם עליי ידית של פטיש. אבל רחם על אבא המסכן שלי..."
"אני ארחם על האבא וגם על הבן! אבל רציתי להזכיר לך את ההתנהגות הרעה שקיבלתי, כדי ללמד אותך שבעולם הזה, כשאפשר, צריך להיות אדיבים כלפי כולם, אם אנחנו רוצים שיחזירו לנו באותה אדיבות בימי מצוקה."
"אתה צודק, צרצר קטן, אתה צודק לגמרי, ואני אזכור את הלקח שנתת לי. אבל תגיד לי, איך הצלחת לקנות לעצמך את הבקתה היפה הזאת?"
"את הבקתה הזאת נתנה לי במתנה אתמול עז חיננית, שהייתה לה צמר בצבע תכלת יפה מאוד."
"והעז, לאן הלכה?" שאל פינוקיו בסקרנות רבה מאוד.
"אני לא יודע."
"ומתי היא תחזור?..."
"היא לא תחזור לעולם. אתמול היא יצאה לדרך עצובה כולה, ופועה, נדמה היה שהיא אומרת: 'פינוקיו המסכן!... עכשיו כבר לא אראה אותו יותר!... הכריש בטח כבר טרף אותו!...'"
"היא באמת אמרה כך?... אז זאת הייתה היא!... זאת הייתה היא!... זאת הייתה הפיה הקטנה והיקרה שלי!..." התחיל לצעוק פינוקיו, מתייפח ובוכה בלי הפסקה.
כשבכה הרבה, ניגב את עיניו, הכין מיטה טובה של קש, והשכיב עליה את ג'פטו הזקן. אחר כך שאל את הצרצר המדבר: "תגיד לי, צרצר קטן, איפה אוכל למצוא כוס חלב בשביל אבא המסכן שלי?"
"שלושה שדות מכאן גר הגנן ג'אנג'ו, שמגדל פרות. לך אליו, ותמצא את החלב שאתה מחפש."
פינוקיו הלך בריצה לביתו של הגנן ג'אנג'ו. אבל הגנן אמר לו: "כמה חלב אתה רוצה?"
"אני רוצה כוס מלאה."
"כוס חלב עולה פרוטה. תתחיל בינתיים בזה שתיתן לי את הפרוטה."
"אין לי אפילו אגורה," ענה פינוקיו, מושפל ועצוב כולו.
"רע, בובה שלי," ענה הגנן. "אם אין לך אפילו אגורה, אין לי אפילו אצבע של חלב."
"אין ברירה!" אמר פינוקיו, ועשה תנועה כאילו הוא הולך.
"חכה קצת," אמר ג'אנג'ו. "בינך לביני אפשר להסתדר. אתה מוכן לסובב את גלגל המים?"
"מה זה גלגל מים?"
"זה מתקן העץ הזה שמשמש להעלות מים מהבור כדי להשקות את הירקות."
"אנסה..."
"אם כך, תעלה לי מאה דליים של מים, ואני אתן לך בתמורה כוס חלב."
"בסדר."
ג'אנג'ו הוביל את הבובה לגינת הירק ולימד אותו איך לסובב את גלגל המים. פינוקיו התחיל מיד לעבוד. אבל לפני שהעלה את מאה דליי המים, היה כולו נוטף זיעה מהראש עד הרגליים. עבודה קשה כזאת מעולם לא עשה.
"עד עכשיו את העבודה הזאת, לסובב את גלגל המים," אמר הגנן, "נתתי לחמור הקטן שלי לעשות. אבל היום החיה המסכנה הזאת גוססת."
"תיקח אותי לראות אותו?" אמר פינוקיו.
"בשמחה."
ברגע שפינוקיו נכנס לאורווה, ראה חמור קטן ויפה שוכב על הקש, מותש מרעב ומעבודה רבה מדי. כשהסתכל בו היטב היטב, אמר בלבו, נסער: "ובכל זאת אני מכיר את החמור הקטן הזה! זה לא פרצוף חדש בשבילי!"
והוא התכופף אליו ושאל אותו בשפת החמורים: "מי אתה?"
לשאלה הזאת פקח החמור הקטן את עיניו הגוססות, וענה בגמגום באותה שפה: "אני פ... תי... לון."
ואחר כך עצם שוב את העיניים ומת.
"הו! פתילון המסכן!" אמר פינוקיו בחצי קול. והוא לקח חופן קש וניגב דמעה שזלגה לו על הפנים.
"אתה מתרגש כל כך בגלל חמור שלא עלה לך כלום?" אמר הגנן. "מה אני צריך לעשות, שקניתי אותו בכסף מזומן?"
"אגיד לך... הוא היה חבר שלי..."
"חבר שלך?"
"חבר שלי לכיתה!..."
"מה?!" צעק ג'אנג'ו ופרץ בצחוק גדול. "מה?! היו לך חמורים בתור חברים לכיתה?... אני יכול לדמיין איזה לימודים יפים עשית!..."
הבובה, שהרגיש מושפל מהמילים האלה, לא ענה. אבל הוא לקח את כוס החלב שלו, החמימה כמעט, וחזר לבקתה.
ומאותו יום והלאה, המשיך יותר מחמישה חודשים לקום כל בוקר, לפני עלות השחר, כדי ללכת לסובב את גלגל המים, וכך להרוויח את כוס החלב ההיא, שעשתה כל כך טוב לבריאות החלשה של אביו. ולא הסתפק בזה: כי בזמן הפנוי למד גם לקלוע סלים וסלסלות מקני סוף, ובכסף שהרוויח מהם, דאג בתבונה רבה מאוד לכל ההוצאות היומיומיות. בין השאר בנה בעצמו עגלה קטנה ונאה כדי לקחת את אביו לטייל בימים היפים, ולתת לו לנשום קצת אוויר.
ובערבים התאמן בקריאה ובכתיבה. הוא קנה בכפר הסמוך בכמה פרוטות ספר עבה, שחסרו לו עמוד השער והתוכן, ובו קרא. ובשביל לכתוב, השתמש בזרד מחודד כמו עט. ומכיוון שלא היו לו לא קסת ולא דיו, טבל אותו בבקבוקון מלא מיץ של אוכמניות ושל דובדבנים.
והעובדה היא שבזכות הרצון הטוב שלו להתאמץ, לעבוד ולהתקדם, לא רק שהצליח לפרנס כמעט ברווחה את אביו, שהיה תמיד חולני, אלא גם הצליח לחסוך ארבעים פרוטות כדי לקנות לעצמו בגד חדש.
בוקר אחד אמר לאביו: "אני הולך לשוק הסמוך לקנות לעצמי ז'קט קטן, כובע קטן וזוג נעליים. כשאחזור הביתה," הוסיף בצחוק, "אהיה לבוש כל כך יפה, שתחשוב שאני אדון גדול."
והוא יצא מהבית והתחיל לרוץ, עליז ומרוצה כולו. ופתאום שמע שקוראים לו בשמו, וכשהסתובב, ראה שבלולה יפה שהגיחה מתוך המשוכה.
"אתה לא מזהה אותי?" אמרה השבלולה.
"נדמה לי, ולא נדמה לי..."
"אתה לא זוכר את השבלולה ההיא, שהייתה משרתת אצל הפיה בעלת השיער התכלת? אתה לא זוכר את הפעם ההיא, כשירדתי להאיר לך, ואתה נשארת עם רגל תקועה בדלת הבית?"
"אני זוכר הכול," צעק פינוקיו. "תעני לי מיד, שבלולה יפה: איפה השארת את הפיה הטובה שלי? מה היא עושה? היא סלחה לי? היא עוד זוכרת אותי? היא עוד אוהבת אותי? היא רחוקה מאוד מכאן? אני יכול ללכת לבקר אותה?"
לכל השאלות האלה, שנשאלו בחיפזון ובלי לעצור לנשום, ענתה השבלולה במתינות הרגילה שלה: "פינוקיו שלי! הפיה המסכנה שוכבת במיטה בבית החולים!..."
"בבית החולים?..."
"לצערי. היא נפגעה מאלף אסונות, חלתה קשה, ואין לה כבר כסף לקנות לעצמה פת לחם."
"באמת?... הו! איזה כאב גדול גרמת לי! הו! פיה קטנה ומסכנה! פיה קטנה ומסכנה! פיה קטנה ומסכנה! אילו היה לי מיליון, הייתי רץ להביא לה אותו... אבל יש לי רק ארבעים פרוטות... הנה הן כאן! בדיוק הלכתי לקנות לעצמי בגד חדש. קחי אותן, שבלולה, ולכי להביא אותן מיד לפיה הטובה שלי."
"והבגד החדש שלך?"
"מה אכפת לי מהבגד החדש? הייתי מוכר גם את הסמרטוטים האלה שעליי, כדי לעזור לה! לכי, שבלולה, ותמהרי! ובעוד יומיים תחזרי לכאן, כי אני מקווה שאוכל לתת לך עוד כמה פרוטות. עד עכשיו עבדתי כדי לפרנס את אבא שלי. מהיום והלאה, אעבוד חמש שעות יותר כדי לפרנס גם את אמא הטובה שלי. שלום, שבלולה, ובעוד יומיים אני מחכה לך."
השבלולה, בניגוד להרגלה, התחילה לרוץ כמו לטאה בשמש הלוהטת של אוגוסט.
כשפינוקיו חזר הביתה, שאל אותו אביו: "והבגד החדש?"
"לא הצלחתי למצוא אחד שיתאים לי. אין ברירה!... אקנה אותו בפעם אחרת."
באותו ערב, פינוקיו, במקום להישאר ער עד עשר, נשאר ער עד אחרי חצות! ובמקום לעשות שמונה סלים מקני סוף, עשה שישה עשר.
אחר כך הלך לישון ונרדם. ובשנתו נדמה לו שהוא רואה בחלום את הפיה, יפה ומחייכת כולה, שאחרי שנתנה לו נשיקה, אמרה לו כך: "כל הכבוד, פינוקיו! בזכות הלב הטוב שלך, אני סולחת לך על כל התעלולים שעשית עד היום. ילדים שעוזרים באהבה להוריהם בעוני ובמחלה שלהם, ראויים תמיד לשבח גדול ולאהבה גדולה, גם אם אי אפשר להציג אותם כדוגמה לצייתנות ולהתנהגות טובה. תהיה נבון בעתיד, ותהיה מאושר."
ברגע הזה נגמר החלום, ופינוקיו התעורר עם עיניים פקוחות לרווחה.
עכשיו תארו לעצמכם מה הייתה התדהמה שלו, כשהתעורר, וגילה שהוא כבר לא בובת עץ, אלא שנעשה, במקום זה, ילד כמו כל האחרים. הוא העיף מבט מסביב, ובמקום קירות הקש הרגילים של הבקתה, ראה חדר קטן ויפה, מרוהט ומקושט בפשטות כמעט אלגנטית. כשקפץ מהמיטה, מצא מוכנים בגדים חדשים ויפים, כובע חדש וזוג מגפונים מעור, שהתאימו לו בדיוק מושלם.
ברגע שהתלבש, באופן טבעי הכניס את הידיים לכיסים, והוציא ארנק קטן משנהב, שעליו נכתבו המילים האלה: "הפיה בעלת השיער התכלת מחזירה לפינוקיו היקר שלה את ארבעים הפרוטות, ומודה לו מאוד על הלב הטוב שלו." כשפתח את הארנק, במקום ארבעים פרוטות של נחושת, נצצו בו ארבעים מטבעות זהב, חדשים לגמרי.
אחר כך הלך להסתכל במראה, ונדמה היה לו שהוא מישהו אחר. הוא לא ראה עוד משתקפת את הדמות הרגילה של בובת העץ, אלא ראה את הדמות הזריזה והנבונה של ילד יפה עם שיער ערמוני, עם עיניים תכולות ועם מראה עליז ושמח כמו חג.
בתוך כל הפלאים האלה, שבאו זה אחר זה, פינוקיו כבר לא ידע אפילו בעצמו אם הוא באמת ער או שהוא עדיין חולם בעיניים פקוחות.
"ואבא שלי, איפה הוא?" צעק פתאום. וכשנכנס לחדר הסמוך, מצא את ג'פטו הזקן בריא, זריז ובמצב רוח טוב, כמו פעם. הוא כבר חזר מיד למקצוע שלו, מגלף עץ, ובדיוק עיצב מסגרת יפה מאוד, עשירה בעלים, בפרחים ובראשים קטנים של כל מיני חיות.
"תספק לי סקרנות, אבא'לה: איך אפשר להסביר את כל השינוי הפתאומי הזה?" שאל אותו פינוקיו, קפץ על צווארו וכיסה אותו בנשיקות.
"השינוי הפתאומי הזה בבית שלנו הוא כולו בזכותך," אמר ג'פטו.
"למה בזכותי?"
"כי כשילדים, מרעים נעשים טובים, יש להם הכוח לתת מראה חדש ומחייך גם לתוך המשפחות שלהם."
"ופינוקיו הישן, מעץ, איפה הוא התחבא?"
"הנה הוא שם!" ענה ג'פטו, והצביע על בובה גדולה שנשענה על כיסא, עם הראש מוטה לצד אחד, עם הזרועות משתלשלות ועם הרגליים מוצלבות ומקופלות באמצע, כך שזה היה נס שהיא בכלל עמדה.
פינוקיו הסתובב להסתכל בה. ואחרי שהסתכל בה קצת, אמר בלבו בשביעות רצון גדולה מאוד: "כמה הייתי מצחיק כשהייתי בובה! וכמה אני שמח עכשיו שנעשיתי ילד הגון!..."