"כיסופי נדודים עתיקים מזנקים, ושלשלת המנהג חורקת; שוב, משנת חורף ממושכת, דם הפרא מתעורר ונדלק."
באק לא קרא עיתונים, אחרת היה יודע שצרות מתבשלות, לא רק לו, אלא לכל כלב של חוף, חזק שרירים ובעל פרווה חמה וארוכה, מפיוג'ט סאונד ועד סן דייגו. כי אנשים, שגיששו בחשכת הקוטב, מצאו מתכת צהובה, ומכיוון שחברות ספנות ותחבורה הרעישו עולמות על התגלית, אלפי אנשים נהרו אל הצפון. האנשים האלה רצו כלבים, והכלבים שרצו היו כלבים כבדים, עם שרירים חזקים לעמול בהם, ופרוות עבות להגן עליהם מן הכפור.
באק גר בבית גדול בעמק סנטה קלרה שטוף השמש. "המקום של השופט מילר", קראו לו. הוא עמד הרחק מן הדרך, חציו מוסתר בין העצים, שדרכם אפשר היה להציץ במרפסת הרחבה והקרירה שהקיפה את ארבעת צדדיו. אל הבית הובילו שבילי חצץ שהתפתלו בין מדשאות רחבות ומתחת לענפים השזורים של צפצפות גבוהות. מאחור היה הכול בקנה מידה רחב עוד יותר מאשר מלפנים. היו אורוות גדולות, שבהן התנהלו תריסר סייסים ונערים, שורות של בקתות משרתים מכוסות גפנים, מערך אינסופי ומסודר של מבני עזר, סוכות ענבים ארוכות, אחו ירוק, מטעים וערוגות פטל. אחר כך היו משאבת הבאר הארטזית, ובריכת הבטון הגדולה שבה טבלו בניו של השופט מילר בבוקר והתקררו בשעות אחר הצהריים החמות.
ועל האחוזה הגדולה הזאת שלט באק. כאן נולד, וכאן חי את ארבע שנות חייו. נכון, היו כלבים אחרים. לא יכלו שלא להיות כלבים אחרים במקום עצום כל כך, אבל הם לא נחשבו. הם באו והלכו, גרו במלונות הצפופות, או חיו בצנעה בפינות הבית, כדרכם של טוטס, הפאג היפני, או איזבל, הכלבה המקסיקנית חסרת השיער: יצורים מוזרים שרק לעתים רחוקות הוציאו אף מן הדלת או הניחו רגל על הקרקע. מן הצד השני היו הפוקסטרייר, עשרים לפחות, שנבחו איומים מפחידים על טוטס ואיזבל, שהביטו בהם מן החלונות, מוגנים בלגיון של חדרניות חמושות במטאטאים ובסחבות.
אבל באק לא היה לא כלב בית ולא כלב מלונה. כל הממלכה הייתה שלו. הוא צלל לבריכת השחייה או יצא לציד עם בני השופט; הוא ליווה את מולי ואליס, בנות השופט, בטיולים ארוכים בדמדומים או מוקדם בבוקר; בלילות חורף שכב לרגלי השופט מול האש השואגת בספרייה; הוא נשא את נכדי השופט על גבו, או גלגל אותם בדשא, ושמר על צעדיהם בהרפתקאות פרועות עד המזרקה שבחצר האורווה, ואף הלאה משם, למקום שבו היו המכלאות וערוגות הפטל. בין הטרייר צעד בגאון, ואת טוטס ואיזבל התעלם מהם לגמרי, כי הוא היה מלך: מלך על כל היצורים הזוחלים, הרוחשים והמעופפים במקום של השופט מילר, כולל בני האדם.
אביו, אלמו, כלב סנט ברנרד ענקי, היה בן לוויתו הבלתי נפרד של השופט, ובאק נראה עומד ללכת בדרכו של אביו. הוא לא היה גדול כל כך: הוא שקל רק שישים ושלושה קילוגרמים, כי אמו, שפ, הייתה כלבת רועים סקוטית. ובכל זאת, שישים ושלושה קילוגרמים, שאליהם נוסף הכבוד שבא מחיים טובים ומכבוד כללי, אפשרו לו לשאת את עצמו בדרך מלכותית לגמרי. במשך ארבע השנים מאז גוריותו חי חיים של אציל שבע; הייתה לו גאווה עצמית נאה, והוא אף היה מעט אנוכי, כמו שבעלי אחוזות כפריים נעשים לפעמים בגלל בדידותם. אבל הוא הציל את עצמו מלהיות סתם כלב בית מפונק. ציד ושעשועי חוץ דומים הורידו ממנו את השומן והקשיחו את שריריו; ובשבילו, כמו בשביל העמים הטובלים במים קרים, אהבת המים הייתה תרופה מחזקת ושומרת בריאות.
וזה היה סוג הכלב שהיה באק בסתיו של 1897, כשתגלית הזהב בקלונדייק גררה אנשים מכל העולם אל הצפון הקפוא. אבל באק לא קרא עיתונים, והוא לא ידע שמנואל, אחד מעוזרי הגנן, היה מכר לא רצוי. למנואל היה חטא אחד שלא הרפה ממנו. הוא אהב לשחק בהגרלה הסינית. וגם בהימוריו הייתה לו חולשה אחת שלא הרפתה ממנו: אמונה בשיטה; וזה הבטיח את אבדונו. כי לשחק לפי שיטה צריך כסף, ושכרו של עוזר גנן לא עולה על צורכי אישה וצאצאים רבים.
השופט היה באסיפה של אגודת מגדלי הצימוקים, והבנים היו עסוקים בהקמת מועדון ספורט, בלילה הבלתי נשכח של בגידתו של מנואל. איש לא ראה אותו ואת באק יוצאים דרך המטע למה שבאק דימה שהוא סתם טיול. ומלבד אדם בודד אחד, איש לא ראה אותם מגיעים לתחנת העצירה הקטנה שנקראה קולג' פארק. האיש הזה דיבר עם מנואל, וכסף צלצל ביניהם.
"היית יכול לעטוף את הסחורה לפני שאתה מוסר אותה," אמר הזר בגסות, ומנואל כרך חבל חזק פעמיים סביב צווארו של באק מתחת לקולר.
"תסובב אותו, ותחנוק אותו הרבה," אמר מנואל, והזר רטן אישור מוכן.
באק קיבל את החבל בכבוד שקט. נכון, זה היה מעשה לא רגיל: אבל הוא למד לסמוך על אנשים שהכיר, ולייחס להם חוכמה שעולה על חוכמתו. אבל כשקצות החבל הונחו בידי הזר, נהם באיום. הוא רק רמז על אי שביעות רצונו, ובגאוותו האמין שלרמוז פירושו לצוות. אבל להפתעתו, החבל התהדק סביב צווארו, ועצר את נשימתו. בזעם מהיר זינק על האיש, שפגש אותו באמצע הדרך, תפס אותו קרוב בגרון, ובסיבוב זריז הפיל אותו על גבו. ואז התהדק החבל בלי רחם, בזמן שבאק נאבק בזעם, לשונו משתלשלת מפיו וחזהו הגדול מתנשם לשווא. מעולם בחייו לא נהגו בו בשפלות כזאת, ומעולם בחייו לא כעס כל כך. אבל כוחו אזל, עיניו התערפלו, והוא לא ידע דבר כשהרכבת נעצרה ושני האנשים זרקו אותו לקרון המטען.
הדבר הבא שידע, היה מודע במעומעם לכך שלשונו כואבת ושהוא מיטלטל באיזה כלי רכב. הצווחה הצרודה של קטר שורק בצומת אמרה לו היכן הוא. הוא נסע לעתים קרובות מדי עם השופט מכדי שלא יכיר את התחושה של נסיעה בקרון מטען. הוא פקח את עיניו, ובהן עלה זעמו חסר הרסן של מלך חטוף. האיש זינק אל גרונו, אבל באק היה מהיר ממנו. לסתותיו נסגרו על היד, ולא הרפו עד שחושיו נחנקו ממנו שוב.
"כן, יש לו התקפים," אמר האיש, והסתיר את ידו המרוסקת מפקיד המטען, שנמשך לשם בגלל קולות המאבק. "אני לוקח אותו בשביל הבוס לסן פרנסיסקו. רופא כלבים מעולה שם חושב שהוא יכול לרפא אותו."
על הנסיעה של אותו לילה דיבר האיש ברהיטות רבה, בשביל עצמו, בסככה קטנה מאחורי מסבאה על חוף הנמל של סן פרנסיסקו.
"כל מה שאני מקבל על זה זה חמישים," רטן; "ולא הייתי עושה את זה שוב בעד אלף, במזומן."
ידו הייתה עטופה במטפחת מגואלת בדם, ורגל המכנסיים הימנית הייתה קרועה מן הברך ועד הקרסול.
"כמה קיבל הטיפש השני?" שאל בעל המסבאה.
"מאה," הייתה התשובה. "לא היה לוקח אגורה פחות, אלוהים יעזור לי."
"זה עושה מאה וחמישים," חישב בעל המסבאה; "והוא שווה את זה, אחרת אני טמבל."
החוטף פתח את העטיפות המגואלות והביט בידו הקרועה. "אם לא אחטוף כלבת..."
"זה יהיה כי נולדת להיתלות," צחק בעל המסבאה. "בוא, תן לי יד לפני שאתה מסתלק," הוסיף.
המום, סובל כאב בלתי נסבל בגרונו ובלשונו, וחצי מחייו נחנקו ממנו, ניסה באק להתעמת עם מעניו. אבל הוא הופל ונחנק שוב ושוב, עד שהצליחו לנסר את קולר הפליז הכבד מצווארו. אחר כך הוסר החבל, והוא הושלך לתוך ארגז דמוי כלוב.
שם שכב בשארית הלילה המייגע, מטפח את זעמו ואת גאוותו הפגועה. הוא לא יכול היה להבין מה פשר כל זה. מה רוצים ממנו, האנשים הזרים האלה? למה הם מחזיקים אותו סגור בארגז הצר הזה? הוא לא ידע למה, אבל הרגיש מדוכא מתחושה מעורפלת של אסון קרב. כמה פעמים במהלך הלילה קפץ על רגליו כשדלת הסככה נפתחה בקשקוש, וציפה לראות את השופט, או לפחות את הבנים. אבל בכל פעם היו אלה פניו התפוחות של בעל המסבאה שהציצו פנימה אליו באור החולני של נר חלב. ובכל פעם הנביחה השמחה שרעדה בגרונו של באק התעקמה לנהמה פראית.
אבל בעל המסבאה עזב אותו במנוחה, ובבוקר נכנסו ארבעה אנשים והרימו את הארגז. עוד מענים, החליט באק, כי הם היו יצורים רעים למראה, מרופטים ומוזנחים; והוא השתולל וזעם עליהם מבעד לסורגים. הם רק צחקו ותקעו בו מקלות, שבהם נשך מיד בשיניו עד שהבין שזה מה שהם רוצים. אז שכב בזעף והניח להם להרים את הארגז לעגלה. אחר כך הוא, והארגז שבו היה כלוא, התחילו מעבר דרך ידיים רבות. פקידים במשרד המשלוחים קיבלו אותו לטיפולם; הוא הוסע בעגלה אחרת; משאית נשאה אותו, עם מבחר של ארגזים וחבילות, על ספינת מעבורת; הוא הוסע מן הספינה לתחנת רכבת גדולה, ולבסוף הופקד בקרון משלוחים.
שני ימים ולילות נגרר קרון המשלוחים הזה בזנב קטרים צווחניים; ושני ימים ולילות באק לא אכל ולא שתה. בכעסו קיבל את התקרבויותיהם הראשונות של שליחי המשלוחים בנהמות, והם נקמו בו בהקנטות. כשהטיל את עצמו על הסורגים, רועד ומעלה קצף, צחקו עליו ולעגו לו. הם נהמו ונבחו כמו כלבים מתועבים, יללו כמו חתולים, ונפנפו בזרועותיהם וקראו כמו תרנגולים. זה היה טיפשי מאוד, הוא ידע; אבל משום כך עוד יותר עלבון לכבודו, וזעמו גבר וגבר. הרעב לא הפריע לו כל כך, אבל המחסור במים גרם לו סבל קשה וליבה את זעמו עד חום של קדחת. ולמעשה, מכיוון שהיה מתוח ורגיש מאוד, היחס הרע הכניס אותו לקדחת, שניזונה מן הדלקת של גרונו ולשונו היבשים והנפוחים.
הוא שמח על דבר אחד: החבל הוסר מצווארו. החבל נתן להם יתרון לא הוגן; אבל עכשיו כשהוא הוסר, הוא יראה להם. לעולם לא יכרכו עוד חבל סביב צווארו. על זה גמר אומר. שני ימים ולילות לא אכל ולא שתה, ובמשך שני ימים ולילות של עינוי אלה, צבר מאגר של זעם שבישר רעות לכל מי שייתקל בו ראשון. עיניו נעשו אדומות מדם, והוא הפך לשד משתולל. כל כך השתנה, שהשופט עצמו לא היה מזהה אותו; ושליחי המשלוחים נשמו לרווחה כשפרקו אותו מן הרכבת בסיאטל.
ארבעה אנשים נשאו בזהירות את הארגז מן העגלה לחצר אחורית קטנה בעלת חומות גבוהות. איש חסון, בסוודר אדום שהשתלשל בנדיבות בצוואר, יצא וחתם בספר בשביל העגלון. זה האיש, ניחש באק, המענה הבא, והוא הטיל את עצמו בפראות על הסורגים. האיש חייך חיוך קודר, והביא גרזן קטן ואלה.
"אתה לא מתכוון להוציא אותו עכשיו?" שאל העגלון.
"בטח," השיב האיש, ותקע את הגרזן בארגז כמנוף.
ארבעת האנשים שנשאו אותו פנימה התפזרו מיד, וממקומות בטוחים על ראש החומה התכוננו לצפות בהצגה.
באק הסתער על העץ המתבקע, נעץ בו את שיניו, השתער והתגושש איתו. בכל מקום שהגרזן נפל עליו מבחוץ, הוא היה שם מבפנים, נוהם ומתנשף, להוט בזעם לצאת בדיוק כמו שהאיש בסוודר האדום היה נחוש בשלווה להוציא אותו.
"עכשיו, שד אדום עיניים," אמר, כשפתח פתח מספיק כדי שגופו של באק יעבור בו. באותו זמן הפיל את הגרזן והעביר את האלה לידו הימנית.
ובאק באמת היה שד אדום עיניים, כשכינס את עצמו לזינוק, שערו סומר, פיו מעלה קצף, ברק מטורף בעיניו האדומות מדם. ישר אל האיש שיגר את שישים ושלושת הקילוגרמים של הזעם שלו, טעונים בתשוקה הכלואה של יומיים ולילותיהם. באמצע האוויר, בדיוק כשלסתותיו עמדו להיסגר על האיש, ספג מכה שעצרה את גופו והצמידה את שיניו זו לזו בנקישה מייסרת. הוא הסתחרר, ונחת על הקרקע על גבו ועל צדו. מעולם בחייו לא הוכה באלה, והוא לא הבין. בנהמה שהייתה חציה נביחה ויותר מזה צווחה, שוב עמד על רגליו וזינק לאוויר. ושוב באה המכה והוא הוטח מרוסק אל הקרקע. הפעם היה מודע לכך שזו האלה, אבל לטירופו לא היה שום זהירות. תריסר פעמים הסתער, ובכל פעם שברה האלה את ההסתערות והטיחה אותו למטה.
אחרי מכה עזה במיוחד, זחל על רגליו, המום מכדי להסתער. הוא התנודד ברפיון, הדם זורם מאפו ומפיו ומאוזניו, פרוותו היפה מותזת ומנוקדת בריר מדמם. אז התקדם האיש והנחית עליו בכוונה מכה נוראה על האף. כל הכאב שסבל קודם היה כאין וכאפס לעומת הייסורים החריפים של זה. בשאגה שהייתה כמעט אריית בעוזה, שוב הטיל את עצמו על האיש. אבל האיש, שהעביר את האלה מימין לשמאל, תפס אותו בקור רוח בלסת התחתונה, ובאותו זמן עיקם אותה מטה ואחורה. באק תיאר מעגל שלם באוויר, וחצי של עוד אחד, ואז התרסק על הקרקע על ראשו ועל חזהו.
בפעם האחרונה הסתער. האיש הכה את המכה הנבונה שבכוונה עצר כל כך הרבה זמן, ובאק התקפל ונפל, מעולף לגמרי.
"הוא לא עצלן בשבירת כלבים, זה מה שאני אומר," קרא אחד האנשים על החומה בהתלהבות.
"הייתי מעדיף לשבור סוסי פרא בכל יום, ופעמיים בימי ראשון," הייתה תשובתו של העגלון, כשטיפס על העגלה והתניע את הסוסים.
חושיו של באק חזרו אליו, אבל לא כוחו. הוא שכב היכן שנפל, ומשם התבונן באיש בסוודר האדום.
"'עונה לשם באק'," אמר האיש לעצמו, כשציטט ממכתבו של בעל המסבאה שהודיע על משלוח הארגז ותכולתו. "ובכן, באק, בני," המשיך בקול לבבי, "היה לנו ריב קטן, והדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה להשאיר את זה ככה. אתה למדת את מקומך, ואני יודע את שלי. תהיה כלב טוב והכול יהיה בסדר וטוב. תהיה כלב רע, ואני אכה אותך עד שהנשמה תצא לך. מבין?"
בעודו מדבר טפח בלי פחד על הראש שהלם בו בלי רחם, ואף ששערו של באק סמר שלא מרצונו במגע היד, הוא סבל זאת בלי מחאה. כשהאיש הביא לו מים שתה בלהיטות, ומאוחר יותר בלע ארוחה נדיבה של בשר נא, נתח אחר נתח, מידו של האיש.
הוא הוכה (את זה ידע); אבל הוא לא נשבר. הוא ראה, אחת ולתמיד, שאין לו שום סיכוי מול אדם עם אלה. הוא למד את הלקח, ובכל חייו אחר כך לא שכח אותו. האלה ההיא הייתה התגלות. היא הייתה היכרותו הראשונה עם שלטון החוק הקדמוני, והוא קיבל את ההיכרות בחצי הדרך. עובדות החיים לבשו פנים עזות יותר; ובעוד שעמד מול הפנים האלה בלי מורא, עמד מולן כשכל ערמומיות טבעו הרדומה מתעוררת. ככל שחלפו הימים, באו כלבים אחרים, בארגזים ובקצות חבלים, חלקם בצייתנות, וחלקם משתוללים ושואגים כמו שהוא בא; וכולם, אחד אחד, ראה אותם עוברים תחת שלטונו של האיש בסוודר האדום. שוב ושוב, כשהביט בכל הצגה אכזרית, הוחדר הלקח לבאק: אדם עם אלה הוא נותן חוק, אדון שיש לציית לו, אם כי לא בהכרח לרצות אותו. באחרון באק מעולם לא חטא, אף שראה כלבים מוכים שהתחנפו לאיש, וכשכשו בזנבם, וליקקו את ידו. וגם ראה כלב אחד, שלא רצה לא לרצות ולא לציית, נהרג לבסוף במאבק על השליטה.
מפעם לפעם באו אנשים, זרים, שדיברו בהתרגשות, בחנופה ובכל מיני דרכים עם האיש בסוודר האדום. ובזמנים כאלה, כשכסף עבר ביניהם, לקחו הזרים כלב אחד או יותר איתם. באק תהה לאן הם הולכים, כי הם אף פעם לא חזרו; אבל הפחד מן העתיד היה חזק עליו, והוא שמח בכל פעם שלא נבחר.
ובכל זאת הגיע תורו, לבסוף, בדמות איש קטן ומצומק שירק אנגלית שבורה וקריאות מוזרות וגסות רבות שבאק לא יכול היה להבין.
"סאקרה דאם!" קרא, כשעיניו נחו על באק. "זה כלב אחד חזק מאוד! הא? כמה?"
"שלוש מאות, ובמתנה," הייתה תשובתו המיידית של האיש בסוודר האדום. "ומכיוון שזה כסף של הממשלה, אין לך על מה להתלונן, נכון, פרו?"
פרו חייך חיוך רחב. בהתחשב בכך שמחיר הכלבים זינק לשמיים בגלל הביקוש הבלתי רגיל, זה לא היה סכום לא הוגן בשביל חיה משובחת כזאת. הממשלה הקנדית לא תפסיד, וגם הדואר שלה לא ייסע לאט יותר. פרו הכיר כלבים, וכשהביט בבאק ידע שהוא אחד מאלף. "אחד מעשרת אלפים," העיר לעצמו.
באק ראה כסף עובר ביניהם, ולא הופתע כשקרלי, כלבת ניופאונדלנד טובת לב, והוא הובלו משם בידי האיש הקטן והמצומק. זו הייתה הפעם האחרונה שראה את האיש בסוודר האדום, וכשקרלי והוא הביטו בסיאטל המתרחקת מסיפון ה"נרוול", זו הייתה הפעם האחרונה שראה את הדרום החם. קרלי והוא הורדו מתחת לסיפון בידי פרו ונמסרו לענק שחור פנים בשם פרנסואה. פרו היה קנדי־צרפתי, ושחום; אבל פרנסואה היה קנדי־צרפתי בן תערובת, ושחום פי שניים. הם היו סוג חדש של אנשים בשביל באק (שגורלו היה לראות עוד רבים מהם), ואף שלא פיתח כלפיהם שום חיבה, בכל זאת למד לכבד אותם בכנות. הוא למד במהירות שפרו ופרנסואה הם אנשים הוגנים, רגועים וחסרי פניות בעשיית משפט, וחכמים מדי בדרכי הכלבים מכדי שכלבים ירמו אותם.
בין הסיפונים של ה"נרוול" הצטרפו באק וקרלי לשני כלבים אחרים. אחד מהם היה כלב גדול, לבן כשלג, משפיצברגן, שהובא משם בידי רב חובל של ספינת ציד לווייתנים, ואחר כך ליווה משלחת גאולוגית אל השממות. הוא היה ידידותי, בדרך בוגדנית, מחייך לך בפנים בזמן שהוא מתכנן איזה תעלול נבזי, כמו, למשל, כשגנב מן האוכל של באק בארוחה הראשונה. כשבאק זינק להעניש אותו, שרק שוט של פרנסואה באוויר, והגיע לאשם ראשון; ולבאק לא נשאר דבר מלבד לקחת בחזרה את העצם. זה היה הוגן מצד פרנסואה, החליט, ובן התערובת התחיל לעלות בהערכתו של באק.
הכלב השני לא התקרב לאיש, וגם לא קיבל התקרבות; וגם לא ניסה לגנוב מן החדשים. הוא היה בחור קודר וזועף, והראה לקרלי בבירור שכל מה שהוא רוצה זה שיעזבו אותו במנוחה, ועוד, שיהיו צרות אם לא יעזבו אותו. "דייב" קראו לו, והוא אכל וישן, או פיהק בין לבין, ולא התעניין בשום דבר, אפילו לא כשה"נרוול" חצתה את מצר המלכה שרלוט והתנדנדה, טולטלה וקיפצה כמו דבר אחוז דיבוק. כשבאק וקרלי התרגשו, חצי פראים מפחד, הרים את ראשו כאילו בהתרגזות, העניק להם מבט חסר עניין, פיהק, וחזר לישון.
יום ולילה פעמה הספינה בדופק הבלתי נלאה של המדחף, ואף שיום אחד היה דומה מאוד לאחר, היה ברור לבאק שמזג האוויר נעשה קר יותר בהתמדה. לבסוף, בוקר אחד, השתתק המדחף, ואווירה של התרגשות מילאה את ה"נרוול". הוא הרגיש אותה, כמו הכלבים האחרים, וידע ששינוי קרוב. פרנסואה קשר אותם ברצועות והעלה אותם לסיפון. בצעד הראשון על המשטח הקר, שקעו רגליו של באק במשהו לבן ודייסתי, דומה מאוד לבוץ. הוא קפץ לאחור בנחירה. עוד מן החומר הלבן הזה ירד מן האוויר. הוא התנער, אבל עוד ממנו נפל עליו. הוא רחרח אותו בסקרנות, ואז ליקק קצת על לשונו. זה נשך כמו אש, וברגע הבא נעלם. זה הביך אותו. הוא ניסה שוב, באותה תוצאה. הצופים צחקו בקול רם, והוא הרגיש מבויש, ולא ידע למה, כי זה היה השלג הראשון שלו.