היום הראשון של באק על חוף דאיה היה כמו סיוט. כל שעה הייתה מלאה זעזוע והפתעה. הוא נתלש פתאום מלב הציוויליזציה והושלך אל לב הדברים הקדמוניים. אלה לא היו חיים עצלים ושטופי שמש, בלי שום דבר לעשות מלבד להתבטל ולהשתעמם. כאן לא היה לא שלום, ולא מנוחה, ולא רגע של ביטחון. הכול היה בלבול ופעולה, ובכל רגע היו החיים והגוף בסכנה. היה צורך הכרחי להיות דרוך כל הזמן; כי הכלבים והאנשים האלה לא היו כלבים ואנשים של עיר. הם היו פראים, כולם, שלא הכירו שום חוק מלבד חוק האלה והניב.
הוא מעולם לא ראה כלבים נלחמים כמו שנלחמו היצורים הזאביים האלה, והחוויה הראשונה שלו לימדה אותו לקח שאי אפשר לשכוח. נכון, זו הייתה חוויה של מישהו אחר, אחרת לא היה חי כדי להפיק ממנה תועלת. קרלי הייתה הקורבן. הם חנו ליד חנות בולי העץ, ושם היא, בדרכה הידידותית, התקרבה אל כלב האסקי בגודל של זאב בוגר, אף שלא היה גדול אפילו כמחציתה. לא הייתה שום אזהרה, רק זינוק פנימה כמו ברק, נקישה מתכתית של שיניים, זינוק החוצה מהיר באותה מידה, ופניה של קרלי נקרעו מן העין ועד הלסת.
זו הייתה דרך הלחימה של הזאבים, להכות ולזנק הצידה; אבל היה בזה יותר מזה. שלושים או ארבעים כלבי האסקי רצו למקום והקיפו את הלוחמים במעגל דרוך ושותק. באק לא הבין את הדריכות השותקת הזאת, וגם לא את הלהיטות שבה ליקקו את שפתיהם. קרלי הסתערה על יריבה, שהכה שוב וזינק הצידה. את הסתערותה הבאה פגש בחזהו, בדרך מיוחדת שהפילה אותה מרגליה. היא לא קמה עליהן שוב. לזה חיכו כלבי ההאסקי הצופים. הם הסתגרו עליה, נוהמים ומיללים, והיא נקברה, צורחת מייסורים, מתחת לגוש הגופות הסומרות.
זה היה פתאומי ובלתי צפוי כל כך, שבאק נדהם. הוא ראה את שפיץ מוציא את לשונו הארגמנית בדרך שבה נהג לצחוק; והוא ראה את פרנסואה, מניף גרזן, קופץ לתוך ערבוביית הכלבים. שלושה אנשים עם אלות עזרו לו לפזר אותם. זה לא לקח הרבה זמן. שתי דקות מן הרגע שקרלי נפלה, גורשו במכות אלה אחרוני תוקפיה. אבל היא שכבה שם רפויה וחסרת חיים בשלג המגואל והרמוס, כמעט ממש קרועה לגזרים, ובן התערובת השחום עומד מעליה ומקלל נורא. המחזה חזר לעתים קרובות לבאק להטריד אותו בשנתו. אז זו הדרך. אין משחק הוגן. ברגע שנפלת, זה הסוף שלך. ובכן, הוא ידאג שלעולם לא ייפול. שפיץ הוציא את לשונו וצחק שוב, ומאותו רגע שנא אותו באק שנאה מרה ובלתי מתה.
לפני שהתאושש מן הזעזוע שגרם מותה הטרגי של קרלי, ספג זעזוע נוסף. פרנסואה הלביש עליו מערכת של רצועות ואבזמים. זו הייתה רתמה, כמו שראה את הסייסים שמים על הסוסים בבית. וכמו שראה סוסים עובדים, כך הועמד לעבודה, וסחב את פרנסואה על מזחלת אל היער שבשולי העמק, וחזר עם מטען של עצי הסקה. אף שכבודו נפגע קשות מכך שהפכו אותו לבהמת משא, היה חכם מכדי למרוד. הוא נרתם ברצון ועשה כמיטב יכולתו, אף שהכול היה חדש ומוזר. פרנסואה היה קפדן, דרש ציות מיידי, ובזכות השוט שלו קיבל ציות מיידי; בזמן שדייב, שהיה כלב גלגל מנוסה, נשך את ירכיו של באק בכל פעם שטעה. שפיץ היה המוביל, מנוסה גם הוא, ואף שלא תמיד יכול היה להגיע לבאק, נהם תוכחה חדה מפעם לפעם, או הטיל בערמומיות את משקלו ברצועות כדי למשוך את באק לדרך שבה עליו ללכת. באק למד בקלות, ותחת הדרכתם המשותפת של שני חבריו ושל פרנסואה התקדם בצורה מרשימה. לפני שחזרו למחנה כבר ידע לעצור ב"הו", להתקדם ב"מאש", לפנות רחב בעיקולים, ולהתרחק מכלב הגלגל כשהמזחלת העמוסה דהרה במורד על עקביהם.
"שלושה כלבים טובים מאוד," אמר פרנסואה לפרו. "הבאק הזה, הוא מושך כמו שד. אני מלמד אותו מהר כמו כלום."
עד אחר הצהריים חזר פרו, שמיהר לצאת לדרך עם הדואר שלו, עם עוד שני כלבים. "בילי" ו"ג'ו" קרא להם, שני אחים, ושניהם האסקי אמיתיים. אף שהיו בנים של אותה אם, היו שונים כמו יום ולילה. החיסרון היחיד של בילי היה טוב ליבו המופרז, בעוד שג'ו היה ההפך הגמור, חמוץ ומופנם, עם נהמה תמידית ועין זדונית. באק קיבל אותם כחבר, דייב התעלם מהם, ושפיץ התחיל להכות קודם את האחד ואחר כך את השני. בילי כשכש בזנבו בפיוס, הסתובב לברוח כשראה שהפיוס לא מועיל, ובכה (עדיין בפיוס) כששיניו החדות של שפיץ חרצו את צדו. אבל לא משנה איך שפיץ הקיף, ג'ו הסתובב על עקביו לעמוד מולו, רעמתו סומרת, אוזניו שטוחות לאחור, שפתיו מתעוותות ונוהמות, לסתותיו נוקשות זו בזו מהר ככל שיכול, ועיניו בורקות בשטניות: התגלמות הפחד הלוחמני. מראהו היה נורא כל כך ששפיץ נאלץ לוותר על חינוכו; אבל כדי לכסות על מבוכתו פנה אל בילי התמים והמייבב וגירש אותו עד קצות המחנה.
עד הערב השיג פרו עוד כלב, האסקי זקן, ארוך וכחוש ומעונה, עם פנים מצולקות מקרבות ועין אחת שהבזיקה אזהרה של גבורה שחייבה כבוד. קראו לו סול־לקס, שפירושו "הכועס". כמו דייב, הוא לא ביקש דבר, לא נתן דבר, לא ציפה לדבר; וכשצעד לאט ובמתינות לתוכם, אפילו שפיץ עזב אותו במנוחה. הייתה לו תכונה מיוחדת אחת שבאק התמזל מזלו הרע לגלות. הוא לא אהב שמתקרבים אליו מן הצד העיוור שלו. בעבירה הזאת היה באק אשם בלי לדעת, והידיעה הראשונה שהייתה לו על חוסר זהירותו הייתה כשסול־לקס הסתובב אליו וחתך את כתפו עד העצם לאורך שמונה סנטימטרים למעלה ולמטה. מאז ולתמיד נמנע באק מן הצד העיוור שלו, ועד סוף חברותם לא היו לו עוד צרות. שאיפתו הגלויה היחידה, כמו של דייב, הייתה שיעזבו אותו במנוחה; אף שכפי שבאק עתיד היה ללמוד אחר כך, לכל אחד מהם הייתה עוד שאיפה אחת, חיונית אף יותר.
באותו לילה עמד באק מול הבעיה הגדולה של השינה. האוהל, המואר בנר, זהר בחום באמצע המישור הלבן; וכשהוא, כדבר מובן מאליו, נכנס אליו, הפציצו אותו פרו ופרנסואה בקללות ובכלי בישול, עד שהתאושש מתדהמתו וברח בבושת פנים אל הקור שבחוץ. רוח קרה נשבה וצבטה אותו בחדות ונשכה בארס מיוחד בכתפו הפצועה. הוא שכב על השלג וניסה לישון, אבל הכפור הקים אותו עד מהרה, רועד, על רגליו. אומלל וחסר נחמה, שוטט בין האוהלים הרבים, רק כדי לגלות שמקום אחד קר כמו אחר. פה ושם הסתערו עליו כלבים פראיים, אבל הוא סמר את שערות צווארו ונהם (כי למד מהר), והם הניחו לו ללכת לדרכו בלי להטריד אותו.
לבסוף עלה בדעתו רעיון. הוא יחזור ויראה איך מסתדרים חבריו לרתמה. לתדהמתו, הם נעלמו. שוב שוטט במחנה הגדול, חיפש אותם, ושוב חזר. האם הם באוהל? לא, זה לא יכול להיות, אחרת לא היו מגרשים אותו. אז היכן הם יכולים להיות? בזנב שמוט ובגוף רועד, עזוב מאוד באמת, הקיף את האוהל בלי מטרה. לפתע נפער השלג מתחת לרגליו הקדמיות והוא שקע למטה. משהו התפתל מתחת לרגליו. הוא קפץ לאחור, סומר ונוהם, מפחד מן הבלתי נראה והבלתי ידוע. אבל יללה קטנה וידידותית הרגיעה אותו, והוא חזר לחקור. משב אוויר חם עלה אל נחיריו, ושם, מכורבל מתחת לשלג בכדור נוח, שכב בילי. הוא ייבב בפיוס, התפתל והתנועע כדי להראות את רצונו הטוב ואת כוונותיו, ואפילו העז, כשוחד לשלום, ללקק את פניו של באק בלשונו החמה והרטובה.
עוד לקח. אז כך הם עושים את זה, הא? באק בחר בביטחון מקום, ובהרבה מהומה ומאמץ מבוזבז חפר לעצמו בור. כהרף עין מילא החום מגופו את המקום הסגור והוא ישן. היום היה ארוך ומפרך, והוא ישן שינה עמוקה ונוחה, אף שנהם ונבח ונאבק בחלומות רעים.
והוא לא פקח את עיניו עד שהעירו אותו קולות המחנה המתעורר. בהתחלה לא ידע היכן הוא. בלילה ירד שלג והוא היה קבור לגמרי. קירות השלג לחצו עליו מכל צד, וגל גדול של פחד שטף אותו: הפחד של חיית הבר מפני המלכודת. זה היה סימן שהוא חוזר דרך חייו שלו אל חיי אבותיו; כי הוא היה כלב מתורבת, מתורבת יתר על המידה, ומניסיונו שלו לא הכיר שום מלכודת ולכן לא יכול היה לפחד ממנה מעצמו. שרירי כל גופו התכווצו בעווית ובאינסטינקט, השיער על צווארו ועל כתפיו סמר, ובנהמה פראית זינק ישר למעלה אל היום המסנוור, השלג עף סביבו בענן מבזיק. לפני שנחת על רגליו, ראה את המחנה הלבן נפרש לפניו וידע היכן הוא וזכר את כל מה שקרה מן הרגע שיצא לטייל עם מנואל ועד הבור שחפר לעצמו בלילה הקודם.
צעקה של פרנסואה קידמה את הופעתו. "מה אני אומר?" קרא נהג הכלבים לפרו. "הבאק הזה בטוח לומד מהר כמו כלום."
פרו הנהן ברצינות. כשליח הממשלה הקנדית, הנושא דואר חשוב, היה להוט להשיג את הכלבים הטובים ביותר, והוא שמח במיוחד על כך שבאק היה ברשותו.
שלושה כלבי האסקי נוספים נוספו לצוות בתוך שעה, וסך הכול היו תשעה, ולפני שעבר עוד רבע שעה היו ברתמה ודהרו במעלה השביל לעבר קניון דאיה. באק שמח לצאת, ואף שהעבודה הייתה קשה מצא שהוא לא בז לה במיוחד. הוא הופתע מן הלהיטות שהניעה את כל הצוות ושעברה גם אליו; אבל מפתיע עוד יותר היה השינוי שחל בדייב ובסול־לקס. הם היו כלבים חדשים, שהרתמה שינתה אותם לגמרי. כל הפסיביות והאדישות נשרו מהם. הם היו דרוכים ופעילים, להוטים שהעבודה תתנהל היטב, ועצבניים בעזות כלפי כל מה שבעיכוב או בבלבול האט את העבודה הזאת. עמל הרצועות נראה כביטוי העליון של קיומם, כל מה שבשבילו חיו והדבר היחיד שממנו נהנו.
דייב היה כלב הגלגל, או כלב המזחלת, ולפניו משך באק, ואחריו בא סול־לקס; שאר הצוות היה מתוח קדימה, בטור יחיד, עד למוביל, שאת מקומו מילא שפיץ.
באק הוצב בכוונה בין דייב לסול־לקס כדי שיקבל הדרכה. תלמיד מוכשר כפי שהיה, הם היו מורים מוכשרים באותה מידה, שמעולם לא הניחו לו להתעכב זמן רב בטעות, ואכפו את הוראתם בשיניהם החדות. דייב היה הוגן וחכם מאוד. הוא מעולם לא נשך את באק בלי סיבה, ומעולם לא נמנע מלנשוך אותו כשהיה זקוק לכך. מכיוון שהשוט של פרנסואה גיבה אותו, מצא באק שזול יותר לתקן את דרכיו מאשר להשיב מלחמה. פעם אחת, בעצירה קצרה, כשהסתבך ברצועות ועיכב את היציאה, התנפלו עליו דייב וסול־לקס גם יחד והעניקו לו מכות הגונות. הסבך שנוצר היה גרוע עוד יותר, אבל באק הקפיד מאז לשמור על הרצועות פנויות; ולפני שתם היום, כל כך היטב שלט בעבודתו, שחבריו כמעט הפסיקו להציק לו. השוט של פרנסואה הצליף בתדירות נמוכה יותר, ופרו אפילו כיבד את באק כשהרים את רגליו ובדק אותן בקפידה.
זה היה יום ריצה קשה, במעלה הקניון, דרך מחנה הכבשים, על פני המאזניים וקו העצים, על פני קרחונים וערמות שלג בעומק עשרות מטרים, ומעל פרשת המים הגדולה של צ'ילקוט, שעומדת בין המים המלוחים למים המתוקים ושומרת באיום על הצפון העצוב והבודד. הם התקדמו יפה במורד שרשרת האגמים שממלאים את לועות הרי הגעש הכבויים, ומאוחר בלילה הגיעו למחנה העצום בראש אגם בנט, שבו אלפי מחפשי זהב בנו סירות לקראת הפשרת הקרח באביב. באק עשה את הבור שלו בשלג וישן את שנתו של הצדיק המותש, אבל מוקדם מדי הוקם בחושך הקר ונרתם עם חבריו למזחלת.
באותו יום עשו שישים וחמישה קילומטרים, כי השביל היה דחוס; אבל ביום שאחריו, ובימים רבים אחריו, פילסו את השביל בעצמם, עבדו קשה יותר, והתקדמו לאט יותר. ככלל, פרו הלך לפני הצוות, ודחס את השלג בנעלי שלג כדי להקל עליהם. פרנסואה, שהיגה את המזחלת במוט ההיגוי, החליף איתו מקומות לפעמים, אבל לא לעתים קרובות. פרו מיהר, והוא התגאה בידיעתו בענייני קרח, ידיעה שאי אפשר בלעדיה, כי קרח הסתיו היה דק מאוד, ובמקום שבו היו מים מהירים, לא היה קרח כלל.
יום אחר יום, ימים בלי סוף, עמל באק ברצועות. תמיד פירקו את המחנה בחושך, והאפור הראשון של השחר מצא אותם על השביל עם קילומטרים חדשים מאחוריהם. ותמיד הקימו את המחנה אחרי רדת החשכה, אכלו את פיסת הדג שלהם, וזחלו לישון לתוך השלג. באק היה רעב כזאב. שבע מאות הגרם של סלמון מיובש בשמש, שהיו מנתו לכל יום, נראו כאילו נעלמים. אף פעם לא היה לו די, והוא סבל מייסורי רעב תמידיים. ובכל זאת הכלבים האחרים, משום שמשקלם היה קטן יותר ושנולדו לחיים האלה, קיבלו רק חצי קילו של דג והצליחו לשמור על כושר טוב.
במהירות איבד את הבררנות שאפיינה את חייו הקודמים. הוא אכל באיטיות ובעדינות, ומצא שחבריו, שגמרו ראשונים, שדדו ממנו את מנתו שלא גמר. לא הייתה דרך להגן עליה. בזמן שהדף שניים או שלושה, היא נעלמה בגרונות האחרים. כדי לתקן זאת, אכל מהר כמוהם; ועד כדי כך הכריח אותו הרעב, שלא נמנע מלקחת את מה שלא היה שלו. הוא התבונן ולמד. כשראה את פייק, אחד הכלבים החדשים, מתחלה וגנב פיקח, גונב בערמומיות פרוסת בייקון כשפרו הפנה את גבו, חזר על ההצגה למחרת, ונמלט עם כל הנתח. מהומה גדולה קמה, אבל איש לא חשד בו; בזמן שדאב, גולם מגושם שתמיד נתפס, נענש על מעשהו הרע של באק.
הגניבה הראשונה הזאת סימנה את באק כמי שראוי לשרוד בסביבה העוינת של הצפון. היא סימנה את כושר ההסתגלות שלו, את יכולתו להתאים את עצמו לתנאים משתנים, שהיעדרה היה פירושו מוות מהיר ונורא. היא סימנה, עוד, את ריקבונו או התפרקותו של טבעו המוסרי, דבר של הבל ומכשול במאבק חסר הרחמים על הקיום. בדרום, תחת חוק האהבה והאחווה, היה טוב ויפה לכבד רכוש פרטי ורגשות אישיים; אבל בצפון, תחת חוק האלה והניב, מי שהתחשב בדברים כאלה היה טיפש, ובמידה שהקפיד עליהם לא היה מצליח.
לא שבאק חשב את זה בהיגיון. הוא היה כשיר, זה הכול, ובלי משים התאים את עצמו לדרך החיים החדשה. כל ימיו, לא משנה מה הסיכויים, מעולם לא ברח מקרב. אבל האלה של האיש בסוודר האדום הכתה בו חוק יסודי וקדמוני יותר. כשהיה מתורבת, יכול היה למות בשביל שיקול מוסרי, נאמר ההגנה על שוט הרכיבה של השופט מילר; אבל שלמות היציאה שלו מן הציוויליזציה הוכחה עכשיו ביכולתו לברוח מהגנה על שיקול מוסרי וכך להציל את עורו. הוא לא גנב בשביל ההנאה שבדבר, אלא בגלל זעקת בטנו. הוא לא שדד בגלוי, אלא גנב בסתר ובערמומיות, מתוך כבוד לאלה ולניב. בקיצור, הדברים שעשה נעשו משום שהיה קל יותר לעשות אותם מאשר לא לעשות אותם.
התפתחותו (או נסיגתו) הייתה מהירה. שריריו נעשו קשים כברזל, והוא נעשה קהה לכל כאב רגיל. הוא השיג חיסכון פנימי כמו חיצוני. הוא יכול היה לאכול כל דבר, מתועב או קשה לעיכול ככל שיהיה; וברגע שנאכל, מיצי קיבתו מיצו את פירור המזון האחרון והקטן ביותר; ודמו נשא אותו אל הקצוות הרחוקים ביותר של גופו, ובנה ממנו את הרקמות הקשוחות והחסונות ביותר. הראייה והריח נעשו חדים להפליא, ושמיעתו פיתחה חדות כזאת שבשנתו שמע את הקול הקלוש ביותר וידע אם הוא מבשר שלום או סכנה. הוא למד לנשוך את הקרח בשיניו כשהצטבר בין אצבעות רגליו; וכשהיה צמא והיה קרום עבה של קרח על בור המים, היה שובר אותו בכך שהזדקף והכה בו ברגליו הקדמיות הנוקשות. התכונה הבולטת ביותר שלו הייתה היכולת להריח את הרוח ולחזות אותה לילה מראש. לא משנה כמה דומם היה האוויר כשחפר את קנו ליד עץ או גדה, הרוח שנשבה אחר כך תמיד מצאה אותו בצד המוגן, מחוסה ונוח.
ולא רק שלמד מניסיון, אלא גם אינסטינקטים שמתו מזמן קמו לתחייה. הדורות המבויתים נשרו ממנו. בדרכים מעורפלות זכר עד ימי נעוריו של הגזע, עד הזמן שבו הכלבים הפראיים שוטטו בלהקות ביער הקדמון והרגו את בשרם כשרדפו אחריו. זו לא הייתה משימה בשבילו ללמוד להילחם בחיתוך ובקריעה ובנשיכת הזאב המהירה. כך נלחמו אבות קדמונים שנשכחו. הם החיו את החיים הקדומים בתוכו, והתחבולות הישנות שהטביעו בתורשת הגזע היו התחבולות שלו. הן באו אליו בלי מאמץ ובלי גילוי, כאילו היו שלו תמיד. וכשבלילות הקרים והדוממים כיוון את אפו אל כוכב ויילל יללה ארוכה כמו זאב, היו אלה אבותיו, מתים ועפר, שכיוונו את אפם אל הכוכב ויללו לאורך הדורות ודרכו. והטון שלו היה הטון שלהם, הטון שהביע את צערם ואת מה שהייתה בשבילם משמעות הדממה, והקור, והחושך.
וכך, לאות עד כמה החיים הם דבר של בובה, גאה בו השיר הקדום והוא חזר להיות עצמו; והוא חזר משום שאנשים מצאו מתכת צהובה בצפון, ומשום שמנואל היה עוזר גנן ששכרו לא עלה על צורכי אשתו ועל כמה העתקים קטנים שלו עצמו.