החיה הקדמונית השלטת הייתה חזקה בבאק, ובתנאים הקשים של חיי השביל היא גדלה וגדלה. אבל זו הייתה צמיחה סודית. ערמומיותו שזה עתה נולדה נתנה לו יציבות ושליטה. הוא היה עסוק מדי בהתאמה לחיים החדשים מכדי להרגיש בנוח, ולא רק שלא חיפש קרבות, אלא נמנע מהם בכל פעם שהיה אפשר. שיקול דעת מסוים אפיין את גישתו. הוא לא נטה לפזיזות ולמעשים נמהרים; ובשנאה המרה בינו לבין שפיץ לא גילה שום חוסר סבלנות, ונמנע מכל מעשה תוקפני.
מן הצד השני, אולי משום שניחש בבאק יריב מסוכן, שפיץ מעולם לא החמיץ הזדמנות להראות את שיניו. הוא אפילו יצא מגדרו כדי להציק לבאק, וניסה כל הזמן לפתוח בקרב שיכול להסתיים רק במותו של אחד מהם. מוקדם במסע זה היה עשוי לקרות, אילולא תקרית בלתי רגילה. בסוף אותו יום הקימו מחנה קודר ועלוב על חוף אגם לה בארז'. שלג סוחף, רוח שחתכה כמו סכין לוהטת, וחושך, הכריחו אותם לגשש בחיפוש אחר מקום חניה. בקושי יכלו להיקלע למצב גרוע יותר. מאחוריהם התנשא קיר סלע זקוף, ופרו ופרנסואה נאלצו להבעיר את האש ולפרוס את שמיכות השינה שלהם על הקרח של האגם עצמו. את האוהל השליכו בדאיה כדי לנסוע קל. כמה מקלות של עצי סחף סיפקו להם אש שהפשירה את הקרח מתחתיה והשאירה אותם לאכול את ארוחת הערב בחושך.
קרוב מתחת לסלע המחסה עשה באק את קנו. הוא היה נעים וחם כל כך, שהוא לא רצה לעזוב אותו כשפרנסואה חילק את הדגים, שאותם הפשיר קודם על האש. אבל כשבאק גמר את מנתו וחזר, מצא שקנו תפוס. נהמת אזהרה אמרה לו שהפולש הוא שפיץ. עד עכשיו נמנע באק מצרות עם אויבו, אבל זה היה יותר מדי. החיה שבו שאגה. הוא זינק על שפיץ בזעם שהפתיע את שניהם, ובמיוחד את שפיץ, כי כל ניסיונו עם באק לימד אותו שיריבו הוא כלב פחדן במיוחד, שמצליח לעמוד על שלו רק בזכות משקלו וגודלו הרבים.
גם פרנסואה הופתע, כשהם זינקו בסבך מתוך הקן ההרוס והוא ניחש מה סיבת הצרה. "אה־אה־אה!" קרא לבאק. "תן לו, לעזאזל! תן לו, לגנב המלוכלך!"
שפיץ היה מוכן באותה מידה. הוא בכה מזעם טהור ומלהיטות, כשהקיף הלוך ושוב בחיפוש אחר הזדמנות לזנק פנימה. באק לא היה להוט פחות, ולא זהיר פחות, כשגם הוא הקיף הלוך ושוב בחיפוש אחר יתרון. אבל אז קרה הבלתי צפוי, הדבר שדחה את מאבקם על העליונות הרחק אל העתיד, אחרי קילומטרים מייגעים רבים של שביל ועמל.
קללה מפי פרו, החבטה המהדהדת של אלה על שלד גרמי, ויללת כאב צווחנית, בישרו את פרוץ המהומה. פתאום התגלה שהמחנה שורץ דמויות פרוותיות מתגנבות: כלבי האסקי מורעבים, שמונים או מאה מהם, שהריחו את המחנה מאיזה כפר אינדיאני. הם התגנבו פנימה בזמן שבאק ושפיץ נלחמו, וכששני האנשים זינקו ביניהם עם אלות חזקות הם הראו את שיניהם והשיבו מלחמה. ריח האוכל הוציא אותם מדעתם. פרו מצא אחד וראשו קבור בתיבת המזון. האלה שלו נחתה בכבדות על הצלעות הכחושות, ותיבת המזון התהפכה על הקרקע. ברגע אחד כעשרים מן החיות המורעבות התגוששו על הלחם והבייקון. האלות נפלו עליהן והן לא שמו לב. הן יללו ונבחו תחת מטר המכות, אבל נאבקו בטירוף בכל זאת עד שהפירור האחרון נטרף.
בינתיים פרצו כלבי הצוות הנדהמים מקניהם רק כדי שהפולשים העזים יתנפלו עליהם. מעולם לא ראה באק כלבים כאלה. נדמה היה שעצמותיהם יפרצו דרך עורם. הם היו שלדים בלבד, עטופים ברפיון בעורות מרופטים, עם עיניים בוערות וניבים נוטפי ריר. אבל טירוף הרעב עשה אותם מפחידים, בלתי ניתנים לעצירה. אי אפשר היה לעמוד מולם. כלבי הצוות נסחפו לאחור אל הצוק בהסתערות הראשונה. באק הותקף בידי שלושה כלבי האסקי, וכהרף עין נקרעו ונחתכו ראשו וכתפיו. השאון היה מפחיד. בילי בכה כרגיל. דייב וסול־לקס, נוטפים דם מעשרים פצעים, נלחמו באומץ זה לצד זה. ג'ו נשך כמו שד. פעם אחת נסגרו שיניו על רגלו הקדמית של האסקי, והוא ריסק אותה עד העצם. פייק, המתחלה, זינק על החיה הנכה, ושבר את צווארה בהבזק מהיר של שיניים ובמשיכה. באק תפס יריב מעלה קצף בגרונו, והותז בדם כששיניו ננעצו בווריד הצוואר. הטעם החם שלו בפיו דחף אותו לעזות גדולה יותר. הוא הטיל את עצמו על אחר, ובאותו זמן הרגיש שיניים ננעצות בגרונו שלו. זה היה שפיץ, שתקף בבוגדנות מן הצד.
פרו ופרנסואה, שניקו את החלק שלהם של המחנה, מיהרו להציל את כלבי המזחלת שלהם. הגל הפראי של החיות המורעבות התגלגל לאחור לפניהם, ובאק השתחרר בטלטלה. אבל זה היה רק לרגע. שני האנשים נאלצו לרוץ בחזרה כדי להציל את המזון, ואז חזרו כלבי ההאסקי להתקפה על הצוות. בילי, שהפחד עשה אותו אמיץ, זינק דרך המעגל הפראי ונמלט על פני הקרח. פייק ודאב הלכו על עקביו, ושאר הצוות אחריהם. כשבאק כינס את עצמו לזנק אחריהם, ראה בזווית עינו את שפיץ מסתער עליו בכוונה ברורה להפיל אותו. אילו נפל מרגליו ומתחת לגוש ההאסקי ההוא, לא הייתה לו שום תקווה. אבל הוא התחזק מול הזעזוע של הסתערות שפיץ, ואז הצטרף למנוסה על פני האגם.
מאוחר יותר התקבצו תשעת כלבי הצוות יחד וחיפשו מחסה ביער. אף שאיש לא רדף אחריהם, מצבם היה עלוב. לא היה אחד שלא נפצע בארבעה או חמישה מקומות, וכמה נפצעו קשות. דאב נפצע קשה ברגל אחורית; דולי, ההאסקי האחרונה שנוספה לצוות בדאיה, הייתה עם גרון קרוע קשות; ג'ו איבד עין; ובילי, טוב הלב, שאוזנו לעוסה וקרועה לגזרים, בכה וייבב כל הלילה. עם שחר צלעו בזהירות בחזרה למחנה, ומצאו שהשודדים הלכו ושני האנשים במצב רוח רע. מחצית שלמה ממלאי המזון שלהם נעלמה. כלבי ההאסקי כרסמו את קשירות המזחלת ואת כיסויי הברזנט. למעשה, שום דבר, אכיל אפילו במעט ככל שיהיה, לא נמלט מהם. הם אכלו זוג מוקסינים מעור אייל של פרו, נתחים מרצועות העור, ואפילו שישים סנטימטרים של רצועה מקצה השוט של פרנסואה. הוא התנתק מהתבוננות עגומה בו כדי לבדוק את כלביו הפצועים.
"אה, ידידים שלי," אמר ברכות, "אולי זה עושה אתכם כלבים משוגעים, כל הנשיכות האלה. אולי כולם כלבים משוגעים, סאקרה דאם! מה אתה חושב, הא, פרו?"
השליח הניע בראשו בספק. עם שש מאות וחמישים קילומטרים של שביל שעוד הפרידו בינו לבין דוסון, הוא לא יכול היה להרשות לעצמו שטירוף יפרוץ בין כלביו. שעתיים של קללות ומאמץ הביאו את הרתמות לסדר, והצוות, שנוקשה מפצעיו, יצא לדרך, נאבק בכאב על פני החלק הקשה ביותר של השביל שפגשו עד אז, ולמעשה, הקשה ביותר בינם לבין דוסון.
נהר שלושים המייל היה פתוח לגמרי. מימיו הפראיים התריסו נגד הכפור, ורק במערבולות ובמקומות השקטים החזיק הקרח בכלל. שישה ימים של עמל מתיש נדרשו כדי לעבור את חמישים הקילומטרים הנוראים האלה. ונוראים הם היו, כי כל מטר מהם נעשה בסכנת חיים לכלב ולאדם. תריסר פעמים פרו, שגישש את הדרך, נפל דרך גשרי הקרח, וניצל בזכות המוט הארוך שנשא, שהחזיק כך שבכל פעם נפל לרוחב החור שעשה גופו. אבל שררה צינה עזה, המדחום הראה ארבעים וחמש מעלות מתחת לאפס, ובכל פעם שנפל פנימה נאלץ, כדי להציל את חייו, להבעיר אש ולייבש את בגדיו.
שום דבר לא הרתיע אותו. משום ששום דבר לא הרתיע אותו נבחר להיות שליח הממשלה. הוא לקח כל מיני סיכונים, תקע בנחישות את פניו הקטנות והמצומקות לתוך הכפור ונאבק הלאה משחר עמום ועד חושך. הוא עקף את החופים הזועפים על קרח שוליים שהתכופף וחרק מתחת לרגליים ושעליו לא העזו לעצור. פעם אחת נפלה המזחלת דרך הקרח, עם דייב ובאק, והם היו חצי קפואים וכמעט טבעו עד שגררו אותם החוצה. האש הרגילה הייתה נחוצה כדי להציל אותם. הם היו מצופים קרח מוצק, ושני האנשים הריצו אותם סביב האש, מזיעים ומפשירים, קרוב כל כך שהלהבות חרכו אותם.
פעם אחרת נפל שפיץ פנימה, וגרר אחריו את כל הצוות עד לבאק, שמשך לאחור בכל כוחו, כפותיו הקדמיות על השפה החלקלקה והקרח רועד ונסדק מסביב. אבל מאחוריו היה דייב, שגם הוא משך לאחור, ומאחורי המזחלת היה פרנסואה, שמשך עד שגידיו כמעט נקרעו.
שוב נשבר קרח השוליים לפניהם ומאחוריהם, ולא היה מוצא מלבד לטפס על הצוק. פרו טיפס עליו בנס, בזמן שפרנסואה התפלל בדיוק לנס הזה; וכשכל רצועה וכל קשירת מזחלת ופיסת הרתמה האחרונה נקשרו לחבל ארוך, הונפו הכלבים, אחד אחד, לראש הצוק. פרנסואה עלה אחרון, אחרי המזחלת והמטען. אחר כך בא החיפוש אחר מקום לרדת בו, והירידה נעשתה לבסוף בעזרת החבל, והלילה מצא אותם שוב על הנהר עם ארבע מאות מטרים לזכות היום.
עד שהגיעו להוטלינקווה ולקרח טוב, באק היה גמור. שאר הכלבים היו במצב דומה; אבל פרו, כדי לפצות על הזמן האבוד, דחק בהם עד מאוחר ומוקדם. ביום הראשון עברו חמישים ושישה קילומטרים עד הביג סלמון; ביום שאחריו עוד חמישים ושישה עד הליטל סלמון; ביום השלישי שישים וחמישה קילומטרים, שהביאו אותם קרוב לחמש האצבעות.
כפות רגליו של באק לא היו דחוסות וקשות כמו כפות רגליהם של כלבי ההאסקי. כפותיו התרככו במשך הדורות הרבים מאז היום שבו אביו הפראי האחרון בוית בידי שוכן מערות או איש נהר. כל היום צלע בייסורים, וכשהוקם המחנה, שכב כמו כלב מת. רעב ככל שהיה, לא זז כדי לקבל את מנת הדג שלו, ופרנסואה נאלץ להביא לו אותה. וגם, נהג הכלבים שפשף את כפות רגליו של באק חצי שעה בכל לילה אחרי ארוחת הערב, והקריב את חלקם העליון של המוקסינים שלו עצמו כדי לעשות ארבעה מוקסינים לבאק. זו הייתה הקלה גדולה, ובאק גרם אפילו לפניו המצומקות של פרו להתעקם לחיוך בוקר אחד, כשפרנסואה שכח את המוקסינים ובאק שכב על גבו, ארבע רגליו מתנופפות באוויר בתחינה, וסירב לזוז בלעדיהם. מאוחר יותר התקשו כפות רגליו לשביל, והנעליים הבלויות נזרקו.
ליד הפלי, בוקר אחד, כשרתמו את הכלבים, השתגעה פתאום דולי, שמעולם לא בלטה בשום דבר. היא הודיעה על מצבה ביללת זאב ארוכה ושוברת לב ששלחה כל כלב לסמור מפחד, ואז זינקה ישר על באק. הוא מעולם לא ראה כלב משתגע, ולא הייתה לו שום סיבה לפחד מטירוף; ובכל זאת ידע שכאן יש אימה, וברח ממנה בבהלה. ישר קדימה רץ, ודולי, מתנשפת ומעלה קצף, קפיצה אחת מאחוריו; והיא לא יכלה להשיג אותו, כל כך גדולה הייתה אימתו, והוא לא יכול היה להשאיר אותה מאחור, כל כך גדול היה טירופה. הוא צלל דרך חזהו המיוער של האי, טס אל קצהו התחתון, חצה תעלה אחורית מלאה קרח גס אל אי אחר, הגיע לאי שלישי, פנה בחזרה אל הנהר הראשי, ובייאוש התחיל לחצות אותו. וכל הזמן, אף שלא הביט, שמע אותה נוהמת רק קפיצה אחת מאחוריו. פרנסואה קרא לו ממרחק ארבע מאות מטרים והוא הסתובב בחזרה, עדיין קפיצה אחת לפניה, מתנשם בכאב לאוויר ושם את כל אמונו בכך שפרנסואה יציל אותו. נהג הכלבים החזיק את הגרזן מוכן בידו, וכשבאק טס על פניו, התרסק הגרזן על ראשה של דולי המשוגעת.
באק התנודד אל המזחלת, מותש, מתייפח בחיפוש אחר נשימה, חסר אונים. זו הייתה ההזדמנות של שפיץ. הוא זינק על באק, ופעמיים ננעצו שיניו באויבו שלא התנגד, וקרעו ותלשו את הבשר עד העצם. אז ירד השוט של פרנסואה, ובאק זכה לסיפוק לראות את שפיץ מקבל את ההלקאה הקשה ביותר שניתנה עד אז לכלב כלשהו בצוות.
"שד אחד, השפיץ הזה," העיר פרו. "יום ארור אחד הוא יהרוג את הבאק הזה."
"הבאק הזה שני שדים," הייתה תשובתו של פרנסואה. "כל הזמן אני מסתכל על הבאק הזה ואני יודע בטוח. תקשיב: יום אחד הוא יתעצבן כמו שד ואז הוא ילעס את השפיץ הזה כולו ויירק אותו על השלג. בטוח. אני יודע."
מאז הייתה מלחמה ביניהם. שפיץ, ככלב המוביל והאדון המוכר של הצוות, הרגיש שעליונותו מאוימת בידי כלב הדרום המוזר הזה. ומוזר היה באק בעיניו, כי מבין כלבי הדרום הרבים שהכיר, אף אחד לא הוכיח את עצמו כראוי במחנה ובשביל. כולם היו רכים מדי, ומתו תחת העמל, הכפור והרעב. באק היה היוצא מן הכלל. הוא לבדו החזיק מעמד ושגשג, והשתווה להאסקי בכוח, בפראות ובערמומיות. ונוסף על כך הוא היה כלב שליט, ומה שעשה אותו למסוכן הייתה העובדה שהאלה של האיש בסוודר האדום הכתה החוצה את כל האומץ העיוור והפזיזות מתשוקתו לשלוט. הוא היה ערמומי מעל הכול, ויכול היה לחכות לשעתו בסבלנות שלא הייתה פחות מקדמונית.
היה בלתי נמנע שההתנגשות על ההנהגה תבוא. באק רצה בה. הוא רצה בה כי זה היה טבעו, כי נאחז בחוזקה באותה גאווה חסרת שם ובלתי מובנת של השביל והרצועה: אותה גאווה שמחזיקה כלבים בעמל עד הנשימה האחרונה, שמפתה אותם למות בשמחה ברתמה, ושוברת את לבם אם מוציאים אותם מן הרתמה. זו הייתה הגאווה של דייב ככלב גלגל, של סול־לקס כשמשך בכל כוחו; הגאווה שאחזה בהם עם פירוק המחנה, והפכה אותם מבהמות חמוצות וזועפות ליצורים מתאמצים, להוטים ושאפתניים; הגאווה שדרבנה אותם כל היום והפילה אותם עם הקמת המחנה בלילה, ונתנה להם לשקוע בחזרה בחוסר מנוחה קודר ובחוסר שביעות רצון. זו הייתה הגאווה שנשאה את שפיץ וגרמה לו להכות את כלבי המזחלת שטעו והשתמטו ברצועות או התחבאו בשעת הרתימה בבוקר. וכמו כן הייתה זו הגאווה הזאת שגרמה לו לפחד מבאק ככלב מוביל אפשרי. וזו הייתה גם הגאווה של באק.
הוא איים בגלוי על הנהגתו של השני. הוא נכנס בינו לבין המשתמטים שהיה צריך להעניש. והוא עשה זאת בכוונה. לילה אחד ירד שלג כבד, ובבוקר פייק, המתחלה, לא הופיע. הוא היה מוסתר היטב בקנו מתחת לשלושים סנטימטרים של שלג. פרנסואה קרא לו וחיפש אותו לשווא. שפיץ השתולל מזעם. הוא השתולל ברחבי המחנה, מרחרח וחופר בכל מקום סביר, נוהם בצורה מפחידה כל כך שפייק שמע ורעד במחבואו.
אבל כשלבסוף נחשף, ושפיץ עף עליו להעניש אותו, עף באק, בזעם שווה, ונכנס ביניהם. זה היה בלתי צפוי כל כך, ונעשה בפיקחות כזאת, ששפיץ הוטח לאחור ונפל מרגליו. פייק, שרעד בשפלות, התעודד מן המרד הגלוי הזה, וזינק על מנהיגו שהופל. באק, שבשבילו משחק הוגן היה חוק שנשכח, זינק גם הוא על שפיץ. אבל פרנסואה, שצחקק על התקרית אבל לא סטה בעשיית הצדק, הוריד את השוט שלו על באק בכל כוחו. זה לא הצליח לגרש את באק מיריבו השרוע, ואז הופעלה ידית השוט. המום למחצה מן המכה, הוטח באק לאחור והשוט הונחת עליו שוב ושוב, בזמן ששפיץ העניש היטב את פייק שחטא פעמים רבות.
בימים שאחר כך, ככל שדוסון התקרבה יותר ויותר, המשיך באק להתערב בין שפיץ לאשמים; אבל עשה זאת בערמומיות, כשפרנסואה לא היה בסביבה. עם המרד הסמוי של באק, צמח וגבר אי ציות כללי. דייב וסול־לקס לא הושפעו, אבל שאר הצוות הלך מרע לגרוע. הדברים כבר לא התנהלו כשורה. היו קטטות ומריבות בלי הפסקה. צרה תמיד הייתה בדרך, ובשורשה עמד באק. הוא העסיק את פרנסואה, כי נהג הכלבים חשש תמיד מן המאבק על חיים ומוות בין השניים, שידע שחייב לקרות במוקדם או במאוחר; ויותר מלילה אחד הוציאו אותו קולות הריב והמאבק בין הכלבים האחרים משמיכת השינה שלו, מפחד שבאק ושפיץ נלחמים.
אבל ההזדמנות לא הזדמנה, והם הגיעו לדוסון אחר צהריים עגום אחד והקרב הגדול עוד לפניהם. כאן היו אנשים רבים, וכלבים לאין ספור, ובאק מצא את כולם בעבודה. נראה שזה הסדר הקבוע של הדברים, שכלבים יעבדו. כל היום התנודדו במעלה ובמורד הרחוב הראשי בצוותים ארוכים, ובלילה עוד עברו פעמוניהם המצלצלים. הם גררו בולי עץ לבקתות ועצי הסקה, הובילו משאות אל המכרות, ועשו כל מיני עבודות שסוסים עשו בעמק סנטה קלרה. פה ושם פגש באק כלבי דרום, אבל ברובם היו מגזע ההאסקי הזאבי והפראי. בכל לילה, בקביעות, בתשע, בשתים עשרה, בשלוש, הם הרימו שיר לילי, זמר מוזר ומצמרר, שבאק נהנה להצטרף אליו.
כשזוהר הצפון בוער בקור מעל, או הכוכבים מקפצים בריקוד הכפור, והארץ קהה וקפואה תחת מעטה השלג שלה, השיר הזה של כלבי ההאסקי יכול היה להיות התרסת החיים, אלא שהוא היה בסולם מינורי, ביללות ממושכות ובחצאי יבבות, והיה יותר תחינת החיים, הייסורים המפורשים של הקיום. זה היה שיר עתיק, עתיק כמו הגזע עצמו: אחד השירים הראשונים של העולם הצעיר יותר, בימים שבהם השירים היו עצובים. הוא היה טעון בצערם של דורות לאין ספור, הקינה הזאת שבאק נרגש ממנה בצורה מוזרה כל כך. כשגנח ויבב, היה זה בכאב החיים, שהיה מקדם כאבם של אבותיו הפראיים, ובפחד ובמסתורין של הקור והחושך, שהיו בשבילם פחד ומסתורין. ועצם התרגשותו ממנו העיד עד כמה שלם היה הנסיגה שלו לאחור, דרך עידני האש והגג, אל ההתחלות הגולמיות של החיים בעידני היללה.
שבעה ימים מן הזמן שהגיעו לדוסון, ירדו במדרון התלול ליד הקסרקטין אל שביל היוקון, ומשכו לעבר דאיה והמים המלוחים. פרו נשא דואר דחוף אולי יותר מזה שהביא; וגם, גאוות המסע אחזה בו, והוא התכוון לעשות את מסע השיא של השנה. כמה דברים עמדו לצידו בכך. שבוע המנוחה השיב את כוחם של הכלבים והביא אותם לכושר מלא. השביל שפילסו בארץ נדחס היטב בידי נוסעים מאוחרים יותר. ונוסף לזה, המשטרה הסדירה בשניים או שלושה מקומות מחסני מזון לכלב ולאדם, והוא נסע קל.
הם הגיעו לסיקסטי מייל, ריצה של שמונים קילומטרים, ביום הראשון; וביום השני כבר דהרו במעלה היוקון, בדרכם לפלי. אבל ריצה מפוארת כזאת לא הושגה בלי צרה ורוגז רבים מצד פרנסואה. המרד הערמומי בהנהגת באק הרס את הלכידות של הצוות. הוא כבר לא היה כמו כלב אחד שמזנק ברצועות. העידוד שבאק נתן למורדים הוביל אותם לכל מיני עבירות קטנות. שפיץ כבר לא היה מנהיג שיש לפחד ממנו מאוד. היראה הישנה הלכה, והם נעשו מסוגלים לקרוא תיגר על סמכותו. פייק שדד ממנו חצי דג לילה אחד, ובלע אותו תחת חסותו של באק. לילה אחר נלחמו דאב וג'ו בשפיץ והכריחו אותו לוותר על העונש שהגיע להם. ואפילו בילי, טוב הלב, היה פחות טוב לב, וייבב בפיוס פחות מחצי ממה שנהג בימים עברו. באק מעולם לא התקרב לשפיץ בלי לנהום ולסמור באיום. למעשה, התנהגותו התקרבה לזו של בריון, והוא נטה להתהדר הלוך ושוב ממש מול אפו של שפיץ.
התמוטטות המשמעת השפיעה גם על הכלבים ביחסיהם זה עם זה. הם רבו והתקוטטו ביניהם יותר מתמיד, עד שלפעמים היה המחנה בית משוגעים מיילל. רק דייב וסול־לקס לא השתנו, אף שהמריבות הבלתי פוסקות הרגיזו אותם. פרנסואה קילל קללות ברבריות מוזרות, ורקע בשלג בזעם לשווא, ותלש את שערו. השוט שלו תמיד שר בין הכלבים, אבל הועיל מעט. ברגע שהפנה את גבו, הם שוב התחילו. הוא גיבה את שפיץ בשוטו, בזמן שבאק גיבה את שאר הצוות. פרנסואה ידע שהוא עומד מאחורי כל הצרות, ובאק ידע שהוא יודע; אבל באק היה פיקח מדי מכדי להיתפס שוב בשעת מעשה. הוא עבד בנאמנות ברתמה, כי העמל נעשה לו תענוג; ובכל זאת היה תענוג גדול יותר לעורר בערמומיות קרב בין חבריו ולסבך את הרצועות.
בשפך הטחקינה, לילה אחד אחרי ארוחת הערב, העלה דאב ארנב שלג, החטיא אותו בגמלוניות, והחמיץ. בשנייה אחת כל הצוות פרץ בנביחות מלאות. מאה מטרים משם היה מחנה של משטרת הצפון־מערב, עם חמישים כלבים, כולם האסקי, שהצטרפו למרדף. הארנב דהר במורד הנהר, פנה לנחל קטן, ולאורך אפיקו הקפוא המשיך בהתמדה. הוא רץ בקלילות על פני השלג, בזמן שהכלבים בקעו דרכו בכוח הזרוע. באק הוביל את הלהקה, שישים חזקה, סביב עיקול אחר עיקול, אבל לא הצליח להשיג אותו. הוא התכופף נמוך אל המרוץ, מייבב בלהיטות, גופו המפואר מבזיק קדימה, זינוק אחר זינוק, באור הירח החיוור והלבן. וזינוק אחר זינוק, כמו איזו רוח כפור חיוורת, הבזיק ארנב השלג קדימה.
כל אותה התעוררות של אינסטינקטים עתיקים שבזמנים קבועים מגרשת אנשים מן הערים הרועשות אל היער והמישור להרוג דברים בכדורי עופרת שמונעים בכוח כימי, תאוות הדם, השמחה להרוג: כל זה היה של באק, רק שזה היה קרוב לאין שיעור יותר. הוא רץ בראש הלהקה, רודף אחרי היצור הפראי, הבשר החי, כדי להרוג בשיניו שלו ולרחוץ את חרטומו עד העיניים בדם חם.
יש אקסטזה שמסמנת את פסגת החיים, ושמעבר לה החיים אינם יכולים להתעלות. וזה הפרדוקס של החיים: האקסטזה הזאת באה כשאדם חי ביותר, והיא באה כשכחה גמורה שהוא חי. האקסטזה הזאת, השכחה הזאת של החיים, באה לאמן, שנישא אל מחוץ לעצמו ביריעת להבה; היא באה לחייל, מטורף מלחמה בשדה מוכה ומסרב לתת חנינה; והיא באה לבאק, כשהוביל את הלהקה, משמיע את קריאת הזאב העתיקה, ומתאמץ אחרי המזון שהיה חי ושנמלט במהירות לפניו באור הירח. הוא גישש את מעמקי טבעו, ואת חלקי טבעו שהיו עמוקים ממנו, חוזר אל רחם הזמן. הוא נשלט בידי גאות החיים הטהורה, גל הגאות של הקיום, השמחה המושלמת של כל שריר, מפרק וגיד בנפרד בכך שהם כל מה שאינו מוות, שהם זוהרים ומשתוללים, מבטאים את עצמם בתנועה, עפים בצהלה מתחת לכוכבים ומעל פני החומר המת שלא זז.
אבל שפיץ, קר ומחושב אפילו ברגעיו העליונים, עזב את הלהקה וחצה לשון יבשה צרה במקום שבו הנחל עשה עיקול ארוך. באק לא ידע על כך, וכשעבר את העיקול, ורוח הכפור של הארנב עדיין מרחפת לפניו, ראה רוח כפור אחרת וגדולה יותר מזנקת מן הגדה הנטויה ישר אל דרכו של הארנב. זה היה שפיץ. הארנב לא יכול היה לפנות, וכשהשיניים הלבנות שברו את גבו באמצע האוויר הוא צרח בקול רם כמו שאדם מוכה יכול לצרוח. למשמע זה, זעקת החיים הצוללים מפסגת החיים באחיזת המוות, הרימה כל הלהקה שעל עקביו של באק מקהלת תופת של שמחה.
באק לא צעק. הוא לא עצר את עצמו, אלא הסתער על שפיץ, כתף אל כתף, בחוזקה כזאת שהחטיא את הגרון. הם התגלגלו שוב ושוב בשלג האבקתי. שפיץ קם על רגליו כמעט כאילו לא הופל, חתך את באק לאורך הכתף וזינק הצידה. פעמיים נקשו שיניו זו בזו, כמו לסתות הפלדה של מלכודת, כשנסוג לאחור כדי למצוא דריסת רגל טובה יותר, ושפתיו הדקות מתרוממות, מתעוותות ונוהמות.
בהבזק ידע באק. הזמן הגיע. זה היה עד המוות. כשהקיפו זה את זה, נוהמים, אוזניהם שטוחות לאחור, דרוכים בחדות ליתרון, בא המחזה לבאק בתחושה של מוכרות. נדמה היה לו שהוא זוכר את הכול: היערות הלבנים, והאדמה, ואור הירח, וריגוש הקרב. מעל הלובן והדממה ריחפה שלווה רפאית. לא הייתה אפילו לחישה קלושה של רוח; שום דבר לא זז, אף עלה לא רעד, נשימותיהם הנראות של הכלבים עולות לאט ומתעכבות באוויר הקפוא. הם גמרו מהר עם ארנב השלג, הכלבים האלה שהיו זאבים מבויתים בקושי; ועכשיו עמדו במעגל מצפה. גם הם שתקו, רק עיניהם בוהקות ונשימותיהם נסחפות לאט למעלה. לבאק זה לא היה דבר חדש או מוזר, המחזה הזה מימים עברו. זה היה כאילו תמיד היה כך, הדרך הרגילה של הדברים.
שפיץ היה לוחם מנוסה. משפיצברגן דרך הקוטב, ולרוחב קנדה והשממות, עמד על שלו מול כל סוגי הכלבים והשיג שליטה עליהם. זעם מר היה בו, אבל אף פעם לא זעם עיוור. בתשוקה לקרוע ולהשמיד, מעולם לא שכח שאויבו נתון באותה תשוקה לקרוע ולהשמיד. הוא מעולם לא הסתער עד שהיה מוכן לקבל הסתערות; מעולם לא תקף עד שהגן קודם על אותה התקפה.
לשווא ניסה באק לנעוץ את שיניו בצווארו של הכלב הלבן הגדול. בכל מקום שניביו הכו בבשר הרך יותר, נתקלו בניביו של שפיץ. ניב התנגש בניב, ושפתיים נחתכו ודיממו, אבל באק לא הצליח לחדור את הגנת אויבו. אז התלהט ועטף את שפיץ במערבולת של הסתערויות. שוב ושוב ניסה להגיע לגרון הלבן כשלג, שם החיים בעבעו קרוב לפני השטח, ובכל פעם ופעם חתך אותו שפיץ ונמלט. אז התחיל באק להסתער, כאילו אל הגרון, וכשמשך פתאום את ראשו לאחור ופנה פנימה מן הצד, הטיח את כתפו בכתפו של שפיץ, כמו איל ניגוח כדי להפיל אותו. אבל במקום זאת, כתפו של באק נחתכה בכל פעם כששפיץ זינק בקלילות הצידה.
שפיץ לא נפגע, בעוד שבאק זלג דם והתנשם בכבדות. הקרב נעשה נואש. וכל הזמן חיכה המעגל השותק והזאבי לגמור את הכלב שייפול, יהיה מי שיהיה. כשבאק התחיל להתנשם, התחיל שפיץ להסתער, והחזיק אותו מתנודד בחיפוש אחר אחיזה. פעם אחת באק נפל, וכל מעגל שישים הכלבים זינק; אבל הוא התאושש, כמעט באמצע האוויר, והמעגל שקע שוב וחיכה.
אבל לבאק הייתה תכונה שמובילה לגדולה: דמיון. הוא נלחם באינסטינקט, אבל יכול היה להילחם גם בראש. הוא הסתער, כאילו מנסה את תעלול הכתף הישן, אבל ברגע האחרון גלש נמוך אל השלג ופנימה. שיניו נסגרו על רגלו הקדמית השמאלית של שפיץ. נשמעה חריקת עצם נשברת, והכלב הלבן עמד מולו על שלוש רגליים. שלוש פעמים ניסה להפיל אותו, ואז חזר על התעלול ושבר את הרגל הקדמית הימנית. למרות הכאב וחוסר האונים, נאבק שפיץ בטירוף להחזיק מעמד. הוא ראה את המעגל השותק, עם עיניים בוהקות, לשונות שמוטות ונשימות כסופות נסחפות למעלה, נסגר עליו כפי שראה מעגלים דומים נסגרים על יריבים מובסים בעבר. רק שהפעם הוא היה המובס.
לא הייתה לו שום תקווה. באק היה בלתי מתפשר. רחמים היו דבר השמור לאקלימים עדינים יותר. הוא תמרן להסתערות האחרונה. המעגל הצטופף עד שיכול היה להרגיש את נשימותיהם של כלבי ההאסקי על צלעותיו. הוא ראה אותם, מעבר לשפיץ ומשני הצדדים, כפופים למחצה לזינוק, עיניהם נעוצות בו. נדמה שהשתררה הפסקה. כל חיה עמדה ללא נוע כאילו הפכה לאבן. רק שפיץ רעד וסמר כשהתנודד הלוך ושוב, נוהם באיום נורא, כאילו כדי להבריח את המוות המתקרב. אז זינק באק פנימה והחוצה; אבל בזמן שהיה בפנים, כתף פגשה לבסוף כתף ישירות. המעגל האפל נעשה לנקודה על השלג המוצף באור ירח כששפיץ נעלם מן העין. באק עמד והביט, האלוף המנצח, החיה הקדמונית השלטת שהרגה את טרפה ומצאה שהוא טוב.