"הא? מה אני אומר? אני מדבר אמת כשאני אומר שהבאק הזה שני שדים." זה היה נאומו של פרנסואה למחרת בבוקר, כשגילה ששפיץ חסר ושבאק מכוסה פצעים. הוא משך אותו אל האש ולאורה הצביע עליהם.
"השפיץ הזה נלחם כמו שד," אמר פרו, כשסקר את הקרעים והחתכים הפעורים.
"והבאק הזה נלחם כמו שני שדים," הייתה תשובתו של פרנסואה. "ועכשיו אנחנו ניסע מהר. אין יותר שפיץ, אין יותר צרות, בטוח."
בזמן שפרו ארז את ציוד המחנה והעמיס את המזחלת, ניגש נהג הכלבים לרתום את הכלבים. באק פסע אל המקום ששפיץ היה תופס כמוביל; אבל פרנסואה, שלא שם לב אליו, הביא את סול־לקס למקום הנחשק. לפי שיקול דעתו, סול־לקס היה כלב ההובלה הטוב ביותר שנשאר. באק זינק על סול־לקס בזעם, דחף אותו לאחור ועמד במקומו.
"הא? הא?" קרא פרנסואה, וטפח על ירכיו בשמחה. "תסתכל על הבאק הזה. הוא הורג את השפיץ, הוא חושב לקחת את העבודה."
"לך מפה, צ'וק!" קרא, אבל באק סירב לזוז.
הוא תפס את באק בעורף, ואף שהכלב נהם באיום, גרר אותו הצידה והחזיר את סול־לקס. הכלב הזקן לא אהב את זה, והראה בבירור שהוא מפחד מבאק. פרנסואה היה עיקש, אבל כשהפנה את גבו שוב דחק באק את סול־לקס, שבכלל לא סירב ללכת.
פרנסואה כעס. "עכשיו, לעזאזל, אני אסדר אותך!" קרא, וחזר עם אלה כבדה בידו.
באק נזכר באיש בסוודר האדום, ונסוג לאט; וגם לא ניסה להסתער כשסול־לקס הובא שוב קדימה. אבל הוא הקיף ממש מחוץ לטווח האלה, נוהם במרירות ובזעם; ובזמן שהקיף התבונן באלה כדי להתחמק ממנה אם פרנסואה יזרוק אותה, כי נעשה חכם בדרכי האלות. הנהג המשיך בעבודתו, וקרא לבאק כשהיה מוכן לשים אותו במקומו הישן לפני דייב. באק נסוג שניים או שלושה צעדים. פרנסואה הלך אחריו, ואז שוב נסוג. אחרי זמן מה של זה, השליך פרנסואה את האלה, במחשבה שבאק מפחד ממכות. אבל באק היה במרד גלוי. הוא לא רצה להימלט ממכות אלה, אלא לקבל את ההנהגה. היא הייתה שלו בזכות. הוא הרוויח אותה, והוא לא יסתפק בפחות.
פרו התערב. יחד רדפו אחריו רוב שעה. הם זרקו עליו אלות. הוא התחמק. הם קיללו אותו, ואת אבותיו ואמותיו לפניו, ואת כל זרעו שיבוא אחריו עד הדור הרחוק ביותר, ואת כל שערה על גופו וכל טיפת דם בעורקיו; והוא השיב לקללה בנהמה ונשאר מחוץ להישג ידם. הוא לא ניסה לברוח, אלא נסוג סביב וסביב המחנה, והודיע בבירור שכשרצונו יתמלא, הוא ייכנס ויהיה טוב.
פרנסואה התיישב וגירד בראשו. פרו הביט בשעונו וקילל. הזמן טס, והם היו צריכים להיות על השביל כבר לפני שעה. פרנסואה גירד שוב בראשו. הוא הניע אותו וחייך במבוכה אל השליח, שמשך בכתפיו לאות שהם מובסים. אז ניגש פרנסואה למקום שבו עמד סול־לקס וקרא לבאק. באק צחק, כמו שכלבים צוחקים, ובכל זאת שמר מרחק. פרנסואה שחרר את רצועותיו של סול־לקס והחזיר אותו למקומו הישן. הצוות עמד רתום למזחלת בשורה רצופה, מוכן לשביל. לא היה מקום לבאק מלבד בחזית. שוב קרא פרנסואה, ושוב צחק באק והתרחק.
"תזרוק את האלה," ציווה פרו.
פרנסואה ציית, ואז פסע באק פנימה, צוחק בניצחון, והסתובב אל מקומו בראש הצוות. רצועותיו נקשרו, המזחלת שוחררה מן הקרח, ושני האנשים רצים, הם דהרו החוצה אל שביל הנהר.
ככל שהעריך נהג הכלבים את באק מראש, עם שני השדים שלו, גילה, כשהיום עוד היה צעיר, שהעריך אותו בחסר. בקפיצה אחת קיבל באק את חובות ההנהגה; ובמקום שבו נדרשו שיקול דעת, ומחשבה מהירה ופעולה מהירה, הראה את עצמו עדיף אפילו על שפיץ, שפרנסואה מעולם לא ראה כמותו.
אבל במתן החוק ובהכרחת חבריו לעמוד בו הצטיין באק. לדייב ולסול־לקס לא היה אכפת מן השינוי בהנהגה. זה לא היה עניינם. עניינם היה לעמול, ולעמול בכל הכוח, ברצועות. כל עוד לא הפריעו לזה, לא היה אכפת להם מה קורה. בילי, טוב הלב, יכול היה להוביל מצידם, כל עוד ישמור על הסדר. אבל שאר הצוות נעשה פרוע בימיו האחרונים של שפיץ, והפתעתם הייתה גדולה עכשיו כשבאק התחיל להכניס אותם לכושר.
פייק, שמשך על עקביו של באק, ושמעולם לא שם אפילו גרם אחד יותר ממשקלו על רצועת החזה ממה שנאלץ, טולטל במהירות ושוב ושוב על בטלנותו; ולפני שתם היום הראשון משך יותר מאי פעם בחייו. בלילה הראשון במחנה נענש ג'ו, החמוץ, היטב: דבר ששפיץ מעולם לא הצליח לעשות. באק פשוט חנק אותו בכוח משקלו העודף, וחתך אותו עד שהפסיק לנשוך והתחיל לייבב ולבקש רחמים.
הרוח הכללית של הצוות השתפרה מיד. הוא חזר ללכידותו מן הימים הישנים, ושוב זינקו הכלבים כמו כלב אחד ברצועות. ליד אשדות רינק נוספו שני כלבי האסקי מקומיים, טיק וקונה; והמהירות שבה אילף אותם באק עצרה את נשימתו של פרנסואה.
"מעולם לא היה כלב כמו הבאק הזה!" קרא. "לא, מעולם לא! הוא שווה אלף דולר, לעזאזל! הא? מה אתה אומר, פרו?"
ופרו הנהן. הוא היה אז לפני השיא, והרוויח יום אחר יום. השביל היה במצב מצוין, דחוס וקשה, ולא היה שלג חדש להתמודד איתו. לא היה קר מדי. הטמפרטורה ירדה לארבעים וחמש מעלות מתחת לאפס ונשארה שם כל המסע. האנשים רכבו ורצו לסירוגין, והכלבים הוחזקו בקפיצה, בעצירות מעטות בלבד.
נהר שלושים המייל היה מכוסה קרח יחסית, והם עברו ביום אחד ביציאה את מה שלקח להם עשרה ימים בדרך פנימה. בריצה אחת עשו דהירה של מאה קילומטרים ממרגלות אגם לה בארז' עד אשדות הסוס הלבן. על פני מארש, טאגיש ובנט (מאה ועשרה קילומטרים של אגמים), טסו מהר כל כך שהאיש שתורו היה לרוץ נגרר מאחורי המזחלת בקצה חבל. ובלילה האחרון של השבוע השני עברו את מעבר הלבן וירדו במורד הים, ואורות סקאגוויי והספינות לרגליהם.
זה היה מסע שיא. בכל יום מארבעה עשר הימים עשו בממוצע שישים וחמישה קילומטרים. שלושה ימים התהלכו פרו ופרנסואה בגאווה ברחוב הראשי של סקאגוויי והוצפו בהזמנות לשתות, בזמן שהצוות היה המרכז הקבוע של קהל מעריץ של מאלפי כלבים ונהגי מזחלות. אחר כך שאפו שלושה או ארבעה פושעים מן המערב לנקות את העיר, נוקבו כמו מלחיות בגלל זה, והעניין הציבורי פנה אל אלילים אחרים. אחר כך באו פקודות רשמיות. פרנסואה קרא לבאק אליו, חיבק אותו בזרועותיו, בכה עליו. וזה היה הסוף של פרנסואה ופרו. כמו אנשים אחרים, הם יצאו מחייו של באק לתמיד.
בן תערובת סקוטי קיבל לטיפולו אותו ואת חבריו, ובחברת תריסר צוותי כלבים אחרים יצא בחזרה בשביל המייגע לדוסון. זו לא הייתה עכשיו ריצה קלה, ולא זמן שיא, אלא עמל כבד בכל יום, ומטען כבד מאחור; כי זו הייתה רכבת הדואר, שנשאה דבר מן העולם אל האנשים שחיפשו זהב בצל הקוטב.
באק לא אהב את זה, אבל עמד בעבודה היטב, והתגאה בה בדרכם של דייב וסול־לקס, ודאג שחבריו, בין שהתגאו בה ובין שלא, יעשו את חלקם ההוגן. אלה היו חיים חדגוניים, שהתנהלו בסדירות של מכונה. יום אחד היה דומה מאוד לאחר. בשעה מסוימת בכל בוקר יצאו הטבחים, הודלקו אשים, ונאכלה ארוחת בוקר. אחר כך, בזמן שחלקם פירקו את המחנה, אחרים רתמו את הכלבים, והם היו בדרך שעה בערך לפני שהחושך, שבישר את השחר, ירד. בלילה הוקם המחנה. חלקם מתחו את היריעות, אחרים חטבו עצי הסקה וענפי אורן למיטות, ואחרים עוד נשאו מים או קרח לטבחים. וגם הכלבים הואכלו. בשבילם זה היה הדבר היחיד ביום, אף שהיה טוב להתבטל, אחרי שהדג נאכל, שעה בערך עם הכלבים האחרים, שהיו יותר ממאה. היו ביניהם לוחמים עזים, אבל שלושה קרבות עם העזים שבהם הביאו את באק לשליטה, כך שכשסמר והראה את שיניו הם זזו מדרכו.
ויותר מכול, אולי, אהב לשכב ליד האש, רגליו האחוריות מקופלות מתחתיו, רגליו הקדמיות מתוחות לפניו, ראשו מורם, ועיניו ממצמצות בחולמנות אל הלהבות. לפעמים חשב על ביתו הגדול של השופט מילר בעמק סנטה קלרה שטוף השמש, ועל בריכת השחייה מבטון, ועל איזבל, הכלבה המקסיקנית חסרת השיער, ועל טוטס, הפאג היפני; אבל לעתים קרובות יותר זכר את האיש בסוודר האדום, את מותה של קרלי, את הקרב הגדול עם שפיץ, ואת הדברים הטובים שאכל או היה רוצה לאכול. הוא לא התגעגע הביתה. ארץ השמש הייתה עמומה ורחוקה מאוד, ולזיכרונות כאלה לא היה כוח עליו. חזקים בהרבה היו זיכרונות התורשה שלו, שנתנו לדברים שמעולם לא ראה קודם מראית עין של מוכרות; האינסטינקטים (שהיו רק זיכרונות אבותיו שנעשו להרגלים), שדעכו בימים מאוחרים יותר, ובימים מאוחרים עוד יותר, בו, התעוררו וחזרו לחיים.
לפעמים, כשכרע שם, ממצמץ בחולמנות אל הלהבות, נדמה היה שהלהבות הן של אש אחרת, ושכשהוא כורע ליד האש האחרת הזאת הוא רואה אדם אחר ושונה מן הטבח בן התערובת שלפניו. לאדם האחר הזה היו רגליים קצרות יותר וזרועות ארוכות יותר, עם שרירים גידיים ומסוקסים יותר מאשר עגולים ותפוחים. שערו של האדם הזה היה ארוך וסבוך, וראשו נטה לאחור מתחתיו מן העיניים. הוא השמיע קולות מוזרים, ונראה מפחד מאוד מן החושך, שאליו הציץ בלי הרף, אוחז בידו, שהייתה תלויה באמצע בין הברך לכף הרגל, מקל עם אבן כבדה קשורה בקצהו. הוא היה כמעט עירום, עור מרופט וחרוך מאש תלוי עד חצי גבו, אבל על גופו היה שיער רב. במקומות מסוימים, לרוחב החזה והכתפיים ולאורך צדם החיצוני של הזרועות והירכיים, הוא היה סבוך כמעט כמו פרווה עבה. הוא לא עמד זקוף, אלא כשגוו נוטה קדימה מן הירכיים, על רגליים שהתכופפו בברכיים. בגופו הייתה קפיציות מיוחדת, או גמישות, כמעט חתולית, ודריכות מהירה כשל מי שחי בפחד תמידי מדברים נראים ובלתי נראים.
בזמנים אחרים כרע האיש השעיר הזה ליד האש וראשו בין רגליו וישן. בהזדמנויות כאלה היו מרפקיו על ברכיו, ידיו שלובות מעל ראשו כאילו כדי להטות את הגשם בזרועותיו השעירות. ומעבר לאש ההיא, בחושך המקיף, יכול היה באק לראות גחלים רבות בוהקות, שתיים־שתיים, תמיד שתיים־שתיים, שידע שהן עיניהן של חיות טרף גדולות. והוא שמע את התרסקות גופן דרך הסבך, ואת הרעשים שעשו בלילה. וכשחלם שם ליד גדת היוקון, ועיניו העצלות ממצמצות אל האש, היו הקולות והמראות האלה של עולם אחר גורמים לשיער לסמור לאורך גבו ולעמוד זקוף על כתפיו ובמעלה צווארו, עד שייבב נמוך ובכבישה, או נהם ברכות, והטבח בן התערובת צעק עליו: "היי, אתה באק, תתעורר!" ואז היה העולם האחר נעלם והעולם האמיתי בא אל עיניו, והוא היה קם ומפהק ומתמתח כאילו ישן.
זה היה מסע קשה, עם הדואר מאחוריהם, והעבודה הכבדה שחקה אותם. הם ירדו במשקל והיו במצב רע כשהגיעו לדוסון, והיו צריכים לקבל מנוחה של עשרה ימים או לפחות שבוע. אבל תוך יומיים ירדו במדרון היוקון מן הקסרקטין, עמוסים מכתבים לעולם החיצון. הכלבים היו עייפים, הנהגים רטנו, וכדי להחמיר את המצב, ירד שלג בכל יום. פירוש הדבר שביל רך, חיכוך רב יותר על המגלשיים, ומשיכה כבדה יותר לכלבים; ובכל זאת הנהגים היו הוגנים לאורך כל הדרך, ועשו כמיטב יכולתם בשביל החיות.
בכל לילה טיפלו קודם בכלבים. הם אכלו לפני שהנהגים אכלו, ואיש לא חיפש את שמיכת השינה שלו עד שבדק את רגלי הכלבים שבהם נהג. ובכל זאת, כוחם ירד. מאז תחילת החורף עברו אלפיים ותשע מאות קילומטרים, וגררו מזחלות לאורך כל המרחק המייגע; ואלפיים ותשע מאות קילומטרים משאירים את חותמם על החיים של הקשוחים ביותר. באק עמד בזה, החזיק את חבריו בעבודתם ושמר על המשמעת, אף שגם הוא היה עייף מאוד. בילי בכה וייבב בקביעות בשנתו בכל לילה. ג'ו היה חמוץ מתמיד, ולסול־לקס אי אפשר היה להתקרב, לא מן הצד העיוור ולא מן הצד השני.
אבל דייב הוא שסבל יותר מכולם. משהו השתבש אצלו. הוא נעשה זועף ורגזן יותר, וכשהוקם המחנה עשה מיד את קנו, ושם האכיל אותו הנהג שלו. ברגע שיצא מן הרתמה ושכב, לא קם שוב על רגליו עד שעת הרתימה בבוקר. לפעמים, ברצועות, כשנטלטל בעצירה פתאומית של המזחלת, או כשהתאמץ להתניע אותה, צעק מכאב. הנהג בדק אותו, אבל לא מצא דבר. כל הנהגים התעניינו במקרה שלו. הם דיברו עליו בשעת הארוחות, ועל המקטרות האחרונות שלהם לפני השינה, ולילה אחד ערכו התייעצות. הוא הובא מקנו אל האש ונלחץ ונדחק עד שצעק פעמים רבות. משהו לא היה בסדר בפנים, אבל הם לא הצליחו לאתר עצמות שבורות, לא הצליחו להבין.
עד שהגיעו לקסיאר בר, הוא היה חלש כל כך שנפל שוב ושוב ברצועות. בן התערובת הסקוטי ציווה לעצור והוציא אותו מן הצוות, וקשר את הכלב הבא, סול־לקס, למזחלת. כוונתו הייתה לתת לדייב לנוח, ולהניח לו לרוץ חופשי מאחורי המזחלת. חולה ככל שהיה, דייב כעס על כך שהוציאו אותו, רטן ונהם בזמן שהרצועות שוחררו, וייבב בלב שבור כשראה את סול־לקס במקום שהחזיק בו ושירת בו זמן רב כל כך. כי גאוות הרצועה והשביל הייתה שלו, ובהיותו חולה עד מוות, לא יכול היה לשאת שכלב אחר יעשה את עבודתו.
כשהמזחלת יצאה לדרך, התבוסס בשלג הרך שלצד השביל הכבוש, תקף את סול־לקס בשיניו, הסתער עליו וניסה לדחוף אותו לשלג הרך בצד השני, השתדל לזנק פנימה לתוך רצועותיו ולהיכנס בינו לבין המזחלת, וכל הזמן מייבב ומיילל ובוכה מצער ומכאב. בן התערובת ניסה לגרש אותו בשוט; אבל הוא לא שם לב לרצועה הצורבת, ולאיש לא היה הלב להכות חזק יותר. דייב סירב לרוץ בשקט על השביל מאחורי המזחלת, שם ההליכה הייתה קלה, אלא המשיך להתבוסס לצידה בשלג הרך, שם ההליכה הייתה הקשה ביותר, עד שהותש. אז נפל, ושכב היכן שנפל, מיילל בעצב כשהשיירה הארוכה של המזחלות חלפה על פניו.
בשארית כוחו האחרונה הצליח להתנודד מאחור עד שהשיירה עצרה שוב, ואז התבוסס על פני המזחלות עד שלו, ושם עמד לצד סול־לקס. הנהג שלו התעכב לרגע להצית את מקטרתו מן האיש שמאחוריו. אחר כך חזר והתניע את כלביו. הם יצאו לשביל בחוסר מאמץ בולט, סובבו את ראשיהם בחוסר נוחות, ועצרו בהפתעה. גם הנהג הופתע; המזחלת לא זזה. הוא קרא לחבריו לראות את המחזה. דייב נשך וקרע את שתי הרצועות של סול־לקס, ועמד ישר לפני המזחלת במקומו הראוי.
הוא התחנן בעיניו להישאר שם. הנהג היה נבוך. חבריו דיברו על כך שכלב יכול לשבור את ליבו כשמונעים ממנו את העבודה שהורגת אותו, ונזכרו במקרים שהכירו, שבהם כלבים, זקנים מדי לעמל, או פצועים, מתו משום שהוציאו אותם מן הרצועות. וגם ראו בזה רחמים, מכיוון שדייב עומד למות בכל מקרה, שימות ברצועות, בלב שקט ומרוצה. אז נרתם שוב, ובגאווה משך כמו פעם, אף שיותר מפעם אחת צעק שלא מרצונו מנשיכת כאבו הפנימי. כמה פעמים נפל ונגרר ברצועות, ופעם אחת דרסה אותו המזחלת כך שצלע מאז ברגל אחורית אחת.
אבל הוא החזיק מעמד עד שהגיעו למחנה, ושם עשה לו הנהג שלו מקום ליד האש. הבוקר מצא אותו חלש מכדי לנסוע. בשעת הרתימה ניסה לזחול אל הנהג שלו. במאמצים עוויתיים קם על רגליו, התנודד ונפל. אז התפתל לאט קדימה לעבר המקום שבו הלבישו את הרתמות על חבריו. הוא היה מקדם את רגליו הקדמיות וגורר את גופו בתנועה של טלטול, ואז מקדם שוב את רגליו הקדמיות ומיטלטל קדימה עוד כמה סנטימטרים. כוחו עזב אותו, והפעם האחרונה שחבריו ראו אותו הוא שכב מתנשם בשלג ומשתוקק אליהם. אבל הם שמעו אותו מיילל בעצב עד שעברו מן העין מאחורי רצועת עצים של הנהר.
כאן נעצרה השיירה. בן התערובת הסקוטי חזר לאט על עקבותיו אל המחנה שעזבו. האנשים חדלו לדבר. נשמעה יריית אקדח. האיש חזר בחיפזון. השוטים הצליפו, הפעמונים צלצלו בעליזות, המזחלות חרשו לאורך השביל; אבל באק ידע, וכל כלב ידע, מה קרה מאחורי רצועת עצי הנהר.