שלושים יום מן הזמן שיצא מדוסון, הגיע דואר המים המלוחים, ובאק וחבריו בראשו, לסקאגוויי. הם היו במצב עלוב, שחוקים ומותשים. שישים ושלושת הקילוגרמים של באק הצטמקו לחמישים ושניים. שאר חבריו, אף שהיו כלבים קלים יותר, איבדו יחסית יותר משקל ממנו. פייק, המתחלה, שבחיי הרמאות שלו העמיד פנים לעתים קרובות בהצלחה שרגלו פגועה, צלע עכשיו באמת. סול־לקס צלע, ודאב סבל משכמה נקועה.
רגלי כולם היו פצועות נורא. לא נשארה בהם שום קפיציות או גמישות. רגליהם נפלו בכבדות על השביל, טלטלו את גופם והכפילו את העייפות של יום נסיעה. לא היה להם שום דבר מלבד שהיו עייפים עד מוות. זו לא הייתה העייפות שבאה ממאמץ קצר ומופרז, שההחלמה ממנה היא עניין של שעות; אלא העייפות שבאה מן ההתרוקנות האיטית והממושכת של הכוח בחודשים של עמל. לא נשאר שום כוח התאוששות, שום כוח רזרבי לקרוא לו. הכול נוצל, עד הפירור האחרון והקטן ביותר. כל שריר, כל סיב, כל תא, היה עייף, עייף עד מוות. והייתה לזה סיבה. בפחות מחמישה חודשים עברו ארבעת אלפים קילומטרים, ובאלפיים ותשע מאות האחרונים שבהם היו להם רק חמישה ימי מנוחה. כשהגיעו לסקאגוויי הם כנראה היו על רגליהם האחרונות. הם בקושי הצליחו לשמור על הרצועות מתוחות, ובירידות בקושי הצליחו להתרחק מדרכה של המזחלת.
"קדימה, רגליים פצועות מסכנות," עודד אותם הנהג כשהתנודדו במורד הרחוב הראשי של סקאגוויי. "זה האחרון. אז יהיה לנו מנוחה ארוכה אחת. הא? בטוח. מנוחה ארוכה ונהדרת אחת."
הנהגים ציפו בביטחון לעצירה ארוכה. הם עצמם עברו אלף ותשע מאות קילומטרים עם יומיים מנוחה, ולפי ההיגיון והצדק הפשוט הגיעה להם הפוגה של בטלה. אבל רבים כל כך היו האנשים שנהרו לקלונדייק, ורבות כל כך היו האהובות, הנשים והקרובים שלא נהרו, שהדואר הגודש קיבל ממדים של הרי האלפים; וגם, היו פקודות רשמיות. מנות טריות של כלבי מפרץ הדסון יבואו במקומם של אלה שאינם שווים עוד לשביל. מן חסרי הערך יש להיפטר, ומכיוון שכלבים שווים מעט מול דולרים, יש למכור אותם.
שלושה ימים חלפו, ובזמן הזה גילו באק וחבריו עד כמה הם באמת עייפים וחלשים. אז, בבוקר היום הרביעי, באו שני אנשים מארצות הברית וקנו אותם, עם הרתמות והכול, בפרוטות. האנשים קראו זה לזה "הל" ו"צ'ארלס". צ'ארלס היה גבר בגיל העמידה, בהיר למדי, עם עיניים חלשות ודומעות ושפם שהסתלסל למעלה בעזות ובמרץ, ושיקר על השפה הרפויה והשמוטה שהסתיר. הל היה צעיר בן תשע עשרה או עשרים, עם אקדח קולט גדול וסכין ציד קשורים אליו בחגורה שממש סמרה בכדורים. החגורה הזאת הייתה הדבר הבולט ביותר בו. היא הכריזה על חוסר הניסיון שלו: חוסר ניסיון טהור ושאין לתארו. שני האנשים היו בבירור לא במקומם, ולמה כאלה כמותם ייצאו להרפתקה בצפון זה חלק מתעלומת הדברים שמעבר להבנה.
באק שמע את המיקוח, ראה את הכסף עובר בין האיש לסוכן הממשלה, וידע שבן התערובת הסקוטי ונהגי רכבת הדואר יוצאים מחייו על עקביהם של פרו ופרנסואה והאחרים שהלכו לפניהם. כשהובל עם חבריו למחנה של הבעלים החדשים, ראה באק עסק מרושל ומוזנח, אוהל מתוח למחצה, כלים לא רחוצים, הכול באי סדר; וגם, ראה אישה. "מרסדס" קראו לה האנשים. היא הייתה אשתו של צ'ארלס ואחותו של הל: מסיבה משפחתית נחמדה.
באק הביט בהם בחשש כשניגשו לפרק את האוהל ולהעמיס את המזחלת. היה הרבה מאמץ בדרך שלהם, אבל שום שיטה עניינית. האוהל גולגל לצרור מגושם גדול פי שלושה ממה שהיה צריך להיות. כלי הפח נארזו בלי שנרחצו. מרסדס התנופפה כל הזמן בדרכם של האנשים שלה והמשיכה בפטפוט בלתי פוסק של מחאות ועצות. כששמו שק בגדים בחזית המזחלת, הציעה שיילך מאחור; וכששמו אותו מאחור, וכיסו אותו בשני צרורות אחרים, גילתה חפצים שנשכחו שאין להם מקום בשום מקום אחר מלבד באותו שק עצמו, והם פרקו שוב.
שלושה אנשים מאוהל סמוך יצאו והביטו, מחייכים ומקריצים זה לזה.
"יש לכם מטען הגון כמו שהוא," אמר אחד מהם; "ולא לי להגיד לכם מה לעשות, אבל אני לא הייתי סוחב את האוהל הזה אילו הייתי במקומכם."
"לא יעלה על הדעת!" קראה מרסדס, והרימה את ידיה במבוכה מעודנת. "איך בעולם הייתי מסתדרת בלי אוהל?"
"זה אביב, ולא יהיה עוד מזג אוויר קר," השיב האיש.
היא הניעה בראשה בהחלטיות, וצ'ארלס והל שמו את השאריות האחרונות על ראש המטען ההררי.
"אתם חושבים שזה ייסע?" שאל אחד האנשים.
"למה שלא?" שאל צ'ארלס בקוצר רוח.
"הו, זה בסדר, זה בסדר," מיהר האיש לומר בענווה. "רק תהיתי, זה הכול. זה נראה קצת כבד מלמעלה."
צ'ארלס הפנה את גבו והידק את הקשירות כמיטב יכולתו, שלא הייתה טובה כלל.
"וכמובן שהכלבים יכולים לצעוד כל היום עם המתקן הזה מאחוריהם," קבע השני מבין האנשים.
"בוודאי," אמר הל, בנימוס קפוא, ואחז במוט ההיגוי ביד אחת ומניף את השוט בשנייה. "מאש!" צעק. "קדימה, מאש!"
הכלבים זינקו אל רצועות החזה, התאמצו קשות כמה רגעים, ואז הרפו. הם לא הצליחו להזיז את המזחלת.
"החיות העצלות, אני אראה להן," קרא, והתכונן להצליף בהן בשוט.
אבל מרסדס התערבה, וקראה: "הו, הל, אסור לך," כשתפסה את השוט ותלשה אותו ממנו. "היקרים המסכנים! עכשיו אתה חייב להבטיח שלא תהיה קשה איתם בכל שארית המסע, אחרת לא אלך צעד."
"הרבה את מבינה בכלבים," לגלג אחיה; "והלוואי שתעזבי אותי במנוחה. הם עצלנים, אני אומר לך, וצריך להצליף בהם כדי להוציא מהם משהו. זו הדרך שלהם. תשאלי כל אחד. תשאלי אחד מן האנשים האלה."
מרסדס הביטה בהם בתחינה, וסלידה שאין לתארה ממראה הכאב כתובה על פניה היפות.
"הם חלשים כמו מים, אם את רוצה לדעת," באה התשובה מאחד האנשים. "גמורים לגמרי, זה מה שיש להם. הם צריכים מנוחה."
"לעזאזל המנוחה," אמר הל, בשפתיו חסרות הזקן; ומרסדס אמרה "הו!" בכאב ובצער על הקללה.
אבל היא הייתה יצור נאמן לשבט, ומיהרה מיד להגן על אחיה. "אל תשים לב לאיש הזה," אמרה בחדות. "אתה נוהג בכלבים שלנו, ואתה עושה איתם מה שאתה חושב שהכי טוב."
שוב נפל השוט של הל על הכלבים. הם הטילו את עצמם על רצועות החזה, נעצו את רגליהם בשלג הדחוס, התכופפו נמוך אליו, והפעילו את כל כוחם. המזחלת החזיקה כאילו הייתה עוגן. אחרי שני מאמצים, עמדו דוממים, מתנשמים. השוט שרק בפראות, כשמרסדס התערבה שוב. היא נפלה על ברכיה לפני באק, ודמעות בעיניה, וכרכה את זרועותיה סביב צווארו.
"יקירים מסכנים, מסכנים," קראה באהדה, "למה אתם לא מושכים חזק? אז לא היו מצליפים בכם." באק לא אהב אותה, אבל הרגיש אומלל מכדי להתנגד לה, וקיבל את זה כחלק מן העבודה האומללה של היום.
אחד הצופים, שחרק שיניים כדי לדכא דברים חמים, דיבר עכשיו:
"זה לא שאכפת לי שמץ מה יקרה לכם, אבל למען הכלבים אני רק רוצה להגיד לכם, אתם יכולים לעזור להם המון אם תשחררו את המזחלת הזאת. המגלשיים קפואים לשלג. תטילו את המשקל שלכם על מוט ההיגוי, ימינה ושמאלה, ותשחררו אותה."
בפעם השלישית נעשה הניסיון, אבל הפעם, לפי העצה, שחרר הל את המגלשיים שקפאו לשלג. המזחלת העמוסה מדי והמסורבלת נעה קדימה, ובאק וחבריו נאבקים בטירוף תחת מטר המכות. מאה מטרים לפנים פנה השביל וירד בתלילות אל הרחוב הראשי. היה צריך אדם מנוסה כדי להחזיק את המזחלת הכבדה מלמעלה זקופה, והל לא היה אדם כזה. כשנכנסו לפנייה התהפכה המזחלת, ושפכה חצי ממטענה דרך הקשירות הרפויות. הכלבים לא עצרו. המזחלת שהתקלה קיפצה על צדה מאחוריהם. הם כעסו בגלל היחס הרע שקיבלו והמטען הלא צודק. באק השתולל. הוא פרץ בריצה, והצוות הלך אחרי הובלתו. הל קרא "הו! הו!" אבל הם לא שמו לב. הוא מעד ונמשך מרגליו. המזחלת ההפוכה חרשה עליו, והכלבים דהרו הלאה במעלה הרחוב, והוסיפו לעליזותה של סקאגוויי כשפיזרו את שארית הציוד לאורך הרחוב הראשי שלה.
אזרחים טובי לב תפסו את הכלבים ואספו את החפצים המפוזרים. וגם נתנו עצות. חצי מן המטען ופי שניים כלבים, אם הם בכלל מצפים להגיע לדוסון, זה מה שנאמר. הל ואחותו וגיסו הקשיבו בחוסר רצון, הקימו אוהל, ובדקו מחדש את הציוד. הוצאו שימורים שגרמו לאנשים לצחוק, כי שימורים על השביל הארוך הם דבר לחלום עליו. "שמיכות בשביל מלון," אמר אחד האנשים שצחקו ועזרו. "חצי מזה זה יותר מדי; תיפטרו מהן. תזרקו את האוהל הזה, ואת כל הכלים האלה; מי ישטוף אותם, בכלל? אלוהים אדירים, אתם חושבים שאתם נוסעים בקרון פולמן?"
וכך זה נמשך, הסילוק הבלתי מתפשר של המיותר. מרסדס בכתה כששקי הבגדים שלה רוקנו על הקרקע ופריט אחר פריט נזרק. היא בכתה באופן כללי, והיא בכתה במיוחד על כל דבר שנזרק. היא שילבה ידיים סביב ברכיה, והתנדנדה הלוך ושוב בלב שבור. היא הצהירה שלא תזוז סנטימטר, לא בשביל תריסר צ'ארלסים. היא פנתה לכל אחד ולכל דבר, ולבסוף ניגבה את עיניה והתחילה לזרוק אפילו פריטי לבוש שהיו צורך הכרחי. ובלהיטותה, כשגמרה עם שלה, התנפלה על חפצי האנשים שלה ועברה עליהם כמו טורנדו.
כשזה הושג, הציוד, אף שקוצץ בחצי, עדיין היה כמות אימתנית. צ'ארלס והל יצאו בערב וקנו שישה כלבים מן החוץ. אלה, יחד עם השישה מן הצוות המקורי, וטיק וקונה, כלבי ההאסקי שהושגו באשדות רינק במסע השיא, העלו את הצוות לארבעה עשר. אבל הכלבים מן החוץ, אף שאולפו למעשה מאז שנחתו, לא היו שווים הרבה. שלושה היו פוינטרים קצרי שיער, אחד ניופאונדלנד, והשניים האחרים כלבי רחוב מגזע לא מוגדר. הם לא נראו כאילו הם יודעים משהו, החדשים האלה. באק וחבריו הביטו בהם בגועל, ואף שלימד אותם במהירות את מקומם ומה לא לעשות, לא יכול היה ללמד אותם מה לעשות. הם לא התרגלו לרצועה ולשביל. מלבד שני כלבי הרחוב, הם היו מבולבלים ושבורי רוח בגלל הסביבה הפראית והמוזרה שבה מצאו את עצמם ובגלל היחס הרע שקיבלו. בשני כלבי הרחוב לא הייתה רוח בכלל; העצמות היו הדבר היחיד שאפשר לשבור בהם.
כשהחדשים חסרי תקווה ועזובים, והצוות הישן שחוק מארבעת אלפים קילומטרים של שביל רצוף, התחזית הייתה כל דבר מלבד בהירה. אבל שני האנשים היו עליזים למדי. והם גם היו גאים. הם עשו את העניין בסטייל, עם ארבעה עשר כלבים. הם ראו מזחלות אחרות יוצאות דרך המעבר לדוסון, או מגיעות מדוסון, אבל מעולם לא ראו מזחלת עם ארבעה עשר כלבים. בטבע הנסיעה בקוטב הייתה סיבה לכך שארבעה עשר כלבים לא יגררו מזחלת אחת, והיא שמזחלת אחת לא יכולה לשאת את המזון לארבעה עשר כלבים. אבל צ'ארלס והל לא ידעו את זה. הם חישבו את המסע בעיפרון, כך וכך לכלב, כך וכך כלבים, כך וכך ימים, מש"ל. מרסדס הביטה מעבר לכתפיהם והנהנה בהבנה; הכול היה פשוט כל כך.
מאוחר למחרת בבוקר הוביל באק את הצוות הארוך במעלה הרחוב. לא היה בזה שום דבר חי, שום תנופה או מרץ בו ובחבריו. הם יצאו עייפים עד מוות. ארבע פעמים עבר את המרחק בין המים המלוחים לדוסון, והידיעה שעייף ותשוש הוא עומד שוב מול אותו שביל, מילאה אותו מרירות. ליבו לא היה בעבודה, וגם לא ליבו של אף כלב. הכלבים מן החוץ היו ביישנים ומבוהלים, וכלבי הצפון היו חסרי אמון באדוניהם.
באק הרגיש במעורפל שאי אפשר לסמוך על שני האנשים והאישה האלה. הם לא ידעו לעשות שום דבר, וככל שחלפו הימים התברר שהם לא מסוגלים ללמוד. הם היו רשלנים בכל דבר, בלי סדר ובלי משמעת. לקח להם חצי לילה להקים מחנה מרושל, וחצי בוקר לפרק את המחנה ולהעמיס את המזחלת בצורה מרושלת כל כך שבשארית היום היו עסוקים בעצירה ובסידור מחדש של המטען. בימים מסוימים לא עשו שישה עשר קילומטרים. בימים אחרים לא הצליחו לצאת לדרך בכלל. ובשום יום לא הצליחו לעשות יותר ממחצית המרחק שהאנשים השתמשו בו כבסיס לחישוב מזון הכלבים שלהם.
היה בלתי נמנע שמזון הכלבים יחסר להם. אבל הם החישו זאת בהאכלה מופרזת, וקירבו את היום שבו תתחיל ההאכלה החסרה. הכלבים מן החוץ, שמערכות העיכול שלהם לא אומנו ברעב כרוני להפיק את המרב מן המעט, היו בעלי תיאבון זולל. וכשנוסף על זה כלבי ההאסקי השחוקים משכו בחולשה, החליט הל שהמנה המקובלת קטנה מדי. הוא הכפיל אותה. ולמעלה מכול, כשמרסדס, עם דמעות בעיניה היפות ורעד בגרונה, לא הצליחה לשדל אותו לתת לכלבים עוד יותר, היא גנבה משקי הדגים והאכילה אותם בסתר. אבל לא מזון היה מה שבאק וכלבי ההאסקי היו צריכים, אלא מנוחה. ואף שהתקדמו לאט, המטען הכבד שגררו מיצה את כוחם קשות.
אחר כך באה ההאכלה החסרה. הל התעורר יום אחד לעובדה שמחצית מזון הכלבים שלו נגמרה ורק רבע מן המרחק נעבר; ועוד, שבשום אהבה ובשום כסף אי אפשר להשיג מזון כלבים נוסף. אז קיצץ אפילו את המנה המקובלת וניסה להגדיל את נסיעת היום. אחותו וגיסו תמכו בו; אבל הציוד הכבד שלהם וחוסר הכישרון שלהם סיכלו אותם. היה דבר פשוט לתת לכלבים פחות מזון; אבל היה בלתי אפשרי לגרום לכלבים לנסוע מהר יותר, בעוד שחוסר יכולתם שלהם לצאת לדרך מוקדם יותר בבוקר מנע מהם לנסוע שעות ארוכות יותר. לא רק שלא ידעו איך להעביד כלבים, אלא שלא ידעו איך להעביד את עצמם.
הראשון שהלך היה דאב. גנב מגושם ומסכן שהיה, שתמיד נתפס ונענש, הוא בכל זאת היה עובד נאמן. שכמתו הנקועה, בלי טיפול ובלי מנוחה, הלכה מרע לגרוע, עד שלבסוף ירה בו הל באקדח הקולט הגדול. יש פתגם בארץ שכלב מן החוץ מת ברעב על מנת ההאסקי, אז ששת הכלבים מן החוץ שתחת באק לא יכלו שלא למות על חצי ממנת ההאסקי. הניופאונדלנד הלך ראשון, ואחריו שלושת הפוינטרים קצרי השיער, ושני כלבי הרחוב נאחזו בחיים בעקשנות רבה יותר, אבל הלכו בסוף.
בזמן הזה נשרו משלושת האנשים כל הנימוסים והעדינויות של הדרום. כשנשללו ממנה הזוהר והרומנטיקה, נעשתה הנסיעה בקוטב בשבילם מציאות קשה מדי לגבריותם ולנשיותם. מרסדס הפסיקה לבכות על הכלבים, כי הייתה עסוקה מדי בבכי על עצמה ובמריבות עם בעלה ואחיה. לריב היה הדבר היחיד שמעולם לא היו עייפים מדי לעשות. הרגזנות שלהם נבעה מאומללותם, גדלה איתה, הוכפלה עליה, עקפה אותה. הסבלנות המופלאה של השביל, שבאה לאנשים שעמלים קשה וסובלים מר, ונשארים מתוקי דיבור וטובי לב, לא באה לשני האנשים והאישה האלה. לא היה להם שמץ של מושג על סבלנות כזאת. הם היו נוקשים וכואבים; שריריהם כאבו, עצמותיהם כאבו, ליבם עצמו כאב; ובגלל זה נעשו חדי לשון, ומילים קשות היו הראשונות על שפתיהם בבוקר והאחרונות בלילה.
צ'ארלס והל התקוטטו בכל פעם שמרסדס נתנה להם הזדמנות. כל אחד מהם האמין בכל ליבו שהוא עושה יותר מחלקו בעבודה, ואף אחד מהם לא נמנע מלהביע את האמונה הזאת בכל הזדמנות. לפעמים צידדה מרסדס בבעלה, לפעמים באחיה. התוצאה הייתה מריבה משפחתית יפה ובלתי פוסקת. מתחילה בוויכוח מי יחטוב כמה מקלות לאש (ויכוח שנגע רק לצ'ארלס ולהל), עד מהרה נגררו לתוכה שאר בני המשפחה, אבות, אמהות, דודים, בני דודים, אנשים במרחק אלפי קילומטרים, וכמה מהם מתים. שדעותיו של הל על אמנות, או סוג המחזות החברתיים שכתב אחי אמו, יהיו קשורים בחטיבת כמה מקלות עצי הסקה, זה מעבר להבנה; ובכל זאת המריבה הייתה עשויה לנטות לכיוון הזה באותה מידה כמו לכיוון הדעות הקדומות הפוליטיות של צ'ארלס. ושלשון הרכלנית של אחותו של צ'ארלס תהיה רלוונטית לבניית אש ביוקון, היה ברור רק למרסדס, שפרקה מעליה דעות שופעות בנושא הזה, ואגב כך גם על כמה תכונות אחרות, מיוחדות ולא נעימות, של משפחת בעלה. בינתיים האש לא הוצתה, המחנה הוקם למחצה, והכלבים לא הואכלו.
מרסדס טיפחה טענה מיוחדת: הטענה של המין. היא הייתה יפה ורכה, ונהגו בה באבירות כל ימיה. אבל היחס של בעלה ואחיה עכשיו היה כל דבר מלבד אבירי. היה זה מנהגה להיות חסרת אונים. הם התלוננו. ועל ההתקפה הזאת על מה שהיה בעיניה הזכות החיונית ביותר של מינה, היא הפכה את חייהם לבלתי נסבלים. היא כבר לא התחשבה בכלבים, ומכיוון שהייתה כואבת ועייפה, התעקשה לרכוב על המזחלת. היא הייתה יפה ורכה, אבל שקלה חמישים וארבעה קילוגרמים: קש אחרון וחסון למטען שגררו החיות החלשות והמורעבות. היא רכבה ימים, עד שהן נפלו ברצועות והמזחלת עמדה דוממת. צ'ארלס והל התחננו שתרד ותלך, הפצירו בה, הפגינו, בזמן שהיא בכתה והטרידה את השמיים בתיאור אכזריותם.
בהזדמנות אחת הורידו אותה מן המזחלת בכוח הזרוע. הם מעולם לא עשו זאת שוב. היא הניחה לרגליה להתרפות כמו ילדה מפונקת, והתיישבה על השביל. הם המשיכו בדרכם, אבל היא לא זזה. אחרי שנסעו חמישה קילומטרים פרקו את המזחלת, חזרו בשבילה, ובכוח הזרוע שמו אותה שוב על המזחלת.
בעודף אומללותם שלהם היו קשי לב לסבל החיות שלהם. התיאוריה של הל, שהפעיל על אחרים, הייתה שצריך להתקשח. הוא התחיל בכך שהטיף אותה לאחותו ולגיסו. כשנכשל שם, הכה אותה בכלבים באלה. בחמש האצבעות נגמר מזון הכלבים, ואישה אינדיאנית זקנה חסרת שיניים הציעה להחליף איתם כמה קילוגרמים של עור סוס קפוא באקדח הקולט שהיה צמוד לסכין הציד הגדולה על מותנו של הל. תחליף עלוב למזון היה העור הזה, בדיוק כפי שהופשט מן הסוסים המורעבים של בוקרים חצי שנה קודם. במצבו הקפוא הוא דמה יותר לרצועות של פח מגולוון, וכשכלב נאבק והכניס אותו לקיבתו הוא הפשיר לחוטים עוריים דקים וחסרי ערך תזונתי ולגוש של שיער קצר, מגרה ובלתי ניתן לעיכול.
ולאורך כל זה התנודד באק בראש הצוות כמו בסיוט. הוא משך כשיכול; כשלא יכול היה עוד למשוך, נפל ונשאר על הקרקע עד שמכות השוט או האלה הקימו אותו שוב על רגליו. כל הקשיחות והברק נעלמו מפרוותו היפה. השיער היה תלוי למטה, רפוי ומרופט, או סבוך בדם יבש במקומות שבהם האלה של הל חבלה בו. שריריו נמקו לחוטים מסוקסים, וכריות הבשר נעלמו, כך שכל צלע וכל עצם בשלדו התוו בבירור דרך העור הרפוי שהתקמט בקפלים של ריקנות. זה שבר את הלב, רק שליבו של באק היה בלתי שביר. האיש בסוודר האדום הוכיח את זה.
כמו שהיה עם באק, כך היה עם חבריו. הם היו שלדים מהלכים. היו שבעה בסך הכול, כולל הוא. באומללותם הגדולה מאוד נעשו קהים לנשיכת השוט או לחבלת האלה. כאב המכות היה עמום ורחוק, כמו שהדברים שעיניהם ראו ואוזניהם שמעו נראו עמומים ורחוקים. הם לא היו חיים בחצי, או ברבע. הם היו פשוט שקים של עצמות שבהם ניצוצות של חיים ריפרפו בקושי. כשנעשתה עצירה, צנחו ברצועות כמו כלבים מתים, והניצוץ עמם והחוויר ונראה כאילו כבה. וכשהאלה או השוט נפלו עליהם, הניצוץ ריפרף למעלה בחולשה, והם התנודדו על רגליהם והמשיכו מתנודדים.
בא יום שבו בילי, טוב הלב, נפל ולא יכול היה לקום. הל החליף את האקדח שלו, אז לקח את הגרזן והכה את בילי בראש כששכב ברצועות, ואז חתך את הפגר מן הרתמה וגרר אותו הצידה. באק ראה, וחבריו ראו, והם ידעו שהדבר הזה קרוב אליהם מאוד. למחרת הלך קונה, ונשארו רק חמישה מהם: ג'ו, גמור מכדי להיות זדוני; פייק, נכה וצולע, רק בהכרה למחצה ולא בהכרה מספיקה כדי להתחלות עוד; סול־לקס, בעל העין האחת, עדיין נאמן לעמל הרצועה והשביל, ועצוב על שיש לו כוח מועט כל כך למשוך; טיק, שלא נסע רחוק כל כך באותו חורף ושהוכה עכשיו יותר מן האחרים משום שהיה רענן יותר; ובאק, עדיין בראש הצוות, אבל כבר לא אוכף משמעת ולא מנסה לאכוף אותה, עיוור מחולשה חצי מן הזמן ושומר על השביל לפי צלליתו ולפי התחושה העמומה של רגליו.
זה היה מזג אוויר אביבי יפה, אבל לא הכלבים ולא בני האדם היו מודעים לו. בכל יום זרחה השמש מוקדם יותר ושקעה מאוחר יותר. בשלוש לפנות בוקר כבר היה שחר, והדמדומים התמהמהו עד תשע בלילה. כל היום הארוך היה להבת שמש. הדממה הרפאית של החורף פינתה את מקומה למלמול האביב הגדול של חיים מתעוררים. המלמול הזה עלה מכל הארץ, טעון בשמחת החיים. הוא בא מן הדברים שחיו וזזו שוב, דברים שהיו כמו מתים ולא זזו בחודשי הכפור הארוכים. השרף עלה באורנים. הערבות והצפצפות פרצו בניצנים צעירים. שיחים וגפנים לבשו בגדי ירק רעננים. צרצרים שרו בלילות, ובימים יצאו כל מיני יצורים זוחלים ורוחשים בשקשוק אל השמש. חוגלות ונקרים המו ונקשו ביער. סנאים פטפטו, ציפורים שרו, ומעל צפצפו עופות הבר שעלו מן הדרום בטריזים ערמומיים שבקעו את האוויר.
מכל מדרון גבעה בא טפטוף של מים זורמים, מוזיקה של מעיינות בלתי נראים. כל הדברים הפשירו, התכופפו, נסדקו. היוקון התאמץ לשחרר את הקרח שכבל אותו. הוא אכל אותו מלמטה; השמש אכלה מלמעלה. נוצרו חורי אוויר, סדקים קפצו והתרחבו, בעוד שקטעים דקים של קרח נפלו בשלמותם לתוך הנהר. ובתוך כל הפריצה, הקריעה והפעימה הזאת של החיים המתעוררים, תחת השמש הלוהטת ודרך הבריזות הנאנחות ברכות, כמו עוברי אורח אל המוות, התנודדו שני האנשים, האישה וכלבי ההאסקי.
כשהכלבים נופלים, מרסדס בוכה ורוכבת, הל מקלל בלי תועלת, ועיניו של צ'ארלס דומעות בגעגוע, התנודדו לתוך מחנהו של ג'ון תורנטון בשפך הנהר הלבן. כשעצרו, צנחו הכלבים כאילו כולם הוכו למוות. מרסדס ייבשה את עיניה והביטה בג'ון תורנטון. צ'ארלס התיישב על בול עץ לנוח. הוא התיישב לאט מאוד ובמאמץ רב בגלל הנוקשות הגדולה שלו. הל דיבר. ג'ון תורנטון גילף את הנגיעות האחרונות בידית גרזן שעשה ממקל של ליבנה. הוא גילף והקשיב, נתן תשובות חד־הברתיות, וכשנשאל, עצה תמציתית. הוא הכיר את הסוג, ונתן את עצתו בוודאות שלא ימלאו אותה.
"אמרו לנו למעלה שהקרקעית נופלת מן השביל ושהדבר הכי טוב בשבילנו זה לעצור," אמר הל בתשובה לאזהרתו של תורנטון לא להסתכן עוד על הקרח הרקוב. "אמרו לנו שלא נגיע לנהר הלבן, והנה אנחנו כאן." את האחרון אמר בצלצול לגלגני של ניצחון.
"והם אמרו לכם אמת," ענה ג'ון תורנטון. "הקרקעית עלולה ליפול בכל רגע. רק טיפשים, עם המזל העיוור של טיפשים, יכלו לעשות את זה. אני אומר לכם בגלוי, לא הייתי מסכן את הפגר שלי על הקרח הזה בעד כל הזהב באלסקה."
"זה כי אתה לא טיפש, אני מניח," אמר הל. "בכל זאת, אנחנו ממשיכים לדוסון." הוא פרש את השוט שלו. "קום, באק! הי! קום! קדימה, מאש!"
תורנטון המשיך לגלף. היה זה לשווא, הוא ידע, להיכנס בין טיפש לאיוולתו; ושניים או שלושה טיפשים יותר או פחות לא ישנו את סדר הדברים.
אבל הצוות לא קם לפקודה. הוא כבר מזמן עבר לשלב שבו נדרשו מכות כדי להעיר אותו. השוט הבזיק, פה ושם, בשליחויותיו חסרות הרחמים. ג'ון תורנטון הידק את שפתיו. סול־לקס היה הראשון שזחל על רגליו. טיק הלך אחריו. ג'ו בא אחר כך, מיילל מכאב. פייק עשה מאמצים כואבים. פעמיים נפל, כשהיה חצי עומד, ובניסיון השלישי הצליח לקום. באק לא עשה שום מאמץ. הוא שכב בשקט היכן שנפל. השוט נשך בו שוב ושוב, אבל הוא לא ייבב ולא נאבק. כמה פעמים זז תורנטון, כאילו כדי לדבר, אבל שינה את דעתו. לחות עלתה בעיניו, וכשההצלפות נמשכו, קם והתהלך בחוסר החלטיות הלוך ושוב.
זו הייתה הפעם הראשונה שבאק נכשל, וזה כשלעצמו היה סיבה מספיקה להכניס את הל לזעם. הוא החליף את השוט באלה הרגילה. באק סירב לזוז תחת מטר המכות הכבדות יותר שנפלו עליו עכשיו. כמו חבריו, הוא בקושי היה מסוגל לקום, אבל, שלא כמותם, החליט לא לקום. הייתה לו תחושה מעורפלת של אבדון קרב. היא הייתה חזקה עליו כשמשך אל הגדה, והיא לא עזבה אותו. בגלל הקרח הדק והרקוב שהרגיש מתחת לרגליו כל היום, נראה שחש באסון קרוב, שם לפנים על הקרח שאליו ניסה אדונו לדחוק אותו. הוא סירב לזוז. כל כך הרבה סבל, וכל כך גמור היה, שהמכות לא כאבו הרבה. וכשהמשיכו ליפול עליו, ניצוץ החיים שבתוכו הבהב ושקע. הוא כמעט כבה. הוא הרגיש קהה באופן מוזר. כאילו ממרחק גדול, היה מודע לכך שמכים אותו. תחושות הכאב האחרונות עזבו אותו. הוא כבר לא הרגיש דבר, אף שבקושי רב יכול היה לשמוע את חבטת האלה על גופו. אבל זה כבר לא היה גופו, הוא נראה רחוק כל כך.
ואז, פתאום, בלי אזהרה, כשהוא משמיע צעקה לא ברורה, דומה יותר לצעקה של חיה, זינק ג'ון תורנטון על האיש שהניף את האלה. הל הוטח לאחור, כאילו הוכה בעץ נופל. מרסדס צרחה. צ'ארלס הביט בגעגוע, ניגב את עיניו הדומעות, אבל לא קם בגלל הנוקשות שלו.
ג'ון תורנטון עמד מעל באק, נאבק לשלוט בעצמו, נרגש מזעם מכדי לדבר.
"אם תכה את הכלב הזה שוב, אהרוג אותך," הצליח לבסוף לומר בקול חנוק.
"זה הכלב שלי," השיב הל, וניגב את הדם מפיו כשחזר. "זוז מדרכי, או שאסדר אותך. אני נוסע לדוסון."
תורנטון עמד בינו לבין באק, ולא הראה שום כוונה לזוז מן הדרך. הל שלף את סכין הציד הארוכה שלו. מרסדס צרחה, בכתה, צחקה, והפגינה את ההפקרה הכאוטית של ההיסטריה. תורנטון הכה בפרקי אצבעותיו של הל בידית הגרזן, והפיל את הסכין לקרקע. הוא הכה שוב בפרקי אצבעותיו כשניסה להרים אותה. אחר כך התכופף, הרים אותה בעצמו, ובשתי תנועות חתך את רצועותיו של באק.
בהל לא נשאר כוח להילחם. וחוץ מזה, ידיו היו מלאות באחותו, או ליתר דיוק זרועותיו; בעוד שבאק היה קרוב מדי למוות מכדי שיועיל עוד בגרירת המזחלת. כמה דקות אחר כך יצאו מן הגדה ובמורד הנהר. באק שמע אותם הולכים והרים את ראשו לראות. פייק הוביל, סול־לקס היה בגלגל, וביניהם ג'ו וטיק. הם צלעו והתנודדו. מרסדס רכבה על המזחלת העמוסה. הל היגה במוט ההיגוי, וצ'ארלס מעד מאחור.
כשבאק הביט בהם, כרע תורנטון לצידו ובידיים מחוספסות וטובות חיפש עצמות שבורות. עד שחיפושו לא גילה יותר מחבורות רבות ומצב של רעב נורא, המזחלת הייתה במרחק ארבע מאות מטרים. הכלב והאדם התבוננו בה זוחלת על פני הקרח. לפתע ראו את חלקה האחורי שוקע, כמו לתוך חריץ, ואת מוט ההיגוי, והל נאחז בו, מזנק לאוויר. צרחתה של מרסדס הגיעה לאוזניהם. הם ראו את צ'ארלס מסתובב ועושה צעד אחד לרוץ אחורה, ואז קטע שלם של קרח קורס וכלבים ובני אדם נעלמים. רק בור פעור נראה. הקרקעית נפלה מן השביל.
ג'ון תורנטון ובאק הביטו זה בזה.
"שד מסכן שכמוך," אמר ג'ון תורנטון, ובאק ליקק את ידו.