כשג'ון תורנטון הקפיא את רגליו בדצמבר הקודם, דאגו לו שותפיו לנוחות והשאירו אותו להחלים, והם עצמם המשיכו במעלה הנהר כדי להוציא רפסודה של בולי עץ לניסור בשביל דוסון. הוא עוד צלע מעט בזמן שהציל את באק, אבל עם מזג האוויר החם שנמשך עזבה אותו אפילו הצליעה הקלה. וכאן, כשהוא שוכב ליד גדת הנהר בימי האביב הארוכים, מתבונן במים הזורמים, מקשיב בעצלות לשירת הציפורים ולזמזום הטבע, חזר אל באק כוחו לאט.
מנוחה באה טוב מאוד אחרי שעוברים ארבעת אלפים ושמונה מאות קילומטרים, וצריך להודות שבאק נעשה עצלן כשפצעיו נרפאו, שריריו התנפחו, והבשר חזר לכסות את עצמותיו. ולמעשה, כולם התבטלו: באק, ג'ון תורנטון, וסקיט וניג, וחיכו לרפסודה שתבוא ותיקח אותם במורד הנהר לדוסון. סקיט הייתה סטרית אירית קטנה שהתיידדה עם באק מוקדם, כשהוא, במצב גוסס, לא היה מסוגל לדחות את התקרבויותיה הראשונות. הייתה בה תכונת הרופא שיש לכמה כלבים; וכמו שחתולה אם רוחצת את גוריה, כך רחצה וניקתה את פצעיו של באק. בקביעות, בכל בוקר אחרי שגמר את ארוחת הבוקר שלו, ביצעה את המשימה שקבעה לעצמה, עד שהוא התחיל לצפות לטיפוליה כמו לטיפוליו של תורנטון. ניג, ידידותי באותה מידה, אף שמפגין פחות, היה כלב שחור ענקי, חציו כלב דם וחציו כלב צבאים, עם עיניים שצחקו וטוב לב אינסופי.
להפתעתו של באק, הכלבים האלה לא גילו כלפיו שום קנאה. נראה שהם חלקו את טוב הלב ואת רוחב הלב של ג'ון תורנטון. כשבאק התחזק, פיתו אותו לכל מיני משחקים מגוחכים, שאפילו תורנטון עצמו לא יכול היה שלא להצטרף אליהם; וכך השתובב באק בתקופת ההחלמה שלו ונכנס לקיום חדש. אהבה, אהבה אמיתית ונלהבת, הייתה שלו לראשונה. את זה מעולם לא חווה אצל השופט מילר, למטה בעמק סנטה קלרה שטוף השמש. עם בני השופט, בציד ובשיטוטים, זו הייתה שותפות עבודה; עם נכדי השופט, מעין אפוטרופסות מתנשאת; ועם השופט עצמו, ידידות מכובדת ואצילית. אבל אהבה קדחתנית ובוערת, אהבה שהייתה הערצה, שהייתה טירוף, היה צריך את ג'ון תורנטון כדי לעורר אותה.
האיש הזה הציל את חייו, וזה היה משהו; אבל יותר מזה, הוא היה האדון האידיאלי. אנשים אחרים דאגו לשלום כלביהם מתוך תחושת חובה ותועלת עסקית; הוא דאג לשלום כלביו כאילו היו ילדיו שלו, כי לא יכול היה אחרת. והוא ראה רחוק יותר. הוא מעולם לא שכח ברכה טובה או מילה מעודדת, ולשבת לשיחה ארוכה איתם ("פטפוט" קרא לזה) היה תענוג שלו כמו שלהם. הייתה לו דרך לקחת את ראשו של באק בגסות בין ידיו, ולהניח את ראשו שלו על ראשו של באק, לטלטל אותו הלוך ושוב, ובזמן הזה לקרוא לו בשמות גנאי שהיו לבאק שמות אהבה. באק לא הכיר שמחה גדולה יותר מן החיבוק הגס הזה וקול הקללות הממולמלות, ובכל טלטלה הלוך ושוב נדמה היה שליבו יינער מגופו, כל כך גדולה הייתה האקסטזה שלו. וכשהשתחרר, זינק על רגליו, פיו צוחק, עיניו מדברות, גרונו רוטט בקול שלא נאמר, ונשאר כך בלי תנועה, היה ג'ון תורנטון קורא ביראה: "אלוהים! אתה כמעט מדבר!"
לבאק היה תעלול של הבעת אהבה שהיה קרוב לפגיעה. לעתים קרובות היה תופס את ידו של תורנטון בפיו וסוגר בעזות כזאת שהבשר נשא את חותם שיניו זמן מה אחר כך. וכמו שבאק הבין את הקללות כמילות אהבה, כך הבין האיש את הנשיכה המדומה הזאת כליטוף.
אבל לרוב באה אהבתו של באק לידי ביטוי בהערצה. אף שהשתולל מאושר כשתורנטון נגע בו או דיבר אליו, לא חיפש את האותות האלה. שלא כמו סקיט, שנהגה לדחוף את אפה מתחת לידו של תורנטון ולדחוק ולדחוק עד שליטפו אותה, או ניג, שהיה פוסע ומניח את ראשו הגדול על ברכו של תורנטון, הסתפק באק בהערצה ממרחק. הוא היה שוכב שעות, להוט ודרוך, לרגלי תורנטון, מביט אל פניו, מתעכב עליהן, לומד אותן, עוקב בעניין החד ביותר אחרי כל הבעה חולפת, כל תנועה או שינוי בתווים. או, כפי שהזדמן, היה שוכב רחוק יותר, בצד או מאחור, ומתבונן בקווי המתאר של האיש ובתנועות גופו מפעם לפעם. ולעתים קרובות, כזו הייתה השותפות שבה חיו, כוח מבטו של באק היה מסובב את ראשו של ג'ון תורנטון, והוא היה משיב מבט, בלי דיבור, ליבו זורח מעיניו כמו שליבו של באק זרח מעיניו.
זמן רב אחרי שניצל, באק לא אהב שתורנטון ייעלם מעיניו. מן הרגע שיצא מן האוהל ועד שנכנס אליו שוב, היה באק הולך על עקביו. האדונים החולפים שלו מאז שבא לצפון הולידו בו פחד שאף אדון לא יכול להיות קבוע. הוא פחד שתורנטון ייצא מחייו כמו שיצאו פרו ופרנסואה ובן התערובת הסקוטי. אפילו בלילה, בחלומותיו, רדף אותו הפחד הזה. בזמנים כאלה היה מנער מעליו את השינה וזוחל דרך הקור אל פתח האוהל, ושם היה עומד ומקשיב לקול נשימתו של אדונו.
אבל למרות האהבה הגדולה הזאת שרחש לג'ון תורנטון, שנראה שהעידה על ההשפעה הרכה והמתרבתת, נשאר זן הקדמוני, שהצפון עורר בו, חי ופעיל. נאמנות ומסירות, דברים שנולדו מן האש והגג, היו שלו; ובכל זאת שמר על פראותו ועל ערמומיותו. הוא היה יצור של הפרא, שבא מן הפרא לשבת ליד האש של ג'ון תורנטון, יותר מאשר כלב של הדרום הרך שנושא את סימני דורות של ציוויליזציה. בגלל אהבתו הגדולה מאוד, לא יכול היה לגנוב מן האיש הזה, אבל מכל אדם אחר, בכל מחנה אחר, לא היסס רגע; בעוד שהערמומיות שבה גנב אפשרה לו להימלט מגילוי.
פניו וגופו היו חרוצים בשיני כלבים רבים, והוא נלחם בעזות כתמיד ובפיקחות רבה יותר. סקיט וניג היו טובי לב מכדי לריב; וחוץ מזה, הם היו שייכים לג'ון תורנטון; אבל הכלב הזר, לא משנה מאיזה גזע או באיזו גבורה, הכיר במהירות בעליונותו של באק או מצא את עצמו נאבק על חייו מול יריב נורא. ובאק היה חסר רחמים. הוא למד היטב את חוק האלה והניב, והוא מעולם לא ויתר על יתרון או נסוג מאויב ששלח בדרך אל המוות. הוא למד משפיץ, ומכלבי הקרב הראשיים של המשטרה והדואר, וידע שאין דרך אמצע. הוא חייב לשלוט או שישלטו בו; ולהראות רחמים הייתה חולשה. רחמים לא היו קיימים בחיים הקדמוניים. הם נתפסו בטעות כפחד, וטעויות כאלה הובילו למוות. להרוג או להיהרג, לאכול או להיאכל, זה היה החוק; ולצו הזה, שבא ממעמקי הזמן, הוא ציית.
הוא היה זקן יותר מן הימים שראה ומן הנשימות שנשם. הוא קישר את העבר להווה, והנצח שמאחוריו פעם דרכו בקצב אדיר שלפיו התנדנד כמו שהגאות והעונות מתנדנדות. הוא ישב ליד האש של ג'ון תורנטון, כלב רחב חזה, לבן ניבים וארוך פרווה; אבל מאחוריו היו צללים של כל מיני כלבים, חצי זאבים וזאבי פרא, דוחקים ומעוררים, טועמים את טעם הבשר שאכל, צמאים למים ששתה, מריחים את הרוח איתו, מקשיבים איתו ומספרים לו על הקולות שעושים חיי הפרא ביער, מכתיבים את מצבי רוחו, מכוונים את מעשיו, שוכבים לישון איתו כששכב, וחולמים איתו ומעבר לו ונעשים בעצמם לחומר של חלומותיו.
בתוקף כזה קראו לו הצללים האלה, שבכל יום החליקו בני האדם ותביעות בני האדם הרחק ממנו. עמוק ביער נשמעה קריאה, ובכל פעם ששמע את הקריאה הזאת, מרגשת ומפתה באופן מסתורי, הרגיש מוכרח להפנות את גבו לאש ולאדמה הכבושה שסביבה, ולצלול לתוך היער, והלאה והלאה, הוא לא ידע לאן או למה; וגם לא תהה לאן או למה, כשהקריאה נשמעת בתקיפות, עמוק ביער. אבל בכל פעם שהגיע אל האדמה הרכה שלא נדרכה ואל הצל הירוק, האהבה לג'ון תורנטון משכה אותו בחזרה אל האש.
רק תורנטון החזיק אותו. שאר בני האדם היו כאין וכאפס. נוסעים מזדמנים יכלו לשבח או ללטף אותו; אבל הוא היה קר תחת כל זה, ומאדם מפגין מדי היה קם והולך. כששותפיו של תורנטון, הנס ופיט, הגיעו ברפסודה שחיכו לה זמן רב, באק סירב לשים לב אליהם עד שלמד שהם קרובים לתורנטון; אחרי זה סבל אותם באופן פסיבי, וקיבל מהם טובות כאילו הוא עושה להם טובה בכך שהוא מקבל. הם היו מאותו סוג רחב לב כמו תורנטון, חיים קרוב לאדמה, חושבים בפשטות ורואים בבהירות; ולפני שהטו את הרפסודה אל המערבולת הגדולה ליד המנסרה בדוסון, הבינו את באק ואת דרכיו, ולא התעקשו על קרבה כמו זו שהייתה עם סקיט וניג.
אבל כלפי תורנטון נראה שאהבתו גדלה וגדלה. הוא, היחיד בין בני האדם, יכול היה לשים משא על גבו של באק בנסיעות הקיץ. שום דבר לא היה גדול מדי בשביל באק לעשות, כשתורנטון ציווה. יום אחד (הם הצטיידו מרווחי הרפסודה ועזבו את דוסון לעבר מקורות הטננה) ישבו האנשים והכלבים על ראש צוק שירד ישר למטה, אל סלע חשוף בעומק תשעים מטרים. ג'ון תורנטון ישב ליד הקצה, ובאק ליד כתפו. גחמה נמהרת אחזה בתורנטון, והוא הסב את תשומת ליבם של הנס ופיט לניסוי שחשב עליו. "קפוץ, באק!" ציווה, והניף את זרועו החוצה ומעל התהום. ברגע הבא כבר נאבק עם באק על הקצה ממש, בזמן שהנס ופיט גררו אותם בחזרה למקום מבטחים.
"זה לא טבעי," אמר פיט, אחרי שזה נגמר וחזר אליהם כוח הדיבור.
תורנטון הניע בראשו. "לא, זה נפלא, וזה גם נורא. אתם יודעים, לפעמים זה מפחיד אותי."
"אני לא משתוקק להיות האיש ששולח בך יד כשהוא בסביבה," הכריז פיט בהחלטיות, והניע את ראשו לעבר באק.
"באמת שלא!" הייתה תרומתו של הנס. "גם אני לא."
בסירקל סיטי, לפני שתמה השנה, התממשו חששותיו של פיט. "בלאק" ברטון, איש רע מזג וזדוני, חיפש ריב עם חדש בבר, כשתורנטון נכנס ביניהם בטוב לב. באק, כמנהגו, שכב בפינה, ראשו על כפותיו, ומתבונן בכל מעשה של אדונו. ברטון הכה, בלי אזהרה, ישר מן הכתף. תורנטון נשלח מסתובב, והציל את עצמו מנפילה רק כשנאחז במעקה הבר.
אלה שצפו שמעו משהו שלא היה לא נביחה ולא יללה, אלא משהו שהכי טוב לתאר אותו כשאגה, וראו את גופו של באק מתרומם לאוויר כשעזב את הרצפה אל גרונו של ברטון. האיש הציל את חייו כשבאינסטינקט הושיט את זרועו, אבל הוטח לאחור על הרצפה ובאק מעליו. באק שחרר את שיניו מבשר הזרוע וחזר וזינק אל הגרון. הפעם הצליח האיש לחסום רק בחלקו, וגרונו נקרע. אז התנפל ההמון על באק, והוא גורש; אבל בזמן שמנתח עצר את הדימום, התהלך באק הלוך ושוב, נוהם בזעם, מנסה להסתער, ונהדף לאחור בידי שורה של אלות עוינות. "אסיפת כורים" שכונסה במקום החליטה שלכלב הייתה התגרות מספקת, ובאק שוחרר. אבל שמו נקבע, ומאותו יום התפשט שמו בכל מחנה באלסקה.
מאוחר יותר, בסתיו של אותה שנה, הציל את חייו של ג'ון תורנטון בדרך אחרת לגמרי. שלושת השותפים הורידו סירת מוט ארוכה וצרה בחבל במורד קטע רע של אשדות בנחל פורטי מייל. הנס ופיט התקדמו לאורך הגדה, ובלמו את הסירה בחבל מנילה דק מעץ לעץ, בזמן שתורנטון נשאר בסירה, עזר לירידתה בעזרת מוט וצעק הוראות לחוף. באק, על הגדה, מודאג וחרד, נשאר בקו אחד עם הסירה, ועיניו לא סרו מאדונו.
במקום רע במיוחד, שבו מדף של סלעים שבקושי שקעו במים בלט אל הנהר, שחרר הנס את החבל, ובזמן שתורנטון דחף את הסירה במוט אל הזרם, רץ במורד הגדה עם הקצה בידו כדי לבלום את הסירה כשתעבור את המדף. היא עברה, וטסה במורד הזרם בזרם מהיר כמו תעלת טחנה, כשהנס עצר אותה בחבל, ועצר בפתאומיות רבה מדי. הסירה התהפכה ונבלמה אל הגדה כשקרקעיתה למעלה, בזמן שתורנטון, שהועף ממנה לגמרי, נסחף במורד הזרם לעבר החלק הגרוע ביותר של האשדות, קטע של מים פראיים שבו שום שחיין לא יכול לחיות.
באק זינק פנימה באותו רגע; ובסוף מאתיים ושבעים מטרים, בתוך מערבולת מטורפת של מים, השיג את תורנטון. כשהרגיש שהוא אוחז בזנבו, פנה באק לעבר הגדה, ושחה בכל כוחו המפואר. אבל ההתקדמות לעבר החוף הייתה איטית; ההתקדמות במורד הזרם מהירה באופן מדהים. מלמטה באה השאגה הקטלנית במקום שבו הזרם הפראי נעשה פראי עוד יותר ונקרע לגזרים ולרסס בסלעים שבלטו כמו שיני מסרק עצום. היניקה של המים כשהתחילו את המדרון התלול האחרון הייתה מפחידה, ותורנטון ידע שהחוף בלתי אפשרי. הוא נשרט בזעם על סלע אחד, נחבל על שני, והוטח בשלישי בכוח מרסק. הוא נאחז בראשו החלקלק בשתי ידיו, ושחרר את באק, ומעל לשאגת המים הסוערים צעק: "לך, באק! לך!"
באק לא הצליח להחזיק מעמד, ונסחף במורד הזרם, נאבק בייאוש, אבל לא מסוגל לחזור. כששמע את פקודתו של תורנטון חוזרת, הזדקף חלקית מן המים, הרים את ראשו גבוה, כאילו למבט אחרון, ואז פנה בצייתנות לעבר הגדה. הוא שחה בעוצמה ונגרר אל החוף בידי פיט והנס בדיוק בנקודה שבה השחייה פסקה להיות אפשרית והחורבן התחיל.
הם ידעו שהזמן שאדם יכול להיאחז בסלע חלקלק מול הזרם הדוחף ההוא הוא עניין של דקות, והם רצו מהר ככל שיכלו במעלה הגדה לנקודה גבוהה הרבה מעל המקום שבו נאחז תורנטון. הם קשרו את החבל שבו בלמו את הסירה לצווארו ולכתפיו של באק, ונזהרו שלא יחנוק אותו ולא יפריע לשחייתו, ושילחו אותו לזרם. הוא יצא באומץ, אבל לא ישר מספיק אל תוך הזרם. הוא גילה את הטעות מאוחר מדי, כשתורנטון היה מולו ובמרחק חצי תריסר תנועות שחייה בלבד, בזמן שהוא נסחף על פניו בחוסר אונים.
הנס בלם מיד בחבל, כאילו באק היה סירה. כשהחבל התהדק עליו כך בסחף הזרם, הוא נמשך אל מתחת לפני המים, ומתחת לפני המים נשאר עד שגופו נחבט בגדה והוא נמשך החוצה. הוא היה חצי טבוע, והנס ופיט התנפלו עליו, הכו בו כדי להכניס בו נשימה ולהוציא ממנו מים. הוא התנודד על רגליו ונפל. הקול הקלוש של תורנטון הגיע אליהם, ואף שלא יכלו להבין את מילותיו, ידעו שהוא בקצה כוחו. קול אדונו פעל על באק כמו מכת חשמל. הוא זינק על רגליו ורץ במעלה הגדה לפני האנשים אל נקודת יציאתו הקודמת.
שוב נקשר החבל והוא שולח, ושוב יצא, אבל הפעם ישר אל תוך הזרם. פעם אחת טעה בחישוב, אבל לא יהיה אשם בזה בפעם השנייה. הנס שחרר את החבל, בלי לתת לו להתרפות, בזמן שפיט שמר שלא יסתבך. באק החזיק מעמד עד שהיה בקו ישר מעל תורנטון; אז פנה, ובמהירות של רכבת אקספרס פנה מטה אליו. תורנטון ראה אותו בא, וכשבאק הכה בו כמו איל ניגוח, עם כל כוח הזרם מאחוריו, הושיט את ידיו למעלה וכרך את שתי זרועותיו סביב הצוואר השעיר. הנס כרך את החבל סביב העץ, ובאק ותורנטון נמשכו אל מתחת למים. נחנקים, נחנקים, פעם האחד למעלה ופעם השני, נגררים על הקרקעית המשוננת, מתנפצים על סלעים ועל גזעים טבועים, הם נטו אל הגדה.
תורנטון התעורר, כשבטנו למטה ושהנס ופיט מטלטלים אותו בחוזקה הלוך ושוב על גזע עץ סחף. מבטו הראשון היה לבאק, שעל גופו הרפוי ולכאורה חסר החיים יילל ניג, בזמן שסקיט ליקקה את הפנים הרטובות ואת העיניים העצומות. תורנטון עצמו היה חבול ומוכה, והוא עבר בזהירות על גופו של באק, כשזה התעורר, ומצא שלוש צלעות שבורות.
"זה מכריע את העניין," הכריז. "אנחנו חונים כאן." וחנו, עד שצלעותיו של באק התאחו והוא היה מסוגל לנסוע.
באותו חורף, בדוסון, ביצע באק מעשה נוסף, לא הרואי כל כך, אולי, אבל כזה שהעלה את שמו הרבה מדרגות על עמוד התהילה של אלסקה. המעשה הזה שימח במיוחד את שלושת האנשים; כי הם היו זקוקים לציוד שסיפק, והוא אפשר להם לצאת למסע שהשתוקקו אליו זמן רב אל המזרח הבתולי, שבו עוד לא הופיעו כורים. הוא נבע משיחה במסבאת אלדורדו, שבה התרברבו אנשים בכלביהם האהובים. באק, בגלל עברו, היה המטרה של האנשים האלה, ותורנטון נדחק להגן עליו בתוקף. בסוף חצי שעה הצהיר אדם אחד שהכלב שלו יכול להזיז מזחלת עם מאתיים ושלושים קילוגרמים וללכת איתה; שני התרברב במאתיים ושבעים בשביל הכלב שלו; ושלישי, בשלוש מאות ועשרים.
"פה! פה!" אמר ג'ון תורנטון; "באק יכול להזיז ארבע מאות וחמישים קילוגרמים."
"ולשחרר אותה מן הקרח? וללכת איתה מאה מטרים?" שאל מת'יוסון, מלך בוננזה, בעל ההתרברבות של שלוש מאות ועשרים.
"ולשחרר אותה מן הקרח, וללכת איתה מאה מטרים," אמר ג'ון תורנטון בקור רוח.
"ובכן," אמר מת'יוסון, לאט ובמתינות, כדי שכולם ישמעו, "יש לי אלף דולר שאומרים שהוא לא יכול. והנה הם." ובאומרו זאת, הטיח על הבר שק של אבקת זהב בגודל של נקניק בולוניה.
איש לא דיבר. הבלוף של תורנטון, אם היה זה בלוף, נחשף. הוא הרגיש סומק של דם חם מטפס במעלה פניו. לשונו הכשילה אותו. הוא לא ידע אם באק יכול להזיז ארבע מאות וחמישים קילוגרמים. חצי טון! עצמת הדבר הבהילה אותו. הייתה לו אמונה גדולה בכוחו של באק ולעתים קרובות חשב שהוא מסוגל להזיז מטען כזה; אבל מעולם, כמו עכשיו, לא עמד מול האפשרות הזאת, ועיניהם של תריסר אנשים נעוצות בו, שותקות ומחכות. ונוסף לזה, לא היו לו אלף דולר; וגם לא להנס או לפיט.
"יש לי מזחלת שעומדת בחוץ עכשיו, ועליה עשרים שקי קמח של עשרים ושלושה קילוגרמים," המשיך מת'יוסון בישירות אכזרית; "אז אל תיתן לזה לעכב אותך."
תורנטון לא ענה. הוא לא ידע מה לומר. הוא הציץ מפנים לפנים בדרך המפוזרת של אדם שאיבד את כושר המחשבה ומחפש איפשהו את הדבר שיניע אותו שוב. פניו של ג'ים או'בריאן, מלך מסטודון וחבר מימים עברו, משכו את עיניו. זה היה כמו רמז בשבילו, ונראה שעורר אותו לעשות את מה שלעולם לא היה חולם לעשות.
"אתה יכול להלוות לי אלף?" שאל, כמעט בלחישה.
"בטח," ענה או'בריאן, והטיח שק תפוח ליד השק של מת'יוסון. "אף שמעט אמונה יש לי, ג'ון, שהחיה יכולה לעשות את התעלול."
אלדורדו רוקנה את יושביה אל הרחוב לראות את המבחן. השולחנות ננטשו, והמחלקים ומנהלי המשחקים יצאו לראות את תוצאות ההימור ולהציע יחסי הימורים. כמה מאות אנשים, בפרוות ובכפפות, התקבצו סביב המזחלת במרחק קל. המזחלת של מת'יוסון, טעונה בארבע מאות וחמישים קילוגרמים של קמח, עמדה שעתיים בערך, ובקור העז (היה חמישים ואחת מעלות מתחת לאפס) קפאו המגלשיים לשלג הדחוס והקשה. אנשים הציעו יחס של שניים לאחד שבאק לא יזיז את המזחלת. קם ויכוח על הביטוי "לשחרר מן הקרח". או'בריאן טען שזו זכותו של תורנטון לשחרר במכות את המגלשיים, ולהשאיר לבאק "לשחרר אותה" מעמידה מוחלטת. מת'יוסון התעקש שהביטוי כולל את שחרור המגלשיים מאחיזתו הקפואה של השלג. רוב האנשים שהיו עדים לעשיית ההימור פסקו לטובתו, ואז עלה היחס לשלושה לאחד נגד באק.
לא היו מי שקיבלו את ההימור. אף אדם לא האמין שהוא מסוגל למעשה. תורנטון נדחף להימור בחיפזון, כבד מספק; ועכשיו כשהביט במזחלת עצמה, העובדה המוחשית, וצוות קבוע של עשרה כלבים מכורבל בשלג לפניה, כך נראתה המשימה בלתי אפשרית יותר. מת'יוסון צהל.
"שלושה לאחד!" הכריז. "אני אשים לך עוד אלף ביחס הזה, תורנטון. מה אתה אומר?"
הספק של תורנטון היה חזק בפניו, אבל רוח הלחימה שלו התעוררה: רוח הלחימה שמתנשאת מעל הסיכויים, שאינה מכירה בבלתי אפשרי, ושחירשת לכל דבר מלבד לזעקת הקרב. הוא קרא אליו את הנס ואת פיט. שקיהם היו דלים, ועם שלו יכלו שלושת השותפים לגרוף יחד רק מאתיים דולר. בשפל הונם, הסכום הזה היה כל ההון שלהם; ובכל זאת הניחו אותו בלי היסוס מול שש המאות של מת'יוסון.
צוות עשרת הכלבים שוחרר, ובאק, עם הרתמה שלו, הוכנס למזחלת. ההתרגשות הדביקה אותו, והוא הרגיש שבדרך כלשהי עליו לעשות דבר גדול למען ג'ון תורנטון. מלמולי התפעלות על מראהו המפואר עלו. הוא היה בכושר מושלם, בלי גרם של בשר מיותר, ושישים ושמונה הקילוגרמים ששקל היו כל כך הרבה קילוגרמים של עוז ושל גבריות. פרוותו זהרה בברק של משי. לאורך הצוואר ולרוחב הכתפיים, רעמתו, נחה ככל שהייתה, סמרה למחצה ונראתה מתרוממת בכל תנועה, כאילו עודף המרץ עשה כל שערה ושערה חיה ופעילה. החזה הגדול והרגליים הקדמיות הכבדות לא היו יותר מאשר במידה עם שאר הגוף, שבו נראו השרירים בגלילים הדוקים מתחת לעור. אנשים מיששו את השרירים האלה והכריזו שהם קשים כברזל, והיחס ירד לשניים לאחד.
"אלוהים, אדוני! אלוהים, אדוני!" גמגם חבר בשושלת האחרונה, מלך של ספסלי סקוקום. "אני מציע לך שמונה מאות בשבילו, אדוני, לפני המבחן, אדוני; שמונה מאות בדיוק כמו שהוא עומד."
תורנטון הניע בראשו וצעד לצדו של באק.
"אתה חייב לעמוד הרחק ממנו," מחה מת'יוסון. "משחק חופשי והרבה מקום."
ההמון השתתק; רק קולות המהמרים נשמעו, מציעים לשווא שניים לאחד. כולם הכירו בכך שבאק חיה מפוארת, אבל עשרים שקי קמח של עשרים ושלושה קילוגרמים היו גדולים מדי בעיניהם מכדי שישחררו את שרוכי הכיסים שלהם.
תורנטון כרע ליד באק. הוא לקח את ראשו בשתי ידיו והניח לחי על לחי. הוא לא טלטל אותו בשובבות, כמנהגו, וגם לא מלמל קללות אהבה רכות; אבל הוא לחש באוזנו. "כמו שאתה אוהב אותי, באק. כמו שאתה אוהב אותי," זה מה שלחש. באק ייבב בלהיטות כבושה.
ההמון התבונן בסקרנות. העניין נעשה מסתורי. הוא נראה כמו השבעה. כשתורנטון קם על רגליו, תפס באק את ידו המכוסה כפפה בין לסתותיו, לחץ בשיניו ושחרר לאט, בחצי רצון. זו הייתה התשובה, לא במונחים של דיבור, אלא של אהבה. תורנטון נסוג הרבה לאחור.
"עכשיו, באק," אמר.
באק מתח את הרצועות, ואז הרפה אותן כמה סנטימטרים. זו הייתה הדרך שלמד.
"ג'י!" צלצל קולו של תורנטון, חד בדממה המתוחה.
באק פנה ימינה, וסיים את התנועה בזינוק שאסף את הרפיון ובטלטלה פתאומית עצר את שישים ושמונה הקילוגרמים שלו. המטען רעד, ומתחת למגלשיים עלתה חריקה פריכה.
"האו!" ציווה תורנטון.
באק חזר על התמרון, הפעם שמאלה. החריקה הפכה לנקישה, המזחלת הסתובבה על צירה והמגלשיים החליקו וחרקו כמה סנטימטרים הצידה. המזחלת השתחררה. אנשים עצרו את נשימתם, בלי שהיו מודעים לכך כלל.
"עכשיו, מאש!"
פקודתו של תורנטון נורתה כמו יריית אקדח. באק הטיל את עצמו קדימה, ומתח את הרצועות בזינוק מטלטל. כל גופו היה מכונס בדחיסות במאמץ העצום, השרירים מתפתלים ונקשרים כמו דברים חיים מתחת לפרווה המשיית. חזהו הגדול היה נמוך אל הקרקע, ראשו קדימה ולמטה, בזמן שרגליו עפו בטירוף, הטפרים חורצים את השלג הדחוס בתלמים מקבילים. המזחלת התנודדה ורעדה, חצי התחילה לנוע קדימה. אחת מרגליו החליקה, ואדם אחד נאנק בקול. אז זינקה המזחלת קדימה במה שנראה כרצף מהיר של טלטלות, אף שמעולם לא נעצרה שוב לגמרי... חצי סנטימטר... סנטימטר... חמישה סנטימטרים... הטלטלות פחתו בבירור; כשהמזחלת צברה תנופה, הוא אסף אותן, עד שנעה בהתמדה.
אנשים התנשמו והתחילו לנשום שוב, בלי שידעו שלרגע הפסיקו לנשום. תורנטון רץ מאחור, ועודד את באק במילים קצרות ועליזות. המרחק נמדד, וכשהתקרב לערמת עצי ההסקה שסימנה את סוף מאה המטרים, התחילה תרועה לגדול ולגדול, שפרצה לשאגה כשעבר את העצים ועצר בפקודה. כל אדם השתחרר, אפילו מת'יוסון. כובעים וכפפות עפו באוויר. אנשים לחצו ידיים, לא משנה עם מי, ופרצו בבליל כללי וחסר פשר.
אבל תורנטון נפל על ברכיו ליד באק. ראש אל ראש, והוא טלטל אותו הלוך ושוב. אלה שמיהרו לשם שמעו אותו מקלל את באק, והוא קילל אותו ארוכות ובלהט, ברכות ובאהבה.
"אלוהים, אדוני! אלוהים, אדוני!" גמגם מלך ספסלי סקוקום. "אתן לך אלף בשבילו, אדוני, אלף, אדוני; אלף ומאתיים, אדוני."
תורנטון קם על רגליו. עיניו היו רטובות. הדמעות זלגו בגלוי על לחייו. "אדוני," אמר למלך ספסלי סקוקום, "לא, אדוני. אתה יכול ללכת לעזאזל, אדוני. זה הכי טוב שאני יכול לעשות בשבילך, אדוני."
באק תפס את ידו של תורנטון בשיניו. תורנטון טלטל אותו הלוך ושוב. כאילו מונעים בדחף משותף, נסוגו הצופים למרחק של כבוד; וגם לא היו שוב חסרי טקט מספיק להפריע.