כשבאק הרוויח אלף ושש מאות דולר בחמש דקות בשביל ג'ון תורנטון, הוא אפשר לאדונו לפרוע חובות מסוימים ולנסוע עם שותפיו מזרחה בעקבות מכרה אבוד אגדי, שתולדותיו היו עתיקות כמו תולדות הארץ. אנשים רבים חיפשו אותו; מעטים מצאו אותו; ולא מעטים היו כאלה שמעולם לא חזרו מן החיפוש. המכרה האבוד הזה היה ספוג טרגדיה ועטוף מסתורין. איש לא ידע על האדם הראשון. המסורת העתיקה ביותר נעצרה לפני שהגיעה אליו. מן ההתחלה הייתה שם בקתה עתיקה ורעועה. אנשים גוססים נשבעו לה, ולמכרה שאת מקומו סימנה, וחיזקו את עדותם בגושי זהב שלא דמו לשום סוג זהב מוכר בצפון.
אבל אף אדם חי לא בזז את בית האוצר הזה, והמתים היו מתים; לכן ג'ון תורנטון ופיט והנס, עם באק וחצי תריסר כלבים אחרים, פנו מזרחה בשביל לא ידוע כדי להשיג את מה שאנשים וכלבים טובים כמותם נכשלו בו. הם נסעו במזחלת מאה ועשרה קילומטרים במעלה היוקון, פנו שמאלה לנהר סטיוארט, עברו את המאיו ואת המקקווסטשן, והמשיכו עד שהסטיוארט עצמו נעשה פלג קטן, שהשתחל בין הפסגות הזקופות שסימנו את עמוד השדרה של היבשת.
ג'ון תורנטון ביקש מעט מן האדם ומן הטבע. הוא לא פחד מן הפרא. עם קומץ מלח ורובה יכול היה לצלול לשממה ולהסתדר בה בכל מקום שרצה וכמה זמן שרצה. מכיוון שלא מיהר, צד את ארוחתו, בדרך האינדיאנים, במהלך נסיעת היום; ואם לא מצא אותה, כמו האינדיאני, המשיך לנסוע, בטוח בידיעה שבמוקדם או במאוחר יגיע אליה. וכך, במסע הגדול הזה מזרחה, בשר טהור היה התפריט, תחמושת וכלים היו עיקר המטען על המזחלת, ולוח הזמנים שורטט על העתיד חסר הגבולות.
לבאק זה היה עונג אינסופי, הציד הזה, הדיג, והשיטוט הבלתי מוגבל במקומות מוזרים. במשך שבועות שלמים היו ממשיכים בהתמדה, יום אחר יום; ובמשך שבועות רצופים היו חונים, פה ושם, הכלבים מתבטלים והאנשים שורפים חורים דרך בוץ וחצץ קפואים ושוטפים מחבתות לאין ספור של עפר בחום האש. לפעמים רעבו, לפעמים התהוללו בסעודות, הכול לפי שפע הציד ומזל הצייד. הקיץ הגיע, והכלבים והאנשים נשאו משאות על גבם, חצו ברפסודות אגמי הרים כחולים, וירדו או עלו בנהרות לא ידועים בסירות דקות שנוסרו מן היער העומד.
החודשים באו והלכו, והלוך ושוב התפתלו במרחבים שלא מופו, שבהם לא היו אנשים ובכל זאת היו בהם אנשים, אם הבקתה האבודה הייתה אמת. הם עברו פרשות מים בסופות שלג של קיץ, רעדו תחת שמש חצות על הרים חשופים בין קו העצים לשלגי העולם, ירדו לעמקי קיץ בין נחילי יבחושים וזבובים, ובצל קרחונים קטפו תותי שדה ופרחים בשלים ויפים ככל שהדרום יכול להתהדר בהם. בסתיו של השנה חדרו לארץ אגמים מוזרה, עצובה ושקטה, שבה היו פעם עופות בר, אבל שבה לא היו אז חיים ולא סימן חיים: רק נשיבת רוחות קרות, היווצרות קרח במקומות מוגנים, ואדוות עגומות של גלים על חופים בודדים.
ועוד חורף שוטטו בשבילים המחוקים של אנשים שהלכו לפניהם. פעם אחת הגיעו לשביל שסומן בחריצים על העצים דרך היער, שביל עתיק, והבקתה האבודה נראתה קרובה מאוד. אבל השביל לא התחיל בשום מקום ולא נגמר בשום מקום, והוא נשאר תעלומה, כמו שהאדם שעשה אותו והסיבה שעשה אותו נשארו תעלומה. פעם אחרת נתקלו בשרידים חרוטי זמן של בקתת ציד, ובין שאריות של שמיכות רקובות מצא ג'ון תורנטון רובה צור ארוך קנה. הוא זיהה אותו כרובה של חברת מפרץ הדסון מימי הנעורים של הצפון־מערב, כשרובה כזה היה שווה את גובהו בערמה של עורות בונה שטוחים. וזה היה הכול: שום רמז לאדם שבימים מוקדמים הקים את הבקתה והשאיר את הרובה בין השמיכות.
האביב בא שוב, ובסוף כל שיטוטיהם מצאו, לא את הבקתה האבודה, אלא מרבץ זהב רדוד בעמק רחב שבו הזהב נראה כמו חמאה צהובה על קרקעית מחבת השטיפה. הם לא חיפשו הלאה. כל יום שעבדו הרוויח להם אלפי דולרים באבקה נקייה ובגושים, והם עבדו בכל יום. הזהב נארז בשקים מעור אייל, עשרים ושלושה קילוגרמים לשק, ונערם כמו עצי הסקה מחוץ לבקתת ענפי האשוח. כמו ענקים עמלו, ימים מבזיקים על עקבי ימים כמו חלומות כשערמו את האוצר.
לא היה לכלבים מה לעשות, מלבד לגרור מפעם לפעם בשר שתורנטון הרג, ובאק בילה שעות ארוכות בהרהורים ליד האש. החזון של האיש השעיר קצר הרגליים בא אליו לעתים קרובות יותר, עכשיו כשהייתה מעט עבודה לעשות; ולעתים קרובות, כשמצמץ ליד האש, שוטט באק איתו באותו עולם אחר שזכר.
הדבר הבולט של העולם האחר הזה נראה כפחד. כשהתבונן באיש השעיר ישן ליד האש, ראשו בין ברכיו וידיו שלובות מעליו, ראה באק שהוא ישן בחוסר מנוחה, בבהלות ובהתעוררויות רבות, ואז היה מציץ בפחד אל החושך ומשליך עוד עצים על האש. אם הלכו לאורך חוף של ים, שבו אסף האיש השעיר רכיכות ואכל אותן בזמן שאסף, היה זה בעיניים שנדדו לכל מקום בחיפוש אחר סכנה נסתרת וברגליים מוכנות לרוץ כמו הרוח בהופעתה הראשונה. דרך היער התגנבו בלי רעש, באק על עקבי האיש השעיר; והם היו דרוכים וערניים, שניהם, אוזניים מרטטות וזזות ונחיריים רועדים, כי האיש שמע והריח בחדות כמו באק. האיש השעיר יכול היה לקפוץ אל העצים ולהתקדם בהם מהר כמו על הקרקע, מתנדנד בזרועותיו מענף לענף, לפעמים במרחק שלושה וחצי מטרים זה מזה, משחרר ותופס, לעולם לא נופל, לעולם לא מחטיא את אחיזתו. למעשה, נראה שהוא בבית בין העצים כמו על הקרקע; ולבאק היו זיכרונות של לילות משמר שבילה מתחת לעצים שבהם התיישב האיש השעיר ללון, מחזיק בחוזקה בזמן שישן.
וקרובה מאוד לחזיונות האיש השעיר הייתה הקריאה שעדיין נשמעה במעמקי היער. היא מילאה אותו חוסר מנוחה גדול ותשוקות מוזרות. היא גרמה לו להרגיש שמחה מעורפלת ומתוקה, והוא היה מודע לכיסופים ולהתעוררויות פראיים לדבר שלא ידע מהו. לפעמים רדף אחרי הקריאה לתוך היער, וחיפש אותה כאילו הייתה דבר מוחשי, נובח ברכות או בהתרסה, כפי שהכתיב מצב הרוח. הוא היה תוחב את אפו לתוך טחב היער הקריר, או לתוך האדמה השחורה שבה צמח עשב ארוך, ונוחר בשמחה על ריחות האדמה השמנה; או שהיה כורע שעות, כאילו במחבוא, מאחורי גזעים מכוסי פטריות של עצים נפולים, עיניו ואוזניו פקוחות לרווחה לכל מה שזז ונשמע סביבו. אולי, כששכב כך, קיווה להפתיע את הקריאה הזאת שלא יכול היה להבין. אבל הוא לא ידע למה עשה את הדברים השונים האלה. הוא נדחף לעשות אותם, ולא חשב עליהם בכלל.
דחפים שאין לעמוד בפניהם אחזו בו. הוא היה שוכב במחנה, מנמנם בעצלות בחום היום, כשפתאום היה ראשו מתרומם ואוזניו נזקפות, מרוכזות ומקשיבות, והוא היה קופץ על רגליו ודוהר משם, והלאה והלאה, שעות, דרך מעברי היער ועל פני השטחים הפתוחים שבהם התקבצו גבשושיות העשב. הוא אהב לרוץ במורד ערוצי מים יבשים, ולזחול ולרגל אחרי חיי הציפורים ביערות. במשך יום שלם היה שוכב בסבך שממנו יכול היה להתבונן בחוגלות מתופפות ומתהדרות הלוך ושוב. אבל במיוחד אהב לרוץ בדמדומים העמומים של חצות הקיץ, מקשיב למלמולים הכבושים והמנומנמים של היער, קורא סימנים וקולות כמו שאדם קורא ספר, ומחפש את הדבר המסתורי שקרא: קרא, בעירות ובשינה, בכל הזמנים, שיבוא.
לילה אחד קפץ משנתו בבהלה, עיניו להוטות, נחיריו רועדים ומריחים, רעמתו סומרת בגלים חוזרים. מן היער באה הקריאה (או צליל אחד שלה, כי לקריאה היו צלילים רבים), ברורה ומוגדרת כפי שלא הייתה מעולם: יללה ממושכת, דומה, ובכל זאת שונה, מכל קול שעשה כלב האסקי. והוא הכיר אותה, בדרך הישנה והמוכרת, כקול ששמע קודם. הוא זינק דרך המחנה הישן ובשקט מהיר דהר דרך היערות. כשהתקרב לקריאה הלך לאט יותר, בזהירות בכל תנועה, עד שהגיע למקום פתוח בין העצים, וכשהביט החוצה ראה, זקוף על ירכיו, ואפו מכוון לשמיים, זאב יער ארוך וכחוש.
הוא לא עשה שום רעש, ובכל זאת הזאב הפסיק ליילל וניסה לחוש בנוכחותו. באק פסע בהתגנבות אל השטח הפתוח, כפוף למחצה, גופו מכונס בדחיסות, זנבו ישר ונוקשה, רגליו נופלות בזהירות לא רגילה. כל תנועה הכריזה על תערובת של איום ושל הצעת ידידות. זו הייתה ההפוגה המאיימת שמסמנת את מפגשן של חיות טרף פראיות. אבל הזאב ברח למראהו. הוא רדף אחריו, בזינוקים פראיים, בטירוף להשיג אותו. הוא דחק אותו לתעלה עיוורת, באפיק הנחל שבו גדר של עצים חסמה את הדרך. הזאב הסתובב, מסתחרר על רגליו האחוריות כדרכו של ג'ו וכל כלבי ההאסקי הנדחקים לפינה, נוהם וסומר, נוקש בשיניו ברצף בלתי פוסק ומהיר של נקישות.
באק לא תקף, אלא הקיף אותו וגידר אותו בהתקרבויות ידידותיות. הזאב היה חשדן ומפוחד; כי באק היה כבד ממנו פי שלושה, ואילו ראשו של הזאב בקושי הגיע לכתפו של באק. כשראה הזדמנות, זינק משם, והמרדף התחדש. שוב ושוב נדחק לפינה, והדבר חזר על עצמו, אף שהיה במצב רע, אחרת באק לא היה משיג אותו בקלות כזאת. הוא היה רץ עד שראשו של באק היה בקו אחד עם צלעו, ואז היה מסתובב, נלכד, רק כדי לזנק משם שוב בהזדמנות הראשונה.
אבל בסוף זכתה עקשנותו של באק לגמול; כי הזאב, כשגילה שאין כוונה לפגוע בו, הריח לבסוף את אפו. אז נעשו ידידים, ושיחקו בדרך העצבנית והביישנית למחצה שבה חיות עזות מכחישות את עזותן. אחרי זמן מה של זה יצא הזאב בדהירה קלה בדרך שהראתה בבירור שהוא הולך לאנשהו. הוא הבהיר לבאק שעליו לבוא, והם רצו זה לצד זה בדמדומים הקודרים, ישר במעלה אפיק הנחל, אל הנקיק שממנו יצא, ועל פני פרשת המים הקודרת שבה נבע.
במדרון הנגדי של פרשת המים ירדו לארץ מישורית שבה היו מרחבים גדולים של יער ונחלים רבים, ודרך המרחבים הגדולים האלה רצו בהתמדה, שעה אחר שעה, השמש עולה גבוה יותר והיום מתחמם. באק שמח שמחה פראית. הוא ידע שהוא סוף סוף עונה לקריאה, רץ לצד אחיו של היער לעבר המקום שממנו באה הקריאה בוודאי. זיכרונות ישנים באו עליו מהר, והוא התרגש מהם כמו שפעם התרגש מן המציאויות שהם היו צלליהן. הוא עשה את הדבר הזה קודם, איפשהו באותו עולם אחר שזכר במעורפל, והוא עשה אותו שוב, עכשיו, רץ חופשי במרחב הפתוח, האדמה הלא דרוכה מתחת לרגליו, השמיים הרחבים מעל.
הם עצרו ליד נחל זורם לשתות, וכשעצר, נזכר באק בג'ון תורנטון. הוא התיישב. הזאב המשיך לעבר המקום שממנו באה הקריאה בוודאי, ואז חזר אליו, מריח את אפו ועושה תנועות כאילו כדי לעודד אותו. אבל באק הסתובב והתחיל לאט בדרך חזרה. במשך רוב שעה רץ האח הפראי לצידו, מייבב ברכות. אחר כך התיישב, כיוון את אפו למעלה, ויילל. זו הייתה יללה עגומה, וכשבאק המשיך בהתמדה בדרכו שמע אותה נחלשת ונחלשת עד שאבדה במרחק.
ג'ון תורנטון אכל ארוחת ערב כשבאק דהר לתוך המחנה וזינק עליו בטירוף של חיבה, הפיל אותו, טיפס עליו, ליקק את פניו, נשך את ידו: "עושה את השוטה הגדול," כפי שתיאר זאת ג'ון תורנטון, בזמן שטלטל את באק הלוך ושוב וקילל אותו באהבה.
יומיים ולילותיהם לא עזב באק את המחנה, לא נתן לתורנטון לצאת מעיניו. הוא הלך אחריו בעבודתו, התבונן בו כשאכל, ראה אותו נכנס לשמיכותיו בלילה ויוצא מהן בבוקר. אבל אחרי יומיים התחילה הקריאה ביער להישמע בתוקף רב מתמיד. חוסר המנוחה של באק חזר אליו, והוא נרדף בזיכרונות האח הפראי, והארץ המחייכת שמעבר לפרשת המים, והריצה זה לצד זה במרחבי היער הרחבים. שוב התחיל לשוטט ביערות, אבל האח הפראי לא בא עוד; ואף שהקשיב במשמרות ארוכות, היללה העגומה לא הושמעה עוד.
הוא התחיל לישון בחוץ בלילות, ולהיעדר מן המחנה ימים שלמים; ופעם אחת חצה את פרשת המים בראש הנחל וירד לארץ העצים והנחלים. שם שוטט שבוע, מחפש לשווא סימן טרי של האח הפראי, הורג את בשרו בזמן שנסע ונוסע בדהירה הארוכה והקלה שנראה שלעולם אינה מתעייפת. הוא דג סלמון בנחל רחב שנשפך איפשהו לים, וליד הנחל הזה הרג דוב שחור גדול, שעיוורו אותו היתושים בזמן שגם הוא דג, ושהשתולל ביער חסר אונים ונורא. אפילו כך, זה היה קרב קשה, והוא עורר את השרידים הרדומים האחרונים של פראותו של באק. וכעבור יומיים, כשחזר אל טרפו ומצא תריסר גרגרנים רבים על השלל, פיזר אותם כמו מוץ; ואלה שברחו השאירו מאחור שניים שלא יריבו עוד.
התשוקה לדם נעשתה חזקה מאי פעם. הוא היה רוצח, דבר טורף, החי על הדברים שחיו, בלי עזרה, לבדו, בכוח עוצמתו וגבורתו שלו, שורד בניצחון בסביבה עוינת שבה רק החזקים שרדו. בגלל כל זה נאחז בגאווה גדולה בעצמו, שעברה כמו הדבקה אל גופו. היא הכריזה על עצמה בכל תנועותיו, נראתה במשחק של כל שריר, דיברה בבירור כמו דיבור בדרך שבה נשא את עצמו, ועשתה את פרוותו המפוארת עוד יותר מפוארת. מלבד החום התועה על חרטומו ומעל עיניו, ומלבד כתם השיער הלבן שעבר באמצע חזהו, היה אפשר בהחלט לטעות ולחשוב שהוא זאב ענקי, גדול מן הגדול שבגזע. מאביו הסנט ברנרד ירש גודל ומשקל, אבל אמו כלבת הרועים היא שנתנה צורה לגודל ולמשקל האלה. חרטומו היה חרטום הזאב הארוך, מלבד שהיה גדול מחרטומו של כל זאב; וראשו, רחב משהו, היה ראש הזאב בקנה מידה מסיבי.
ערמומיותו הייתה ערמומיות זאב, וערמומיות פרא; שכלו, שכל של כלב רועים ושכל של סנט ברנרד; וכל זה, ועוד ניסיון שנרכש בבתי הספר העזים ביותר, עשה אותו ליצור אימתני כמו כל מי שהסתובב בפרא. כחיה טורפת שחיה על תזונה של בשר טהור, הוא היה בפריחה מלאה, בשיא הגאות של חייו, גולש ממרץ ומגבריות. כשתורנטון העביר יד מלטפת לאורך גבו, נקישה ופצפוץ הלכו אחרי היד, כל שערה פורקת את המגנטיות הכלואה שלה במגע. כל חלק, מוח וגוף, רקמת עצב וסיב, היה מכוון לדרגה העדינה ביותר; ובין כל החלקים היה איזון או התאמה מושלמים. למראות ולקולות ולמאורעות שדרשו פעולה, הגיב במהירות של ברק. מהר ככל שכלב האסקי יכול לזנק כדי להגן מפני התקפה או כדי לתקוף, הוא יכול היה לזנק מהר פי שניים. הוא ראה את התנועה, או שמע קול, והגיב בפחות זמן ממה שכלב אחר נזקק כדי רק לראות או לשמוע. הוא תפס והחליט והגיב באותו רגע. למעשה שלוש הפעולות, התפיסה, ההחלטה והתגובה, היו זו אחר זו; אבל הפרשי הזמן ביניהן היו זעירים כל כך שהן נראו בו זמניות. שריריו היו טעונים בחיוניות, ונכנסו לפעולה בחדות, כמו קפיצי פלדה. החיים זרמו דרכו בשטף מפואר, שמח ומשתולל, עד שנראה שהם יבקיעו אותו מרוב אקסטזה וישתפכו בנדיבות על העולם.
"מעולם לא היה כלב כזה," אמר ג'ון תורנטון יום אחד, כשהשותפים התבוננו בבאק צועד החוצה מן המחנה.
"כשעשו אותו, שברו את התבנית," אמר פיט.
"באמת! גם אני חושב כך," אישר הנס.
הם ראו אותו צועד החוצה מן המחנה, אבל לא ראו את השינוי המיידי והנורא שהתרחש ברגע שהיה בסתר היער. הוא כבר לא צעד. מיד נעשה יצור של הפרא, מתגנב ברכות, ברגלי חתול, צל חולף שהופיע ונעלם בין הצללים. הוא ידע איך לנצל כל מחסה, לזחול על בטנו כמו נחש, וכמו נחש לזנק ולהכות. הוא יכול היה לקחת תרנגולת שלג מקנה, להרוג ארנב בזמן שישן, ולחטוף באמצע האוויר את הסנאים הקטנים שברחו שנייה מאוחר מדי אל העצים. דגים, בבריכות פתוחות, לא היו מהירים מדי בשבילו; וגם הבונים, כשתיקנו את סכריהם, לא היו זהירים מדי. הוא הרג כדי לאכול, לא מתוך הפקרות; אבל העדיף לאכול את מה שהרג בעצמו. כך עבר הומור אורב במעשיו, והוא נהנה להתגנב אל הסנאים, וכשכמעט תפס אותם, לשחרר אותם, מפטפטים באימת מוות אל צמרות העצים.
כשהגיע הסתיו של השנה, הופיעו האיילים בשפע רב יותר, נעים לאט מטה לפגוש את החורף בעמקים הנמוכים והפחות קשים. באק כבר הפיל עגל תועה שגדל למחצה; אבל השתוקק מאוד לטרף גדול ואימתני יותר, והוא מצא אותו יום אחד על פרשת המים בראש הנחל. להקה של עשרים איילים עברה מארץ הנחלים והעצים, ובראשם היה זכר גדול. הוא היה במצב רוח פראי, ובגובה של יותר ממטר ושמונים מן הקרקע, היה יריב אימתני ככל שאפילו באק יכול היה לרצות. הלוך ושוב הניף הזכר את קרניו הגדולות והרחבות, שהסתעפו לארבעה עשר קצוות והקיפו יותר משני מטרים בין הקצוות. עיניו הקטנות בערו באור זדוני ומר, בזמן ששאג בזעם למראה באק.
מצדו של הזכר, ממש לפני הצלע, בלט קצה חץ מנוצה, שהסביר את פראותו. מודרך באינסטינקט שבא מימי הציד הקדומים של העולם הקדמוני, ניגש באק להפריד את הזכר מן העדר. זו לא הייתה משימה קלה. הוא היה נובח ורוקד מול הזכר, ממש מחוץ להישג ידן של הקרניים הגדולות ושל הפרסות הפשוקות והנוראות שיכלו לרמוס את חייו במכה אחת. מכיוון שלא יכול היה להפנות את גבו לסכנה בעלת הניבים ולהמשיך, היה הזכר נדחף להתקפי זעם. ברגעים כאלה הסתער על באק, שנסוג בערמומיות, מפתה אותו הלאה בחוסר יכולת מדומה להימלט. אבל כשהופרד כך מחבריו, שניים או שלושה מן הזכרים הצעירים היו מסתערים בחזרה על באק ומאפשרים לזכר הפצוע להצטרף שוב לעדר.
יש סבלנות של הפרא, עיקשת, בלתי נלאית, מתמידה כמו החיים עצמם, שמחזיקה ללא תנועה שעות אינסופיות את העכביש ברשתו, את הנחש בסליליו, את הנמר במארבו; הסבלנות הזאת שייכת במיוחד לחיים כשהם צדים את מזונם החי; והיא הייתה שייכת לבאק כשנצמד לצד העדר, מעכב את צעידתו, מרגיז את הזכרים הצעירים, מטריד את הנקבות עם עגליהן שגדלו למחצה, ומוציא את הזכר הפצוע מדעתו בזעם חסר אונים. חצי יום נמשך הדבר. באק הכפיל את עצמו, תקף מכל הצדדים, עטף את העדר במערבולת של איום, הפריד את קורבנו מהר ככל שזה יכול היה להצטרף לחבריו, שחק את הסבלנות של הנטרפים, שהיא סבלנות קטנה מזו של הטורפים.
ככל שהיום נמשך והשמש ירדה למשכבה בצפון־מערב (החושך חזר ולילות הסתיו היו באורך שש שעות), חזרו הזכרים הצעירים על עקבותיהם בחוסר רצון גובר לעזרת מנהיגם הנצור. החורף היורד דחק בהם לעבר המפלסים הנמוכים, ונראה שלעולם לא יוכלו להיפטר מן היצור הבלתי נלאה הזה שעיכב אותם. וחוץ מזה, לא חיי העדר, או חיי הזכרים הצעירים, היו בסכנה. רק חייו של חבר אחד נדרשו, וזה עניין רחוק יותר מחייהם שלהם, ובסוף הסתפקו בתשלום המכס.
כשהדמדומים ירדו עמד הזכר הזקן בראש מורכן, מתבונן בחבריו: הנקבות שהכיר, העגלים שהוליד, הזכרים ששלט בהם, כשדשדשו הלאה בקצב מהיר באור הדועך. הוא לא יכול היה ללכת אחריהם, כי לפני אפו זינקה אימת הניבים חסרת הרחמים שלא נתנה לו ללכת. הוא שקל יותר משש מאות קילוגרמים; הוא חי חיים ארוכים וחזקים, מלאי קרבות ומאבקים, ובסופם עמד מול המוות בשיני יצור שראשו לא הגיע מעבר לברכיו הגדולות והמסוקסות.
מאז, לילה ויום, באק לא עזב את טרפו, לא נתן לו רגע מנוחה, לא הרשה לו ללחך עלי עצים או נצרים של ליבנה וערבה צעירות. וגם לא נתן לזכר הפצוע הזדמנות להרוות את צמאונו הבוער בנחלים הדקים והמטפטפים שחצו. לעתים קרובות, בייאוש, פרץ במנוסה ממושכת. בזמנים כאלה באק לא ניסה לעצור אותו, אלא דהר בקלות על עקביו, מרוצה מן הדרך שבה מתנהל המשחק, שוכב כשהאייל עמד דומם, ותוקף אותו בעזות כשניסה לאכול או לשתות.
הראש הגדול שמט יותר ויותר תחת עץ הקרניים שלו, והדהירה המדשדשת נעשתה חלשה וחלשה יותר. הוא התחיל לעמוד זמנים ארוכים, אפו אל הקרקע ואוזניו המדוכדכות שמוטות ברפיון; ובאק מצא יותר זמן להשיג מים לעצמו ולנוח. ברגעים כאלה, כשהתנשם בלשון אדומה שמוטה ובעיניים נעוצות בזכר הגדול, נדמה היה לבאק ששינוי עובר על פני הדברים. הוא הרגיש תנועה חדשה בארץ. כמו שהאיילים באו לארץ, באו סוגים אחרים של חיים. היער והנחל והאוויר נראו פועמים בנוכחותם. הידיעה על כך חדרה אליו, לא בראייה, או בקול, או בריח, אלא בחוש אחר ועדין יותר. הוא לא שמע דבר, לא ראה דבר, ובכל זאת ידע שהארץ שונה איכשהו; שדברים מוזרים מתהלכים ומשוטטים בה; והחליט לחקור אחרי שיגמור את העניין שבידו.
לבסוף, בסוף היום הרביעי, הפיל את האייל הגדול. יום ולילה נשאר ליד הטרף, אוכל וישן, לסירוגין. אחר כך, מנוח, רענן וחזק, הפנה את פניו לעבר המחנה וג'ון תורנטון. הוא פרץ בדהירה הארוכה והקלה, והמשיך, שעה אחר שעה, לעולם לא אובד בדרך הסבוכה, פונה ישר הביתה דרך ארץ זרה בוודאות כיוון שהביישה את האדם ואת המצפן המגנטי שלו.
כשהמשיך נעשה מודע יותר ויותר לתנועה החדשה בארץ. היו בה חיים שונים מן החיים שהיו שם כל הקיץ. העובדה הזאת כבר לא חדרה אליו בדרך עדינה ומסתורית. הציפורים דיברו עליה, הסנאים פטפטו עליה, הבריזה עצמה לחשה עליה. כמה פעמים עצר ושאף את אוויר הבוקר הרענן בהרחות גדולות, קורא הודעה שגרמה לו לזנק הלאה במהירות רבה יותר. הוא היה מדוכא מתחושה של אסון שקורה, אם לא אסון שכבר קרה; וכשחצה את פרשת המים האחרונה וירד לעמק לעבר המחנה, התקדם בזהירות רבה יותר.
חמישה קילומטרים משם נתקל בשביל טרי ששלח את שערות צווארו לגלים ולסמירה. הוא הוביל ישר לעבר המחנה וג'ון תורנטון. באק מיהר הלאה, במהירות ובהתגנבות, כל עצב מתאמץ ומתוח, דרוך לפרטים הרבים שסיפרו סיפור: הכול מלבד הסוף. אפו נתן לו תיאור משתנה של מעבר החיים שעל עקביהם נסע. הוא הבחין בדממה הטעונה של היער. חיי הציפורים פרחו משם. הסנאים הסתתרו. רק אחד ראה: בחור אפור וחלק, שטוח אל ענף אפור ומת כך שנראה חלק ממנו, גידול עצי על העץ עצמו.
כשבאק החליק הלאה בעמימות של צל גולש, אפו נמשך פתאום הצידה כאילו כוח ממשי אחז בו ומשך אותו. הוא הלך אחרי הריח החדש לתוך סבך ומצא את ניג. הוא שכב על צדו, מת היכן שגרר את עצמו, וחץ בולט, ראש ונוצות, משני צדי גופו.
מאה מטרים הלאה נתקל באק באחד מכלבי המזחלת שתורנטון קנה בדוסון. הכלב הזה התפתל במאבק מוות, ממש על השביל, ובאק עקף אותו בלי לעצור. מן המחנה בא הקול הקלוש של קולות רבים, עולים ויורדים בזמר חדגוני. כשזחל על בטנו קדימה עד שפת הקרחת, מצא את הנס, שוכב על פניו, מנוצה בחצים כמו דורבן. באותו רגע הציץ באק אל המקום שבו הייתה בקתת ענפי האשוח וראה את מה שגרם לשערו לזנק ישר למעלה על צווארו ועל כתפיו. משב של זעם מכריע שטף אותו. הוא לא ידע שהוא נוהם, אבל הוא נהם בקול בעזות נוראה. בפעם האחרונה בחייו הניח לתשוקה לגזול את מקומן של הערמומיות וההיגיון, ובגלל אהבתו הגדולה לג'ון תורנטון הוא איבד את ראשו.
היהאטים רקדו סביב הריסות בקתת ענפי האשוח כששמעו שאגה מפחידה וראו מסתערת עליהם חיה שמעולם לא ראו כמותה. זה היה באק, הוריקן חי של זעם, מטיל את עצמו עליהם בטירוף להשמיד. הוא זינק על האיש הראשון (זה היה ראש היהאטים), וקרע את הגרון לרווחה עד שהווריד הקרוע פרץ במזרקת דם. הוא לא עצר לטלטל את הקורבן, אלא קרע בדרכו, ובזינוק הבא קרע לרווחה את גרונו של איש שני. אי אפשר היה לעמוד מולו. הוא השתולל ממש בתוכם, קורע, מבתק, משמיד, בתנועה בלתי פוסקת ונוראה שהתריסה נגד החצים שירו בו. למעשה, תנועותיו היו מהירות כל כך באופן שלא ייאמן, והאינדיאנים היו סבוכים זה בזה כל כך, שירו זה בזה בחצים; וצייד צעיר אחד, שהטיל חנית על באק באמצע האוויר, תקע אותה בחזהו של צייד אחר בכוח כזה שהחוד פרץ דרך עור הגב ובלט החוצה. אז אחזה בהלה ביהאטים, והם ברחו באימה ליערות, ומכריזים בבריחתם על בואו של הרוח הרעה.
ובאמת באק היה השטן בהתגלמותו, משתולל על עקביהם ומפיל אותם כמו צבאים כשרצו בין העצים. זה היה יום גורלי ליהאטים. הם התפזרו לכל עבר בארץ, ורק שבוע אחר כך התקבצו אחרוני השורדים בעמק נמוך יותר וספרו את אבדותיהם. ואשר לבאק, כשנמאס לו המרדף, חזר אל המחנה השומם. הוא מצא את פיט במקום שבו נהרג בשמיכותיו ברגע הראשון של ההפתעה. מאבקו הנואש של תורנטון היה כתוב טרי על האדמה, ובאק הריח כל פרט ממנו עד שפת בריכה עמוקה. על השפה, ראשה ורגליה הקדמיות במים, שכבה סקיט, נאמנה עד הסוף. הבריכה עצמה, בוצית ודהויה מתעלות השטיפה, הסתירה ביעילות את מה שהכילה, והיא הכילה את ג'ון תורנטון; כי באק עקב אחרי עקבותיו אל תוך המים, ומהם לא הובילו עקבות החוצה.
כל היום דגר באק ליד הבריכה או שוטט בחוסר מנוחה במחנה. את המוות, כהפסקת תנועה, כיציאה והסתלקות מחייהם של החיים, הוא הכיר, והוא ידע שג'ון תורנטון מת. זה השאיר בו חלל גדול, קרוב במשהו לרעב, אבל חלל שכאב וכאב, ושמזון לא יכול היה למלא. לפעמים, כשעצר להתבונן בגופות היהאטים, שכח את הכאב; ובזמנים כאלה היה מודע לגאווה גדולה בעצמו: גאווה גדולה מכל מה שחווה עד אז. הוא הרג אדם, הטרף האציל מכולם, והוא הרג מול חוק האלה והניב. הוא הריח את הגופות בסקרנות. הם מתו בקלות כזאת. היה קשה יותר להרוג כלב האסקי מאשר אותם. הם לא היו יריבים בכלל, אילולא החצים והחניתות והאלות שלהם. מעתה לא יפחד מהם אלא כשיישאו בידיהם את החצים, החניתות והאלות שלהם.
הלילה בא, וירח מלא עלה גבוה מעל העצים לשמיים, והאיר את הארץ עד ששכבה רחוצה ביום רפאי. ועם בוא הלילה, כשדגר והתאבל ליד הבריכה, נעשה באק מודע לתנועה של החיים החדשים ביער, שונים מאלה שעשו היהאטים. הוא קם, מקשיב ומריח. מרחוק נסחפה נביחה קלושה וחדה, ואחריה מקהלה של נביחות חדות דומות. ככל שחלפו הרגעים, הנביחות התקרבו וגברו. שוב הכיר אותן באק כדברים ששמע באותו עולם אחר שנשאר בזיכרונו. הוא הלך למרכז השטח הפתוח והקשיב. זו הייתה הקריאה, רבת הצלילים, נשמעת מפתה ומכריחה יותר מאי פעם. וכמו שלא היה מעולם, הוא היה מוכן לציית. ג'ון תורנטון מת. הקשר האחרון נקרע. האדם ותביעות האדם לא כבלו אותו עוד.
כשצדו את בשרם החי, כמו שהיהאטים צדו אותו, בצדי האיילים הנודדים, עברה להקת הזאבים לבסוף מארץ הנחלים והעצים ופלשה לעמק של באק. לתוך הקרחת שבה זרם אור הירח הם נשפכו בשיטפון כסוף; ובמרכז הקרחת עמד באק, דומם כמו פסל, ומחכה לבואם. הם התייראו, דומם וגדול כל כך עמד, ונפלה הפסקה של רגע, עד שהנועז מכולם זינק ישר אליו. כמו ברק הכה באק, ושבר את הצוואר. אחר כך עמד, בלי תנועה, כמו קודם, והזאב המוכה מתגלגל בייסורים מאחוריו. שלושה אחרים ניסו בזה אחר זה במהירות; ואחד אחרי השני נסוגו, זולגים דם מגרונות או מכתפיים חתוכים.
זה הספיק כדי להטיל את כל הלהקה קדימה, בערבוביה, דחוסה יחד, חסומה ומבולבלת מרוב להיטותה להפיל את הטרף. המהירות והזריזות המופלאות של באק עמדו לו. כשהוא מסתובב על רגליו האחוריות, נושך וחותך, הוא היה בכל מקום בבת אחת, ומציג חזית שנראתה רצופה, כל כך מהר הסתובב ושמר מצד לצד. אבל כדי למנוע מהם להגיע אל מאחוריו, נאלץ לסגת, מטה על פני הבריכה ולתוך אפיק הנחל, עד שנעצר מול גדת חצץ גבוהה. הוא התקדם לאורכה עד לזווית ישרה בגדה שהאנשים עשו בזמן הכרייה, ובזווית הזאת עמד מול אויביו, מוגן משלושה צדדים ובלי שום דבר לעשות מלבד לעמוד מול החזית.
וכל כך טוב עמד מולה, שבסוף חצי שעה נסוגו הזאבים מתוסכלים. לשונות כולם היו בחוץ ושמוטות, הניבים הלבנים נראים לבנים באכזריות באור הירח. חלקם שכבו וראשיהם מורמים ואוזניהם זקורות קדימה; אחרים עמדו על רגליהם, מתבוננים בו; ואחרים עוד ליקקו מים מן הבריכה. זאב אחד, ארוך וכחוש ואפור, התקדם בזהירות, בדרך ידידותית, ובאק זיהה את האח הפראי שאיתו רץ לילה ויום. הוא ייבב ברכות, וכשבאק ייבב, נגעו באפיהם.
אחר כך התקדם זאב זקן, כחוש ומצולק מקרבות. באק עיקם את שפתיו לפתיחה של נהמה, אבל הריח את אפו, ואז התיישב הזאב הזקן, כיוון את אפו אל הירח, ופרץ ביללת הזאב הארוכה. האחרים התיישבו ויללו. ועכשיו באה הקריאה לבאק בצלילים שאי אפשר לטעות בהם. גם הוא התיישב ויילל. כשזה נגמר, יצא מן הזווית שלו והלהקה הצטופפה סביבו, מריחה בדרך חציה ידידותית וחציה פראית. המנהיגים הרימו את נביחת הלהקה וזינקו משם לתוך היערות. הזאבים הצטרפו מאחור, נובחים במקהלה. ובאק רץ איתם, זה לצד זה עם האח הפראי, נובח בזמן שרץ.
וכאן אפשר לסיים את סיפורו של באק. לא עברו שנים רבות כשהיהאטים הבחינו בשינוי בגזע זאבי היער; כי ראו כמה עם כתמים חומים על הראש ועל החרטום, ועם פס לבן שעובר באמצע החזה. אבל מופלא מזה, היהאטים מספרים על כלב רפאים שרץ בראש הלהקה. הם מפחדים מכלב הרפאים הזה, כי יש לו ערמומיות גדולה משלהם, הוא גונב ממחנותיהם בחורפים קשים, שודד את מלכודותיהם, הורג את כלביהם ומתריס נגד הציידים האמיצים ביותר שלהם.
ולא עוד, הסיפור נעשה גרוע יותר. יש ציידים שאינם חוזרים למחנה, והיו ציידים שבני שבטם מצאו אותם עם גרונות קרועים באכזריות ועם עקבות זאב סביבם בשלג, גדולים מעקבותיו של כל זאב. בכל סתיו, כשהיהאטים הולכים אחרי תנועת האיילים, יש עמק אחד שאליו הם לעולם אינם נכנסים. ויש נשים שנעשות עצובות כשהדבר עובר מעל האש, איך בחרה הרוח הרעה בעמק ההוא למקום משכנה.
אבל בקיצים יש מבקר אחד בעמק ההוא, שהיהאטים אינם יודעים עליו. זה זאב גדול, בעל פרווה מפוארת, דומה, ובכל זאת שונה, מכל הזאבים האחרים. הוא עובר לבדו מארץ העצים המחייכת ויורד אל שטח פתוח בין העצים. כאן זורם נחל צהוב משקים רקובים מעור אייל ושוקע לתוך האדמה, ועשבים ארוכים צומחים דרכו ורקבובית צמחים מכסה אותו ומסתירה את הצהוב שלו מן השמש; וכאן הוא מהרהר זמן מה, ומיילל פעם אחת, ארוכות ובעצב, לפני שהוא הולך.
אבל הוא לא תמיד לבד. כשבאים לילות החורף הארוכים והזאבים הולכים אחרי בשרם אל העמקים הנמוכים, אפשר לראות אותו רץ בראש הלהקה דרך אור הירח החיוור או זוהר הצפון המנצנץ, מזנק ענקי מעל חבריו, גרונו הגדול שואג כשהוא שר שיר של העולם הצעיר יותר, שהוא שירה של הלהקה.