מר שרלוק הולמס, שבדרך כלל קם מאוחר מאוד בבקרים, מלבד באותן הזדמנויות לא נדירות שבהן נשאר ער כל הלילה, ישב ליד שולחן ארוחת הבוקר. אני עמדתי על השטיח שלפני האח והרמתי את המקל שהשאיר אחריו אורחנו בערב הקודם. זה היה מקל עץ נאה ועבה, עם ראש תפוח, מהסוג שמכונה "עורך דין מפנאנג". ממש מתחת לראש הייתה טבעת כסף רחבה, ברוחב של כשניים וחצי סנטימטרים. על הטבעת היה חרוט: "לג'יימס מורטימר, M.R.C.S., מידידיו ב־C.C.H.", ועמו התאריך "1884". זה היה בדיוק מקל מהסוג שרופאי המשפחה של פעם נהגו לשאת: מכובד, מוצק ומעורר ביטחון.
"ובכן, ווטסון, מה אתה מסיק ממנו?"
הולמס ישב בגבו אליי, ואני לא נתתי לו שום סימן למה שאני עושה.
"איך ידעת מה אני עושה? אני מאמין שיש לך עיניים בעורף."
"יש לי, לכל הפחות, קנקן קפה מצופה כסף ומבריק היטב לפניי," אמר. "אבל ספר לי, ווטסון, מה אתה מסיק מהמקל של אורחנו? מכיוון שלרוע מזלנו החמצנו אותו, ואין לנו מושג מה הייתה מטרת בואו, המזכרת המקרית הזאת נעשית חשובה. הבה אשמע אותך משחזר את האיש מתוך בדיקתה."
"אני חושב," אמרתי, כשאני הולך בעקבות שיטותיו של חברי ככל שיכולתי, "שד"ר מורטימר הוא רופא מצליח, מבוגר, ומוערך היטב, שהרי מכריו נתנו לו את אות ההוקרה הזה."
"טוב!" אמר הולמס. "מצוין!"
"אני חושב גם שסביר להניח שהוא רופא כפרי, שעורך חלק גדול מביקוריו ברגל."
"מדוע?"
"משום שהמקל הזה, אף שהיה יפה מאוד במקורו, נחבט כל כך, שאני מתקשה לדמיין רופא עירוני נושא אותו. חישוק הברזל העבה שבקצהו שחוק, כך שברור שהלך איתו כברת דרך גדולה."
"הגיוני לחלוטין!" אמר הולמס.
"ושוב, יש כאן את 'ידידיו ב־C.C.H.' הייתי מנחש שה־H היא Hunt, כלומר אגודת ציד כלשהי, אגודת הציד המקומית, שלחבריה אולי הגיש עזרה כירורגית, ושנתנה לו מתנה קטנה בתמורה."
"באמת, ווטסון, אתה עולה על עצמך," אמר הולמס, דחף לאחור את כיסאו והדליק סיגריה. "אני חייב לומר שבכל התיאורים שהואלת לכתוב על הישגיי הצנועים, נהגת להמעיט ביכולותיך שלך. אולי אינך מאיר בעצמך, אבל אתה מוליך אור. יש אנשים שאין בהם גאונות, אבל יש להם כוח מופלא לעורר אותה. אני מודה, ידידי היקר, שאני חייב לך הרבה."
הוא מעולם לא אמר דבר כזה קודם לכן, ואני מוכרח להודות שדבריו גרמו לי הנאה עזה, כי לעתים קרובות נפגעתי מאדישותו כלפי הערצתי וכלפי הניסיונות שעשיתי לפרסם את שיטותיו. הייתי גאה גם לחשוב שהשתלטתי על שיטתו עד כדי כך שהפעלתי אותה בדרך שזכתה לאישורו. עכשיו לקח את המקל מידיי ובחן אותו כמה דקות בעין בלתי מזוינת. אחר כך, בהבעה של עניין, הניח את הסיגריה, נשא את המקל אל החלון ובחן אותו שוב בעדשה קמורה.
"מעניין, אם כי בסיסי," אמר כשחזר לפינה האהובה עליו בספה. "בהחלט יש על המקל רמז או שניים. הוא נותן לנו בסיס לכמה הסקות."
"האם משהו נעלם מעיניי?" שאלתי בחשיבות עצמית מסוימת. "אני מקווה שלא החמצתי שום דבר בעל חשיבות?"
"אני חושש, ווטסון יקירי, שרוב המסקנות שלך היו שגויות. כשאמרתי שאתה מעורר אותי, התכוונתי, למען האמת, שכאשר אני מבחין בטעויות שלך, אני מונחה לפעמים אל האמת. לא שאתה טועה לגמרי במקרה הזה. האיש הוא בהחלט רופא כפרי. והוא הולך ברגל הרבה."
"אז צדקתי."
"עד כדי כך."
"אבל זה היה הכול."
"לא, לא, ווטסון יקירי, לא הכול, ממש לא הכול. הייתי מציע, למשל, שמתנה לרופא עשויה לבוא יותר מבית חולים מאשר מאגודת ציד. וכשהאותיות C.C. מופיעות לפני H של Hospital, בית חולים, המילים צ'רינג קרוס עולות מאליהן."
"ייתכן שאתה צודק."
"ההסתברות נוטה לכיוון הזה. ואם ניקח את זה כהשערת עבודה, יש לנו בסיס חדש שממנו נתחיל לבנות את דמותו של האורח האלמוני הזה."
"ובכן, נניח ש־C.C.H. פירושו באמת בית החולים צ'רינג קרוס, אילו מסקנות נוספות אנחנו יכולים להסיק?"
"לא עולות לך אף אחת? אתה מכיר את שיטותיי. הפעל אותן!"
"אני יכול לחשוב רק על המסקנה המובנת מאליה, שהאיש עסק ברפואה בעיר לפני שעבר לכפר."
"נדמה לי שאנחנו יכולים להעז קצת יותר מזה. הבט בזה מהזווית הזאת. באיזו הזדמנות סביר ביותר שתינתן מתנה כזאת? מתי יתאחדו ידידיו כדי לתת לו אות לרצונם הטוב? ברור שברגע שבו עזב ד"ר מורטימר את שירות בית החולים כדי לפתוח מרפאה משלו. אנחנו יודעים שהייתה מתנה. אנחנו מאמינים שהיה מעבר מבית חולים בעיר למרפאה כפרית. האם, אם כן, אנחנו מותחים את ההסקה שלנו יותר מדי כשאנחנו אומרים שהמתנה ניתנה לרגל המעבר?"
"זה בהחלט נראה סביר."
"עכשיו, תבחין שהוא לא יכול היה להיות חבר בסגל הקבוע של בית החולים, כי רק אדם מבוסס היטב בפרקטיקה בלונדון יכול להחזיק במשרה כזאת, ואדם כזה לא היה נסחף לכפר. מה הוא היה, אם כן? אם היה בבית החולים אבל לא בסגל הקבוע, הוא יכול היה להיות רק מנתח תורן או רופא תורן, מעט יותר מסטודנט ותיק. והוא עזב לפני חמש שנים, התאריך מופיע על המקל. כך שרופא המשפחה הרציני שלך, בגיל העמידה, מתנדף לו, ווטסון יקירי, ובמקומו מופיע בחור צעיר מתחת לגיל שלושים, חביב, חסר שאפתנות, מפוזר, ובעל כלב אהוב, שהייתי מתאר אותו בערך כגדול מטרייר וקטן ממסטיף."
צחקתי בחוסר אמון כשרלוק הולמס נשען לאחור בספה ונשף טבעות עשן קטנות ומתנודדות אל התקרה.
"את החלק האחרון אין לי דרך לבדוק," אמרתי, "אבל לפחות לא קשה לברר כמה פרטים על גילו של האיש ועל הקריירה המקצועית שלו." ממדף הספרים הרפואיים הקטן שלי הורדתי את מדריך הרופאים ומצאתי את השם. היו כמה מורטימרים, אבל רק אחד שיכול היה להיות האורח שלנו. קראתי את הרשומה שלו בקול.
"מורטימר, ג'יימס, M.R.C.S. (חבר הקולג' המלכותי של המנתחים), 1882, גרימפן, דארטמור, דבון. מנתח תורן, 1882 עד 1884, בבית החולים צ'רינג קרוס. זוכה פרס ג'קסון לפתולוגיה השוואתית, על חיבור בשם 'האם המחלה היא חזרה לאחור?'. חבר מכותב באגודה הפתולוגית השוודית. מחבר 'כמה תעתועים של אטביזם' (לנסט, 1882), 'האם אנחנו מתקדמים?' (כתב העת לפסיכולוגיה, מרץ 1883). קצין רפואה של הקהילות גרימפן, ת'ורסלי והיי בארו."
"שום אזכור של אגודת הציד המקומית ההיא, ווטסון," אמר הולמס בחיוך שובב, "אבל רופא כפרי, כפי שהבחנת בפיקחות רבה. נדמה לי שההסקות שלי מוצדקות למדי. לגבי שמות התואר, אמרתי, אם אני זוכר נכון, חביב, חסר שאפתנות ומפוזר. ניסיוני מלמד שבעולם הזה רק אדם חביב מקבל אותות הוקרה, רק אדם חסר שאפתנות נוטש קריירה בלונדון לטובת הכפר, ורק אדם מפוזר משאיר את המקל שלו ולא את כרטיס הביקור שלו אחרי שחיכה שעה בחדרך."
"והכלב?"
"נהג לשאת את המקל הזה מאחורי אדונו. מכיוון שזה מקל כבד, הכלב החזיק אותו בחוזקה באמצעו, וסימני השיניים שלו נראים בבירור רב. לסת הכלב, כפי שמראה המרווח בין הסימנים האלה, רחבה מדי לדעתי בשביל טרייר ולא רחבה מספיק בשביל מסטיף. ייתכן שזה היה... כן, חי נפשי, זה ספנייל מתולתל."
הוא קם והתהלך בחדר בזמן שדיבר. עכשיו נעצר בגומחת החלון. בקולו היה צלצול של ביטחון כזה, שהרמתי את עיניי בהפתעה.
"ידידי היקר, איך אתה יכול להיות בטוח בזה כל כך?"
"מהסיבה הפשוטה מאוד שאני רואה את הכלב עצמו על מפתן הדלת שלנו, והנה צלצול הפעמון של בעליו. אל תזוז, אני מתחנן, ווטסון. הוא עמית שלך למקצוע, ונוכחותך עשויה לעזור לי. זה הרגע הדרמטי של הגורל, ווטסון, כשאתה שומע צעד על המדרגות שנכנס אל חייך, ואינך יודע אם לטובה או לרעה. מה מבקש ד"ר ג'יימס מורטימר, איש המדע, משרלוק הולמס, המומחה לפשע? היכנס!"
מראהו של אורחנו הפתיע אותי, כי ציפיתי לרופא כפרי טיפוסי. הוא היה איש גבוה מאוד ורזה, עם אף ארוך כמו מקור, שבלט בין שתי עיניים אפורות וחדות, צמודות זו לזו, שנצצו בבהירות מאחורי משקפיים בעלי מסגרת זהב. הוא היה לבוש בסגנון מקצועי אבל מרושל למדי, כי מעילו היה דהוי ומכנסיו מרופטים. אף שהיה צעיר, גבו הארוך כבר היה כפוף, והוא הלך כשראשו דחוק קדימה, ובהבעה כללית של חביבות מציצנית. כשנכנס נפלו עיניו על המקל שבידו של הולמס, והוא רץ אליו בקריאת שמחה. "אני שמח כל כך," אמר. "לא הייתי בטוח אם השארתי אותו כאן או במשרד הספנות. לא הייתי מוותר על המקל הזה בעד שום הון שבעולם."
"מתנה, אני רואה," אמר הולמס.
"כן, אדוני."
"מבית החולים צ'רינג קרוס?"
"מידיד או שניים שם, לרגל נישואיי."
"אוי, אוי, זה רע!" אמר הולמס והניד בראשו.
ד"ר מורטימר מצמץ מבעד למשקפיו בתדהמה קלה. "למה זה רע?"
"רק משום שבלבלת את ההסקות הקטנות שלנו. נישואיך, אתה אומר?"
"כן, אדוני. התחתנתי, ולכן עזבתי את בית החולים, ואיתו כל תקווה לפרקטיקה של רופא יועץ. הייתי צריך להקים בית משלי."
"נו, נו, בסופו של דבר לא טעינו כל כך," אמר הולמס. "ועכשיו, ד"ר ג'יימס מורטימר..."
"מר, אדוני, מר. סתם חבר צנוע בקולג' המלכותי של המנתחים."
"ואדם בעל חשיבה מדויקת, כפי הנראה."
"חובבן במדע, מר הולמס, אוסף צדפים על חופי האוקיינוס הגדול של הנעלם. אני מניח שאני מדבר עם מר שרלוק הולמס ולא..."
"לא, זה ידידי ד"ר ווטסון."
"שמח להכיר אותך, אדוני. שמעתי את שמך נזכר בקשר לשמו של ידידך. אתה מעניין אותי מאוד, מר הולמס. בקושי ציפיתי לגולגולת מוארכת כל כך, או להתפתחות בולטת כל כך מעל ארובות העיניים. האם תתנגד אם אעביר את אצבעי לאורך תפר הקודקוד שלך? יציקה של הגולגולת שלך, אדוני, עד שהמקור יהיה זמין, הייתה מקשטת כל מוזיאון אנתרופולוגי. אין בכוונתי להחניף, אבל אני מודה שאני חומד את הגולגולת שלך."
שרלוק הולמס סימן לאורחנו המוזר לשבת על כיסא. "אתה נלהב בתחום המחשבה שלך, אני רואה, אדוני, כמו שאני נלהב בשלי," אמר. "אני מבחין לפי האצבע המורה שלך שאתה מגלגל את הסיגריות שלך בעצמך. אל תהסס להדליק אחת."
האיש שלף נייר וטבק וגלגל את זה בתוך זה בזריזות מפתיעה. היו לו אצבעות ארוכות ורועדות, זריזות וחסרות מנוחה כמו מחושים של חרק.
הולמס שתק, אבל מבטיו הקטנים והמהירים הראו לי את העניין שגילה באורחנו המוזר. "אני מניח, אדוני," אמר לבסוף, "שלא רק כדי לבחון את הגולגולת שלי עשית לי את הכבוד לבקר כאן אתמול בערב ושוב היום?"
"לא, אדוני, לא, אף שאני שמח שהייתה לי ההזדמנות לעשות גם את זה. באתי אליך, מר הולמס, משום שהכרתי בכך שאני עצמי אדם לא מעשי, ומשום שאני ניצב פתאום מול בעיה רצינית ויוצאת דופן ביותר. מכיוון שאני מכיר בכך שאתה המומחה השני בגדולתו באירופה..."
"באמת, אדוני! האם מותר לי לשאול למי הכבוד להיות הראשון?" שאל הולמס בחריפות מסוימת.
"לאדם בעל חשיבה מדעית מדויקת, עבודתו של מסייה ברטיון חייבת תמיד למשוך מאוד."
"אם כן, לא מוטב שתתייעץ איתו?"
"אמרתי, אדוני, לחשיבה מדעית מדויקת. אבל כאיש מעשה, מוסכם שאין לך מתחרה. אני מקווה, אדוני, שלא בשוגג..."
"רק קצת," אמר הולמס. "נדמה לי, ד"ר מורטימר, שתעשה בחוכמה אם בלי הקדמות נוספות תואיל לומר לי בפשטות מה בדיוק טיבה של הבעיה שבה אתה דורש את עזרתי."