"יש לי בכיס כתב יד," אמר ד"ר ג'יימס מורטימר.
"הבחנתי בו כשנכנסת לחדר," אמר הולמס.
"זה כתב יד ישן."
"מתחילת המאה השמונה עשרה, אלא אם כן זה זיוף."
"איך אתה יכול לומר זאת, אדוני?"
"הצגת סנטימטרים אחדים ממנו לבדיקתי כל הזמן שדיברת. מומחה עלוב היה מי שאינו יכול לתארך מסמך בטווח של עשור בערך. אולי קראת את המונוגרפיה הקטנה שלי בנושא. אני מעריך אותו ב־1730."
"התאריך המדויק הוא 1742." ד"ר מורטימר שלף אותו מכיס החזה שלו. "את המסמך המשפחתי הזה הפקיד בידיי סר צ'ארלס בסקרוויל, שמותו הפתאומי והטרגי לפני כשלושה חודשים עורר כל כך הרבה התרגשות בדבון. אני יכול לומר שהייתי ידידו האישי וגם הרופא שלו. הוא היה אדם בעל אופי חזק, אדוני, פיקח, מעשי, וחסר דמיון כמוני. ובכל זאת התייחס למסמך הזה ברצינות רבה, ונפשו הייתה מוכנה בדיוק למוות כזה שבסופו של דבר השיג אותו."
הולמס הושיט את ידו אל כתב היד ויישר אותו על ברכו. "תבחין, ווטסון, בשימוש לסירוגין באות s הארוכה ובקצרה. זה אחד מכמה סימנים שאפשרו לי לקבוע את התאריך."
הבטתי מעבר לכתפו בנייר הצהוב ובכתב הדהוי. בראשו היה כתוב "אחוזת בסקרוויל", ומתחת, בספרות גדולות ומשורבטות: "1742".
"נראה שזאת הצהרה כלשהי."
"כן, זאת הצהרה על אגדה מסוימת שעוברת במשפחת בסקרוויל."
"אבל אני מבין שאתה רוצה להתייעץ איתי על דבר מודרני ומעשי יותר?"
"מודרני מאוד. עניין מעשי ודחוף ביותר, שחייב להיות מוכרע בתוך עשרים וארבע שעות. אבל כתב היד קצר, והוא קשור קשר הדוק לפרשה. ברשותך, אקרא אותו לפניך."
הולמס נשען לאחור בכיסאו, הצמיד את קצות אצבעותיו זו לזו ועצם את עיניו בהבעה של השלמה. ד"ר מורטימר הפנה את כתב היד אל האור, וקרא בקול גבוה וסדוק את הסיפור המוזר והעתיק הבא:
"על מוצאו של כלבם של בני בסקרוויל נאמרו דברים רבים. אך מאחר שאני בא בשושלת ישירה מהוגו בסקרוויל, ומאחר שקיבלתי את הסיפור מאבי, שאף הוא קיבלו מאביו, העליתי אותו על הכתב באמונה שלמה שהדבר אירע כפי שהוא מתואר כאן. ורצוני שתאמינו, בניי, שאותו צדק המעניש על החטא יכול גם לסלוח עליו בחסדו הרב, ושאין קללה כבדה כל כך שאי אפשר להסירה בתפילה ובחרטה. למדו, אפוא, מן הסיפור הזה שלא לירא מפירות העבר, אלא להיזהר בעתיד, לבל ישתחררו שוב לאבדוננו אותן תאוות נלוזות שבעטיין סבלה משפחתנו כל כך.
"דעו, אפוא, שבימי המרד הגדול (שאת תולדותיו, מאת הלורד קלרנדון המלומד, אני ממליץ לכם בכל לבי לקרוא) הייתה אחוזת בסקרוויל בידי הוגו בן השם הזה, ואין להכחיש שהיה אדם פראי, מחלל קודש וכופר מאוד. את זה, באמת, אולי היו שכניו סולחים לו, שהרי קדושים מעולם לא שגשגו בחבלים ההם. אבל היה בו מין שיגיון פרוע ואכזרי, שעשה את שמו לשם דבר בכל המערב. אירע שהוגו זה בא לאהוב (אם אכן אפשר לכנות תשוקה אפלה כל כך בשם בהיר כל כך) את בתו של איכר בעל אדמות, שהחזיק בשדות סמוך לאחוזת בסקרוויל. אך העלמה הצעירה, שהייתה צנועה ובעלת שם טוב, התרחקה ממנו תמיד, כי פחדה משמו הרע. וכך אירע שבחג מיכאל אחד התגנב הוגו זה, עם חמישה או שישה מרעיו הבטלנים והרשעים, אל החווה, וחטף את העלמה, בשעה שאביה ואחיה לא היו בבית, כפי שידע היטב. כשהביאו אותה לאחוזה, הושמה העלמה בחדר עליון, בעוד הוגו ורעיו מסבים למשתה ארוך, כמנהגם בכל לילה. והנה, הנערה המסכנה למעלה כמעט יצאה מדעתה מן השירה והצעקות והשבועות הנוראות שעלו אליה מלמטה, כי אומרים שהמילים שבהן השתמש הוגו בסקרוויל כשהיה שתוי, היו כאלה שעלולות להכות את האומר אותן. לבסוף, בלחץ פחדה, עשתה דבר שהיה מרתיע גם את הגבר האמיץ והזריז ביותר: בעזרת הקיסוס שכיסה (ועדיין מכסה) את הקיר הדרומי, ירדה מתחת למרזבים, וכך פנתה הביתה דרך הערבה, ושלוש פרסאות מפרידות בין האחוזה לבין חוות אביה.
"אירע שזמן מה לאחר מכן עזב הוגו את אורחיו כדי להביא מזון ומשקה, ואולי עוד דברים גרועים מאלה, אל שבויתו, ומצא את הכלוב ריק ואת הציפור נמלטה. אז, כפי הנראה, נעשה כאחוז שד, כי רץ במורד המדרגות אל אולם האוכל, קפץ על השולחן הגדול, כשהקנקנים והקערות עפים לפניו, וקרא בקול לפני כל החבורה שעוד באותו לילה ימסור את גופו ואת נפשו לכוחות הרשע, אם רק ישיג את הנערה. ובעוד החוגגים עומדים נדהמים מזעמו של האיש, קרא אחד מהם, רשע יותר, או שמא שיכור יותר מהשאר, שישסו בה את כלבי הציד. מיד רץ הוגו מן הבית, קרא לסייסיו שיאכפו את סוסתו ויוציאו את הלהקה מן המלונה, ונתן לכלבים להריח מטפחת של הנערה, הוביל אותם אל העקבות, ויצא בנביחות רמות לאור הירח על פני הערבה.
"זמן מה עמדו החוגגים פעורי פה, ולא יכלו להבין את כל מה שנעשה בחיפזון כזה. אך עד מהרה התעוררו מוחותיהם המבולבלים להבין את המעשה העומד להיעשות בערבה. עתה היה הכול במהומה: אלה קראו לאקדחיהם, אלה לסוסיהם, ואלה לבקבוק יין נוסף. אך לבסוף שב מעט שכל אל מוחותיהם המטורפים, וכולם, שלושה עשר במספר, עלו על סוסיהם ויצאו במרדף. הירח זרח צלול מעליהם, והם רכבו מהר זה לצד זה, בדרך שהנערה הייתה מוכרחה לבחור בה אם רצתה להגיע לביתה.
"הם רכבו מייל או שניים כשחלפו על פני אחד מרועי הלילה שבערבה, וקראו אליו לשאול אם ראה את הציד. והאיש, כפי שמספרים, היה מטורף מפחד כל כך עד שבקושי יכול היה לדבר, אבל לבסוף אמר שאכן ראה את העלמה האומללה, והכלבים על עקבותיה. 'אבל ראיתי יותר מזה,' אמר, 'כי הוגו בסקרוויל חלף על פניי על סוסתו השחורה, ומאחוריו רץ בלי קול כלב מן הגיהינום כזה, שחלילה לי שאי פעם ירדוף אחרי עקביי.' אז קיללו האצילים השיכורים את הרועה ורכבו הלאה. אך עד מהרה צמרמורת קרה עברה בעורם, כי נשמעה דהירה על פני הערבה, והסוסה השחורה, מוכתמת בקצף לבן, עברה על פניהם, הרסן נגרר והאוכף ריק. אז רכבו החוגגים צמודים זה לזה, כי פחד גדול נפל עליהם, אבל עדיין המשיכו על פני הערבה, אף שכל אחד מהם, אילו היה לבדו, היה שמח מאוד להפנות את ראש סוסו לאחור. כך, ברכיבה איטית, הגיעו לבסוף אל הכלבים. אלה, אף שהיו ידועים באומץ לבם ובגזעם, ייבבו מקובצים בראשו של שקע עמוק, או 'גויאל' כפי שאנו קוראים לו, בערבה. חלקם התגנבו משם, וחלקם, ושערות עורפם סומרות ועיניהם פעורות, הביטו במורד העמק הצר שלפניהם.
"החבורה עצרה, ואנשיה, כפי שתוכלו לנחש, פיכחים יותר מאשר כשיצאו לדרך. רובם לא הסכימו בשום אופן להתקדם, אך שלושה מהם, הנועזים ביותר, או שמא השיכורים ביותר, רכבו קדימה במורד הגויאל. והנה, הוא נפתח אל מרחב רחב, ובו עמדו שתיים מאותן אבנים גדולות, שעדיין אפשר לראותן שם, שהציבו עמים נשכחים בימי קדם. הירח זרח בבהירות על הקרחת, ושם, באמצע, שכבה העלמה האומללה במקום שבו נפלה, מתה מפחד ומעייפות. אבל לא מראה גופתה, וגם לא מראה גופתו של הוגו בסקרוויל ששכבה לידה, הוא שגרם לשערות ראשם של שלושת ההוללים חסרי המורא האלה לסמור, אלא זה: מעל הוגו, וקורע בגרונו, עמד דבר נתעב, חיה שחורה וגדולה, בצורת כלב, אך גדולה מכל כלב שעין בן תמותה ראתה מעולם. ועוד בשעה שהביטו, קרע היצור את גרונו של הוגו בסקרוויל, וכשהפנה אליהם את עיניו הבוערות ואת לסתותיו הנוטפות, צרחו השלושה מפחד ונמלטו על נפשם, עדיין צורחים, על פני הערבה. אחד מהם, כך אומרים, מת באותו לילה עצמו ממה שראה, והשניים האחרים היו אנשים שבורים כל ימי חייהם.
"זה הוא הסיפור, בניי, על בואו של הכלב, שאומרים שהוא מייסר את המשפחה כל כך מאז. ואם העליתי אותו על הכתב, הרי זה משום שדבר הידוע בבירור מפחיד פחות מדבר שרק נרמזים עליו ומנחשים אותו. ואין להכחיש שרבים מבני המשפחה מתו מוות אומלל, פתאומי, עקוב מדם ומסתורי. ובכל זאת נוכל לחסות בטובה האינסופית של ההשגחה, שלא תעניש את החפים מפשע לנצח, מעבר לדור השלישי או הרביעי שבו מאיימים כתבי הקודש. לאותה השגחה, בניי, אני מפקיד אתכם בזאת, ואני מייעץ לכם, מתוך זהירות, להימנע מלחצות את הערבה בשעות החשכה ההן, כשכוחות הרשע מתגברים.
"[זאת מהוגו בסקרוויל לבניו רוג'ר וג'ון, בהוראה שלא יספרו על כך דבר לאחותם אליזבת.]"
כשגמר ד"ר מורטימר לקרוא את הסיפור המוזר הזה, הוא דחף את משקפיו אל מצחו ובהה במר שרלוק הולמס. הלה פיהק וזרק את קצה הסיגריה שלו לאש.
"נו?" אמר.
"אינך מוצא את זה מעניין?"
"לאספן של אגדות."
ד"ר מורטימר שלף עיתון מקופל מכיסו.
"עכשיו, מר הולמס, ניתן לך משהו קצת יותר עדכני. זה 'כרוניקת מחוז דבון' מה־14 במאי השנה. זהו תיאור קצר של העובדות שהתבררו בעניין מותו של סר צ'ארלס בסקרוויל, שאירע ימים אחדים לפני התאריך הזה."
ידידי רכן מעט קדימה, והבעתו נעשתה מרוכזת. אורחנו יישר את משקפיו והתחיל:
"מותו הפתאומי של סר צ'ארלס בסקרוויל לאחרונה, ששמו הוזכר כמועמד הליברלי האפשרי במחוז דבון התיכונה בבחירות הבאות, הטיל עצב על המחוז. אף שסר צ'ארלס התגורר באחוזת בסקרוויל תקופה קצרה יחסית, נעימות אופיו ונדיבותו הרבה זיכו אותו בחיבתם ובכבודם של כל מי שבא עמו במגע. בימים אלה של עשירים חדשים, מרענן למצוא מקרה שבו נצר למשפחה ותיקה במחוז, שירדה מנכסיה, מצליח לעשות את הונו בעצמו ולהביאו עמו כדי להחזיר את הדרה שאבד לשושלתו. סר צ'ארלס, כידוע, עשה סכומי כסף גדולים בספקולציות בדרום אפריקה. נבון יותר מאלה הממשיכים עד שהגלגל מתהפך נגדם, הוא מימש את רווחיו ושב איתם לאנגליה. רק שנתיים עברו מאז שקבע את מושבו באחוזת בסקרוויל, והכול מדברים על כך שתוכניות השיקום והשיפור שלו, שנקטעו במותו, היו רחבות מאוד. מכיוון שהוא עצמו היה חשוך ילדים, הביע בגלוי את רצונו שכל הסביבה תיהנה ממזלו הטוב עוד בחייו, ורבים יהיו להם סיבות אישיות לבכות על מותו בטרם עת. תרומותיו הנדיבות למוסדות צדקה מקומיים ומחוזיים תוארו פעמים רבות בטורים אלה.
"אי אפשר לומר שהנסיבות הקשורות במותו של סר צ'ארלס התבררו לגמרי בחקירה, אבל לפחות נעשה די כדי להפריך את השמועות שהאמונות הטפלות המקומיות הולידו. אין שום סיבה לחשוד במעשה פשע, או לדמיין שהמוות נגרם מסיבה אחרת מלבד סיבות טבעיות. סר צ'ארלס היה אלמן, ואדם שאפשר לומר שהיה במובנים מסוימים בעל הלך רוח תמהוני. למרות עושרו הרב, היה פשוט בטעמו האישי, ומשרתי הבית שלו באחוזת בסקרוויל היו זוג נשוי בשם ברימור, הבעל משמש משרת ראשי והאישה סוכנת בית. עדותם, שאוששה על ידי כמה ידידים, מראה שבריאותו של סר צ'ארלס הייתה לקויה זה זמן מה, ומצביעה במיוחד על מחלת לב כלשהי, שהתבטאה בשינויי צבע, בקוצר נשימה ובהתקפים חריפים של דיכאון עצבי. ד"ר ג'יימס מורטימר, ידידו ורופאו של המנוח, מסר עדות ברוח זו.
"עובדות המקרה פשוטות. סר צ'ארלס בסקרוויל נהג בכל לילה, לפני שהלך לישון, לטייל לאורך שדרת הטקסוסים המפורסמת של אחוזת בסקרוויל. עדותם של בני הזוג ברימור מראה שזה היה מנהגו. ברביעי במאי הודיע סר צ'ארלס על כוונתו לצאת למחרת ללונדון, וציווה על ברימור להכין את מטענו. באותו לילה יצא כרגיל לטיול הלילי שלו, שבמהלכו נהג לעשן סיגר. הוא לא חזר עוד. בשעה שתים עשרה, כשמצא ברימור את דלת האולם עדיין פתוחה, נבהל, הדליק פנס ויצא לחפש את אדונו. היום היה גשום, ואת עקבות רגליו של סר צ'ארלס היה קל לעקוב לאורך השדרה. באמצע השביל הזה יש שער שמוביל החוצה אל הערבה. היו סימנים שסר צ'ארלס עמד שם זמן מה. אחר כך המשיך במורד השדרה, ובקצה הרחוק שלה נמצאה גופתו. עובדה אחת שלא הוסברה היא עדותו של ברימור, שעקבות רגליו של אדונו שינו את אופיים מן הרגע שעבר את שער הערבה, ושמשם והלאה נראה כאילו הלך על קצות בהונותיו. אדם בשם מרפי, סוחר סוסים צועני, היה באותה שעה בערבה, במרחק לא רב, אבל לפי הודאתו שלו היה שתוי למדי. הוא מצהיר ששמע צעקות, אבל אינו יכול לומר מאיזה כיוון באו. על גופו של סר צ'ארלס לא נמצאו סימני אלימות, ואף שעדות הרופא הצביעה על עיוות פנים כמעט בלתי ייאמן, גדול כל כך שד"ר מורטימר סירב בתחילה להאמין שזה אכן ידידו ומטופלו השוכב לפניו, הוסבר שזה סימפטום לא נדיר במקרים של קוצר נשימה ומוות מתשישות הלב. הסבר זה אושש בנתיחה שלאחר המוות, שהראתה מחלה אורגנית ממושכת, וחבר המושבעים של חוקר מקרי המוות פסק בהתאם לעדות הרפואית. טוב שכך, כי ברור שיש חשיבות עליונה לכך שיורשו של סר צ'ארלס יתיישב באחוזה וימשיך את המפעל הטוב שנקטע בצורה עצובה כל כך. אילולא שמה מסקנתו היבשה של חוקר מקרי המוות סוף לסיפורים הרומנטיים שנלחשו בקשר לפרשה, אולי היה קשה למצוא דייר לאחוזת בסקרוויל. מובן שקרוב המשפחה הקרוב ביותר הוא מר הנרי בסקרוויל, אם הוא עדיין בחיים, בנו של אחיו הצעיר של סר צ'ארלס בסקרוויל. כשנשמע לאחרונה על הצעיר, הוא היה באמריקה, ונערכות בירורים במטרה להודיע לו על מזלו הטוב."
ד"ר מורטימר קיפל שוב את העיתון והחזיר אותו לכיסו. "אלה העובדות הפומביות, מר הולמס, בקשר למותו של סר צ'ארלס בסקרוויל."
"אני חייב להודות לך," אמר שרלוק הולמס, "על שהפנית את תשומת לבי למקרה שבהחלט יש בו כמה צדדים מעניינים. הבחנתי בכמה הערות בעיתונים באותו זמן, אבל הייתי עסוק מאוד באותה פרשה קטנה של הקמיעות מהוותיקן, ומרוב רצוני לרצות את האפיפיור איבדתי את הקשר עם כמה מקרים אנגליים מעניינים. המאמר הזה, אתה אומר, מכיל את כל העובדות הפומביות?"
"כן."
"אם כן, תן לי את הפרטיות." הוא נשען לאחור, הצמיד את קצות אצבעותיו זו לזו, ועטה את הבעתו האדישה והשיפוטית ביותר.
"בעשותי זאת," אמר ד"ר מורטימר, שהתחיל להראות סימנים של רגש עז, "אני מספר דבר שלא גיליתי לאיש. הסיבה שלי להסתיר אותו מחקירת חוקר מקרי המוות היא שאיש מדע נרתע מלהעמיד את עצמו בעיני הציבור כמי שנראה תומך באמונה טפלה עממית. הייתה לי גם הסיבה הנוספת שאחוזת בסקרוויל, כפי שאומר העיתון, הייתה נשארת בוודאי בלי דייר אילו נעשה דבר שיגביר את המוניטין הקודר למדי שכבר יש לה. משתי הסיבות האלה חשבתי שמוצדק שאספר פחות ממה שידעתי, שהרי שום תועלת מעשית לא הייתה יוצאת מזה. אבל איתך אין שום סיבה שלא אהיה גלוי לב לגמרי.
"הערבה מיושבת בדלילות רבה, ואלה שגרים קרוב זה לזה נזקקים מאוד זה לזה. מסיבה זו ראיתי את סר צ'ארלס בסקרוויל הרבה. מלבד מר פרנקלנד מאחוזת לאפטר, ומר סטייפלטון חוקר הטבע, אין אנשים משכילים אחרים בטווח של מיילים רבים. סר צ'ארלס היה אדם מסתגר, אבל מחלתו הפגישה בינינו, ותחומי עניין משותפים במדע קשרו בינינו. הוא הביא איתו מדרום אפריקה ידע מדעי רב, ובילינו יחד ערבים נעימים רבים בדיון באנטומיה ההשוואתית של בני הסאן ושל בני החויחוי.
"בחודשים האחרונים התברר לי יותר ויותר שמערכת העצבים של סר צ'ארלס מתוחה עד קצה גבול היכולת. הוא לקח ללבו מאוד את האגדה שקראתי לפניך, עד כדי כך שאף שהיה מטייל בשטח אחוזתו, שום דבר לא היה גורם לו לצאת אל הערבה בלילה. ככל שזה עשוי להיראות לך בלתי ייאמן, מר הולמס, הוא היה משוכנע בכנות שגורל נורא מרחף מעל משפחתו, ובהחלט הרשומות שיכול היה למסור על אבותיו לא היו מעודדות. הרעיון של נוכחות מבעיתה כלשהי רדף אותו בלי הרף, ויותר מפעם אחת שאל אותי אם בנסיעותיי הרפואיות בלילה ראיתי פעם יצור מוזר או שמעתי יללת כלב. את השאלה האחרונה שאל אותי כמה פעמים, ותמיד בקול שרעד מהתרגשות.
"אני זוכר היטב שנסעתי אל ביתו בערב, כשלושה שבועות לפני האירוע הקטלני. במקרה עמד ליד דלת הבית. ירדתי מן הכרכרה הקלה שלי ועמדתי לפניו, כשראיתי את עיניו ננעצות מעבר לכתפי ובוהות מאחוריי בהבעה של אימה נוראה ביותר. הסתובבתי במהירות, והספקתי בדיוק לקלוט חטופות משהו שחשבתי שהוא עגל שחור וגדול, חולף בראש שביל הגישה. הוא היה נרגש ומבוהל כל כך, שנאלצתי ללכת אל המקום שבו הייתה החיה ולחפש אותה מסביב. אבל היא נעלמה, והנראה שהתקרית הותירה רושם רע ביותר על נפשו. נשארתי איתו כל הערב, ובאותה הזדמנות, כדי להסביר את ההתרגשות שהפגין, הפקיד בידי את הסיפור שקראתי לפניך כשבאתי לראשונה. אני מזכיר את האפיזודה הקטנה הזאת משום שהיא מקבלת חשיבות מסוימת לאור הטרגדיה שבאה אחריה, אבל באותו זמן הייתי משוכנע שהעניין חסר חשיבות לגמרי, ושלהתרגשותו לא הייתה הצדקה.
"בעצתי עמד סר צ'ארלס לנסוע ללונדון. ליבו, ידעתי, היה פגוע, והחרדה המתמדת שבה חי, ככל שסיבתה הייתה דמיונית, השפיעה כנראה השפעה קשה על בריאותו. חשבתי שכמה חודשים בין הסחות הדעת של העיר ישיבו אותו אדם חדש. מר סטייפלטון, ידיד משותף שדאג מאוד למצב בריאותו, היה באותה דעה. ברגע האחרון באה הקטסטרופה הנוראה הזאת.
"בליל מותו של סר צ'ארלס, ברימור המשרת, שגילה את הגופה, שלח אליי את פרקינס הסייס רכוב על סוס, וכיוון שישבתי ער עד מאוחר, הצלחתי להגיע לאחוזת בסקרוויל בתוך שעה מן האירוע. בדקתי ואימתתי את כל העובדות שהוזכרו בחקירה. עקבתי אחר עקבות הרגליים לאורך שדרת הטקסוסים, ראיתי את המקום ליד שער הערבה שבו נראה שחיכה, הבחנתי בשינוי צורת העקבות מאותה נקודה והלאה, ציינתי שלא היו עקבות אחרים על החצץ הרך מלבד אלה של ברימור, ולבסוף בדקתי בקפידה את הגופה, שאיש לא נגע בה עד שהגעתי. סר צ'ארלס שכב על פניו, זרועותיו פרושות, אצבעותיו נעוצות באדמה, ותווי פניו מעוותים מרגש עז כלשהו, עד כדי כך שבקושי הייתי יכול להישבע לזהותו. בהחלט לא הייתה שום פגיעה גופנית מכל סוג שהוא. אבל ברימור מסר בחקירה טענה כוזבת אחת. הוא אמר שלא היו עקבות על הקרקע סביב הגופה. הוא לא הבחין בשום עקבות. אבל אני הבחנתי, במרחק מה, אבל טריים וברורים."
"עקבות רגליים?"
"עקבות רגליים."
"של גבר או של אישה?"
ד"ר מורטימר הביט בנו במבט מוזר לרגע, וקולו צנח כמעט ללחישה כשענה:
"מר הולמס, אלה היו עקבות של כלב ענק!"