אני מודה שלשמע המילים האלה עברה בי צמרמורת. בקולו של הרופא היה רטט שהראה שהוא עצמו נסער עמוקות ממה שסיפר לנו. הולמס רכן קדימה בהתרגשותו, ובעיניו היה אותו ניצוץ קשה ויבש שנורה מהן כשהיה מעוניין מאוד.
"ראית את זה?"
"בבירור כמו שאני רואה אותך."
"ולא אמרת דבר?"
"מה היה הטעם?"
"איך זה שאיש אחר לא ראה אותם?"
"הסימנים היו במרחק של כעשרים מטרים מהגופה, ואיש לא הקדיש להם מחשבה. אני לא מניח שאני הייתי שם לב אליהם, אילולא הכרתי את האגדה הזאת."
"יש הרבה כלבי רועים בערבה?"
"אין ספק, אבל זה לא היה כלב רועים."
"אתה אומר שהוא היה גדול?"
"עצום."
"אבל הוא לא התקרב לגופה?"
"לא."
"איזה מין לילה היה זה?"
"לח וקר."
"אבל לא ירד גשם ממש?"
"לא."
"איך נראית השדרה?"
"יש שתי שורות של גדר טקסוס ישנה, בגובה של שלושה וחצי מטרים, שאי אפשר לחדור בעדה. השביל שבאמצע רחב כשני מטרים וחצי."
"יש משהו בין הגדרות לבין השביל?"
"כן, יש רצועת דשא ברוחב של כשני מטרים משני הצדדים."
"אני מבין שבגדר הטקסוס יש בנקודה אחת שער?"
"כן, הפשפש שמוביל אל הערבה."
"יש עוד פתח כלשהו?"
"לא."
"כך שכדי להגיע לשדרת הטקסוסים צריך לרדת בה מן הבית, או להיכנס אליה דרך שער הערבה?"
"יש יציאה דרך ביתן קיץ בקצה הרחוק."
"האם סר צ'ארלס הגיע אליו?"
"לא. הוא שכב במרחק של כחמישים מטרים ממנו."
"עכשיו, אמור לי, ד"ר מורטימר, וזה חשוב: הסימנים שראית היו על השביל ולא על הדשא?"
"על הדשא לא יכלו להיראות סימנים."
"האם היו באותו צד של השביל כמו שער הערבה?"
"כן. הם היו בשולי השביל, באותו צד כמו שער הערבה."
"אתה מעניין אותי מאוד. נקודה נוספת: האם הפשפש היה סגור?"
"סגור ונעול במנעול תלוי."
"מה היה גובהו?"
"כמטר ועשרים."
"אם כן, כל אחד יכול היה לטפס מעליו?"
"כן."
"ואילו סימנים ראית ליד הפשפש?"
"שום דבר מיוחד."
"אלוהים אדירים! איש לא בדק?"
"כן, אני בדקתי בעצמי."
"ולא מצאת דבר?"
"הכול היה מבולבל מאוד. ברור שסר צ'ארלס עמד שם חמש או עשר דקות."
"איך אתה יודע את זה?"
"משום שהאפר נשר מהסיגר שלו פעמיים."
"מצוין! זה עמית כלבבנו, ווטסון. אבל הסימנים?"
"הוא השאיר את סימני רגליו בכל רחבי פיסת החצץ הקטנה ההיא. לא יכולתי להבחין באחרים."
שרלוק הולמס היכה בידו על ברכו בתנועה של קוצר רוח.
"אילו רק הייתי שם!" קרא. "ברור שזה מקרה מעניין במידה יוצאת דופן, שהציג הזדמנויות עצומות למומחה המדעי. דף החצץ ההוא, שיכולתי לקרוא בו כל כך הרבה, כבר נמרח מזמן בגשם והושחת בקבקבים של איכרים סקרנים. הו, ד"ר מורטימר, ד"ר מורטימר, לחשוב שלא קראת לי! באמת, תצטרך לתת על כך את הדין."
"לא יכולתי לקרוא לך, מר הולמס, בלי לחשוף את העובדות האלה לעולם, וכבר מסרתי את הסיבות שבגללן לא רציתי לעשות זאת. וחוץ מזה, חוץ מזה..."
"מדוע אתה מהסס?"
"יש תחום שבו הבלש החריף והמנוסה ביותר חסר אונים."
"אתה מתכוון שהדבר על־טבעי?"
"לא אמרתי זאת במפורש."
"לא, אבל ברור שאתה חושב כך."
"מאז הטרגדיה, מר הולמס, הגיעו לאוזניי כמה מקרים שקשה ליישב עם הסדר הקבוע של הטבע."
"למשל?"
"גיליתי שלפני שקרה האירוע הנורא, כמה אנשים ראו בערבה יצור שתואם את השד הזה של הבסקרווילים, ושלא ייתכן בשום אופן שיהיה בעל חיים המוכר למדע. כולם הסכימו שזה היה יצור עצום, זוהר, מחריד ורפאי. חקרתי את האנשים האלה בחקירה נגדית. אחד מהם כפרי מפוכח, אחד נפח פרסות, ואחד חוואי מן הערבה, וכולם מספרים אותו סיפור על המראה הנורא הזה, שתואם בדיוק את כלב הגיהינום מן האגדה. אני מבטיח לך שבאזור שורר שלטון של אימה, ורק אדם קשוח יחצה את הערבה בלילה."
"ואתה, איש מדע מיומן, מאמין שזה על־טבעי?"
"אינני יודע במה להאמין."
הולמס משך בכתפיו. "עד עכשיו הגבלתי את חקירותיי לעולם הזה," אמר. "בדרכי הצנועה נלחמתי ברע, אבל להתמודד עם אבי הרע בכבודו ובעצמו, זאת אולי משימה שאפתנית מדי. ובכל זאת אתה חייב להודות שעקבת הרגל היא חומרית."
"הכלב המקורי היה חומרי מספיק כדי לקרוע גרון של אדם, ובכל זאת היה גם שטני."
"אני רואה שעברת לגמרי למחנה המאמינים בעל־טבעי. אבל עכשיו, ד"ר מורטימר, אמור לי זאת: אם אתה מחזיק בדעות האלה, מדוע באת בכלל להתייעץ איתי? אתה אומר לי באותה נשימה שאין טעם לחקור את מותו של סר צ'ארלס, ושאתה רוצה שאחקור אותו."
"לא אמרתי שאני רוצה שתחקור אותו."
"אם כן, במה אני יכול לעזור לך?"
"בכך שתייעץ לי מה עליי לעשות עם סר הנרי בסקרוויל, שמגיע לתחנת ווטרלו," ד"ר מורטימר הביט בשעונו, "בעוד שעה ורבע בדיוק."
"והוא היורש?"
"כן. עם מותו של סר צ'ארלס חיפשנו את הג'נטלמן הצעיר הזה, וגילינו שהוא עסק בחקלאות בקנדה. לפי הדיווחים שהגיעו אלינו, הוא בחור מצוין מכל הבחינות. אני מדבר עכשיו לא כרופא, אלא כנאמן וכמנהל העיזבון של סר צ'ארלס."
"אין טוען אחר לירושה, אני מניח?"
"אין. קרוב המשפחה האחר היחיד שהצלחנו לאתר היה רוג'ר בסקרוויל, הצעיר מבין שלושה אחים, שסר צ'ארלס המסכן היה הבכור שבהם. האח השני, שמת צעיר, הוא אביו של הבחור הזה, הנרי. השלישי, רוג'ר, היה הכבשה השחורה של המשפחה. הוא היה מן הזן הבסקרווילי השתלטני הישן, ודמה, כך מספרים לי, בדיוק לתמונה המשפחתית של הוגו הזקן. הוא עשה את אנגליה חמה מדי בשבילו, ברח למרכז אמריקה ומת שם ב־1876 מקדחת צהובה. הנרי הוא האחרון מבני בסקרוויל. בעוד שעה וחמש דקות אפגוש אותו בתחנת ווטרלו. קיבלתי מברק שהוא הגיע לסאות'המפטון הבוקר. ועכשיו, מר הולמס, מה היית מייעץ לי לעשות איתו?"
"מדוע שלא ילך לבית אבותיו?"
"זה נראה טבעי, לא כן? ובכל זאת, קח בחשבון שכל בסקרוויל שהולך לשם פוגש גורל רע. אני בטוח שאילו יכול היה סר צ'ארלס לדבר איתי לפני מותו, היה מזהיר אותי שלא להביא את האחרון בשושלת הישנה, היורש של עושר רב, אל המקום הקטלני ההוא. ובכל זאת, אין להכחיש ששגשוגה של כל הסביבה הענייה והשוממה תלוי בנוכחותו. כל העבודה הטובה שעשה סר צ'ארלס תקרוס אם לא יהיה דייר באחוזה. אני חושש שמא אשפיע יותר מדי מן העניין הברור שלי בדבר, ולכן אני מביא את המקרה לפניך ומבקש את עצתך."
הולמס שקל זמן מה.
"במילים פשוטות, העניין הוא כזה," אמר. "לדעתך יש כוח שטני שהופך את דארטמור למקום מגורים לא בטוח לבן בסקרוויל. זאת דעתך?"
"לכל הפחות אוכל להרחיק לכת ולומר שיש ראיות מסוימות לכך שייתכן שכך הדבר."
"בדיוק. אבל ודאי, אם התאוריה העל־טבעית שלך נכונה, היא יכולה לעשות לצעיר רעה בלונדון בדיוק כמו בדבון. שטן שכוחותיו מקומיים בלבד, כמו ועד קהילה, יהיה דבר שאי אפשר להעלות על הדעת."
"אתה מציג את העניין בקלות דעת רבה יותר, מר הולמס, משהיית עושה כנראה אילו באת במגע אישי עם הדברים האלה. עצתך, אם כן, כפי שאני מבין אותה, היא שהצעיר יהיה בטוח בדבון בדיוק כמו בלונדון. הוא מגיע בעוד חמישים דקות. מה אתה ממליץ?"
"אני ממליץ, אדוני, שתיקח כרכרה, תקרא לספנייל שלך שמגרד בדלת הכניסה שלי, ותמשיך לווטרלו לפגוש את סר הנרי בסקרוויל."
"ואחר כך?"
"ואחר כך לא תאמר לו דבר כלל, עד שאגבש את דעתי על העניין."
"כמה זמן ייקח לך לגבש את דעתך?"
"עשרים וארבע שעות. מחר בשעה עשר, ד"ר מורטימר, אהיה אסיר תודה לך אם תבוא אליי לכאן, ויעזור לי בתוכניותיי לעתיד אם תביא איתך את סר הנרי בסקרוויל."
"אעשה זאת, מר הולמס." הוא שרבט את הפגישה על שרוול חולצתו ומיהר החוצה בדרכו המוזרה, המציצה והמפוזרת. הולמס עצר אותו בראש המדרגות.
"רק עוד שאלה אחת, ד"ר מורטימר. אתה אומר שלפני מותו של סר צ'ארלס בסקרוויל ראו כמה אנשים את המראה הזה בערבה?"
"שלושה אנשים ראו."
"האם מישהו ראה אותו אחר כך?"
"לא שמעתי על אף אחד."
"תודה. בוקר טוב."
הולמס חזר למקומו עם אותו מבט שקט של סיפוק פנימי, שפירושו היה שלפניו משימה כלבבו.
"יוצא, ווטסון?"
"אלא אם כן אני יכול לעזור לך."
"לא, ידידי היקר, בשעת המעשה אני פונה אליך לעזרה. אבל זה נהדר, באמת יחיד במינו מכמה בחינות. כשתעבור ליד בראדלי, תבקש ממנו לשלוח לכאן ליברה של טבק השאג החזק ביותר? תודה. יהיה טוב אם תוכל להסתדר כך שלא תחזור לפני הערב. אז אשמח מאוד להשוות רשמים על הבעיה המעניינת ביותר הזאת שהובאה לפנינו הבוקר."
ידעתי שהתבודדות ובדידות נחוצות מאוד לידידי באותן שעות של ריכוז מחשבתי עז, שבהן שקל כל פירור של ראיה, בנה תאוריות חלופיות, איזן אחת מול השנייה, והחליט אילו נקודות הן מהותיות ואילו חסרות חשיבות. לכן ביליתי את היום במועדון שלי, ולא חזרתי לרחוב בייקר עד הערב. השעה הייתה כמעט תשע כשמצאתי את עצמי שוב בחדר המגורים.
הרושם הראשון שלי כשפתחתי את הדלת היה שפרצה שריפה, כי החדר היה מלא עשן עד כדי כך שאור המנורה שעל השולחן היטשטש בו. אבל כשנכנסתי, נרגעו פחדיי, כי היו אלה האדים החריפים של טבק חזק וגס שתפסו אותי בגרון וגרמו לי להשתעל. מבעד לאובך ראיתי במעורפל את הולמס בחלוק שלו, מכורבל בכורסה ומקטרת החימר השחורה שלו בין שפתיו. כמה גלילי נייר היו מונחים סביבו.
"הצטננת, ווטסון?" אמר.
"לא, זאת האווירה המורעלת הזאת."
"אני מניח שבאמת די סמיך כאן, עכשיו כשאתה מזכיר את זה."
"סמיך! זה בלתי נסבל."
"אז פתח את החלון! היית במועדון שלך כל היום, אני רואה."
"הולמס היקר!"
"אני צודק?"
"בהחלט, אבל איך?"
הוא צחק להבעתי המבולבלת. "יש בך רעננות נפלאה, ווטסון, שעושה תענוג להפעיל על חשבונך את הכוחות הקטנים שיש לי. ג'נטלמן יוצא ביום גשום ובוצי. הוא חוזר בערב נקי לגמרי, והברק עדיין על כובעו ועל מגפיו. אם כן, הוא היה תקוע במקום אחד כל היום. הוא אינו אדם שיש לו חברים קרובים. היכן, אם כן, יכול היה להיות? האין זה ברור?"
"ובכן, זה די ברור."
"העולם מלא בדברים ברורים שאיש, במקרה, אינו מבחין בהם לעולם. היכן אתה חושב שאני הייתי?"
"תקוע במקום אחד, גם אתה."
"להפך, הייתי בדבון."
"ברוחך?"
"בדיוק. גופי נשאר בכורסה הזאת, ובהיעדרי, כך אני מצטער לציין, צרך שני קנקני קפה גדולים וכמות בלתי ייאמנה של טבק. אחרי שהלכת שלחתי לסטנפורד להביא את מפת המדידות הממשלתית של החלק הזה של הערבה, ורוחי ריחפה מעליה כל היום. אני מחמיא לעצמי שאוכל למצוא שם את דרכי."
"מפה בקנה מידה גדול, אני מניח?"
"גדול מאוד."
הוא פתח גיליון אחד והחזיק אותו על ברכו. "כאן יש לך את האזור המסוים שנוגע לנו. זאת אחוזת בסקרוויל באמצע."
"ויער סביבה?"
"בדיוק. אני משער ששדרת הטקסוסים, אף שאינה מסומנת בשם הזה, נמשכת בוודאי לאורך הקו הזה, והערבה, כפי שאתה רואה, מימינה. קבוצת הבניינים הקטנה הזאת כאן היא הכפר גרימפן, שבו ממוקם המטה של ידידנו ד"ר מורטימר. ברדיוס של חמישה מיילים יש, כפי שאתה רואה, רק מעט מאוד מגורים מפוזרים. הנה אחוזת לאפטר, שהוזכרה בסיפור. כאן מסומן בית שעשוי להיות מקום מגוריו של חוקר הטבע. סטייפלטון, אם אני זוכר נכון, היה שמו. הנה שני בתי חווה בערבה, היי טור ופולמייר. ואחר כך, במרחק ארבעה עשר מיילים, בית הכלא הגדול של פרינסטאון. בין הנקודות המפוזרות האלה ומסביבן משתרעת הערבה השוממה וחסרת החיים. זאת, אם כן, הבמה שעליה הוצגה טרגדיה, ושעליה אולי נעזור להציג אותה שוב."
"זה ודאי מקום פראי."
"כן, התפאורה ראויה. אם השטן אכן היה רוצה להתערב בענייני בני האדם..."
"אם כן, אתה עצמך נוטה להסבר העל־טבעי."
"שליחיו של השטן יכולים להיות בשר ודם, לא כן? שתי שאלות מחכות לנו בתחילת הדרך. האחת היא אם בכלל בוצע פשע. השנייה, מהו הפשע ואיך בוצע? כמובן, אם השערתו של ד"ר מורטימר נכונה, ואנחנו מתמודדים עם כוחות שמחוץ לחוקי הטבע הרגילים, זה סוף החקירה שלנו. אבל אנחנו מחויבים למצות את כל ההשערות האחרות לפני שניפול בחזרה על זו. נדמה לי שנסגור את החלון הזה שוב, אם לא איכפת לך. זה דבר משונה, אבל אני מוצא שאווירה מרוכזת עוזרת לריכוז המחשבה. עוד לא הגעתי לכך שאכנס לתוך ארגז כדי לחשוב, אבל זאת התוצאה ההגיונית של השקפותיי. הפכת במקרה במחשבותיך?"
"כן, חשבתי עליו הרבה במהלך היום."
"מה אתה מסיק ממנו?"
"זה מבלבל מאוד."
"בהחלט יש לו אופי משלו. יש בו נקודות מיוחדות. השינוי ההוא בעקבות הרגליים, למשל. מה אתה מסיק ממנו?"
"מורטימר אמר שהאיש הלך על קצות אצבעותיו בחלק ההוא של השדרה."
"הוא רק חזר על מה שאמר איזה טיפש בחקירה. מדוע שאדם ילך על קצות אצבעותיו לאורך השדרה?"
"אם כן, מה?"
"הוא רץ, ווטסון, רץ בייאוש, רץ על נפשו, רץ עד שלבו התפוצץ, ונפל מת על פניו."
"רץ ממה?"
"זאת הבעיה שלנו. יש סימנים שהאיש היה מטורף מפחד עוד לפני שהתחיל לרוץ."
"איך אתה יכול לומר זאת?"
"אני מניח שסיבת פחדו באה אליו מעבר לערבה. אם כך היה, וזה נראה סביר ביותר, רק אדם שיצא מדעתו היה רץ מן הבית ולא לעברו. אם אפשר לקבל את עדות הצועני כנכונה, הוא רץ בצעקות לעזרה בכיוון שבו הסיכוי לעזרה היה הקטן ביותר. ושוב, למי חיכה באותו לילה, ומדוע חיכה לו בשדרת הטקסוסים ולא בביתו שלו?"
"אתה חושב שהוא חיכה למישהו?"
"האיש היה מבוגר וחולה. אנחנו יכולים להבין שיצא לטיול ערב, אבל הקרקע הייתה לחה והלילה סגרירי. האם טבעי שיעמוד חמש או עשר דקות, כפי שהסיק ד"ר מורטימר מאפר הסיגר, בחוש מעשי רב יותר משהייתי מייחס לו?"
"אבל הוא יצא בכל ערב."
"אני חושב שלא סביר שחיכה ליד שער הערבה בכל ערב. להפך, הראיות מלמדות שהוא נמנע מן הערבה. באותו לילה חיכה שם. זה היה הלילה שלפני יציאתו ללונדון. הדבר מקבל צורה, ווטסון. הוא נעשה קוהרנטי. אפשר לבקש ממך להושיט לי את הכינור שלי? ונדחה כל מחשבה נוספת על העניין הזה עד שתהיה לנו הזכות לפגוש את ד"ר מורטימר ואת סר הנרי בסקרוויל בבוקר."