שולחן ארוחת הבוקר שלנו פונה מוקדם, והולמס חיכה בחלוקו לפגישה המובטחת. לקוחותינו הקפידו על השעה, כי השעון בדיוק צלצל עשר כשד"ר מורטימר הוכנס, ואחריו הברון הצעיר. הלה היה איש קטן, ערני, כהה עיניים, כבן שלושים, בנוי חסון מאוד, עם גבות שחורות ועבות ופנים חזקות ותוקפניות. הוא לבש חליפת טוויד בגוון אדמדם, והיה לו מראה שזוף ומחושל של מי שבילה את רוב זמנו באוויר הפתוח. ובכל זאת היה משהו במבטו היציב ובביטחון השקט של הליכותיו שהעיד על ג'נטלמן.
"זה סר הנרי בסקרוויל," אמר ד"ר מורטימר.
"כן, בהחלט," אמר הלה, "והדבר המוזר הוא, מר שרלוק הולמס, שאילו ידידי כאן לא היה מציע לבוא אליך הבוקר, הייתי בא על דעת עצמי. אני מבין שאתה פותר חידות קטנות, והבוקר נתקלתי באחת שדורשת יותר מחשבה ממה שאני מסוגל להקדיש לה."
"שב, בבקשה, סר הנרי. האם אני מבין שאתה אומר שאתה עצמך עברת חוויה יוצאת דופן כלשהי מאז שהגעת ללונדון?"
"שום דבר חשוב במיוחד, מר הולמס. כנראה סתם בדיחה. זה המכתב הזה, אם אפשר לקרוא לו מכתב, שהגיע אליי הבוקר."
הוא הניח מעטפה על השולחן, וכולנו רכנו מעליה. היא הייתה מאיכות רגילה, בצבע אפרפר. הכתובת, "סר הנרי בסקרוויל, מלון נורת'מברלנד", הייתה כתובה באותיות דפוס גסות. חותמת הדואר: "צ'רינג קרוס", ותאריך המשלוח: הערב הקודם.
"מי ידע שאתה הולך למלון נורת'מברלנד?" שאל הולמס, והעיף מבט חד באורחנו.
"איש לא יכול היה לדעת. החלטנו רק אחרי שפגשתי את ד"ר מורטימר."
"אבל ד"ר מורטימר ודאי כבר התאכסן שם?"
"לא, אני התארחתי אצל ידיד," אמר הרופא.
"לא היה שום סימן אפשרי לכך שאנחנו מתכוונים ללכת למלון הזה."
"הממ! נראה שמישהו מתעניין מאוד בתנועותיך." מן המעטפה הוציא חצי גיליון של נייר כתיבה, מקופל לארבעה. הוא פתח אותו ופרש אותו על השולחן. לרוחב אמצעו הורכב משפט יחיד, בדרך של הדבקת מילים מודפסות עליו. וזה מה שנאמר בו:
אם החיים שלכם או השכל שלכם בעלי ערך בעיניכם, להתרחק מן הערבה.
רק המילה "הערבה" נכתבה בדיו.
"עכשיו," אמר סר הנרי בסקרוויל, "אולי תאמר לי, מר הולמס, מה לכל הרוחות פירוש הדבר הזה, ומי זה שמתעניין כל כך בענייניי?"
"מה אתה מסיק מזה, ד"ר מורטימר? אתה חייב להודות שלכל הפחות אין בזה שום דבר על־טבעי?"
"לא, אדוני, אבל זה בהחלט עשוי לבוא ממישהו שהיה משוכנע שהעניין על־טבעי."
"איזה עניין?" שאל סר הנרי בחריפות. "נראה לי שכל אתם, רבותיי, יודעים הרבה יותר ממני על ענייניי שלי."
"תשתתף בידיעותינו לפני שתצא מהחדר הזה, סר הנרי. את זה אני מבטיח לך," אמר שרלוק הולמס. "ברשותך, נגביל את עצמנו לעת עתה למסמך המעניין מאוד הזה, שוודאי הורכב ונשלח אתמול בערב. יש לך את הטיימס של אתמול, ווטסון?"
"הוא כאן בפינה."
"אוכל להטריח אותך? את העמוד הפנימי, בבקשה, עם המאמרים הראשיים." הוא עבר עליו במהירות, עיניו רצות מעלה ומטה לאורך הטורים. "מאמר מצוין זה על סחר חופשי. הרשו לי להביא ממנו קטע:
'ייתכן שיפתו אתכם לדמות שהמסחר שלכם או התעשייה שלכם יעודדו על ידי מכס מגן, אבל השכל אומר שחקיקה כזאת תגרום בטווח הארוך לעושר להתרחק מן הארץ, תפחית את ערך היבוא שלנו ותוריד את רמת החיים הכללית באי הזה.'
"מה אתה חושב על זה, ווטסון?" קרא הולמס בעליזות רבה, ושפשף את ידיו בסיפוק. "אינך חושב שזאת עמדה ראויה להערצה?"
ד"ר מורטימר הביט בהולמס בהבעה של עניין מקצועי, וסר הנרי בסקרוויל הפנה אליי זוג עיניים כהות ומבולבלות.
"אני לא יודע הרבה על מכסים ודברים מהסוג הזה," אמר, "אבל נראה לי שירדנו קצת מן העקבות, ככל שזה נוגע לפתק."
"להפך, נדמה לי שאנחנו חמים מאוד על העקבות, סר הנרי. ווטסון כאן יודע על שיטותיי יותר ממך, אבל אני חושש שאפילו הוא לא תפס עד הסוף את משמעות המשפט הזה."
"לא, אני מודה שאינני רואה שום קשר."
"ובכל זאת, ווטסון יקירי, יש קשר הדוק כל כך, שהאחד נלקח מתוך השני. 'שלכם', 'שלכם', 'החיים', 'השכל', 'ערך', 'להתרחק מן'. אינך רואה עכשיו מאין נלקחו המילים האלה?"
"לכל הרוחות, אתה צודק! נו, אם זה לא פיקח!" קרא סר הנרי.
"אם נותר ספק כלשהו, הוא מוכרע בעובדה ש'להתרחק מן' נגזרו בחתיכה אחת."
"נו, באמת, כך הוא!"
"באמת, מר הולמס, זה עולה על כל מה שיכולתי לדמיין," אמר ד"ר מורטימר, והביט בידידי בתדהמה. "יכולתי להבין שמישהו יאמר שהמילים לקוחות מעיתון. אבל שתנקוב בשם העיתון, ותוסיף שהן באו מן המאמר הראשי, זה באמת אחד הדברים המופלאים ביותר שידעתי מעודי. איך עשית את זה?"
"אני מניח, דוקטור, שתוכל להבחין בין גולגולת של אדם מאפריקה לגולגולת של אינואיט?"
"בהחלט."
"אבל איך?"
"משום שזה התחביב המיוחד שלי. ההבדלים ברורים. רכס הגבות, הזווית של הפנים, קימור הלסת העליונה, ה..."
"אבל זה התחביב המיוחד שלי, וההבדלים ברורים באותה מידה. בעיניי יש הבדל גדול בין אותיות הדפוס המרווחות והמכובדות של מאמר בטיימס לבין ההדפסה המרושלת של עיתון ערב בחצי פני, כמו שיכול להיות בין שתי הגולגולות שלך. זיהוי גופנים הוא אחד מענפי הידע הבסיסיים ביותר בשביל המומחה לפשע, אף שאני מודה שפעם, כשהייתי צעיר מאוד, בלבלתי בין הלידס מרקורי לבין הווסטרן מורנינג ניוז. אבל מאמר ראשי בטיימס ייחודי לגמרי, ולא ייתכן שהמילים האלה נלקחו משום מקום אחר. מכיוון שזה נעשה אתמול, הסבירות הגבוהה הייתה שנמצא את המילים בגיליון של אתמול."
"ככל שאני יכול לעקוב אחריך, אם כן, מר הולמס," אמר סר הנרי בסקרוויל, "מישהו גזר את ההודעה הזאת במספריים..."
"מספריים לציפורניים," אמר הולמס. "אפשר לראות שאלה היו מספריים בעלי להבים קצרים מאוד, שהרי הגוזר נאלץ לגזור פעמיים כדי לגזור את 'להתרחק מן'."
"נכון. מישהו, אם כן, גזר את ההודעה במספריים בעלי להבים קצרים, הדביק אותה בדבק..."
"בגומי," אמר הולמס.
"בגומי על הנייר. אבל אני רוצה לדעת מדוע המילה 'הערבה' נכתבה ביד?"
"משום שלא מצא אותה בדפוס. המילים האחרות כולן פשוטות ואפשר למצוא אותן בכל גיליון, אבל 'הערבה' פחות נפוצה."
"נו, כמובן, זה מסביר את זה. קראת משהו נוסף בהודעה הזאת, מר הולמס?"
"יש סימן או שניים, ובכל זאת נעשו מאמצים רבים ביותר להעלים כל רמז. הכתובת, כפי שאתה רואה, כתובה באותיות דפוס גסות. אבל הטיימס הוא עיתון שנמצא רק לעתים רחוקות בידיים אחרות מאשר בידיהם של משכילים מאוד. אנחנו יכולים להניח, אם כן, שהמכתב חובר בידי אדם משכיל שרצה להתחזות לחסר השכלה, והמאמץ שלו להסתיר את כתב ידו מרמז שכתב היד הזה עשוי להיות מוכר לך, או להיעשות מוכר לך. ושוב, תבחינו שהמילים לא הודבקו בשורה מדויקת, אלא שחלקן גבוהות בהרבה מאחרות. 'החיים', למשל, יצאה לגמרי ממקומה הנכון. זה עשוי להצביע על רשלנות, או על התרגשות וחיפזון מצד הגוזר. בסך הכול אני נוטה לדעה האחרונה, שהרי ברור שהעניין היה חשוב, ולא סביר שמחברו של מכתב כזה יהיה רשלן. אם מיהר, זה פותח את השאלה המעניינת מדוע מיהר, שהרי כל מכתב שנשלח עד הבוקר המוקדם היה מגיע לסר הנרי לפני שיצא מן המלון. האם המחבר חשש מהפרעה, וממי?"
"עכשיו אנחנו נכנסים לתחום הניחושים," אמר ד"ר מורטימר.
"אמור, יותר נכון, לתחום שבו אנחנו שוקלים הסתברויות ובוחרים את הסבירה ביותר. זה השימוש המדעי בדמיון, אבל תמיד יש לנו בסיס חומרי כלשהו שממנו מתחילים לשער. עכשיו, אתה ודאי תקרא לזה ניחוש, אבל אני כמעט בטוח שהכתובת הזאת נכתבה במלון."
"איך לכל הרוחות אתה יכול לומר זאת?"
"אם תבחן אותה בקפידה, תראה שגם העט וגם הדיו הטרידו את הכותב. העט התיז פעמיים במילה אחת, והתייבש שלוש פעמים בכתובת קצרה, מה שמראה שהיה מעט מאוד דיו בבקבוק. עכשיו, עט או בקבוק דיו פרטיים מגיעים רק לעתים רחוקות למצב כזה, והשילוב של שניהם ודאי נדיר למדי. אבל אתם מכירים את הדיו של המלון ואת העט של המלון, ששם נדיר לקבל משהו אחר. כן, אני מהסס מעט מאוד מלומר שאילו יכולנו לבדוק את סלי הפסולת של המלונות שסביב צ'רינג קרוס, עד שהיינו מוצאים את שרידי המאמר הראשי המושחת של הטיימס, היינו יכולים לשים את ידינו ישר על האדם ששלח את ההודעה המוזרה הזאת. הלו! הלו! מה זה?"
הוא בחן בקפידה את נייר הכתיבה שעליו הודבקו המילים, והחזיק אותו במרחק סנטימטרים ספורים מעיניו.
"נו?"
"כלום," אמר והשליך אותו. "זה חצי גיליון ריק, בלי אפילו סימן מים. נדמה לי שהפקנו כמה שיכולנו מן המכתב המוזר הזה. ועכשיו, סר הנרי, האם קרה לך עוד משהו מעניין מאז שאתה בלונדון?"
"נו, לא, מר הולמס. נדמה לי שלא."
"לא הבחנת במישהו שעוקב אחריך או משגיח עליך?"
"נראה שנכנסתי ישר לתוך רומן זול בעשרה סנט," אמר אורחנו. "למה לכל הרוחות שמישהו יעקוב אחריי או ישגיח עליי?"
"אנחנו מגיעים לזה. אין לך שום דבר נוסף לדווח לנו לפני שניכנס לעניין הזה?"
"נו, זה תלוי במה שאתה חושב שראוי לדווח."
"אני חושב שכל דבר שיוצא משגרת החיים הרגילה ראוי בהחלט לדיווח."
סר הנרי חייך. "אני עוד לא יודע הרבה על החיים בבריטניה, כי ביליתי כמעט את כל זמני בארצות הברית ובקנדה. אבל אני מקווה שלאבד אחד מהמגפיים שלך אינו חלק משגרת החיים הרגילה כאן."
"איבדת אחד מהמגפיים שלך?"
"אדוני היקר," קרא ד"ר מורטימר, "הוא רק הונח במקום הלא נכון. תמצא אותו כשתחזור למלון. מה הטעם להטריד את מר הולמס בזוטות כאלה?"
"נו, הוא ביקש ממני כל דבר שיוצא מן השגרה."
"בדיוק," אמר הולמס, "ככל שהתקרית נראית טיפשית. איבדת אחד מהמגפיים שלך, אתה אומר?"
"נו, לפחות הוא הונח במקום הלא נכון. העמדתי את שניהם מחוץ לדלתי אתמול בלילה, ובבוקר היה שם רק אחד. לא הצלחתי להוציא שום דבר הגיוני מן הבחור שמצחצח אותם. הגרוע מכול הוא שקניתי את הזוג רק אתמול בערב בסטרנד, ומעולם לא נעלתי אותם."
"אם מעולם לא נעלת אותם, מדוע העמדת אותם בחוץ לצחצוח?"
"אלה היו מגפיים חומים בהירים, ומעולם לא צוחצחו. בגלל זה העמדתי אותם בחוץ."
"אם כן, אני מבין שכשהגעת ללונדון אתמול, יצאת מיד וקנית זוג מגפיים?"
"עשיתי קניות רבות. ד"ר מורטימר כאן הסתובב איתי. אתה מבין, אם אני עומד להיות בעל האחוזה שם למטה, אני חייב להתלבש בהתאם, ואולי נעשיתי קצת מרושל בדרכיי במערב. בין השאר קניתי את המגפיים החומים האלה, נתתי בעדם שישה דולרים, ואחד מהם נגנב עוד לפני שנעלתי אותם על רגליי."
"זה נראה דבר חסר תועלת במיוחד לגנוב," אמר שרלוק הולמס. "אני מודה שאני שותף לאמונתו של ד"ר מורטימר שלא יעבור זמן רב לפני שהמגף החסר יימצא."
"ועכשיו, רבותיי," אמר הברון בהחלטיות, "נראה לי שדיברתי די והותר על המעט שאני יודע. הגיע הזמן שתקיימו את הבטחתכם ותתנו לי דין וחשבון מלא על מה שכולנו מנסים להגיע אליו."
"בקשתך סבירה מאוד," ענה הולמס. "ד"ר מורטימר, נדמה לי שלא תוכל לעשות טוב יותר מלספר את הסיפור שלך כפי שסיפרת אותו לנו."
כשעודד כך, שלף ידידנו המדען את ניירותיו מכיסו והציג את כל המקרה כפי שעשה בבוקר הקודם. סר הנרי בסקרוויל הקשיב בתשומת לב עמוקה ביותר, ומדי פעם פלט קריאת הפתעה.
"נו, נראה שקיבלתי ירושה עם כל התוספות," אמר כשהסיפור הארוך נגמר. "כמובן, שמעתי על הכלב מאז שהייתי בחדר הילדים. זה הסיפור האהוב על המשפחה, אף שמעולם לא חשבתי לקחת אותו ברצינות קודם. אבל לגבי מותו של דודי, נו, הכול נראה רותח לי בראש, ואני עוד לא מצליח להבהיר את זה לעצמי. נראה שעוד לא החלטתם לגמרי אם זה מקרה בשביל שוטר או בשביל כומר."
"בדיוק."
"ועכשיו יש את עניין המכתב אליי במלון. אני מניח שהוא משתלב במקומו."
"נראה שהוא מראה שמישהו יודע יותר מאיתנו על מה שקורה בערבה," אמר ד"ר מורטימר.
"וגם," אמר הולמס, "שמישהו אינו רע אליך, שהרי מזהירים אותך מפני סכנה."
"או שאולי הם רוצים, לצורכיהם שלהם, להפחיד אותי ולהרחיק אותי."
"נו, כמובן, גם זה אפשרי. אני חייב לך הרבה, ד"ר מורטימר, על שהצגת לפניי בעיה שיש בה כמה אפשרויות מעניינות. אבל הנקודה המעשית שעלינו להכריע בה עכשיו, סר הנרי, היא האם רצוי או לא רצוי שתלך לאחוזת בסקרוויל."
"מדוע שלא אלך?"
"נראה שיש סכנה."
"אתה מתכוון לסכנה מן השד המשפחתי הזה, או לסכנה מבני אדם?"
"נו, זה מה שעלינו לברר."
"יהיה מה שיהיה, תשובתי קבועה. אין שטן בגיהינום, מר הולמס, ואין אדם עלי אדמות שיכול למנוע ממני ללכת לבית בני משפחתי, ואתה יכול לקבל את זה כתשובתי הסופית." גבותיו הכהות התכווצו ופניו האדימו באדום כהה כשדיבר. היה ברור שהמזג הלוהט של הבסקרווילים לא כבה בנציגם האחרון הזה. "בינתיים," אמר, "בקושי היה לי זמן לחשוב על כל מה שסיפרתם לי. זה דבר גדול בשביל אדם להבין ולהחליט בבת אחת. הייתי רוצה שעה שקטה לבדי כדי לגבש את דעתי. עכשיו, תראה, מר הולמס, השעה עכשיו אחת עשרה וחצי, ואני חוזר מיד למלון שלי. מה דעתך שאתה וידידך, ד"ר ווטסון, תבואו לאכול איתנו ארוחת צהריים בשתיים? אז אוכל לומר לכם בבירור רב יותר איך הדבר הזה נראה לי."
"זה נוח לך, ווטסון?"
"לגמרי."
"אם כן, תוכל לצפות לנו. להזמין לך כרכרה?"
"אני מעדיף ללכת ברגל, כי הפרשה הזאת הסעירה אותי די הרבה."
"אצטרף אליך להליכה בשמחה," אמר חברו.
"אם כן, ניפגש שוב בשתיים. להתראות, ובוקר טוב!"
שמענו את צעדי אורחינו יורדים במדרגות ואת טריקת דלת הכניסה. ברגע אחד השתנה הולמס מחולם עצל לאיש מעשה.
"הכובע והמגפיים שלך, ווטסון, מהר! אין רגע לבזבז!" הוא מיהר לחדרו בחלוק, וחזר כעבור שניות ספורות במעיל ארוך. מיהרנו יחד במורד המדרגות ויצאנו לרחוב. ד"ר מורטימר ובסקרוויל עוד נראו, כמאתיים מטרים לפנינו, בכיוון רחוב אוקספורד.
"שארוץ ואעצור אותם?"
"בשום פנים ואופן, ווטסון יקירי. אני מרוצה לגמרי מחברתך, אם תסבול את שלי. ידידינו נבונים, כי זה בהחלט בוקר נאה מאוד לטיול."
הוא החיש את צעדיו עד שהקטנו את המרחק שהפריד בינינו בערך בחצי. אחר כך, כשאנחנו עדיין שומרים על מאה מטרים מאחוריהם, הלכנו אחריהם לרחוב אוקספורד ומשם במורד רחוב ריג'נט. פעם אחת עצרו ידידינו והביטו בחלון ראווה, ועל זה עשה הולמס אותו דבר. רגע אחר כך פלט קריאת סיפוק קטנה, וכשעקבתי אחר כיוון עיניו הנלהבות, ראיתי שכרכרה שכורה ובתוכה אדם, שעצרה בצד השני של הרחוב, ממשיכה עכשיו שוב לאט קדימה.
"הנה האיש שלנו, ווטסון! בוא! לפחות נעיף בו מבט טוב, אם לא נוכל לעשות יותר."
באותו רגע הבחנתי בזקן שחור ועבות ובזוג עיניים חודרות שהופנו אלינו דרך החלון הצדדי של הכרכרה. מיד נפתח הצוהר שבגג, משהו נצעק אל העגלון, והכרכרה עפה בטירוף במורד רחוב ריג'נט. הולמס הביט סביבו בלהיטות אחר כרכרה אחרת, אבל אף כרכרה ריקה לא נראתה באופק. אז זינק במרדף פראי בתוך זרם התנועה, אבל היתרון של הכרכרה היה גדול מדי, והיא כבר נעלמה מן העין.
"הנה לך!" אמר הולמס במרירות כשיצא, מתנשף וחיוור מרוגז, מתוך גל הכלים. "הייתה פעם מזל ביש כזה, וגם ניהול גרוע כזה? ווטסון, ווטסון, אם אתה אדם ישר, תרשום גם את זה ותציב אותו מול הצלחותיי!"
"מי היה האיש?"
"אין לי מושג."
"מרגל?"
"נו, היה ברור ממה ששמענו שמישהו עוקב מקרוב מאוד אחרי בסקרוויל מאז שהוא בעיר. איך אחרת היו יכולים לדעת מהר כל כך שבחר דווקא במלון נורת'מברלנד? טענתי שאם עקבו אחריו ביום הראשון, יעקבו אחריו גם ביום השני. אולי הבחנת שפעמיים התהלכתי אל החלון בזמן שד"ר מורטימר קרא את האגדה שלו."
"כן, אני זוכר."
"חיפשתי משוטטים ברחוב, אבל לא ראיתי אף אחד. אנחנו מתמודדים עם אדם פיקח, ווטסון. העניין הזה עמוק מאוד, ואף שעוד לא החלטתי סופית אם זה כוח מיטיב או מרושע שבא איתנו במגע, אני מודע תמיד לעוצמה ולתכנון. כשידידינו יצאו, עקבתי אחריהם מיד בתקווה לסמן את המלווה הבלתי נראה שלהם. הוא היה ערמומי כל כך, שלא סמך על עצמו ללכת ברגל, אלא השתמש בכרכרה, כך שיוכל להשתהות מאחוריהם או לחלוף על פניהם במהירות וכך לחמוק מתשומת לבם. לשיטה שלו היה יתרון נוסף: אם הם ייקחו כרכרה, הוא מוכן לגמרי לעקוב אחריהם. אבל יש לה חיסרון אחד ברור."
"היא מעמידה אותו בידי העגלון."
"בדיוק."
"איזה חבל שלא השגנו את המספר!"
"ווטסון יקירי, מגושם ככל שהייתי, ודאי אינך מדמיין ברצינות שהזנחתי להשיג את המספר? מספר 2704 הוא האיש שלנו. אבל זה לא מועיל לנו כרגע."
"אינני רואה איך יכולת לעשות יותר."
"כשראיתי את הכרכרה, הייתי צריך מיד להסתובב וללכת בכיוון ההפוך. אז הייתי שוכר בנחת כרכרה שנייה ועוקב אחרי הראשונה במרחק של כבוד, או, טוב מזה, נוסע למלון נורת'מברלנד ומחכה שם. כשהאלמוני שלנו היה עוקב אחרי בסקרוויל הביתה, הייתה לנו הזדמנות לשחק את המשחק שלו נגדו ולראות לאן הוא פונה. ואילו כך, בלהיטות חסרת זהירות, שיריבנו ניצל בזריזות ובמרץ יוצאי דופן, הסגרנו את עצמנו ואיבדנו את האיש שלנו."
במהלך השיחה הזאת טיילנו לאט במורד רחוב ריג'נט, וד"ר מורטימר וחברו נעלמו מזמן לפנינו.
"אין טעם שנעקוב אחריהם," אמר הולמס. "הצל הסתלק ולא יחזור. עלינו לבדוק אילו קלפים נוספים יש בידינו ולשחק בהם בהחלטיות. תוכל להישבע לפניו של האיש בכרכרה?"
"אוכל להישבע רק לזקן."
"וגם אני, ומכאן אני מסיק שבכל הסבירות הוא היה מזויף. לאדם פיקח במשימה עדינה כל כך אין שום שימוש בזקן, אלא כדי להסתיר את תווי פניו. היכנס לכאן, ווטסון!"
הוא פנה לאחד ממשרדי השליחים המחוזיים, ושם קיבל את פניו המנהל בחום.
"אה, וילסון, אני רואה שלא שכחת את המקרה הקטן שבו היה לי המזל לעזור לך?"
"לא, אדוני, באמת שלא שכחתי. הצלת את שמי הטוב, ואולי את חיי."
"ידידי היקר, אתה מגזים. יש לי זיכרון כלשהו, וילסון, שהיה בין הנערים שלך נער בשם קרטרייט, שהפגין יכולת מסוימת במהלך החקירה."
"כן, אדוני, הוא עדיין איתנו."
"תוכל לצלצל אליו? תודה! והייתי שמח לקבל עודף על השטר הזה של חמש לירות."
נער בן ארבע עשרה, בעל פנים בהירות וחדות, נענה לקריאת המנהל. עכשיו עמד והביט ביראת כבוד גדולה בבלש המפורסם.
"תן לי את מדריך המלונות," אמר הולמס. "תודה! עכשיו, קרטרייט, יש כאן שמות של עשרים ושלושה מלונות, כולם בסביבה הקרובה של צ'רינג קרוס. אתה רואה?"
"כן, אדוני."
"תבקר בכל אחד מהם בתורו."
"כן, אדוני."
"בכל מקרה תתחיל בכך שתיתן לשוער החיצוני שילינג אחד. הנה עשרים ושלושה שילינגים."
"כן, אדוני."
"תאמר לו שאתה רוצה לראות את פסולת הנייר של אתמול. תאמר שמברק חשוב הלך לאיבוד ושאתה מחפש אותו. אתה מבין?"
"כן, אדוני."
"אבל מה שאתה באמת מחפש הוא העמוד המרכזי של הטיימס, עם כמה חורים שנגזרו בו במספריים. הנה עותק של הטיימס. זה העמוד הזה. תוכל לזהות אותו בקלות, נכון?"
"כן, אדוני."
"בכל מקרה ישלח השוער החיצוני לקרוא לשוער האולם, ולו תיתן גם כן שילינג. הנה עשרים ושלושה שילינגים. אז תגלה, אולי בעשרים מקרים מתוך עשרים ושלושה, שהפסולת של היום הקודם נשרפה או פונתה. בשלושת המקרים האחרים יראו לך ערמת נייר, ותחפש בתוכה את העמוד הזה של הטיימס. הסיכויים שתמצא אותו קטנים מאוד. יש כאן עוד עשרה שילינגים למקרה חירום. שלח לי דיווח במברק לרחוב בייקר לפני הערב. ועכשיו, ווטסון, נותר לנו רק לברר במברק את זהות העגלון, מספר 2704, ואחר כך ניכנס לאחת מגלריות התמונות ברחוב בונד ונעביר את הזמן עד שנצטרך להיות במלון."