לשרלוק הולמס היה, במידה מופלאה, הכוח לנתק את מחשבתו כרצונו. במשך שעתיים נראה היה שהעניין המוזר שבו הסתבכנו נשכח, והוא היה שקוע כולו בתמונות של האמנים הבלגים המודרניים. מרגע שיצאנו מן הגלריה ועד שמצאנו את עצמנו במלון נורת'מברלנד, לא דיבר על שום דבר מלבד אמנות, שעליה היו לו הרעיונות הגולמיים ביותר.
"סר הנרי בסקרוויל מחכה לכם למעלה," אמר הפקיד. "הוא ביקש ממני להעלות אתכם מיד כשתגיעו."
"יש לך התנגדות שאעיין בספר האורחים שלכם?" אמר הולמס.
"בכלל לא."
בספר נראה ששני שמות נוספו אחרי שמו של בסקרוויל. האחד היה תאופילוס ג'ונסון ומשפחתו, מניוקאסל. השני, גברת אולדמור ומשרתתה, מהיי לודג', אלטון.
"ודאי זה אותו ג'ונסון שהכרתי פעם," אמר הולמס לשוער. "עורך דין, לא כן, אפור שיער, וצולע?"
"לא, אדוני, זה מר ג'ונסון, בעל מכרות הפחם, ג'נטלמן נמרץ מאוד, לא מבוגר ממך."
"ודאי אתה טועה במקצועו?"
"לא, אדוני! הוא מתאכסן במלון הזה שנים רבות, ואנחנו מכירים אותו היטב."
"אה, זה מכריע את העניין. וגם גברת אולדמור. נדמה לי שאני זוכר את השם. סלח לי על סקרנותי, אבל לעתים קרובות כשבאים לבקר ידיד אחד, מוצאים ידיד אחר."
"היא גברת חולנית, אדוני. בעלה היה פעם ראש העיר של גלוסטר. היא תמיד באה אלינו כשהיא בעיר."
"תודה. אני חושש שאיני יכול לטעון שאני מכיר אותה. קבענו עובדה חשובה ביותר בשאלות האלה, ווטסון," המשיך בקול נמוך כשעלינו יחד במדרגות. "אנחנו יודעים עכשיו שהאנשים שמתעניינים כל כך בידידנו לא התאכסנו במלון שלו. פירוש הדבר שאף שהם, כפי שראינו, להוטים מאוד להשגיח עליו, הם להוטים באותה מידה שהוא לא יראה אותם. ובכן, זאת עובדה מרמזת מאוד."
"על מה היא מרמזת?"
"היא מרמזת... הלו, ידידי היקר, מה לכל הרוחות קרה?"
כשהגענו לראש המדרגות, נתקלנו בסר הנרי בסקרוויל עצמו. פניו היו סמוקות מכעס, ובאחת מידיו החזיק מגף ישן ומאובק. הוא זעם כל כך שבקושי יכול היה לדבר בבהירות, וכשדיבר, היה זה בניב מערבי רחב הרבה יותר מכל מה ששמענו ממנו בבוקר.
"נראה לי שבמלון הזה עושים ממני פראייר," קרא. "הם יגלו שהתחילו להשתעשע עם האיש הלא נכון, אם לא ייזהרו. לכל הרוחות, אם הבחור ההוא לא ימצא את המגף החסר שלי, יהיו צרות. אני יודע לקבל בדיחה כמו הטובים שבהם, מר הולמס, אבל הפעם הם עברו קצת את הגבול."
"עדיין מחפש את המגף שלך?"
"כן, אדוני, ומתכוון למצוא אותו."
"אבל הרי אמרת שזה מגף חום חדש?"
"כך היה, אדוני. ועכשיו זה מגף שחור ישן."
"מה! אינך מתכוון לומר..."
"זה בדיוק מה שאני מתכוון לומר. היו לי רק שלושה זוגות בעולם: החומים החדשים, השחורים הישנים, ומגפי העור המבריק שאני נועל. אתמול בלילה לקחו את אחד החומים שלי, והיום הגניבו את אחד השחורים. נו, מצאת אותו? דבר, בנאדם, ואל תעמוד ותבהה!"
מלצר גרמני נסער הופיע בזירה.
"לא, אדוני. שאלתי בכל המלון, אבל לא שמעתי עליו מילה."
"נו, או שהמגף הזה חוזר לפני השקיעה, או שאלך אל המנהל ואגיד לו שאני יוצא מיד מהמלון הזה."
"הוא יימצא, אדוני. אני מבטיח לך שאם תתאזר בקצת סבלנות, הוא יימצא."
"שים לב שכך יהיה, כי זה הדבר האחרון שלי שאאבד במאורת הגנבים הזאת. נו, נו, מר הולמס, תסלח לי שאני מטריד אותך בזוטה כזאת..."
"אני חושב שבהחלט כדאי להיטרד בגללה."
"נו, אתה נראה רציני מאוד בעניין."
"איך אתה מסביר את זה?"
"אני פשוט לא מנסה להסביר את זה. זה נראה הדבר הכי מטורף ומוזר שקרה לי אי פעם."
"המוזר ביותר אולי," אמר הולמס מהורהר.
"מה אתה עצמך מסיק מזה?"
"ובכן, אינני מתיימר להבין את זה עדיין. המקרה שלך מסובך מאוד, סר הנרי. כשמצרפים אותו למותו של דודך, אינני בטוח שמכל חמש מאות המקרים בעלי החשיבות העליונה שבהם טיפלתי יש אחד שחודר עמוק כל כך. אבל אנחנו מחזיקים כמה חוטים בידינו, וסביר שאחד מהם יוביל אותנו אל האמת. אולי נבזבז זמן בהליכה אחרי החוט הלא נכון, אבל במוקדם או במאוחר נגיע אל הנכון."
אכלנו ארוחת צהריים נעימה, שבה דובר מעט על העניין שהפגיש אותנו. בחדר האורחים הפרטי, שאליו עברנו אחר כך, שאל הולמס את בסקרוויל מה הן כוונותיו.
"ללכת לאחוזת בסקרוויל."
"ומתי?"
"בסוף השבוע."
"בסך הכול," אמר הולמס, "אני חושב שההחלטה שלך נבונה. יש לי ראיות רבות לכך שעוקבים אחריך בלונדון, ובין מיליוני תושבי העיר הגדולה הזאת קשה לגלות מי האנשים האלה או מה יכולה להיות מטרתם. אם כוונותיהם רעות, הם עלולים לפגוע בך, ואנחנו נהיה חסרי אונים למנוע זאת. לא ידעת, ד"ר מורטימר, שעקבו אחריך הבוקר מביתי?"
ד"ר מורטימר נרתע בחוזקה. "עקבו! מי?"
"את זה, למרבה הצער, אינני יכול לומר לך. האם יש בין שכניך או מכריך בדארטמור אדם בעל זקן שחור ומלא?"
"לא, או, רגע, בעצם כן. ברימור, המשרת של סר צ'ארלס, הוא אדם בעל זקן שחור ומלא."
"הא! איפה ברימור?"
"הוא ממונה על האחוזה."
"מוטב שנוודא שהוא באמת שם, או שמא, איכשהו, הוא בלונדון."
"איך תוכל לעשות זאת?"
"תן לי טופס מברק. 'האם הכול מוכן לסר הנרי?' זה יספיק. הכתובת: מר ברימור, אחוזת בסקרוויל. מה סניף הטלגרף הקרוב ביותר? גרימפן. טוב מאוד, נשלח מברק שני למנהל הדואר בגרימפן: 'יש למסור את המברק למר ברימור לידיו בלבד. אם אינו נמצא, נא להחזיר מברק לסר הנרי בסקרוויל, מלון נורת'מברלנד.' זה אמור להודיע לנו לפני הערב אם ברימור נמצא במקומו בדבון או לא."
"נכון," אמר בסקרוויל. "דרך אגב, ד"ר מורטימר, מי זה בכלל הברימור הזה?"
"הוא בנו של שומר האחוזה הזקן, שמת. הם מטפלים באחוזה כבר ארבעה דורות. ככל שידוע לי, הוא ואשתו זוג מכובד כמו כל זוג אחר במחוז."
"ובאותה עת," אמר בסקרוויל, "די ברור שכל עוד אין איש מבני המשפחה באחוזה, יש לאנשים האלה בית נהדר ושום דבר לעשות."
"זה נכון."
"האם ברימור הרוויח משהו מצוואתו של סר צ'ארלס?" שאל הולמס.
"הוא ואשתו קיבלו חמש מאות לירות כל אחד."
"הא! האם ידעו שיקבלו זאת?"
"כן. סר צ'ארלס אהב מאוד לדבר על הוראות צוואתו."
"זה מעניין מאוד."
"אני מקווה," אמר ד"ר מורטימר, "שאינך מביט בעיניים חשדניות על כל מי שקיבל ירושה מסר צ'ארלס, כי גם לי הושארו אלף לירות."
"באמת! ועוד מישהו?"
"היו סכומים רבים חסרי חשיבות ליחידים, ומספר גדול של מוסדות צדקה ציבוריים. השארית כולה הלכה לסר הנרי."
"וכמה הייתה השארית?"
"שבע מאות וארבעים אלף לירות."
הולמס הרים את גבותיו בהפתעה. "לא היה לי מושג שמדובר בסכום ענק כזה," אמר.
"לסר צ'ארלס היה מוניטין של עשיר, אבל לא ידענו עד כמה היה עשיר עד שבדקנו את ניירות הערך שלו. השווי הכולל של העיזבון היה קרוב למיליון."
"אלי שבשמיים! זה סכום שאדם עשוי בהחלט לשחק בעבורו משחק נואש. ועוד שאלה אחת, ד"ר מורטימר. נניח שמשהו היה קורה לידידנו הצעיר כאן, תסלחו לי על ההשערה הלא נעימה, מי היה יורש את העיזבון?"
"מכיוון שרוג'ר בסקרוויל, אחיו הצעיר של סר צ'ארלס, מת רווק, העיזבון היה עובר לבני משפחת דזמונד, שהם בני דודים רחוקים. ג'יימס דזמונד הוא כומר מבוגר בווסטמורלנד."
"תודה. כל הפרטים האלה מעניינים מאוד. פגשת את מר ג'יימס דזמונד?"
"כן. פעם הוא בא לבקר את סר צ'ארלס. הוא אדם בעל מראה מכובד וחי חיי קדושה. אני זוכר שסירב לקבל כל הקצבה מסר צ'ארלס, אף שהלה הפציר בו."
"והאיש הזה, בעל הטעם הפשוט, היה יורש את אלפיו של סר צ'ארלס."
"הוא היה יורש את האחוזה, כי היא מוגבלת בירושה לשושלת. הוא היה יורש גם את הכסף, אלא אם כן הבעלים הנוכחי יצווה אחרת, ומובן שהוא רשאי לעשות בו כרצונו."
"וכתבת את צוואתך, סר הנרי?"
"לא, מר הולמס, לא כתבתי. לא היה לי זמן, כי רק אתמול נודע לי מה מצב העניינים. אבל בכל מקרה אני מרגיש שהכסף צריך ללכת יחד עם התואר והאחוזה. זה היה הרעיון של דודי המסכן. איך יחזיר הבעלים את תהילת הבסקרווילים, אם אין לו מספיק כסף לתחזק את הנכס? בית, אדמה ודולרים חייבים ללכת יחד."
"בהחלט. ובכן, סר הנרי, אני תמים דעים איתך שרצוי שתרד לדבון בלי דיחוי. יש רק תנאי אחד שעליי להציב. אסור לך בשום אופן ללכת לבד."
"ד"ר מורטימר חוזר איתי."
"אבל לד"ר מורטימר יש מרפאה לטפל בה, וביתו רחוק מיילים מביתך. עם כל הרצון הטוב שבעולם, ייתכן שלא יוכל לעזור לך. לא, סר הנרי, עליך לקחת איתך מישהו, אדם נאמן, שיהיה תמיד לצדך."
"האם ייתכן שתוכל לבוא בעצמך, מר הולמס?"
"אם העניינים יגיעו למשבר, אשתדל להיות נוכח בעצמי. אבל אתה יכול להבין שעם עבודת הייעוץ הנרחבת שלי, ועם הפניות הבלתי פוסקות שמגיעות אליי מכל עבר, אי אפשר שאיעדר מלונדון לזמן בלתי מוגבל. ברגע זה ממש מכפיש סחטן את אחד השמות המכובדים ביותר באנגליה, ורק אני יכול לעצור שערורייה הרת אסון. תבין עד כמה אי אפשר שאלך לדארטמור."
"את מי היית ממליץ, אם כן?"
הולמס הניח את ידו על זרועי. "אם ידידי יקבל זאת על עצמו, אין אדם שכדאי יותר שיהיה לצדך כשאתה במצוקה. איש אינו יכול לומר זאת בביטחון רב יותר ממני."
ההצעה הפתיעה אותי לגמרי, אבל לפני שהספקתי לענות, תפס בסקרוויל את ידי ולחץ אותה בחום.
"נו, זה באמת נחמד מצדך, ד"ר ווטסון," אמר. "אתה רואה מה מצבי, ואתה יודע על העניין בדיוק כמוני. אם תבוא לאחוזת בסקרוויל ותעמוד לצדי עד הסוף, לא אשכח זאת לעולם."
ההבטחה להרפתקה תמיד קסמה לי, והחמיאו לי דבריו של הולמס והלהיטות שבה קיבל אותי הברון כמלווה.
"אבוא בשמחה," אמרתי. "אינני יודע איך יכולתי לנצל את זמני טוב יותר."
"ואתה תדווח לי בקפידה רבה," אמר הולמס. "כשיבוא משבר, וכך יקרה, אנחה אותך איך לפעול. אני מניח שעד שבת הכול יכול להיות מוכן?"
"זה יתאים לד"ר ווטסון?"
"לגמרי."
"אם כן, בשבת, אלא אם תשמע אחרת, ניפגש ברכבת של עשר ושלושים מפדינגטון."
קמנו ללכת, כשבסקרוויל פלט קריאת ניצחון, וצלל אל אחת מפינות החדר ושלף מגף חום מתחת לארונית.
"המגף החסר שלי!" קרא.
"הלוואי שכל הקשיים שלנו ייעלמו בקלות כזאת!" אמר שרלוק הולמס.
"אבל זה דבר מוזר מאוד," העיר ד"ר מורטימר. "חיפשתי בחדר הזה בקפידה לפני ארוחת הצהריים."
"וגם אני," אמר בסקרוויל. "בכל סנטימטר שלו."
"בהחלט לא היה בו אז שום מגף."
"במקרה כזה המלצר ודאי הניח אותו שם בזמן שאכלנו."
שלחו לקרוא לגרמני, אבל הוא טען שאינו יודע דבר על העניין, ושום בירור לא יכול היה להבהיר אותו. עוד פריט נוסף לאותה סדרה מתמשכת, וחסרת מטרה לכאורה, של תעלומות קטנות, שבאו זו אחר זו במהירות כזאת. אם נניח בצד את כל הסיפור הקודר של מות סר צ'ארלס, היה לנו רצף של תקריות בלתי מוסברות, כולן בתוך יומיים: קבלת המכתב המודפס, המרגל שחור הזקן בכרכרה, אובדן המגף החום החדש, אובדן המגף השחור הישן, ועכשיו חזרתו של המגף החום החדש. הולמס ישב בשתיקה בכרכרה כשנסענו בחזרה לרחוב בייקר, וידעתי לפי גבותיו המכווצות ופניו החדות שמוחו, כמו מוחי, עסוק בניסיון לבנות תוכנית כלשהי שבה יוכלו להשתלב כל האפיזודות המוזרות והבלתי קשורות לכאורה האלה. כל אחר הצהריים ועד מאוחר בערב ישב שקוע בטבק ובמחשבות.
ממש לפני ארוחת הערב נמסרו שני מברקים. הראשון אמר:
נודע לי זה עתה שברימור באחוזה. בסקרוויל.
השני:
ביקרתי בעשרים ושלושה מלונות כמתבקש, אבל מצטער לדווח שלא הצלחתי למצוא את הגיליון הגזור של הטיימס. קרטרייט.
"הנה הלכו שניים מהחוטים שלי, ווטסון. אין דבר מגרה יותר ממקרה שבו הכול הולך נגדך. עלינו לחפש סביב ריח אחר."
"עוד נשאר לנו העגלון שהסיע את המרגל."
"בדיוק. שלחתי מברק כדי לקבל את שמו וכתובתו מהמרשם הרשמי. לא אתפלא אם זאת תשובה לשאלתי."
אבל צלצול הפעמון התברר כמשהו משביע רצון אפילו יותר מתשובה, כי הדלת נפתחה ונכנס בחור מחוספס למראה, שהיה כנראה האיש עצמו.
"קיבלתי הודעה מהמשרד הראשי שג'נטלמן בכתובת הזאת שאל על מספר 2704," אמר. "אני נוהג בכרכרה שלי כבר שבע שנים, ואף פעם לא הייתה תלונה אחת. באתי לכאן ישר מהחצר לשאול אותך בפנים מה יש לך נגדי."
"אין לי שום דבר בעולם נגדך, איש טוב," אמר הולמס. "להפך, יש לי בשבילך חצי סוברין, אם תיתן לי תשובה ברורה על שאלותיי."
"נו, היה לי יום טוב, אין ספק," אמר העגלון בחיוך. "מה רצית לשאול, אדוני?"
"קודם כול את שמך וכתובתך, למקרה שאזדקק לך שוב."
"ג'ון קלייטון, רחוב טרפי 3, בורו. הכרכרה שלי יוצאת מחצר שיפלי, ליד תחנת ווטרלו."
שרלוק הולמס רשם זאת.
"עכשיו, קלייטון, ספר לי הכול על הנוסע שבא והשגיח על הבית הזה בשעה עשר הבוקר, ואחר כך עקב אחרי שני הג'נטלמנים במורד רחוב ריג'נט."
האיש נראה מופתע ונבוך מעט. "נו, אין טעם שאספר לך דברים, כי נראה שאתה כבר יודע כמוני," אמר. "האמת היא שהג'נטלמן אמר לי שהוא בלש, ושאסור לי לומר עליו דבר לאיש."
"בחור טוב שלי, זה עניין רציני מאוד, ואתה עלול למצוא את עצמך במצב רע למדי אם תנסה להסתיר ממני משהו. אתה אומר שהנוסע שלך אמר לך שהוא בלש?"
"כן, הוא אמר."
"מתי אמר זאת?"
"כשעזב אותי."
"האם אמר עוד משהו?"
"הוא הזכיר את שמו."
הולמס העיף בי מבט ניצחון מהיר. "הו, הוא הזכיר את שמו, כן? זה היה לא נבון. מה היה השם שהזכיר?"
"שמו," אמר העגלון, "היה מר שרלוק הולמס."
מעולם לא ראיתי את ידידי נדהם יותר מאשר לשמע תשובת העגלון. לרגע ישב בתדהמה שקטה. אחר כך פרץ בצחוק לבבי.
"פגיעה, ווטסון, פגיעה שאין להכחישה!" אמר. "אני מרגיש סייף מהיר וגמיש כמו שלי. הפעם הוא פגע בי יפה מאוד. אז שמו היה שרלוק הולמס, כן?"
"כן, אדוני, זה היה שמו של הג'נטלמן."
"מצוין! ספר לי איפה אספת אותו וכל מה שקרה."
"הוא קרא לי בתשע וחצי בכיכר טרפלגר. הוא אמר שהוא בלש, והציע לי שתי גינאות אם אעשה בדיוק מה שהוא רוצה כל היום ולא אשאל שאלות. שמחתי מאוד להסכים. קודם נסענו למלון נורת'מברלנד וחיכינו שם עד ששני ג'נטלמנים יצאו ולקחו כרכרה מהתחנה. עקבנו אחרי הכרכרה שלהם עד שעצרה איפשהו כאן בסביבה."
"ליד הדלת הזאת ממש," אמר הולמס.
"נו, לא יכולתי להיות בטוח בזה, אבל אני מניח שהנוסע שלי ידע הכול על זה. עצרנו באמצע הרחוב וחיכינו שעה וחצי. אחר כך שני הג'נטלמנים עברו לידנו, ברגל, ועקבנו אחריהם במורד רחוב בייקר ולאורך..."
"אני יודע," אמר הולמס.
"עד שהגענו לשלושה רבעים של רחוב ריג'נט. אז הג'נטלמן שלי פתח את הצוהר וצעק שאסע מיד לתחנת ווטרלו מהר ככל שאוכל. הצלפתי בסוסה והיינו שם בפחות מעשר דקות. אז הוא שילם את שתי הגינאות שלו, כמו בחור הגון, ונכנס לתחנה. רק שבדיוק כשהלך, הסתובב ואמר: 'אולי יעניין אותך לדעת שהסעת את מר שרלוק הולמס.' ככה אני יודע את השם."
"אני מבין. ולא ראית אותו יותר?"
"לא אחרי שנכנס לתחנה."
"ואיך היית מתאר את מר שרלוק הולמס?"
העגלון גירד בראשו. "נו, הוא לא היה ג'נטלמן קל במיוחד לתאר. הייתי נותן לו ארבעים שנה, והוא היה בגובה בינוני, חמישה או שבעה סנטימטרים נמוך ממך, אדוני. הוא היה לבוש כמו גנדרן, והיה לו זקן שחור, גזום מרובע בקצה, ופנים חיוורות. אני לא יודע אם אוכל לומר יותר מזה."
"צבע עיניו?"
"לא, את זה אני לא יכול לומר."
"שום דבר נוסף שאתה זוכר?"
"לא, אדוני, כלום."
"נו, אם כן, הנה חצי הסוברין שלך. מחכה לך עוד אחד אם תוכל להביא מידע נוסף. לילה טוב!"
"לילה טוב, אדוני, ותודה!"
ג'ון קלייטון הלך משם בצחקוק, והולמס פנה אליי במשיכת כתפיים ובחיוך עגום.
"הנה נקרע החוט השלישי שלנו, ואנחנו מסיימים במקום שבו התחלנו," אמר. "הנבל הערמומי! הוא ידע את הכתובת שלנו, ידע שסר הנרי בסקרוויל התייעץ איתי, זיהה אותי ברחוב ריג'נט, שיער שהשגתי את מספר הכרכרה ושאשים את ידי על הנהג, ולכן שלח בחזרה את ההודעה החצופה הזאת. אני אומר לך, ווטסון, הפעם יש לנו יריב שראוי לחרבנו. הובסתי בלונדון. אני יכול רק לאחל לך מזל טוב יותר בדבון. אבל אינני שקט בעניין הזה."
"באיזה עניין?"
"בכך שאני שולח אותך. זה עסק מכוער, ווטסון, עסק מכוער ומסוכן, וככל שאני רואה ממנו יותר, כך אני אוהב אותו פחות. כן, ידידי היקר, אתה יכול לצחוק, אבל אני נותן לך את מילתי שאשמח מאוד לראות אותך שוב שב ברחוב בייקר בריא ושלם."