סר הנרי בסקרוויל וד"ר מורטימר היו מוכנים ביום שנקבע, ויצאנו כמתוכנן לדבון. מר שרלוק הולמס נסע איתי לתחנה ונתן לי את הוראותיו ועצותיו האחרונות לפני הפרידה.
"לא אטה את מחשבתך בכך שאציע תאוריות או חשדות, ווטסון," אמר. "אני רוצה שפשוט תדווח לי עובדות באופן המלא ביותר, ותוכל להשאיר לי את בניית התאוריות."
"איזה מין עובדות?" שאלתי.
"כל דבר שעשוי להיראות קשור למקרה, ולו בעקיפין, ובמיוחד היחסים בין בסקרוויל הצעיר לבין שכניו, או כל פרט חדש בעניין מותו של סר צ'ארלס. ערכתי בעצמי כמה בירורים בימים האחרונים, אבל התוצאות, אני חושש, היו שליליות. רק דבר אחד נראה ודאי, והוא שמר ג'יימס דזמונד, היורש הבא, הוא ג'נטלמן מבוגר בעל אופי חביב מאוד, כך שהרדיפה הזאת אינה באה ממנו. אני באמת חושב שאנחנו יכולים להוציא אותו לגמרי מחישובינו. נשארים האנשים שבאמת יקיפו את סר הנרי בסקרוויל בערבה."
"לא יהיה טוב, קודם כול, להיפטר מבני הזוג ברימור?"
"בשום אופן לא. לא היית יכול לעשות טעות גדולה יותר. אם הם חפים מפשע, זה יהיה עוול אכזרי, ואם הם אשמים, נוותר על כל סיכוי להוכיח זאת נגדם. לא, לא, נשמור אותם ברשימת החשודים שלנו. ואחר כך יש סייס באחוזה, אם אני זוכר נכון. יש שני חוואים מן הערבה. יש ידידנו ד"ר מורטימר, שאני מאמין שהוא ישר לגמרי, ויש אשתו, שעליה איננו יודעים דבר. יש את חוקר הטבע הזה, סטייפלטון, ויש את אחותו, שאומרים שהיא עלמה צעירה ומושכת. יש את מר פרנקלנד מאחוזת לאפטר, שגם הוא גורם לא ידוע, ויש עוד שכן או שניים. אלה האנשים שעליך לחקור במיוחד."
"אעשה כמיטב יכולתי."
"יש לך נשק, אני מניח?"
"כן, חשבתי שכדאי לקחת אותו."
"בהחלט. החזק את האקדח שלך קרוב אליך יום ולילה, ולעולם אל תרפה מאמצעי הזהירות."
ידידינו כבר תפסו תא במחלקה ראשונה וחיכו לנו על הרציף.
"לא, אין לנו שום חדשות," אמר ד"ר מורטימר בתשובה לשאלותיו של ידידי. "אני יכול להישבע לדבר אחד, והוא שלא עקבו אחרינו ביומיים האחרונים. אף פעם לא יצאנו בלי לשמור על עירנות חדה, ואיש לא יכול היה להתחמק מתשומת לבנו."
"תמיד נשארתם יחד, אני מניח?"
"חוץ מאתמול אחר הצהריים. בדרך כלל אני מקדיש יום אחד לבידור טהור כשאני בא לעיר, אז ביליתי אותו במוזיאון של הקולג' של המנתחים."
"ואני הלכתי להסתכל על האנשים בפארק," אמר בסקרוויל.
"אבל לא היו לנו שום צרות."
"זה היה לא נבון, בכל זאת," אמר הולמס, הניד בראשו ונראה רציני מאוד. "אני מתחנן, סר הנרי, שלא תסתובב לבד. אסון גדול יבוא עליך אם תעשה זאת. קיבלת את המגף השני שלך?"
"לא, אדוני, הוא אבד לתמיד."
"באמת. זה מעניין מאוד. ובכן, שלום," הוסיף כשהרכבת התחילה לגלוש לאורך הרציף. "זכור, סר הנרי, את אחד המשפטים באגדה הישנה והמוזרה ההיא שד"ר מורטימר קרא לפנינו, והימנע מן הערבה בשעות החשכה ההן, כשכוחות הרשע מתגברים."
הבטתי לאחור אל הרציף כשכבר השארנו אותו הרחק מאחור, וראיתי את דמותו הגבוהה והחמורה של הולמס עומדת בלי לזוז ומביטה אחרינו.
הנסיעה הייתה מהירה ונעימה, וביליתי אותה בהיכרות קרובה יותר עם שני חבריי למסע ובמשחק עם הספנייל של ד"ר מורטימר. בתוך שעות ספורות מאוד הפכה האדמה החומה לאדמדמה, הלבנים התחלפו בגרניט, ופרות אדומות רעו בשדות מגודרים היטב, שבהם העשבים השופעים והצמחייה הפורחת יותר העידו על אקלים עשיר יותר, אם כי לח יותר. בסקרוויל הצעיר הביט בלהיטות מבעד לחלון וקרא בקול משמחה כשזיהה את התווים המוכרים של נוף דבון.
"הסתובבתי בחלק גדול מהעולם מאז שעזבתי את המקום הזה, ד"ר ווטסון," אמר, "אבל מעולם לא ראיתי מקום שאפשר להשוות אליו."
"מעולם לא ראיתי איש מדבון שלא נשבע במחוז שלו," העירותי.
"זה תלוי בגזע האנשים לא פחות מאשר במחוז," אמר ד"ר מורטימר. "מבט אחד בידידנו כאן מגלה את הראש העגול של הקלטי, שנושא בתוכו את ההתלהבות הקלטית ואת כוח ההתקשרות. ראשו של סר צ'ארלס המסכן היה מטיפוס נדיר מאוד, חציו גאלי וחציו איווירני בתכונותיו. אבל היית צעיר מאוד כשראית לאחרונה את אחוזת בסקרוויל, לא כן?"
"הייתי נער בשנות העשרה כשאבי מת, ומעולם לא ראיתי את האחוזה, כי הוא גר בבית קטן בחוף הדרומי. משם הלכתי ישר לידיד באמריקה. אני אומר לכם שהכול חדש לי בדיוק כמו לד"ר ווטסון, ואני להוט ככל האפשר לראות את הערבה."
"באמת? אם כן, קל למלא את משאלתך, כי הנה המראה הראשון שלך על הערבה," אמר ד"ר מורטימר והצביע מבעד לחלון הקרון.
מעל ריבועי השדות הירוקים ומעל הקשת הנמוכה של יער, התרוממה הרחק גבעה אפורה ומלנכולית, עם פסגה משוננת ומוזרה, עמומה ומטושטשת במרחק, כמו נוף דמיוני בחלום. בסקרוויל ישב זמן רב ועיניו נעוצות בה, וקראתי על פניו הנלהבות כמה זה חשוב לו, המראה הראשון הזה של המקום המוזר שבו שלטו בני דמו זמן רב כל כך והשאירו את חותמם עמוק כל כך. שם ישב, בחליפת הטוויד שלו ובמבטא האמריקאי שלו, בפינת קרון רכבת פרוזאי, ובכל זאת, כשהבטתי בפניו הכהות והמביעות, הרגשתי יותר מתמיד כמה הוא צאצא אמיתי של השושלת הארוכה ההיא של אנשים רמי דם, לוהטים ושתלטנים. היו גאווה, אומץ וכוח בגבותיו העבות, בנחיריו הרגישים ובעיניו הגדולות בצבע אגוז. אם על הערבה המאיימת ההיא צפויה לנו משימה קשה ומסוכנת, זה לפחות היה חבר שאפשר להעז ולקחת סיכון בשבילו, בוודאות שיחלוק אותו באומץ.
הרכבת עצרה בתחנה קטנה לצד הדרך, וכולנו ירדנו. בחוץ, מעבר לגדר הלבנה הנמוכה, חיכתה כרכרה פתוחה רתומה לזוג סוסים נמוכים. בואנו היה כנראה אירוע גדול, כי מנהל התחנה והסבלים התקבצו סביבנו כדי לשאת את מטעננו. זה היה מקום כפרי מתוק ופשוט, אבל הופתעתי לראות שליד השער עמדו שני אנשים בעלי מראה צבאי, במדים כהים, שנשענו על רוביהם הקצרים והעיפו בנו מבטים חדים כשעברנו. העגלון, בחור קטן ומחוספס, קשה פנים, הצדיע לסר הנרי בסקרוויל, ובתוך דקות ספורות טסנו במהירות במורד הדרך הלבנה והרחבה. אדמות מרעה גליות התעקלו כלפי מעלה משני צדינו, ובתים ישנים בעלי גמלונים הציצו מבין העלווה הירוקה והעבה, אבל מאחורי הנוף השליו והמואר תמיד התרוממה, כהה על רקע שמי הערב, הקשת הארוכה והקודרת של הערבה, שבורה בגבעות משוננות ומאיימות.
הכרכרה פנתה לדרך צדדית, ועלינו בעיקולים דרך שבילים עמוקים שנשחקו במאות שנים של גלגלים, עם סוללות גבוהות משני הצדדים, כבדות מטחב מטפטף ומשרכים בשרניים. שרכים מאדימים ופטל מנומר נצצו באור השמש השוקעת. בעודנו עולים בהתמדה, עברנו על גשר גרניט צר והקפנו פלג רועש שזרם במהירות למטה, מקציף ושואג בין הסלעים האפורים. גם הדרך וגם הפלג התפתלו כלפי מעלה דרך עמק עבות בשיחי אלון ובאשוחים. בכל פנייה פלט בסקרוויל קריאת התפעלות, הביט סביבו בלהיטות ושאל אינספור שאלות. בעיניו הכול נראה יפה, אבל לי נראה שגוון של עצב שורה על הנוף, שנשא בבירור כזה את סימני השנה הדועכת. עלים צהובים ריפדו את השבילים ונשרו עלינו כשעברנו. נקישות הגלגלים שלנו נדמו כשנסענו דרך ערמות של צמחייה נרקבת, מתנות עצובות, כך נראה לי, שהטבע משליך לפני כרכרתו של היורש השב של הבסקרווילים.
"הלו!" קרא ד"ר מורטימר. "מה זה?"
מדרון תלול מכוסה אברשים, שלוחה מרוחקת של הערבה, השתרע לפנינו. על פסגתו, קשה וברור כמו פסל רוכב על כנו, עמד חייל רכוב, כהה וחמור סבר, ורובהו מוכן על אמת ידו. הוא השגיח על הדרך שבה נסענו.
"מה זה, פרקינס?" שאל ד"ר מורטימר.
העגלון שלנו הסתובב למחצה במושבו. "אסיר ברח מפרינסטאון, אדוני. הוא בחוץ כבר שלושה ימים, והסוהרים שומרים על כל דרך ועל כל תחנה, אבל עוד לא ראו אותו. החוואים כאן בסביבה לא אוהבים את זה, אדוני, וזאת עובדה."
"נו, אני מבין שהם מקבלים חמש לירות אם הם יכולים למסור מידע."
"כן, אדוני, אבל הסיכוי לחמש לירות הוא דבר עלוב לעומת הסיכוי שישספו לך את הגרון. אתה מבין, זה לא כמו כל אסיר רגיל. זה אדם שלא יירתע משום דבר."
"מי הוא, אם כן?"
"זה סלדן, הרוצח מנוטינג היל."
זכרתי היטב את המקרה, כי היה זה מקרה שבו התעניין הולמס בגלל האכזריות המיוחדת של הפשע והברוטליות הפרועה שאפיינה את כל מעשי הרוצח. עונש המוות שלו הומתק בגלל ספקות מסוימים לגבי שפיות דעתו המלאה, כה מזוויעה הייתה התנהגותו. הכרכרה שלנו הגיעה לראש מעלה, ולפנינו התנשא המרחב העצום של הערבה, מנומר בתלי אבנים ובצוקי גרניט מחוספסים ומעוותים. רוח קרה נשבה ממנה וגרמה לנו לרעוד. איפשהו שם, במישור השומם ההוא, אורב האיש השטני הזה, מתחבא במאורה כמו חיית פרא, ולבו מלא רשעות כלפי כל המין האנושי שגירש אותו. רק זה היה חסר כדי להשלים את הרמז הקודר של השממה העקרה, הרוח המצמררת והשמיים המחשיכים. אפילו בסקרוויל השתתק ועטף את עצמו חזק יותר במעילו.
השארנו את הארץ הפורייה מאחורינו ומתחתינו. הבטנו בה עכשיו לאחור, כשקרני השמש הנמוכה האלכסוניות הופכות את הפלגים לחוטי זהב וזוהרות על האדמה האדומה שזה עתה נחרשה ועל סבך היערות הרחב. הדרך לפנינו נעשתה שוממה ופראית יותר, על פני מדרונות עצומים בגוני חום־אדמדם וזית, זרועים סלעי ענק. מדי פעם עברנו על פני בקתה בערבה, שקירותיה וגגה מאבן, בלי שום צמח מטפס שישבור את קווי המתאר הקשים שלה. פתאום הבטנו למטה אל שקע דמוי ספל, מנומר באלונים ובאשוחים ננסיים, שהתעוותו והתכופפו מזעם שנים של סערות. שני מגדלים גבוהים וצרים התרוממו מעל העצים. העגלון הצביע בשוטו.
"אחוזת בסקרוויל," אמר.
אדונה קם ובהה בלחיים סמוקות ובעיניים נוצצות. כעבור דקות ספורות הגענו לשערי בית השומר, מבוך של עיטורים דמיוניים מברזל מחושל, עם עמודים שבלו מפגעי מזג האוויר משני הצדדים, מוכתמים בחזזיות, ובראשם ראשי החזירים של הבסקרווילים. בית השומר היה חורבה של גרניט שחור ושל קורות גג חשופות כמו צלעות, אבל מולו עמד בניין חדש, בנוי למחצה, הפרי הראשון של הזהב הדרום אפריקאי של סר צ'ארלס.
דרך השער עברנו אל השדרה, שבה שוב השתתקו הגלגלים בין העלים, והעצים הזקנים שלחו את ענפיהם במנהרה קודרת מעל ראשינו. בסקרוויל נרעד כשהביט במעלה שביל הגישה הארוך והחשוך, אל המקום שבו הבית נצנץ כמו רוח רפאים בקצה הרחוק.
"האם זה היה כאן?" שאל בקול נמוך.
"לא, לא, שדרת הטקסוסים בצד השני."
היורש הצעיר הביט סביבו בפנים קודרות.
"אין פלא שדודי הרגיש שצרות מתקרבות אליו במקום כזה," אמר. "זה מספיק כדי להפחיד כל אדם. תוך שישה חודשים תהיה כאן שורה של מנורות חשמל, ולא תכירו את המקום, עם מנורת סוואן ואדיסון של אלף נרות ממש כאן לפני דלת האולם."
השדרה נפתחה אל מרחב רחב של דשא, והבית השתרע לפנינו. באור הדועך ראיתי שהמרכז היה גוש בניין כבד, שממנו בלטה מרפסת כניסה. כל החזית הייתה עטויה קיסוס, ורק פה ושם נגזז כתם חשוף במקום שבו חלון או סמל אצולה פרצו מבעד לצעיף הכהה. מן הגוש המרכזי הזה התרוממו המגדלים התאומים, עתיקים, משוננים בחרכים ומחוררים בפתחי ירי רבים. מימין ומשמאל לצריחים היו אגפים מודרניים יותר מגרניט שחור. אור עמום זרח מבעד לחלונות כבדים בעלי מחיצות, ומן הארובות הגבוהות שהתרוממו מן הגג התלול נורה עמוד עשן שחור יחיד.
"ברוך הבא, סר הנרי! ברוך הבא לאחוזת בסקרוויל!"
איש גבוה יצא מצל מרפסת הכניסה כדי לפתוח את דלת הכרכרה. דמות של אישה נראתה בצללית על רקע האור הצהוב של האולם. היא יצאה ועזרה לאיש להוריד את התיקים שלנו.
"לא איכפת לך שאסע ישר הביתה, סר הנרי?" אמר ד"ר מורטימר. "אשתי מחכה לי."
"ודאי תישאר לארוחת ערב?"
"לא, אני חייב ללכת. כנראה מחכה לי עבודה. הייתי נשאר להראות לך את הבית, אבל ברימור יהיה מדריך טוב ממני. שלום, ואל תהסס לעולם, יום ולילה, לשלוח לקרוא לי אם אוכל לעזור."
הגלגלים נמוגו במורד שביל הגישה כשסר הנרי ואני פנינו אל האולם, והדלת נטרקה בכבדות מאחורינו. זה היה חדר נאה שמצאנו את עצמנו בו, גדול, גבוה, ובעל קורות כבדות של אלון ענק שהשחיר מזוקן. באח הגדולה והמיושנת, מאחורי כני הברזל הגבוהים, בערה אש בולי עץ ופצפצה. סר הנרי ואני הושטנו אליה את ידינו, כי היינו קפואים מן הנסיעה הארוכה. אחר כך הבטנו סביבנו בחלון הגבוה והצר של זכוכית צבעונית ישנה, בחיפוי האלון, בראשי האיילים, בסמלי האצולה שעל הקירות, הכול עמום וקודר באור המעומעם של המנורה המרכזית.
"זה בדיוק כמו שדמיינתי," אמר סר הנרי. "האין זו התמונה המושלמת של בית משפחה ישן? לחשוב שזה אותו אולם שבו חיו בני משפחתי חמש מאות שנה. זה ממלא אותי חגיגיות לחשוב על זה."
ראיתי את פניו הכהות מוארות בהתלהבות נערית כשהביט סביבו. האור היכה עליו במקום שבו עמד, אבל צללים ארוכים נמשכו במורד הקירות ונתלו כמו חופה שחורה מעליו. ברימור חזר מהעלאת המטען שלנו לחדרינו. עכשיו עמד לפנינו בהליכות המאופקות של משרת מאומן היטב. הוא היה אדם בעל מראה בולט, גבוה, נאה, עם זקן שחור מרובע ותווי פנים חיוורים ומכובדים.
"האם תרצה שארוחת הערב תוגש מיד, אדוני?"
"היא מוכנה?"
"בעוד דקות ספורות מאוד, אדוני. תמצא מים חמים בחדרים שלך. אשתי ואני נשמח, סר הנרי, להישאר איתך עד שתעשה סידורים חדשים, אבל תבין שבתנאים החדשים הבית הזה ידרוש צוות גדול למדי."
"אילו תנאים חדשים?"
"רק התכוונתי, אדוני, שסר צ'ארלס חי חיים מבודדים מאוד, ויכולנו לדאוג לצרכיו. אתה, באופן טבעי, תרצה יותר חברה, ולכן תזדקק לשינויים במשק הבית שלך."
"אתה מתכוון שאתה ואשתך רוצים לעזוב?"
"רק כשיהיה לך נוח לגמרי, אדוני."
"אבל משפחתך הייתה איתנו כמה דורות, לא כן? הייתי מצטער להתחיל את חיי כאן בניתוק קשר משפחתי ישן."
נדמה היה לי שאני מבחין בסימני רגש על פניו הלבנות של המשרת.
"גם אני מרגיש כך, אדוני, וגם אשתי. אבל למען האמת, אדוני, שנינו היינו קשורים מאוד לסר צ'ארלס, ומותו זעזע אותנו ועשה את הסביבה הזאת כואבת מאוד בשבילנו. אני חושש שלעולם לא נהיה עוד שלווים באחוזת בסקרוויל."
"אבל מה אתם מתכוונים לעשות?"
"אין לי ספק, אדוני, שנצליח להתבסס באיזה עסק. נדיבותו של סר צ'ארלס נתנה לנו את האמצעים לכך. ועכשיו, אדוני, אולי מוטב שאראה לך את החדרים שלך."
גלריה מרובעת עם מעקה הקיפה את חלקו העליון של האולם הישן, ועלו אליה במדרגות כפולות. מן הנקודה המרכזית הזאת נמשכו שני מסדרונות ארוכים לכל אורך הבניין, ומהם נפתחו כל חדרי השינה. חדרי היה באותו אגף כמו חדרו של בסקרוויל, וכמעט צמוד אליו. החדרים האלה נראו מודרניים הרבה יותר מן החלק המרכזי של הבית, והטפטים הבהירים והנרות הרבים עשו משהו להסיר את הרושם הקודר שהותיר בואנו בנפשי.
אבל חדר האוכל שנפתח מן האולם היה מקום של צל וקדרות. זה היה חדר ארוך, עם מדרגה שהפרידה בין הבמה, שבה ישבה המשפחה, לבין החלק הנמוך שנשמר לתלויים בה. בקצה אחד השקיפה עליו גלריית נגנים. קורות שחורות נמתחו מעל ראשינו, ומעבר להן תקרה שהשחירה מעשן. עם שורות של לפידים בוערים שיאירו אותו, ועם הצבע והעליזות הגסה של משתה מימים עברו, אולי היה מתרכך. אבל עכשיו, כששני ג'נטלמנים לבושי שחור ישבו במעגל האור הקטן שהטילה מנורה מוצלת, הקול נעשה שקט והרוח נכנעה. שורה עמומה של אבות, בכל מיני לבושים, מן האביר האליזבתני ועד הגנדרן של תקופת הריג'נסי, בהתה בנו מלמעלה והפחידה אותנו בחברתם השותקת. דיברנו מעט, ואני, לפחות, שמחתי כשהארוחה נגמרה ויכולנו לפרוש לחדר הביליארד המודרני ולעשן סיגריה.
"מילה שלי, זה לא מקום עליז במיוחד," אמר סר הנרי. "אני מניח שאפשר להתרגל אליו, אבל כרגע אני מרגיש קצת מחוץ לתמונה. אינני מתפלא שדודי נעשה קצת עצבני, אם חי לבדו בבית כזה. אבל אם זה מתאים לך, נלך לישון מוקדם הלילה, ואולי בבוקר הדברים ייראו עליזים יותר."
הסטתי את הווילונות לפני שהלכתי לישון והבטתי מבעד לחלון. הוא נפתח אל משטח הדשא שלפני דלת האולם. מעבר לו, שתי חורשות עצים נאנקו והתנודדו ברוח שהלכה והתחזקה. חצי ירח פרץ מבעד לקרעים שבין העננים הדוהרים. באורו הקר ראיתי מעבר לעצים שפה שבורה של סלעים, ואת הקשת הארוכה והנמוכה של הערבה המלנכולית. סגרתי את הווילון, בהרגשה שהרושם האחרון שלי תואם לכל השאר.
ובכל זאת, הוא לא היה ממש האחרון. מצאתי את עצמי עייף ובכל זאת ער, מתהפך בחוסר מנוחה מצד לצד, מחפש את השינה שלא באה. הרחק משם צלצל שעון את רבעי השעות, אבל מלבד זאת שררה דממת מוות על הבית הישן. ואז פתאום, באישון הלילה ממש, הגיע לאוזניי קול, ברור, מהדהד, שאין לטעות בו. זה היה בכי של אישה, ההתנשפות העמומה והנחנקת של מי שנקרעת בצער שאין לו שליטה. התיישבתי במיטה והקשבתי בריכוז. הקול לא יכול היה לבוא ממרחק רב, והוא היה בהחלט בתוך הבית. חצי שעה חיכיתי, וכל עצב בי דרוך, אבל לא נשמע שום קול נוסף מלבד השעון המצלצל ורשרוש הקיסוס על הקיר.