יופיו הרענן של הבוקר שלמחרת עשה משהו כדי למחוק מנפשנו את הרושם הקודר והאפור שהותירה בשנינו ההתנסות הראשונה שלנו באחוזת בסקרוויל. כשסר הנרי ואני ישבנו לארוחת הבוקר, שטף אור השמש פנימה דרך החלונות הגבוהים בעלי המחיצות, והטיל כתמי צבע מימיים מסמלי האצולה שכיסו אותם. החיפוי הכהה זהר כמו ארד בקרני הזהב, וקשה היה להבין שזה אכן החדר שהטיל קדרות כזאת על נפשנו בערב הקודם.
"נדמה לי שעלינו להאשים את עצמנו ולא את הבית!" אמר הברון. "היינו עייפים מהמסע וקפואים מהנסיעה, אז ראינו את המקום באפור. עכשיו אנחנו רעננים ובריאים, אז הכול שוב עליז."
"ובכל זאת, זאת לא הייתה לגמרי שאלה של דמיון," עניתי. "האם שמעת במקרה, למשל, מישהו, אישה לדעתי, בוכה בלילה?"
"זה מוזר, כי כשהייתי חצי ישן אכן נדמה לי ששמעתי משהו כזה. חיכיתי זמן רב, אבל זה לא חזר, אז הסקתי שהכול היה חלום."
"אני שמעתי את זה בבירור, ואני בטוח שזה היה באמת בכי של אישה."
"עלינו לשאול על זה מיד." הוא צלצל בפעמון ושאל את ברימור אם הוא יכול להסביר את מה ששמענו. נראה לי שתווי פניו החיוורים של המשרת החווירו עוד יותר כשהקשיב לשאלת אדונו.
"יש רק שתי נשים בבית, סר הנרי," ענה. "אחת היא שוטפת הכלים, שישנה באגף השני. השנייה היא אשתי, ואני יכול לערוב לכך שהקול לא יכול היה לבוא ממנה."
ובכל זאת שיקר כשאמר זאת, כי אירע שאחרי ארוחת הבוקר פגשתי את גברת ברימור במסדרון הארוך, והשמש מלאה על פניה. היא הייתה אישה גדולה, אדישה, כבדת תווים, והבעה חמורה וקבועה הייתה על פיה. אבל עיניה המסגירות היו אדומות והביטו בי מבין עפעפיים נפוחים. היא, אם כן, היא שבכתה בלילה, ואם כך, בעלה ודאי יודע זאת. ובכל זאת לקח על עצמו את הסיכון הברור להיחשף כשהצהיר שאין זה כך. מדוע עשה זאת? ומדוע בכתה היא במרירות כזאת? כבר התחילה להתקבץ סביב האיש החיוור, הנאה, שחור הזקן הזה, אווירה של מסתורין וקדרות. הוא היה הראשון שגילה את גופתו של סר צ'ארלס, ולכל הנסיבות שהובילו למות הזקן היה לנו רק את דברו. האם ייתכן שבסופו של דבר היה זה ברימור שראינו בכרכרה ברחוב ריג'נט? הזקן בהחלט יכול היה להיות אותו זקן. העגלון תיאר אדם נמוך במקצת, אבל רושם כזה בהחלט יכול היה להיות שגוי. איך אוכל להכריע בנקודה הזאת לתמיד? ברור שהדבר הראשון שיש לעשות הוא לראות את מנהל הדואר בגרימפן ולברר אם מברק הבדיקה באמת נמסר לידיו של ברימור עצמו. תהיה התשובה אשר תהיה, לפחות יהיה לי משהו לדווח לשרלוק הולמס.
לסר הנרי היו ניירות רבים לעבור עליהם אחרי ארוחת הבוקר, כך שהעת הייתה נוחה לטיול שלי. זאת הייתה הליכה נעימה של ארבעה מיילים לאורך שולי הערבה, שהובילה אותי לבסוף אל כפר קטן ואפור, שבו שני בניינים גדולים יותר, שהתבררו כפונדק וכביתו של ד"ר מורטימר, התנשאו מעל השאר. מנהל הדואר, שהיה גם המכולתן של הכפר, זכר היטב את המברק.
"בהחלט, אדוני," אמר. "דאגתי שהמברק יימסר למר ברימור בדיוק כפי שהתבקש."
"מי מסר אותו?"
"הבן שלי כאן. ג'יימס, אתה מסרת את המברק ההוא למר ברימור באחוזה בשבוע שעבר, נכון?"
"כן, אבא, אני מסרתי אותו."
"לידיו שלו?" שאלתי.
"נו, הוא היה למעלה בעליית הגג באותו זמן, כך שלא יכולתי לתת אותו לידיו שלו, אבל נתתי אותו לידי גברת ברימור, והיא הבטיחה למסור אותו מיד."
"ראית את מר ברימור?"
"לא, אדוני. אני אומר לך שהוא היה בעליית הגג."
"אם לא ראית אותו, איך אתה יודע שהיה בעליית הגג?"
"נו, ודאי שאשתו שלו צריכה לדעת איפה הוא," אמר מנהל הדואר בעצבנות. "הוא לא קיבל את המברק? אם יש טעות כלשהי, מר ברימור עצמו הוא שצריך להתלונן."
נראה שאין תקווה להמשיך בבירור, אבל היה ברור שלמרות התחבולה של הולמס, אין לנו הוכחה שברימור לא היה בלונדון כל הזמן. נניח שכך היה. נניח שאותו אדם היה האחרון שראה את סר צ'ארלס בחיים, והראשון שעקב אחרי היורש החדש כשחזר לאנגליה. מה אז? האם הוא שליחם של אחרים, או שיש לו מזימה זדונית משלו? איזה אינטרס יכול להיות לו לרדוף את משפחת בסקרוויל? חשבתי על האזהרה המוזרה שנגזרה מן המאמר הראשי של הטיימס. האם זאת הייתה עבודתו, או שמא מעשה ידיו של מישהו שנחוש לסכל את מזימותיו? המניע היחיד שאפשר להעלות על הדעת היה זה שהציע סר הנרי: שאם יצליחו להבריח את המשפחה, יובטח לבני הזוג ברימור בית נוח וקבוע. אבל הסבר כזה בוודאי לא יספיק כדי להסביר את התכנון העמוק והמתוחכם שנראה כאילו הוא טווה רשת בלתי נראית סביב הברון הצעיר. הולמס עצמו אמר שלא הגיע אליו מקרה מסובך יותר בכל הסדרה הארוכה של חקירותיו המסעירות. התפללתי, כשהלכתי בחזרה לאורך הדרך האפורה והבודדה, שידידי ישתחרר בקרוב מעיסוקיו ויוכל לבוא וליטול את נטל האחריות הכבד הזה מכתפיי.
פתאום נקטעו מחשבותיי בקול של רגליים רצות מאחוריי ובקול שקרא לי בשמי. הסתובבתי, בציפייה לראות את ד"ר מורטימר, אבל להפתעתי היה זה זר שרדף אחריי. הוא היה איש קטן, דק, מגולח למשעי, בעל פנים מקפידות, שיער פשתני ולסת צנומה, בין שלושים לארבעים, לבוש חליפה אפורה וחובש כובע קש. קופסת פח לדוגמאות צמחים הייתה תלויה על כתפו, ובאחת מידיו נשא רשת פרפרים ירוקה.
"אני בטוח שתסלח לי על החוצפה, ד"ר ווטסון," אמר כשהגיע מתנשף למקום שבו עמדתי. "כאן בערבה אנחנו אנשים פשוטים, ואיננו מחכים להיכרויות רשמיות. אולי שמעת את שמי מידידנו המשותף, מורטימר. אני סטייפלטון, מבית מריפיט."
"הרשת והקופסה שלך היו מגלות לי את זה," אמרתי, "כי ידעתי שמר סטייפלטון הוא חוקר טבע. אבל איך הכרת אותי?"
"ביקרתי אצל מורטימר, והוא הצביע עליך מחלון המרפאה שלו כשעברת. מכיוון שדרכנו הייתה באותו כיוון, חשבתי שאשיג אותך ואציג את עצמי. אני מקווה שסר הנרי לא נפגע מן המסע?"
"הוא בריא מאוד, תודה."
"כולנו פחדנו למדי שאחרי מותו העצוב של סר צ'ארלס, הברון החדש יסרב לגור כאן. זאת דרישה גדולה מאדם עשיר, לבוא ולקבור את עצמו במקום כזה, אבל אינני צריך לומר לך שזה חשוב מאוד מאוד לסביבה. אין לסר הנרי, אני מניח, פחדים של אמונות טפלות בעניין?"
"אינני חושב שזה סביר."
"כמובן שאתה מכיר את האגדה על הכלב השטני שרודף את המשפחה?"
"שמעתי אותה."
"זה מדהים כמה פתיים האיכרים כאן! מספר רב מהם מוכנים להישבע שראו יצור כזה בערבה." הוא דיבר בחיוך, אבל נדמה היה לי שאני קורא בעיניו שהוא לוקח את העניין ברצינות רבה יותר. "הסיפור תפס אחיזה חזקה בדמיונו של סר צ'ארלס, ואין לי ספק שהוא הוביל לסופו הטרגי."
"אבל איך?"
"עצביו היו מתוחים כל כך, שהופעתו של כל כלב שהוא עלולה הייתה להשפיע השפעה קטלנית על לבו החולה. אני משער שבאמת ראה משהו מהסוג הזה באותו לילה אחרון בשדרת הטקסוסים. חששתי שיקרה אסון כלשהו, כי אהבתי מאוד את הזקן, וידעתי שלבו חלש."
"איך ידעת זאת?"
"ידידי מורטימר אמר לי."
"אתה חושב, אם כן, שכלב כלשהו רדף אחרי סר צ'ארלס, ושהוא מת מפחד כתוצאה מכך?"
"יש לך הסבר טוב יותר?"
"לא הגעתי לשום מסקנה."
"ולמר שרלוק הולמס?"
המילים עצרו את נשימתי לרגע, אבל מבט בפניו השלוות ובעיניו היציבות של בן לוויתי הראה שלא הייתה כוונה להפתיע.
"אין טעם שנעמיד פנים שאיננו מכירים אותך, ד"ר ווטסון," אמר. "הרשומות על הבלש שלך הגיעו אלינו כאן, ולא יכולת לפאר אותו בלי שיכירו גם אותך. כשמורטימר אמר לי את שמך, הוא לא יכול היה להכחיש את זהותך. אם אתה כאן, נובע מכך שמר שרלוק הולמס מתעניין בעניין, ואני סקרן כמובן לדעת מה דעתו."
"אני חושש שאינני יכול לענות על השאלה הזאת."
"מותר לי לשאול אם הוא עומד לכבד אותנו בביקור בעצמו?"
"הוא אינו יכול לעזוב את העיר כרגע. יש לו מקרים אחרים שמעסיקים אותו."
"איזה חבל! הוא היה יכול לשפוך אור על מה שחשוך כל כך בשבילנו. אבל לגבי החקירות שלך, אם יש דרך כלשהי שבה אוכל לעזור לך, אני מקווה שתצווה עליי. אילו היה לי רמז כלשהו לגבי טיב חשדותיך, או לגבי האופן שבו אתה מתכוון לחקור את המקרה, אולי אפילו עכשיו הייתי יכול לתת לך עזרה או עצה."
"אני מבטיח לך שאני כאן רק לביקור אצל ידידי, סר הנרי, ושאינני זקוק לשום עזרה."
"מצוין!" אמר סטייפלטון. "אתה צודק לגמרי להיות זהיר ודיסקרטי. הוכחתי בצדק על מה שאני מרגיש שהיה התערבות בלתי מוצדקת, ואני מבטיח לך שלא אזכיר את העניין שוב."
הגענו לנקודה שבה שביל דשא צר התפצל מן הדרך והתפתל משם על פני הערבה. גבעה תלולה, זרועה סלעים, השתרעה מימין, ובימים עברו נחצבה בה מחצבת גרניט. הצלע שפנתה אלינו יצרה צוק כהה, ובגומחותיו צמחו שרכים ופטל. מעבר לגבעה רחוקה ריחפה נוצה אפורה של עשן.
"הליכה מתונה לאורך השביל הזה בערבה מביאה אותנו לבית מריפיט," אמר. "אולי תקדיש שעה, כדי שיהיה לי העונג להציג אותך לפני אחותי."
המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני צריך להיות לצדו של סר הנרי. אבל אז נזכרתי בערמת הניירות והחשבונות שבה היה שולחן חדר העבודה שלו זרוע. היה ודאי שלא אוכל לעזור בהם. והולמס אמר במפורש שעליי לחקור את השכנים בערבה. קיבלתי את הזמנתו של סטייפלטון, ופנינו יחד במורד השביל.
"זה מקום נפלא, הערבה," אמר, והביט סביב על פני הגבעות הגליות, גלים ירוקים וארוכים שעל פסגותיהם גרניט משונן מקציף בנחשולים דמיוניים. "לעולם אינך מתעייף מן הערבה. אינך יכול לתאר לעצמך אילו סודות נפלאים היא מכילה. היא כל כך עצומה, וכל כך עקרה, וכל כך מסתורית."
"אתה מכיר אותה היטב, אם כן?"
"אני כאן רק שנתיים. התושבים היו קוראים לי חדש. באנו זמן קצר אחרי שסר צ'ארלס התיישב. אבל נטיותיי הובילו אותי לחקור כל חלק של הסביבה, והייתי חושב שיש מעט אנשים שמכירים אותה טוב ממני."
"קשה להכיר אותה?"
"קשה מאוד. אתה רואה, למשל, את המישור הגדול הזה צפונה מכאן, עם הגבעות המוזרות שפורצות מתוכו. אתה מבחין בו במשהו יוצא דופן?"
"זה יהיה מקום נהדר לדהירה."
"באופן טבעי היית חושב כך, והמחשבה הזאת כבר עלתה בחייהם של כמה. אתה מבחין בכתמים הירוקים הבהירים האלה, שמפוזרים עליו בצפיפות?"
"כן, הם נראים פוריים יותר משאר השטח."
סטייפלטון צחק. "זאת ביצת גרימפן הגדולה," אמר. "צעד שגוי שם פירושו מוות לאדם או לבהמה. רק אתמול ראיתי אחד מסוסוני הערבה נודד לתוכה. הוא לא יצא ממנה לעולם. ראיתי את ראשו זמן רב, מושט מתוך בור הביצה, אבל לבסוף היא בלעה אותו. אפילו בעונות יבשות מסוכן לחצות אותה, אבל אחרי גשמי הסתיו האלה זה מקום נורא. ובכל זאת אני יכול למצוא את דרכי עד לבה ממש ולחזור בחיים. חי נפשי, הנה עוד אחד מהסוסונים האומללים האלה!"
משהו חום התגלגל והיטלטל בין הסמרים הירוקים. אחר כך נורה כלפי מעלה צוואר ארוך, מתייסר ומתפתל, וזעקה נוראה הדהדה על פני הערבה. היא הקפיאה אותי מאימה, אבל עצביו של בן לוויתי נראו חזקים משלי.
"הוא איננו!" אמר. "הביצה תפסה אותו. שניים ביומיים, ואולי הרבה יותר, כי הם מתרגלים ללכת לשם במזג אוויר יבש, ואף פעם לא יודעים את ההבדל עד שהביצה לופתת אותם. זה מקום רע, ביצת גרימפן הגדולה."
"ואתה אומר שאתה יכול לחדור לתוכה?"
"כן, יש שביל או שניים שאדם זריז מאוד יכול ללכת בהם. אני גיליתי אותם."
"אבל מדוע תרצה להיכנס למקום נורא כל כך?"
"ובכן, אתה רואה את הגבעות שמעבר? הן בעצם איים, מנותקים מכל הצדדים בביצה שאין לחצותה, שזחלה סביבם במשך השנים. שם נמצאים הצמחים הנדירים והפרפרים, אם יש לך את התושייה להגיע אליהם."
"אנסה את מזלי יום אחד."
הוא הביט בי בפנים מופתעות. "למען השם, הוצא רעיון כזה מראשך," אמר. "דמך יהיה על ראשי. אני מבטיח לך שלא יהיה לך אפילו הסיכוי הקטן ביותר לחזור בחיים. רק בזכות זכירת סימני דרך מסובכים מסוימים אני מסוגל לעשות זאת."
"הלו!" קראתי. "מה זה?"
אנקה ארוכה ונמוכה, עצובה מכדי לתאר, עברה על פני הערבה. היא מילאה את כל האוויר, ובכל זאת אי אפשר היה לומר מאין באה. מרחש עמום התנפחה לשאגה עמוקה, ואחר כך שקעה שוב לרחש מלנכולי ופועם. סטייפלטון הביט בי בהבעה מוזרה בפניו.
"מקום מוזר, הערבה!" אמר.
"אבל מה זה?"
"האיכרים אומרים שזה כלבם של בני בסקרוויל קורא לטרפו. שמעתי אותו פעם או פעמיים קודם, אבל אף פעם לא בקול רם כל כך."
הבטתי סביבי, וצינת פחד בלבי, על פני המישור העצום והגלי, המנומר בכתמים הירוקים של הסוף. שום דבר לא זז על פני המרחב העצום מלבד זוג עורבים, שקרקרו בקול רם מצוק שמאחורינו.
"אתה אדם משכיל. אינך מאמין בשטויות כאלה?" אמרתי. "מה לדעתך הסיבה לקול מוזר כל כך?"
"ביצות משמיעות לפעמים קולות מוזרים. זה הבוץ ששוקע, או המים שעולים, או משהו."
"לא, לא, זה היה קול חי."
"נו, אולי. שמעת פעם אנפית מהמהמת?"
"לא, מעולם לא."
"זאת ציפור נדירה מאוד, כמעט נכחדה באנגליה כיום, אבל הכול אפשרי בערבה. כן, לא הייתי מתפלא לגלות שמה ששמענו הוא קריאתה של האחרונה שבאנפיות."
"זה הדבר המשונה והמוזר ביותר ששמעתי בחיי."
"כן, זה מקום די מעורר אימה בסך הכול. הבט במדרון הגבעה שם. מה אתה מסיק מאלה?"
כל המדרון התלול היה מכוסה טבעות אבן אפורות ועגולות, עשרים לפחות.
"מה הן? מכלאות צאן?"
"לא, הן בתיהם של אבותינו הנכבדים. האדם הפרהיסטורי חי בצפיפות בערבה, וכיוון שאיש לא גר שם במיוחד מאז, אנחנו מוצאים את כל הסידורים הקטנים שלו בדיוק כפי שהשאיר אותם. אלה הבקתות שלו, בלי הגגות. אתה יכול אפילו לראות את האח שלו ואת משכבו, אם יש לך סקרנות להיכנס."
"אבל זאת עיר של ממש. מתי היא הייתה מיושבת?"
"האדם הנאוליתי. אין תאריך."
"מה הוא עשה?"
"הוא רעה את בקרו במדרונות האלה, ולמד לחפור בדיל כשחרב הארד התחילה לבוא במקום גרזן האבן. הבט בתעלה הגדולה בגבעה שממול. זה הסימן שלו. כן, תמצא כמה נקודות מוזרות מאוד בערבה, ד"ר ווטסון. הו, סלח לי לרגע! זה בוודאי קיקלופידס."
זבוב קטן או עש ריפרף על פני השביל שלנו, ובתוך רגע רץ סטייפלטון במרץ ובמהירות יוצאי דופן במרדף אחריו. למורת רוחי עף היצור ישר לעבר הביצה הגדולה, ומכרי לא עצר אפילו לרגע, אלא קיפץ מגבשושית לגבשושית אחריו, והרשת הירוקה שלו מתנופפת באוויר. בגדיו האפורים והתקדמותו הקופצנית, הזיגזגית והלא סדירה עשו אותו דומה במידה מה לעש ענק בעצמו. עמדתי והתבוננתי במרדף שלו בתערובת של התפעלות מזריזותו יוצאת הדופן ושל פחד שמא יאבד את אחיזתו בביצה הבוגדנית, כששמעתי קול צעדים, וכשהסתובבתי מצאתי אישה קרוב אליי על השביל. היא באה מן הכיוון שבו נוצת העשן סימנה את מיקומו של בית מריפיט, אבל השקע בערבה הסתיר אותה עד שהייתה קרובה מאוד.
לא יכולתי לפקפק בכך שזו מיס סטייפלטון שסיפרו לי עליה, שהרי גבירות מכל סוג שהוא ודאי מעטות בערבה, ונזכרתי ששמעתי מישהו מתאר אותה כיפהפייה. האישה שהתקרבה אליי הייתה בהחלט כזאת, ומטיפוס נדיר ביותר. לא יכול היה להיות ניגוד גדול יותר בין אח לאחות, כי סטייפלטון היה בגוונים ניטרליים, בהיר שיער ואפור עיניים, ואילו היא הייתה כהה יותר מכל ברונטית שראיתי באנגליה, דקה, אלגנטית וגבוהה. היו לה פנים גאות ומסותתות בעדינות, סדירות כל כך שהיו עשויות להיראות חסרות הבעה, אילולא הפה הרגיש והעיניים הכהות, היפות והלהוטות. עם גזרתה המושלמת ושמלתה האלגנטית, היא הייתה באמת מראה מוזר על שביל בודד בערבה. עיניה היו על אחיה כשהסתובבתי, ואז החישה את צעדיה לעברי. הרמתי את כובעי ועמדתי להעיר איזו הערה מסבירה, כשדבריה שלה הפנו את כל מחשבותיי לאפיק חדש.
"חזור!" אמרה. "חזור ישר ללונדון, מיד."
יכולתי רק לבהות בה בהפתעה טיפשית. עיניה בערו אליי, והיא רקעה ברגלה באדמה בקוצר רוח.
"מדוע שאחזור?" שאלתי.
"אינני יכולה להסביר." היא דיברה בקול נמוך ולהוט, עם שפתות מוזרה בהגייתה. "אבל למען השם, עשה מה שאני מבקשת ממך. חזור, ולעולם אל תדרוך שוב על הערבה."
"אבל רק עכשיו הגעתי."
"בנאדם, בנאדם!" קראה. "אינך יכול להבין מתי אזהרה היא לטובתך? חזור ללונדון! צא הלילה! הסתלק מן המקום הזה בכל מחיר! שקט, אחי בא! אף מילה ממה שאמרתי. האם תואיל להביא לי את הסחלב ההוא שבין השבטבטים שם? יש לנו שפע של סחלבים בערבה, אף שכמובן איחרת למדי כדי לראות את יפי המקום."
סטייפלטון זנח את המרדף וחזר אלינו, נושם בכבדות וסמוק ממאמציו.
"הלו, בריל!" אמר, ונדמה היה לי שטון ברכתו לא היה לבבי לגמרי.
"נו, ג'ק, חם לך מאוד."
"כן, רדפתי אחרי קיקלופידס. הוא נדיר מאוד, ונמצא רק לעתים רחוקות בסוף הסתיו. איזה חבל שהחמצתי אותו!" הוא דיבר באדישות, אבל עיניו הקטנות והבהירות נדדו בלי הרף מן העלמה אליי.
"הצגתם את עצמכם זה לזה, אני רואה."
"כן. אמרתי לסר הנרי שהוא איחר למדי כדי לראות את היופי האמיתי של הערבה."
"מה, ומי לדעתך זה?"
"אני משערת שזה ודאי סר הנרי בסקרוויל."
"לא, לא," אמרתי. "רק פשוט־עם צנוע, אבל ידידו. שמי ד"ר ווטסון."
סומק של רוגז חלף על פניה המביעות. "דיברנו זה על זה ולא זה עם זה," אמרה.
"נו, לא היה לכם הרבה זמן לדבר," העיר אחיה, באותן עיניים שואלות.
"דיברתי כאילו ד"ר ווטסון הוא תושב, ולא סתם מבקר," אמרה. "זה לא יכול לשנות לו הרבה אם מוקדם או מאוחר לסחלבים. אבל תבוא, לא כן, לראות את בית מריפיט?"
הליכה קצרה הביאה אותנו אליו, בית ערבה שומם, שהיה פעם חווה של רועה בקר בימי השגשוג הישנים, אבל עכשיו שופץ והפך למגורים מודרניים. מטע עצי פרי הקיף אותו, אבל העצים, כרגיל בערבה, היו ננסיים ונקמלים, והרושם של המקום כולו היה עלוב ומלנכולי. משרת זקן, מוזר, כמוש, במעיל חלוד, הכניס אותנו, ונראה מתאים לבית. אבל בפנים היו חדרים גדולים, מרוהטים באלגנטיות שבה נדמה היה לי שאני מזהה את טעמה של הגברת. כשהבטתי מחלונותיהם בערבה האינסופית המנומרת בגרניט, המתגלגלת בלי הפסקה עד האופק הרחוק ביותר, לא יכולתי שלא להתפלא מה יכול היה להביא את האיש המשכיל הזה ואת האישה היפה הזאת לגור במקום כזה.
"מקום מוזר לבחור בו, לא כן?" אמר, כאילו בתשובה למחשבתי. "ובכל זאת אנחנו מצליחים להיות מאושרים למדי, לא כן, בריל?"
"מאושרים לגמרי," אמרה, אבל לא היה צלצול של שכנוע בדבריה.
"היה לי בית ספר," אמר סטייפלטון. "זה היה בצפון. העבודה הייתה לאדם בעל מזג כמו שלי מכנית וחסרת עניין, אבל הזכות לחיות עם צעירים, לעזור לעצב את המוחות הצעירים האלה ולהטביע בהם את אופיו ואת האידיאלים שלו, הייתה יקרה לי מאוד. אבל הגורל היה נגדנו. מגפה קשה פרצה בבית הספר ושלושה מן הנערים מתו. הוא לא התאושש מן המכה הזאת, וחלק גדול מהוני נבלע בלי תקנה. ובכל זאת, אילולא אובדן החברה המקסימה של הנערים, הייתי יכול לשמוח באסוני, כי עם נטייתי החזקה לבוטניקה ולזואולוגיה, אני מוצא כאן שדה עבודה בלתי מוגבל, ואחותי מסורה לטבע כמוני. כל זה, ד"ר ווטסון, נגרם בגלל ההבעה שלך כשסקרת את הערבה מחלוננו."
"בהחלט עלה בדעתי שאולי זה קצת משעמם, פחות בשבילך, אולי, מאשר בשביל אחותך."
"לא, לא, אני אף פעם לא משתעממת," אמרה מהר.
"יש לנו ספרים, יש לנו את המחקרים שלנו, ויש לנו שכנים מעניינים. ד"ר מורטימר הוא אדם מלומד ביותר בתחומו. גם סר צ'ארלס המסכן היה חבר מצוין. הכרנו אותו היטב ומתגעגעים אליו יותר משאני יכול לומר. אתה חושב שאתערב שלא במקומי אם אבוא היום אחר הצהריים ואכיר את סר הנרי?"
"אני בטוח שהוא ישמח מאוד."
"אם כן, אולי תזכיר שאני מתכוון לעשות זאת. אולי נוכל בדרכנו הצנועה לעשות משהו כדי להקל עליו עד שיתרגל לסביבתו החדשה. תעלה למעלה, ד"ר ווטסון, לבחון את אוסף הפרפראים שלי? אני חושב שזה האוסף השלם ביותר בדרום מערב אנגליה. עד שתעבור עליו, ארוחת הצהריים כמעט תהיה מוכנה."
אבל אני הייתי להוט לחזור אל מי שהופקד בידיי. המלנכוליה של הערבה, מותו של הסוסון האומלל, הקול המוזר שנקשר באגדה הקודרת של הבסקרווילים, כל הדברים האלה צבעו את מחשבותיי בעצב. ואחר כך, על כל הרשמים המעורפלים פחות או יותר האלה, באה האזהרה המוגדרת והברורה של מיס סטייפלטון, שנמסרה ברצינות עזה כל כך, שלא יכולתי לפקפק בכך שסיבה רצינית ועמוקה כלשהי עומדת מאחוריה. עמדתי בפני כל הלחץ להישאר לארוחת הצהריים, ויצאתי מיד לדרכי חזרה, בשביל המכוסה דשא שבו באנו.
אבל נראה שהיה ודאי קיצור דרך כלשהו למי שהכיר אותו, כי עוד לפני שהגעתי לדרך, נדהמתי לראות את מיס סטייפלטון יושבת על סלע בצד השביל. פניה היו סמוקות להפליא ממאמציה, והיא החזיקה את ידה על צדה.
"רצתי כל הדרך כדי לחתוך לך את הדרך, ד"ר ווטסון," אמרה. "לא היה לי אפילו זמן לחבוש את כובעי. אסור לי להתעכב, אחרת אחי עלול להרגיש בהיעדרי. רציתי לומר לך כמה אני מצטערת על הטעות הטיפשית שעשיתי כשחשבתי שאתה סר הנרי. בבקשה שכח את המילים שאמרתי, שאין להן שום קשר אליך."
"אבל אינני יכול לשכוח אותן, מיס סטייפלטון," אמרתי. "אני ידידו של סר הנרי, ושלומו נוגע לי מאוד. אמרי לי למה היית להוטה כל כך שסר הנרי יחזור ללונדון."
"שיגיון של אישה, ד"ר ווטסון. כשתכיר אותי טוב יותר, תבין שאינני יכולה תמיד לתת סיבות למה שאני אומרת או עושה."
"לא, לא. אני זוכר את הרטט בקולך. אני זוכר את המבט בעינייך. בבקשה, בבקשה, היי גלויה איתי, מיס סטייפלטון, כי מאז שאני כאן אני מודע לצללים סביבי. החיים נעשו כמו ביצת גרימפן הגדולה ההיא, עם כתמים ירוקים קטנים בכל מקום שאפשר לשקוע בהם, ובלי מורה דרך שיצביע על השביל. אמרי לי אם כן למה התכוונת, ואני מבטיח למסור את אזהרתך לסר הנרי."
הבעה של היסוס חלפה לרגע על פניה, אבל עיניה התקשו שוב כשענתה לי.
"אתה מגזים בעניין, ד"ר ווטסון," אמרה. "אחי ואני הזדעזענו מאוד ממותו של סר צ'ארלס. הכרנו אותו מקרוב מאוד, כי מסלול הטיול האהוב עליו היה על פני הערבה אל ביתנו. הקללה שריחפה מעל המשפחה עשתה עליו רושם עמוק, וכשבאה הטרגדיה הזאת, הרגשתי באופן טבעי שוודאי יש בסיס כלשהו לפחדים שהביע. לכן הייתי מוטרדת כשעוד בן משפחה בא לגור כאן, והרגשתי שצריך להזהיר אותו מפני הסכנה שהוא עלול להיתקל בה. זה כל מה שהתכוונתי למסור."
"אבל מהי הסכנה?"
"אתה מכיר את הסיפור על הכלב?"
"אינני מאמין בשטויות כאלה."
"אבל אני מאמינה. אם יש לך השפעה כלשהי על סר הנרי, קח אותו הרחק ממקום שתמיד היה קטלני למשפחתו. העולם רחב. מדוע שירצה לגור במקום הסכנה?"
"משום שזה מקום הסכנה. זה טבעו של סר הנרי. אני חושש שאם לא תוכלי לתת לי מידע מוגדר יותר מזה, אי אפשר יהיה לגרום לו לזוז."
"אינני יכולה לומר שום דבר מוגדר, כי אינני יודעת שום דבר מוגדר."
"הייתי שואל אותך עוד שאלה אחת, מיס סטייפלטון. אם לא התכוונת ליותר מזה כשדיברת איתי לראשונה, מדוע לא רצית שאחיך ישמע את מה שאמרת? אין בזה שום דבר שהוא, או כל אחד אחר, יכול להתנגד לו."
"אחי להוט מאוד שהאחוזה תהיה מיושבת, כי הוא חושב שזה לטובת האנשים העניים בערבה. הוא היה כועס מאוד אילו ידע שאמרתי משהו שעשוי לגרום לסר הנרי להסתלק. אבל עשיתי עכשיו את חובתי ולא אומר יותר. אני חייבת לחזור, אחרת הוא ירגיש בהיעדרי ויחשוד שראיתי אותך. שלום!" היא הסתובבה ונעלמה בתוך דקות ספורות בין הסלעים המפוזרים, ואני, ונפשי מלאה פחדים מעורפלים, המשכתי בדרכי לאחוזת בסקרוויל.