הזר בא בתחילת פברואר, ביום חורפי אחד, דרך רוח חותכת ושלג סוחף, השלג האחרון של השנה, על פני הרמה, ברגל מתחנת הרכבת של ברמבלהרסט, ונושא מזוודה קטנה ושחורה בידו העטויה בכפפה עבה. הוא היה עטוף מכף רגל ועד ראש, ושולי כובע הלבד הרך שלו הסתירו כל סנטימטר מפניו מלבד קצה אפו המבריק; השלג נערם על כתפיו ועל חזו, והוסיף ציצה לבנה למשא שנשא. הוא מעד לתוך הפונדק "הכרכרה והסוסים" יותר מת מחי, והשליך את מזוודתו. "אש," קרא, "בשם החסד האנושי! חדר ואש!" הוא רקע ברגליו וניער מעליו את השלג במזנון, והלך אחרי גברת הול לטרקלין האורחים שלה כדי לסגור עסקה. ובהקדמה הזאת, בה ובזוג מטבעות זהב שהושלכו על השולחן, השתכן בפונדק.
גברת הול הדליקה את האש והשאירה אותו שם בזמן שהלכה להכין לו ארוחה במו ידיה. אורח שנעצר באייפינג בחורף היה מזל שלא נשמע כמותו, ומה גם אורח שאינו "מתמקח", והיא הייתה נחושה להראות שהיא ראויה למזלה הטוב. ברגע שהבייקון היה בדרך הנכונה, ומילי, המשרתת הרפה שלה, הוזרזה קצת בכמה ביטויי בוז שנבחרו בזריזות, נשאה את המפה, הצלחות והכוסות לטרקלין והתחילה לערוך אותם בהדר רב ביותר. אף שהאש בערה בעוז, הופתעה לראות שאורחה עדיין לובש את כובעו ואת מעילו, עומד וגבו אליה ובוהה מן החלון בשלג היורד בחצר. ידיו העטויות כפפות היו שלובות מאחוריו, והוא נראה שקוע במחשבות. היא הבחינה שהשלג הנמס שעוד פיזר את כתפיו מטפטף על השטיח שלה. "אוכל לקחת את כובעך ואת מעילך, אדוני?" אמרה, "ולייבש אותם היטב במטבח?"
"לא," אמר בלי להסתובב.
היא לא הייתה בטוחה ששמעה אותו, ועמדה לחזור על שאלתה.
הוא סובב את ראשו והביט בה מעבר לכתפו. "אני מעדיף להשאיר אותם עליי," אמר בהדגשה, והיא הבחינה שהוא מרכיב משקפיים כחולים גדולים עם מגיני צד, ושיש לו פאות לחיים עבותות מעל צווארון מעילו שהסתירו לגמרי את לחייו ואת פניו.
"טוב מאוד, אדוני," אמרה. "כרצונך. עוד מעט החדר יתחמם."
הוא לא ענה, והפנה ממנה את פניו שוב, וגברת הול, כשהרגישה שניסיונות השיחה שלה אינם בעיתם, ערכה את שאר כלי השולחן בקצב מהיר וחטוף ומיהרה החוצה מן החדר. כשחזרה הוא עדיין עמד שם, כמו איש מאבן, גבו כפוף, צווארונו מורם, שולי כובעו המטפטפים מורדים, מסתירים את פניו ואת אוזניו לגמרי. היא הניחה את הביצים והבייקון בהדגשה ניכרת, וקראה אליו יותר משאמרה, "ארוחת הצהריים מוגשת, אדוני."
"תודה," אמר באותו זמן, ולא זז עד שסגרה את הדלת. אז הסתובב בתנופה וניגש אל השולחן בזריזות להוטה מסוימת.
כשעברה מאחורי המזנון אל המטבח שמעה קול חוזר במרווחים קבועים. צ'ירק, צ'ירק, צ'ירק, הוא הלך, קולה של כפית המוקצפת במהירות סביב קערה. "הבחורה הזאת!" אמרה. "הנה! שכחתי לגמרי. זה בגלל שהיא כל כך איטית!" ובזמן שהיא עצמה סיימה לערבב את החרדל, נתנה למילי כמה דקירות מילוליות על איטיותה המופרזת. היא בישלה את הבשר והביצים, ערכה את השולחן, ועשתה הכול, בעוד מילי (עזרה, באמת!) הצליחה רק לעכב את החרדל. והוא אורח חדש ורוצה להישאר! אז מילאה את צנצנת החרדל, וכשהניחה אותה בהדר מסוים על מגש תה זהוב ושחור, נשאה אותה לטרקלין.
היא דפקה ונכנסה מיד. בזמן שעשתה זאת זז אורחה מהר, כך שקלטה רק הצצה בחפץ לבן הנעלם מאחורי השולחן. נראה שהרים משהו מן הרצפה. היא הנחיתה את צנצנת החרדל על השולחן, ואז הבחינה שהמעיל העליון והכובע הוסרו והונחו על כיסא לפני האש, וזוג מגפיים רטובים איימו להחליד את מגן הפלדה שלה לפני האח. היא ניגשה אל הדברים האלה בנחישות. "אני מניחה שאוכל לקחת אותם לייבוש עכשיו," אמרה בקול שלא סבל סירוב.
"תשאירי את הכובע," אמר אורחה, בקול עמום, וכשהסתובבה ראתה שהרים את ראשו ויושב ומביט בה.
לרגע עמדה פעורת פה, מופתעת מכדי לדבר.
הוא החזיק בד לבן, מפית שהביא איתו, מעל החלק התחתון של פניו, כך שפיו ולסתותיו הוסתרו לגמרי, וזו הייתה סיבת קולו העמום. אבל לא זה הבהיל את גברת הול. אלא העובדה שכל מצחו מעל משקפיו הכחולים היה מכוסה בתחבושת לבנה, ושאחרת כיסתה את אוזניו, ולא השאירה שום פיסה מפניו חשופה מלבד אפו הוורוד והמחודד. הוא היה בהיר, ורוד ומבריק בדיוק כמו בהתחלה. הוא לבש מקטורן קטיפה חום כהה עם צווארון גבוה ושחור, מרופד פשתן, מורם סביב צווארו. השער השחור והעבה, שחמק ככל שיכול מתחת לתחבושות המוצלבות וביניהן, בלט בזנבות ובקרניים משונים, ונתן לו את המראה המוזר ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הראש העטוף והחבוש הזה היה שונה כל כך ממה שציפתה לו, שלרגע קפאה.
הוא לא הסיר את המפית, אלא המשיך להחזיק אותה, כפי שראתה עכשיו, ביד עטויה בכפפה חומה, ולהתבונן בה במשקפיו הכחולים הבלתי חדירים. "תשאירי את הכובע," אמר, מדבר בבירור רב דרך הבד הלבן.
עצביה התחילו להתאושש מן ההלם שספגו. היא הניחה את הכובע שוב על הכיסא ליד האש. "לא ידעתי, אדוני," התחילה, "ש..." ועצרה נבוכה.
"תודה," אמר ביובש, מציץ ממנה אל הדלת ואז שוב אליה.
"אייבש אותם יפה, אדוני, מיד," אמרה, ונשאה את בגדיו החוצה מן החדר. היא הציצה שוב בראשו העטוף לבן ובמשקפי המגן הכחולים שלו כשיצאה מן הדלת; אבל המפית שלו עוד הייתה לפני פניו. היא רעדה מעט כשסגרה את הדלת מאחוריה, ופניה הביעו בבירור את הפתעתה ואת מבוכתה. "מעולם לא," לחשה. "הנה!" היא הלכה בשקט רב למטבח, והייתה עסוקה מדי במחשבותיה מכדי לשאול את מילי במה היא מתעסקת עכשיו, כשהגיעה לשם.
האורח ישב והקשיב לצעדיה המתרחקים. הוא הציץ בחקרנות בחלון לפני שהסיר את המפית שלו, וחזר לארוחתו. הוא לקח לגימה, הציץ בחשדנות בחלון, לקח עוד ביס, ואז קם, ובמפית בידו, חצה את החדר והוריד את התריס עד לראש המוסלין הלבן שהסתיר את השמשות התחתונות. זה השאיר את החדר בדמדומים. כשסיים, חזר באוויר נינוח יותר אל השולחן ואל ארוחתו.
"המסכן עבר תאונה או נית'וח או משהו," אמרה גברת הול. "איזו בהלה נתנו לי התחבושות האלה, באמת!"
היא הוסיפה עוד פחם, פתחה את מתלה הכביסה, ופרשה עליו את מעילו של הנוסע. "והמשקפיים האלה! הרי הוא נראה יותר כמו קסדת צלילה מאשר בן אדם!" היא תלתה את הצעיף שלו על פינת המתלה. "ומחזיק את המטפחת הזאת על הפה כל הזמן. מדבר דרכה!... אולי גם הפה שלו נפגע: אולי."
היא הסתובבה, כמי שנזכרת פתאום. "אלוהים ישמור!" אמרה, ופנתה לעניין אחר לגמרי; "עוד לא גמרת עם תפוחי האדמה, מילי?"
כשגברת הול הלכה לפנות את ארוחת הצהריים של הזר, הרעיון שלה שפיו ודאי נחתך או הושחת גם הוא בתאונה שהניחה שעבר אושר, כי הוא עישן מקטרת, וכל הזמן שהייתה בחדר מעולם לא שחרר את צעיף המשי שכרך סביב החלק התחתון של פניו כדי להצמיד את הפומית לשפתיו. ובכל זאת זו לא הייתה שכחה, כי היא ראתה שהוא מציץ בה כשהיא דועכת. הוא ישב בפינה וגבו אל תריס החלון ודיבר עכשיו, אחרי שאכל ושתה והתחמם היטב, בקיצור פחות תוקפני מקודם. השתקפות האש העניקה למשקפיו הגדולים מעין חיות אדומה שחסרה להם עד אז.
"יש לי קצת מטען," אמר, "בתחנת ברמבלהרסט," והוא שאל אותה איך יוכל לקבל אותו. הוא הרכין את ראשו החבוש בנימוס רב לאות תודה על הסברה. "מחר?" אמר. "אין משלוח מהיר יותר?" ונראה מאוכזב למדי כשענתה, "לא." האם היא בטוחה לגמרי? אין איש עם עגלה קלה שייסע לשם?
גברת הול, לא בלי רצון, ענתה על שאלותיו ופיתחה שיחה. "זו דרך תלולה על פני הרמה, אדוני," אמרה בתשובה לשאלה על העגלה; ואז, כשחטפה פתח, אמרה, "שם התהפכה כרכרה, לפני שנה ויותר. ג'נטלמן נהרג, וגם העגלון שלו. תאונות, אדוני, קורות ברגע, לא?"
אבל האורח לא נמשך בקלות כזאת. "הן קורות," אמר דרך הצעיף שלו, מתבונן בה בשקט דרך משקפיו הבלתי חדירים.
"אבל לוקח להן מספיק זמן להחלים, לא?... היה בן של אחותי, טום, רק חתך את הזרוע עם חרמש, נפל עליה בשדה השחת, ואלוהים! הוא היה שלושה חודשים חבוש, אדוני. בקושי תאמין. זה ממש נתן לי פחד מחרמש, אדוני."
"אני יכול להבין את זה בהחלט," אמר האורח.
"הוא פחד, פעם אחת, שיצטרכו לעשות לו נית'וח: כל כך רע היה לו, אדוני."
האורח צחק בפתאומיות, נביחה של צחוק שנראה כאילו נשך אותה והרג אותה בפיו. "באמת?" אמר.
"באמת, אדוני. וזה לא היה עניין לצחוק בשביל מי שהיה צריך לטפל בו, כמו שאני טיפלתי: כי אחותי הייתה עסוקה כל כך עם הקטנים שלה. היו תחבושות לחבוש, אדוני, ותחבושות להתיר. כך שאם יורשה לי להעז ולומר, אדוני..."
"תביאי לי גפרורים?" אמר האורח, בפתאומיות רבה. "המקטרת שלי כבתה."
גברת הול נעצרה בבת אחת. זה בהחלט היה גס מצידו, אחרי שסיפרה לו את כל מה שעשתה. היא התנשפה לעברו רגע, ונזכרה בשני מטבעות הזהב. היא הלכה להביא את הגפרורים.
"תודה," אמר בקצרה, כשהניחה אותם, והפנה אליה את כתפו ובהה שוב מן החלון. זה היה מייאש לגמרי. ניכר שהוא רגיש בנושא של ניתוחים ותחבושות. היא לא "העזה ואמרה", עם זאת, בסופו של דבר. אבל דרכו המשפילה הרגיזה אותה, ולמילי היה חם באותו אחר צהריים.
האורח נשאר בטרקלין עד ארבע, בלי לתת שמץ של תירוץ להפרעה. רוב הזמן היה שקט למדי במשך הזמן הזה; נראה שישב בחושך ההולך וגובר ועישן לאור האש: אולי נמנם.
פעם או פעמיים יכול היה מקשיב סקרן לשמוע אותו ליד הפחמים, ובמשך חמש דקות נשמע הולך בחדר. הוא נראה מדבר אל עצמו. אחר כך חרקה הכורסה כשהתיישב שוב.