בארבע, כשהיה חשוך למדי וגברת הול אספה אומץ להיכנס ולשאול את אורחה אם ישתה תה, נכנס למזנון טדי הנפרי, מתקן השעונים. "שמיים! גברת הול," אמר, "זה מזג אוויר נורא בשביל מגפיים דקים!" השלג בחוץ ירד מהר יותר.
גברת הול הסכימה, ואז הבחינה שהתיק שלו איתו. "עכשיו כשאתה כאן, מר טדי," אמרה, "הייתי שמחה אם תעיף מבט על השעון הישן בטרקלין. הוא הולך, והוא מצלצל טוב ובריא; אבל מחוג השעות לא עושה כלום חוץ מלהצביע על שש."
וכשהובילה את הדרך, ניגשה לדלת הטרקלין ודפקה ונכנסה.
אורחה, ראתה כשפתחה את הדלת, ישב בכורסה לפני האש, מנמנם כך נראה, וראשו החבוש שמוט על צד אחד. האור היחיד בחדר היה הזוהר האדום מן האש: שהאיר את עיניו כמו אותות רכבת עוינים, אבל השאיר את פניו המושפלות בחושך: והשרידים הדלים של היום שנכנסו דרך הדלת הפתוחה. הכול היה אדמדם, מוצל ולא ברור בעיניה, ועוד יותר מאחר שזה עתה הדליקה את מנורת המזנון, ועיניה היו מסונוורות. אבל לשנייה נראה לה שלאיש שבו הביטה יש פה עצום פעור לרווחה: פה עצום ובלתי יאומן שבלע את כל החלק התחתון של פניו. זו הייתה תחושה של רגע: הראש הקשור בלבן, עיני המשקפיים המפלצתיות, והפיהוק הענקי הזה מתחתיהן. אז זז, הזדקף בבת אחת בכיסאו, הרים את ידו. היא פתחה את הדלת לרווחה, כך שהחדר היה בהיר יותר, וראתה אותו בבירור רב יותר, עם הצעיף מורם אל פניו בדיוק כמו שראתה אותו מחזיק את המפית קודם. הצללים, דמיינה, רימו אותה.
"אכפת לך, אדוני, שהאיש הזה יבוא להסתכל על השעון, אדוני?" אמרה, כשהתאוששה מן ההלם הרגעי.
"להסתכל על השעון?" אמר, בוהה סביב בישנוניות, ומדבר מעל ידו, ואז, כשהתעורר יותר, "בוודאי."
גברת הול הלכה להביא מנורה, והוא קם והתמתח. אז בא האור, ומר טדי הנפרי, כשנכנס, עמד מול האדם החבוש הזה. הוא היה, כך הוא אומר, "המום".
"אחר צהריים טובים," אמר הזר, מתבונן בו: כמו שמר הנפרי אומר, בתחושה חיה של המשקפיים הכהים: "כמו לובסטר."
"אני מקווה," אמר מר הנפרי, "שזו לא הפרעה."
"בכלל לא," אמר הזר. "אף שאני מבין," אמר כשפנה אל גברת הול, "שהחדר הזה אמור להיות באמת שלי לשימושי הפרטי."
"חשבתי, אדוני," אמרה גברת הול, "שתעדיף שהשעון..."
"בוודאי," אמר הזר, "בוודאי: אבל, ככלל, אני אוהב להיות לבד ובלי הפרעה.
"אבל אני באמת שמח שיטפלו בשעון," אמר, כשראה היסוס מסוים בהתנהגותו של מר הנפרי. "שמח מאוד." מר הנפרי התכוון להתנצל ולהסתלק, אבל ההקדמה הזאת הרגיעה אותו. הזר הסתובב וגבו אל האח ושם את ידיו מאחורי גבו. "ועוד מעט," אמר, "כשתיקון השעון ייגמר, אני חושב שהייתי רוצה קצת תה. אבל לא לפני שתיקון השעון ייגמר."
גברת הול עמדה לצאת מן החדר: היא לא ניסתה לפתוח בשיחה הפעם, כי לא רצתה שישפילו אותה לפני מר הנפרי: כשאורחה שאל אותה אם עשתה סידורים בעניין הארגזים שלו בברמבלהרסט. היא אמרה לו שהזכירה את העניין לדוור, ושהמוביל יכול להביא אותם מחר. "את בטוחה שזה המוקדם ביותר?" אמר.
היא הייתה בטוחה, בקרירות בולטת.
"עליי להסביר," הוסיף, "מה שבאמת הייתי קר ועייף מדי לעשות קודם, שאני חוקר ניסויי."
"באמת, אדוני," אמרה גברת הול, מתרשמת מאוד.
"והמטען שלי מכיל מכשירים ומתקנים."
"דברים מועילים מאוד הם באמת, אדוני," אמרה גברת הול.
"ואני משתוקק באופן טבעי מאוד להמשיך במחקרים שלי."
"כמובן, אדוני."
"הסיבה שבאתי לאייפינג," המשיך, ביישוב דעת מסוים בהתנהגותו, "הייתה... רצון בבדידות. אינני רוצה שיפריעו לי בעבודתי. בנוסף לעבודתי, תאונה..."
"כך חשבתי," אמרה גברת הול לעצמה.
"...מחייבת התבודדות מסוימת. עיניי... לפעמים חלשות וכואבות כל כך שאני נאלץ להסתגר בחושך שעות רצופות. לנעול את עצמי. לפעמים: מדי פעם. לא כרגע, בוודאי. בזמנים כאלה ההפרעה הקלה ביותר, כניסתו של זר לחדר, היא מקור לרוגז מייסר בשבילי: טוב שהדברים האלה יובנו."
"בוודאי, אדוני," אמרה גברת הול. "ואם יורשה לי להעז ולשאול..."
"זה, אני חושב, הכול," אמר הזר, באותו אוויר שקט של סופיות שאין לעמוד בפניו שיכול היה ללבוש כרצונו. גברת הול שמרה את שאלתה ואת אהדתה להזדמנות טובה יותר.
אחרי שגברת הול יצאה מן החדר, נשאר עומד לפני האש, נועץ מבט, כך מתאר זאת מר הנפרי, בתיקון השעון. מר הנפרי לא רק הסיר את מחוגי השעון, ואת הלוח, אלא הוציא את המנגנון; והוא ניסה לעבוד בדרך איטית, שקטה וצנועה ככל האפשר. הוא עבד והמנורה קרובה אליו, והאהיל הירוק השליך אור מבריק על ידיו, ועל המסגרת והגלגלים, והשאיר את שאר החדר מוצל. כשהרים את עיניו, כתמים צבעוניים שחו בעיניו. מאחר שהיה מטבעו סקרן, הוציא את המנגנון: פעולה מיותרת לגמרי: ברעיון לעכב את יציאתו ואולי לפתוח בשיחה עם הזר. אבל הזר עמד שם, שותק ודומם לגמרי. דומם כל כך שזה עלה להנפרי על העצבים. הוא הרגיש לבד בחדר והרים את עיניו, ושם, אפור ועמום, היה הראש החבוש והעדשות הכחולות הענקיות בוהות בקביעות, עם ערפל של כתמים ירוקים נסחף לפניהן. זה היה מסמר שיער כל כך בשביל הנפרי שבמשך דקה המשיכו לבהות זה בזה בלי הבעה. אז השפיל הנפרי שוב את עיניו. מצב לא נוח מאוד! היה רוצה לומר משהו. האם להעיר שמזג האוויר קר מאוד לעונה הזאת?
הוא הרים את עיניו כאילו לכוון את יריית הפתיחה הזאת. "מזג האוויר..." התחיל.
"למה שלא תגמור ותלך?" אמרה הדמות הנוקשה, ניכר שבמצב של זעם כבוש בכאב. "כל מה שאתה צריך לעשות זה לקבע את מחוג השעות על הציר שלו. אתה פשוט מרמה..."
"בוודאי, אדוני: עוד דקה אחת. התעלמתי מ..." ומר הנפרי גמר והלך.
אבל הוא הלך מרוגז מאוד. "לעזאזל!" אמר מר הנפרי לעצמו, כשפסע בכבדות במורד הכפר דרך השלג הנמס; "אדם חייב לתקן שעון לפעמים, בוודאי."
ושוב, "אי אפשר להסתכל עליך?... מכוער!"
ועוד פעם, "כנראה שלא. אם המשטרה הייתה מחפשת אותך לא היית יכול להיות עטוף וחבוש יותר."
בפינת גליסון ראה את הול, שהתחתן לאחרונה עם המארחת של הזר ב"כרכרה והסוסים", ושנהג עכשיו את עגלת אייפינג, כשאנשים היו צריכים אותה מדי פעם, לצומת סידרברידג', בא לקראתו בדרכו חזרה משם. ניכר שהול "התעכב קצת" בסידרברידג', אם לשפוט לפי הנהיגה שלו. "מה שלומך, טדי?" אמר, כשעבר.
"יש לך אחד משונה בבית!" אמר טדי.
הול עצר בחברותיות רבה. "מה זה?" שאל.
"לקוח משונה למראה שמתאכסן ב'כרכרה והסוסים'," אמר טדי. "שמיים!"
והוא המשיך לתת להול תיאור חי של אורחו הגרוטסקי. "נראה קצת כמו תחפושת, לא? אני הייתי רוצה לראות את הפנים של אדם אם היה מתאכסן אצלי," אמר הנפרי. "אבל נשים הן כל כך בוטחות: כשזה נוגע לזרים. הוא לקח את החדרים שלך והוא אפילו לא נתן שם, הול."
"מה אתה אומר!" אמר הול, שהיה אדם איטי תפיסה.
"כן," אמר טדי. "לפי שבוע. מה שהוא לא יהיה, אי אפשר להיפטר ממנו לפני שעבר שבוע. ויש לו הרבה מטען שמגיע מחר, כך הוא אומר. נקווה שזה לא יהיו אבנים בארגזים, הול."
הוא סיפר להול איך דודתו בהייסטינגס רומתה על ידי זר עם מזוודות ריקות. בסך הכול הוא השאיר את הול חשדן במעורפל. "קדימה, זקנה," אמר הול לסוסה. "אני מניח שאני צריך לבדוק את העניין."
טדי פסע הלאה בדרכו ודעתו נינוחה במידה ניכרת.
אבל במקום "לבדוק את העניין", כשחזר הול נזפה בו אשתו קשות על משך הזמן שבילה בסידרברידג', ושאלותיו העדינות נענו בכעס ובדרך שאינה לעניין. אבל זרע החשד שזרע טדי נבט בדעתו של מר הול למרות הייאוש הזה. "אתן הנשים לא יודעות הכול," אמר מר הול, נחוש לברר יותר על אישיותו של אורחו בהזדמנות המוקדמת ביותר. ואחרי שהזר הלך לישון, מה שעשה בערך בתשע וחצי, נכנס מר הול בתוקפנות רבה לטרקלין והביט בחומרה רבה ברהיטים של אשתו, רק כדי להראות שהזר אינו האדון שם, ובחן מקרוב ובבוז מעט גיליון של חישובים מתמטיים שהזר השאיר. כשפרש ללילה הורה לגברת הול להביט מקרוב מאוד במטען של הזר כשיגיע למחרת.
"תתעסק בעניינים שלך, הול," אמרה גברת הול, "ואני אתעסק בשלי."
היא נטתה עוד יותר להתנפל על הול משום שהזר היה בלי ספק זר מוזר באופן בלתי רגיל, והיא לא הייתה בשום אופן בטוחה לגביו בדעתה שלה. באמצע הלילה התעוררה מחלום על ראשים לבנים ענקיים כמו לפתות, שנגררו אחריה, בקצות צווארים אינסופיים, ועם עיניים שחורות עצומות. אבל מאחר שהייתה אישה נבונה, השתלטה על אימותיה והתהפכה ונרדמה שוב.