כך היה שביום העשרים ותשעה לפברואר, בתחילת ההפשרה, נפל האדם המוזר הזה מן האינסוף לכפר אייפינג. למחרת הגיע מטענו דרך הבוץ השלגי: וזה היה מטען יוצא דופן ביותר. היו אמנם כמה מזוודות, כמו שאדם הגיוני עשוי להזדקק להן, אבל בנוסף היו ארגז ספרים: ספרים גדולים ושמנים, שחלקם היו רק בכתב יד שאין להבינו: ותריסר או יותר ארגזים, תיבות ומיכלים, המכילים חפצים ארוזים בקש, כך נראה להול, כשמשך בסקרנות סתמית בקש: בקבוקי זכוכית. הזר, עטוף בכובע, מעיל, כפפות וצעיף, יצא בקוצר רוח לקראת העגלה של פירנסייד, בזמן שהול החליף מילה או שתיים של רכילות כהכנה לעזרה בהכנסתם. החוצה יצא, בלי לשים לב לכלבו של פירנסייד, שרחרח ברוח של חובבן ברגליו של הול. "בואו עם הארגזים האלה," אמר. "חיכיתי מספיק זמן."
והוא ירד במדרגות לעבר זנב העגלה כאילו לשלוח יד בארגז הקטן יותר.
אבל ברגע שכלבו של פירנסייד ראה אותו, התחיל לסמר את שערו ולנהום בפראות, וכשמיהר במורד המדרגות הוא עשה קפיצה מהססת, ואז זינק ישר על ידו. "ווּפּ!" קרא הול, קופץ לאחור, כי לא היה גיבור עם כלבים, ופירנסייד יילל, "שכב!" וחטף את שוטו.
הם ראו ששיני הכלב החליקו מן היד, שמעו בעיטה, ראו את הכלב עושה קפיצה מן האגף ותופס ברגלו של הזר, ושמעו את קריעת מכנסיו. אז הגיע הקצה הדק של השוט של פירנסייד אל רכושו, והכלב, מייבב בבהלה, נסוג מתחת לגלגלי העגלה. כל העסק היה עניין של חצי דקה מהירה. איש לא דיבר, כולם צעקו. הזר הציץ במהירות בכפפתו הקרועה וברגלו, עשה כאילו הוא עומד להתכופף אל האחרונה, ואז הסתובב ומיהר במהירות במעלה המדרגות לתוך הפונדק. הם שמעו אותו עובר בבהלה את המעבר ועולה במדרגות חסרות השטיח לחדר השינה שלו.
"בהמה, אתה!" אמר פירנסייד, יורד מן העגלה ושוטו בידו, בעוד הכלב מתבונן בו דרך הגלגל. "בוא הנה," אמר פירנסייד, "מוטב לך."
הול עמד פעור פה. "הוא ננשך," אמר הול. "מוטב שאלך לטפל בו," והוא רץ בטפיפה אחרי הזר. הוא פגש את גברת הול במעבר. "הכלב של המוביל," אמר, "נשך אותו."
הוא עלה ישר למעלה, ומאחר שדלתו של הזר הייתה פתוחה קמעה, דחף אותה ונכנס בלי שום טקס, כי היה מטבעו בעל נטייה מזדהה.
התריס היה מורד והחדר עמום. הוא קלט הצצה בדבר משונה ביותר, מה שנראה כמו זרוע בלי יד מתנופפת לעברו, ופנים של שלושה כתמים ענקיים ולא מוגדרים על לבן, דומות מאוד לפניו של אמנון ותמר חיוור. אז הוכה בחוזקה בחזהו, הוטל לאחור, והדלת נטרקה בפניו וננעלה. זה היה מהיר כל כך שלא נתן לו זמן להתבונן. נפנוף של צורות שאין לפענחן, מכה, וזעזוע. שם עמד על הפרוזדור הקטן והחשוך, תוהה מה זה יכול להיות שראה.
כמה דקות אחר כך הצטרף שוב לקבוצה הקטנה שנוצרה מחוץ ל"כרכרה והסוסים". שם היה פירנסייד מספר על הכול שוב בפעם השנייה; שם הייתה גברת הול אומרת שלכלבו לא היה שום עניין לנשוך את אורחיה; שם היה הקסטר, החנווני הכללי מעבר לכביש, שואל; וסנדי וודג'רס מן הנפחייה, שופט; מלבד נשים וילדים, כולם אומרים שטויות: "לא הייתי נותן לו לנשוך אותי, אני יודע"; "לא בסדר להחזיק כלבים כאלה"; "בשביל מה הוא נשך אותו, בכלל?" וכן הלאה.
מר הול, בוהה בהם מן המדרגות ומקשיב, מצא שזה בלתי יאומן שראה משהו יוצא דופן כל כך קורה למעלה. מלבד זאת, אוצר המילים שלו היה מוגבל מדי לגמרי כדי לבטא את רשמיו.
"הוא לא רוצה שום עזרה, הוא אומר," אמר בתשובה לשאלת אשתו. "מוטב שנכניס את המטען שלו."
"הוא צריך לצרוב את זה מיד," אמר מר הקסטר; "במיוחד אם זה מודלק בכלל."
"אני הייתי יורה בו, זה מה שהייתי עושה," אמרה גברת אחת בקבוצה.
פתאום התחיל הכלב לנהום שוב.
"בואו," קרא קול כועס בפתח, ושם עמד הזר העטוף עם צווארונו מורם, ושולי כובעו מכופפים למטה. "ככל שתכניסו את הדברים האלה מוקדם יותר כך אהיה מרוצה יותר." עובר אורח אלמוני מצהיר שמכנסיו וכפפותיו הוחלפו.
"נפגעת, אדוני?" אמר פירנסייד. "אני מצטער מאוד שהכלב..."
"בכלל לא," אמר הזר. "לא שבר את העור. מהר עם הדברים האלה."
אז קילל לעצמו, כך טוען מר הול.
ברגע שהארגז הראשון, לפי הוראותיו, נישא לטרקלין, הטיל הזר את עצמו עליו בלהיטות יוצאת דופן, והתחיל לפרוק אותו, מפזר את הקש בהתעלמות גמורה מן השטיח של גברת הול. וממנו התחיל להוציא בקבוקים: בקבוקים קטנים ושמנים המכילים אבקות, בקבוקים קטנים ודקים המכילים נוזלים צבעוניים ולבנים, בקבוקים כחולים מחורצים עם תווית "רעל", בקבוקים בעלי גוף עגול וצוואר דק, בקבוקי זכוכית ירוקה גדולים, בקבוקי זכוכית לבנה גדולים, בקבוקים עם פקקי זכוכית ותוויות חלביות, בקבוקים עם פקקי שעם עדינים, בקבוקים עם מגופות, בקבוקים עם מכסי עץ, בקבוקי יין, בקבוקי שמן לסלט: והעמיד אותם בשורות על השידה, על מדף האח, על השולחן מתחת לחלון, מסביב לרצפה, על מדף הספרים: בכל מקום. בית המרקחת בברמבלהרסט לא יכול היה להתפאר אפילו בחצי מזה. זה היה מראה של ממש. ארגז אחר ארגז הניב בקבוקים, עד שכל השישה היו ריקים והשולחן גבוה בקש; הדברים היחידים שיצאו מן הארגזים האלה מלבד הבקבוקים היו כמה מבחנות ומאזניים ארוזים בקפידה.
ומיד כשהארגזים נפרקו, ניגש הזר לחלון והתחיל לעבוד, בלי לדאוג כלל לפסולת הקש, לאש שכבתה, לארגז הספרים שבחוץ, וגם לא למזוודות ולשאר המטען שעלו למעלה.
כשגברת הול הכניסה לו את ארוחת הערב, הוא כבר היה שקוע כל כך בעבודתו, מוזג טיפות קטנות מן הבקבוקים לתוך מבחנות, שלא שמע אותה עד שטאטאה את רוב הקש והניחה את המגש על השולחן, בהדגשה קלה אולי, כשראתה באיזה מצב הרצפה. אז סובב את ראשו למחצה ומיד הפנה אותו שוב. אבל היא ראתה שהסיר את משקפיו; הם היו לצדו על השולחן, ונראה לה שחורי עיניו חלולים באופן יוצא דופן. הוא הרכיב שוב את משקפיו, ואז הסתובב ופנה אליה. היא עמדה להתלונן על הקש שעל הרצפה כשהוא הקדים אותה.
"הייתי רוצה שלא תיכנסי בלי לדפוק," אמר בטון הרוגז החריג שנראה אופייני לו כל כך.
"דפקתי, אבל כנראה..."
"אולי דפקת. אבל במחקריי: במחקריי הדחופים והנחוצים באמת מאוד: ההפרעה הקלה ביותר, טלטול של דלת: עליי לבקש ממך..."
"בוודאי, אדוני. אתה יכול לסובב את המנעול אם אתה כזה, אתה יודע. בכל זמן."
"רעיון טוב מאוד," אמר הזר.
"הקש הזה, אדוני, אם יורשה לי להעז ולהעיר..."
"אל. אם הקש עושה צרות רשמי אותו בחשבון." והוא מלמל לעברה: מילים שהיו דומות באופן חשוד לקללות.
הוא היה משונה כל כך, עומד שם, תוקפני ונפיץ כל כך, בקבוק ביד אחת ומבחנה בשנייה, שגברת הול נבהלה למדי. אבל היא הייתה אישה נחושה. "במקרה כזה, הייתי רוצה לדעת, אדוני, מה אתה חושב ש..."
"שילינג: רשמי שילינג. בוודאי שילינג מספיק?"
"שיהיה," אמרה גברת הול, מרימה את המפה ומתחילה לפרוש אותה על השולחן. "אם אתה מרוצה, כמובן..."
הוא הסתובב והתיישב, וצווארון מעילו אליה.
כל אחר הצהריים עבד והדלת נעולה, וכפי שגברת הול מעידה, ברובו בשתיקה. אבל פעם אחת היה זעזוע וקול של בקבוקים מצלצלים יחד כאילו הכו בשולחן, ושבירה של בקבוק שהושלך בחוזקה, ואז צעידה מהירה לרוחב החדר. בפחד ש"משהו לא בסדר", ניגשה לדלת והקשיבה, בלי שרצתה לדפוק.
"אני לא יכול להמשיך," השתולל. "אני לא יכול להמשיך. שלוש מאות אלף, ארבע מאות אלף! ההמון העצום! מרומה! זה עלול לקחת לי את כל חיי!... סבלנות! סבלנות, באמת!... טיפש! טיפש!"
נשמע רעש של מסמרות מגפיים על הלבנים במזנון, וגברת הול נאלצה בחוסר רצון רב לעזוב את שארית החד שיח שלו. כשחזרה היה החדר שקט שוב, מלבד החריקה הקלושה של כיסאו והצלצול מדי פעם של בקבוק. הכול נגמר; הזר חזר לעבודה.
כשהכניסה את התה שלו ראתה זכוכית שבורה בפינת החדר מתחת למראה הקעורה, וכתם זהוב שנוגב ברשלנות. היא הסבה את תשומת ליבו לזה.
"רשמי את זה בחשבון," נבח אורחה. "למען השם אל תטרידי אותי. אם נעשה נזק, רשמי אותו בחשבון," והוא המשיך לסמן רשימה במחברת שלפניו.
"אגיד לך משהו," אמר פירנסייד, במסתוריות. זה היה מאוחר אחר הצהריים, והם היו בבית הבירה הקטן של אייפינג הנגר.
"נו?" אמר טדי הנפרי.
"הבחור הזה שאתה מדבר עליו, זה שהכלב שלי נשך. ובכן: הוא שחור. לפחות הרגליים שלו. ראיתי דרך הקרע במכנסיים שלו והקרע בכפפה שלו. היית מצפה שיראה משהו ורדרד, נכון? ובכן: לא היה. רק שחור. אני אומר לך, הוא שחור כמו הכובע שלי."
"שמיים!" אמר הנפרי. "זה מקרה משונה לגמרי. הרי האף שלו ורוד כמו צבע!"
"זה נכון," אמר פירנסייד. "אני יודע את זה. ואגיד לך מה אני חושב. האיש הזה מנומר, טדי. שחור כאן ולבן שם: בכתמים. והוא מתבייש בזה. הוא מעין בן תערובת, והצבע יצא בכתמים במקום להתערבב. שמעתי על דברים כאלה קודם. וזה הדבר הרגיל אצל סוסים, כמו שכל אחד יכול לראות."