עכשיו ראן הדאה מביא את הלילה
שמאנג העטלף משחרר בכנף;
העדרים נעולים ברפת ובצריף,
כי עד שחר אנחנו חופשיים לטרוף.
זו שעת הגאווה, זו שעת הכוח,
של טופר וניב וציפורן.
הו, שמעו את הקריאה! ציד טוב לכל
השומרים את חוק הג'ונגל הנאמן!
(שיר לילה בג'ונגל)
השעה הייתה שבע בערב, בערב חם מאוד בגבעות סיאוני, כשאבא זאב התעורר ממנוחת היום שלו, התגרד, פיהק, ומתח את כפותיו אחת אחרי השנייה כדי לגרש את תחושת השינה מקצותיהן. אמא זאבה שכבה ואפה האפור הגדול מונח על ארבעת הגורים שלה, שהתגלגלו וצייצו, והירח האיר אל פתח המערה שבה גרו כולם. "אוּגְרְה!" אמר אבא זאב. "הגיע הזמן לצאת שוב לציד." הוא עמד לזנק במורד הגבעה, כשצל קטן עם זנב עבות חצה את הסף ויילל: "מזל טוב ילווה אותך, הו ראש הזאבים. ומזל טוב ושיניים לבנות וחזקות ילוו את ילדיך האצילים, למען לא ישכחו לעולם את הרעבים שבעולם הזה."
זה היה התן, טבאקי, מלקק הקערות. הזאבים של הודו בזים לטבאקי, כי הוא מתרוצץ ממקום למקום, מחרחר ריב, מלשין, ואוכל סמרטוטים וחתיכות עור מערמות האשפה של הכפר. אבל הם גם פוחדים ממנו, כי טבאקי, יותר מכל אחד אחר בג'ונגל, עלול להשתגע, ואז הוא שוכח שאי פעם פחד ממישהו, ורץ ביער ונושך כל מה שבדרכו. אפילו הנמר בורח ומתחבא כשטבאקי הקטן משתגע, כי השיגעון הוא הדבר המביש ביותר שיכול לקרות ליצור פרא. אנחנו קוראים לזה כלבת, אבל הם קוראים לזה "דֶוָואנִי", השיגעון, ובורחים.
"היכנס אם כן, והבט," אמר אבא זאב בקרירות, "אבל אין כאן אוכל."
"לא בשביל זאב," אמר טבאקי, "אבל בשביל יצור שפל כמוני, עצם יבשה היא סעודה טובה. מי אנחנו, הגִידוּר־לוֹג [עם התנים], שנבחר ונדקדק?" הוא מיהר אל ירכתי המערה, ושם מצא עצם של אייל ועליה עוד קצת בשר, והתיישב לפצח את קצהָ בעליזות.
"תודה רבה על הסעודה הטובה," אמר, ולקק את שפתיו. "כמה יפים הילדים האצילים! כמה גדולות עיניהם! וכל כך צעירים! באמת, באמת, הייתי צריך לזכור שבני מלכים הם גברים כבר מראשיתם."
ובכן, טבאקי ידע כמו כל אחד אחר שאין דבר המביא מזל רע יותר מאשר להחמיא לילדים בפניהם. הוא נהנה לראות את אמא זאבה ואבא זאב נבוכים.
טבאקי ישב בשקט, שמח על הצרה שעשה, ואחר כך אמר ברשעות:
"שיר חאן, הגדול, העביר את שטחי הציד שלו. הוא יצוד בגבעות האלה במשך הירח הבא, כך אמר לי."
שיר חאן היה הנמר שגר ליד נהר הוואינגנגה, שלושים ושניים קילומטרים משם.
"אין לו זכות!" פתח אבא זאב בכעס. "לפי חוק הג'ונגל אין לו זכות להחליף את מקום מושבו בלי אזהרה כראוי. הוא יבריח כל ראש ציד בטווח של שישה עשר קילומטרים, ואני, אני צריך לצוד בשביל שניים בימים אלה."
"לא לחינם קראה לו אמו לונגרי [הצולע]," אמרה אמא זאבה בשקט. "הוא צולע ברגל אחת מיום שנולד. בגלל זה הוא טורף רק בקר. עכשיו כועסים עליו בני הכפרים של הוואינגנגה, והוא בא לכאן כדי להכעיס את בני הכפרים שלנו. הם יסרקו את הג'ונגל בחיפוש אחריו כשהוא כבר יהיה רחוק, ואנחנו וילדינו נצטרך לברוח כשיציתו את העשב. באמת, אנחנו אסירי תודה מאוד לשיר חאן!"
"האם אמסור לו את תודתכם?" שאל טבאקי.
"החוצה!" נבח אבא זאב. "החוצה, ולך לצוד עם אדונך. די רעה עשית ללילה אחד."
"אני הולך," אמר טבאקי בשקט. "אתם יכולים לשמוע את שיר חאן למטה בסבך. יכולתי לחסוך לעצמי את השליחות."
אבא זאב הקשיב, ולמטה, בעמק שירד אל נהר קטן, שמע את היללה היבשה, הכועסת, הנוהמת והמתנגנת של נמר שלא תפס דבר ולא אכפת לו שכל הג'ונגל יידע זאת.
"הטיפש!" אמר אבא זאב. "להתחיל עבודת לילה ברעש כזה! הוא חושב שהאיילים שלנו הם כמו הפרים השמנים שלו מהוואינגנגה?"
"שש. לא פר ולא אייל הוא צד הלילה," אמרה אמא זאבה. "הוא צד אדם."
היללה התחלפה במין גרגור מזמזם, שנדמה כאילו הוא בא מכל רוחות השמיים. זה היה הרעש שמבלבל חוטבי עצים ונוודים הישנים בשטח פתוח, ולפעמים גורם להם לברוח היישר אל פיו של הנמר.
"אדם!" אמר אבא זאב, וחשף את כל שיניו הלבנות. "פוּי! האם אין די חיפושיות וצפרדעים בבריכות, שהוא חייב לאכול אדם, ועוד בשטח שלנו!"
חוק הג'ונגל, שלעולם אינו מצווה דבר בלי סיבה, אוסר על כל חיה לאכול אדם, חוץ מכאשר היא טורפת כדי ללמד את ילדיה איך לטרוף, וגם אז עליה לצוד מחוץ לשטחי הציד של הלהקה או השבט שלה. הסיבה האמיתית לכך היא שטריפת אדם פירושה, במוקדם או במאוחר, הגעתם של אנשים לבנים על פילים, עם רובים, ומאות אנשים חומים עם גונגים, זיקוקים ולפידים. ואז כל מי שבג'ונגל סובל. הסיבה שהחיות נותנות זו לזו היא שהאדם הוא החלש וחסר ההגנה מכל היצורים החיים, ולא הוגן לגעת בו. הן גם אומרות, וזו אמת, שאוכלי אדם מקבלים גרדת ומאבדים את שיניהם.
הגרגור התחזק והסתיים ב"אאארה!" מלא הגרון של הסתערות הנמר.
ואז נשמעה יללה, יללה שאינה של נמר, משיר חאן. "הוא החטיא," אמרה אמא זאבה. "מה קרה?"
אבא זאב רץ כמה צעדים החוצה ושמע את שיר חאן ממלמל ורוטן בפראות בעודו מתגלגל בסבך.
"לטיפש לא היה די שכל, והוא קפץ על מדורה של חוטב עצים וכווה את כפותיו," אמר אבא זאב ברטינה. "טבאקי איתו."
"משהו עולה במעלה הגבעה," אמרה אמא זאבה, ואוזן אחת שלה רטטה. "היכון."
השיחים רשרשו מעט בסבך, ואבא זאב השתופף, ירכיו תחתיו, מוכן לזינוק. ואז, אילו הבטתם, הייתם רואים את הדבר המופלא ביותר בעולם: את הזאב עוצר באמצע הזינוק. הוא זינק לפני שראה על מה הוא קופץ, ואז ניסה לעצור את עצמו. התוצאה הייתה שהוא נורה ישר למעלה לגובה של יותר ממטר, ונחת כמעט במקום שממנו קפץ.
"אדם!" נבח. "גור של אדם. הביטי!"
ממש מולו, אוחז בענף נמוך, עמד תינוק חום ועירום שרק התחיל ללכת, יצור קטנטן, רך ומלא גומות, רך יותר מכל מה שבא אי פעם למערת זאבים בלילה. הוא הרים את עיניו אל פניו של אבא זאב, וצחק.
"זה גור של אדם?" אמרה אמא זאבה. "מעולם לא ראיתי כזה. הבא אותו הנה."
זאב שרגיל לשאת את גוריו שלו יכול, אם צריך, להחזיק ביצה בפיו בלי לשבור אותה. ואף שלסתותיו של אבא זאב נסגרו ממש על גבו של הילד, אף שן לא שרטה את עורו כשהניח אותו בין הגורים.
"כמה קטן! כמה עירום, וכמה אמיץ!" אמרה אמא זאבה ברכות. התינוק דחק את דרכו בין הגורים כדי להתקרב לפרווה החמה. "אהאי! הוא אוכל את ארוחתו יחד עם האחרים. אז זה גור של אדם. האם הייתה אי פעם זאבה שיכלה להתגאות בגור של אדם בין ילדיה?"
"שמעתי פה ושם על דבר כזה, אבל אף פעם לא בלהקה שלנו ואף פעם לא בימיי," אמר אבא זאב. "אין עליו שערה אחת, ויכולתי להרוג אותו בנגיעת כף רגל. אבל ראי, הוא מרים את עיניו ואינו מפחד."
אור הירח נחסם בפתח המערה, כי ראשו המרובע הגדול של שיר חאן וכתפיו נדחקו אל הפתח. טבאקי, מאחוריו, צייץ: "אדוני, אדוני, הוא נכנס לכאן!"
"שיר חאן עושה לנו כבוד גדול," אמר אבא זאב, אבל עיניו היו זועמות מאוד. "מה מבקש שיר חאן?"
"את הטרף שלי. גור של אדם עבר בדרך הזאת," אמר שיר חאן. "הוריו ברחו. תן לי אותו."
שיר חאן קפץ על מדורה של חוטב עצים, כפי שאמר אבא זאב, והשתולל מכאב כפותיו הכוויות. אבל אבא זאב ידע שפתח המערה צר מדי מכדי שנמר ייכנס בו. גם במקום שבו עמד, כתפיו וכפותיו הקדמיות של שיר חאן היו לחוצות מחוסר מקום, כמו שהיו כתפיו של אדם המנסה להילחם בתוך חבית.
"הזאבים הם עם חופשי," אמר אבא זאב. "הם מקבלים פקודות מראש הלהקה, ולא מאיזה טורף בקר מפוספס. גור האדם שלנו, ואם נבחר, נהרוג אותו בעצמנו."
"אתם בוחרים, ואתם לא בוחרים! מה הדיבור הזה על בחירה? בשם הפר שהרגתי, האם אעמוד ואחטט באפי במאורת הכלבים שלכם כדי לקבל את המגיע לי ביושר? זה אני, שיר חאן, שמדבר!"
שאגת הנמר מילאה את המערה רעם. אמא זאבה השתחררה מהגורים בניעור ונזנקה קדימה, ועיניה, כמו שני ירחים ירוקים בחשכה, מול עיניו הבוערות של שיר חאן.
"וזו אני, ראקשה [השֵׁדה], שעונה. גור האדם שלי, לונגרי, שלי ושלי בלבד! הוא לא ייהרג. הוא יחיה כדי לרוץ עם הלהקה ולצוד עם הלהקה, ובסוף, שים לב, צייד גורים קטנים ועירומים, אוכל צפרדעים, הורג דגים, הוא יצוד אותך! ועכשיו הסתלק מכאן, או, בשם הסמבר שהרגתי (אני לא אוכלת בקר מורעב), תחזור אל אמך, חיית ג'ונגל כוויה, צולע יותר משבאת לעולם! לך!"
אבא זאב הביט בתדהמה. הוא כמעט שכח את הימים שבהם זכה באמא זאבה בקרב הוגן מול חמישה זאבים אחרים, כשהיא רצה בלהקה ולא נקראה "השדה" כדי להחמיא לה. שיר חאן אולי היה מעז להתמודד עם אבא זאב, אבל לא היה יכול לעמוד מול אמא זאבה, כי ידע שבמקום שבו עמד היה לה כל יתרון השטח, ושהיא תילחם עד מוות. אז נסוג מפתח המערה בנהמה, וכשהתרחק צעק:
"כל כלב נובח בחצר שלו! נראה מה תאמר הלהקה על אימוץ גורי אדם. הגור שלי, ואל השיניים שלי יגיע בסוף, הו גנבים עבותי זנב!"
אמא זאבה השליכה את עצמה מתנשפת בין הגורים, ואבא זאב אמר לה ברצינות:
"עד כאן אמת דיבר שיר חאן. צריך להציג את הגור בפני הלהקה. עדיין תרצי להשאיר אותו, אמא?"
"להשאיר אותו!" התנשפה. "הוא בא עירום, בלילה, לבדו ורעב מאוד, ובכל זאת לא פחד! הבט, הוא כבר דחק הצידה את אחד התינוקות שלי. והקצב הצולע ההוא היה הורג אותו ובורח לוואינגנגה, בזמן שבני הכפר כאן היו סורקים את כל המאורות שלנו כדי לנקום! להשאיר אותו? בוודאי שאשאיר אותו. שכב בשקט, צפרדע קטנה. הו מוגלי, כי מוגלי הצפרדע אקרא לך, יבוא יום ואתה תצוד את שיר חאן כמו שהוא צד אותך."
"אבל מה תאמר הלהקה שלנו?" אמר אבא זאב.
חוק הג'ונגל קובע בבירור רב שכל זאב רשאי, כשהוא מתחתן, לפרוש מהלהקה שהוא שייך אליה. אבל ברגע שגוריו גדלים מספיק כדי לעמוד על רגליהם, עליו להביא אותם למועצת הלהקה, שנערכת בדרך כלל פעם בחודש, בירח מלא, כדי שהזאבים האחרים יכירו אותם. אחרי הבדיקה הזאת הגורים חופשיים לרוץ לאן שירצו, ועד שיטרפו את האייל הראשון שלהם לא מתקבל שום תירוץ אם זאב בוגר מהלהקה הורג אחד מהם. העונש הוא מוות, אם אפשר למצוא את הרוצח, ואם תחשבו על כך רגע, תבינו שכך צריך להיות.
אבא זאב חיכה עד שגוריו יכלו לרוץ קצת, ואז, בליל אספת הלהקה, לקח אותם ואת מוגלי ואת אמא זאבה אל סלע המועצה, ראש גבעה מכוסה אבנים וסלעים שמאה זאבים יכלו להסתתר ביניהם. אקלה, הזאב הבודד, האפור והגדול, שהנהיג את כל הלהקה בכוחו ובערמתו, שכב מתוח לכל אורכו על הסלע שלו, ולמטה ממנו ישבו ארבעים זאבים ויותר, בכל הגדלים והצבעים, מוותיקים בצבע גירית שיכלו להתמודד לבדם עם אייל, ועד זאבים שחורים צעירים בני שלוש שחשבו שהם יכולים. הזאב הבודד הנהיג אותם כבר שנה. בצעירותו נפל פעמיים למלכודת זאבים, ופעם אחת הוכה והושאר כמת, ולכן הכיר את דרכיהם ומנהגיהם של בני האדם. מעט מאוד דיברו ליד הסלע. הגורים התגלגלו זה על זה במרכז המעגל שבו ישבו אמותיהם ואבותיהם, ומדי פעם ניגש זאב ותיק בשקט אל גור, הביט בו בעיון, וחזר למקומו בצעדים שלא השמיעו קול. לפעמים דחפה אם את הגור שלה הרחק אל אור הירח, כדי להיות בטוחה שלא פספסו אותו. אקלה קרא מעל הסלע שלו: "אתם יודעים את החוק, אתם יודעים את החוק. הביטו היטב, הו זאבים!" והאמהות הדואגות חזרו על הקריאה: "הביטו, הביטו היטב, הו זאבים!"
לבסוף, ושערות צווארה של אמא זאבה סמרו כשהגיע הרגע, דחף אבא זאב את "מוגלי הצפרדע", כפי שקראו לו, אל המרכז, ושם ישב וצחק ושיחק בכמה חלוקי אבן שנצצו באור הירח.
אקלה לא הרים את ראשו מכפותיו, אלא המשיך בקריאה המונוטונית: "הביטו היטב!" שאגה עמומה עלתה מאחורי הסלעים, קולו של שיר חאן שקרא: "הגור שלי. תנו לי אותו. מה לעם החופשי ולגור של אדם?" אקלה אפילו לא הניע את אוזניו. כל מה שאמר היה: "הביטו היטב, הו זאבים! מה לעם החופשי ולפקודות של מישהו מלבד העם החופשי? הביטו היטב!"
נשמעה מקהלה של נהמות עמוקות, וזאב צעיר בשנתו הרביעית השליך את שאלתו של שיר חאן בחזרה אל אקלה: "מה לעם החופשי ולגור של אדם?" ובכן, חוק הג'ונגל קובע שאם יש מחלוקת על זכותו של גור להתקבל ללהקה, צריכים לדבר בעדו לפחות שניים מבני הלהקה שאינם אביו ואמו.
"מי מדבר בעד הגור הזה?" אמר אקלה. "מי מבין העם החופשי מדבר?" לא הייתה תשובה, ואמא זאבה התכוננה למה שידעה שיהיה הקרב האחרון שלה, אם יגיעו הדברים לידי קרב.
ואז היצור היחיד האחר שמותר לו להשתתף במועצת הלהקה, באלו, הדוב החום והמנומנם שמלמד את גורי הזאבים את חוק הג'ונגל, באלו הזקן, שיכול לבוא וללכת כרצונו כי הוא אוכל רק אגוזים ושורשים ודבש, התרומם על רגליו האחוריות ורטן.
"גור האדם? גור האדם?" אמר. "אני מדבר בעד גור האדם. אין שום רע בגור של אדם. אין לי כישרון לדבר, אבל אני דובר אמת. תנו לו לרוץ עם הלהקה, ושייכנס אליה עם האחרים. אני בעצמי אלמד אותו."
"אנחנו צריכים עוד אחד," אמר אקלה. "באלו דיבר, והוא המורה של הגורים הצעירים שלנו. מי מדבר מלבד באלו?"
צל שחור צנח אל תוך המעגל. זה היה בגירה, הפנתר השחור, שחור כולו כדיו, אבל כתמי הפנתר נראו עליו באור מסוים, כמו הדוגמה של משי מוארה. כולם הכירו את בגירה, ואיש לא רצה לעמוד בדרכו, כי היה ערמומי כמו טבאקי, נועז כמו התאו הפרא, ופזיז כמו הפיל הפצוע. אבל היה לו קול רך כמו דבש בר הנוטף מעץ, ועור רך יותר מפלומה.
"הו אקלה, ואתם, העם החופשי," גרגר, "אין לי זכות באספה שלכם, אבל חוק הג'ונגל אומר שאם יש ספק בעניין גור חדש, ספק שאינו עניין של הריגה, אפשר לקנות את חייו של הגור במחיר. והחוק אינו אומר מי רשאי לשלם את המחיר הזה ומי אינו רשאי. האם צדקתי?"
"טוב! טוב!" אמרו הזאבים הצעירים, שתמיד רעבים. "הקשיבו לבגירה. אפשר לקנות את הגור במחיר. זה החוק."
"ביודעי שאין לי זכות לדבר כאן, אני מבקש את רשותכם."
"דבר, אם כן," קראו עשרים קולות.
"להרוג גור עירום, זו בושה. וחוץ מזה, אולי יספק לכם בידור טוב יותר כשיגדל. באלו דיבר לטובתו. ועכשיו, לדברו של באלו אוסיף פר אחד, ושמן, שזה עתה נטרף, במרחק פחות מקילומטר מכאן, אם תקבלו את גור האדם כפי שקובע החוק. האם זה קשה?"
נשמעה המולה של עשרות קולות, שאמרו: "מה זה משנה? הוא ימות בגשמי החורף. הוא ייצלה בשמש. איזה נזק יכולה צפרדע עירומה לעשות לנו? שירוץ עם הלהקה. איפה הפר, בגירה? שיתקבל." ואז נשמעה נביחתו העמוקה של אקלה, שקרא: "הביטו היטב, הביטו היטב, הו זאבים!"
מוגלי עדיין היה שקוע כולו בחלוקי האבן, ולא שם לב כשהזאבים באו והביטו בו אחד אחד. לבסוף ירדו כולם במורד הגבעה אל הפר המת, ונשארו רק אקלה, בגירה, באלו והזאבים של מוגלי עצמו. שיר חאן עוד שאג בלילה, כי כעס מאוד על שלא מסרו לו את מוגלי.
"כן, שאג היטב," אמר בגירה מתחת לשפמו, "כי יבוא יום והיצור העירום הזה יגרום לך לשאוג בנעימה אחרת, או שאינני יודע דבר על בני אדם."
"זה נעשה היטב," אמר אקלה. "בני אדם וגוריהם חכמים מאוד. אולי עוד יהיה לעזר עם הזמן."
"באמת, לעזר בעת צרה, כי איש אינו יכול לקוות להנהיג את הלהקה לעולם," אמר בגירה.
אקלה לא אמר דבר. הוא חשב על הזמן שמגיע לכל מנהיג של כל להקה, כשכוחו עוזב אותו והוא נחלש ונחלש, עד שבסוף הזאבים הורגים אותו ומנהיג חדש עולה, כדי שגם הוא ייהרג בתורו.
"קח אותו," אמר לאבא זאב, "ואמן אותו כראוי לאחד מבני העם החופשי."
וכך נכנס מוגלי ללהקת הזאבים של סיאוני, במחיר של פר ובזכות מילתו הטובה של באלו.
עכשיו תצטרכו להסתפק בדילוג על עשר או אחת עשרה שנים שלמות, ורק לנחש את כל החיים הנפלאים שחי מוגלי בין הזאבים, כי אילו נכתבו כולם, היו ממלאים ספרים רבים כל כך. הוא גדל עם הגורים, אף שהם, כמובן, היו זאבים בוגרים כמעט לפני שהוא היה ילד. ואבא זאב לימד אותו את מלאכתו ואת משמעותם של הדברים בג'ונגל, עד שכל רשרוש בעשב, כל משב של אוויר הלילה החם, כל צליל של הינשופים מעל ראשו, כל שריטה של טפרי עטלף כשנח לרגע על עץ, וכל התזה של כל דג קטן שקפץ בבריכה, היו בעלי משמעות בשבילו בדיוק כמו שעבודת המשרד חשובה לאיש עסקים. כשלא למד, ישב בשמש וישן, ואכל, וחזר לישון. כשהרגיש מלוכלך או חם, שחה בבריכות היער, וכשרצה דבש (באלו אמר לו שדבש ואגוזים טעימים בדיוק כמו בשר חי), טיפס להשיג אותו, ואת זה הראה לו בגירה. בגירה היה שוכב על ענף וקורא: "בוא, אח קטן," ובהתחלה נאחז מוגלי כמו עצלן, אבל אחר כך היה מעיף את עצמו בין הענפים בתעוזה שכמעט השתוותה לזו של הקוף האפור. הוא תפס את מקומו גם ליד סלע המועצה כשהלהקה התאספה, ושם גילה שאם הוא נועץ מבט בזאב כלשהו, הזאב נאלץ להשפיל את עיניו, ולכן נהג לנעוץ מבטים בשביל הכיף. בזמנים אחרים היה מוציא את הקוצים הארוכים מכריות כפותיהם של חבריו, כי זאבים סובלים נורא מקוצים ומזרעים דוקרניים בפרוותם. בלילות היה יורד במורד הגבעה אל השדות המעובדים ומביט בסקרנות רבה בבני הכפר בבקתותיהם, אבל לא בטח בבני אדם, כי בגירה הראה לו תיבה מרובעת עם דלת נופלת, מוסתרת בג'ונגל בערמה כזאת שהוא כמעט נכנס לתוכה, ואמר לו שזו מלכודת. יותר מכל אהב ללכת עם בגירה אל הלב החשוך והחם של היער, לישון לאורך כל היום המנומנם, ובלילה לראות איך בגירה צד. בגירה צד ימינה ושמאלה כשהיה רעב, וכך גם מוגלי, חוץ מיוצא מן הכלל אחד. ברגע שגדל מספיק כדי להבין דברים, אמר לו בגירה שאסור לו לגעת אף פעם בבקר, כי הוא נקנה ללהקה במחיר חייו של פר. "כל הג'ונגל שלך," אמר בגירה, "ואתה יכול להרוג כל מה שיש לך די כוח להרוג. אבל למען הפר שקנה אותך, לעולם אל תהרוג ואל תאכל שום בקר, לא צעיר ולא זקן. זה חוק הג'ונגל." מוגלי ציית בנאמנות.
והוא גדל והתחזק, כמו שילד צריך לגדול כשאינו יודע שהוא לומד שיעורים כלשהם, ואין לו בעולם על מה לחשוב חוץ מדברים לאכול.
אמא זאבה אמרה לו פעם או פעמיים ששיר חאן אינו יצור שאפשר לבטוח בו, ושיום אחד יצטרך להרוג את שיר חאן. אבל בעוד שזאב צעיר היה זוכר את העצה הזאת בכל שעה, מוגלי שכח אותה, כי היה רק ילד, אף שהיה קורא לעצמו זאב, אילו ידע לדבר באיזו שפה אנושית.
שיר חאן תמיד חצה את דרכו בג'ונגל, כי ככל שאקלה הזדקן ונחלש, נעשה הנמר הצולע חבר גדול של הזאבים הצעירים יותר בלהקה, שהלכו אחריו בשביל שיירי הטרף, דבר שאקלה לעולם לא היה מרשה, אילו העז להפעיל את סמכותו עד גבולותיה הראויים. ואז היה שיר חאן מחמיא להם ומתפלא איך ציידים צעירים ונאים כאלה מסכימים שיוביל אותם זאב גוסס וגור של אדם. "מספרים לי," היה שיר חאן אומר, "שבמועצה אתם לא מעזים להביט לו בין העיניים." והזאבים הצעירים היו נוהמים ומסמרים את שערם.
בגירה, שהיו לו עיניים ואוזניים בכל מקום, ידע משהו על כך, ופעם או פעמיים אמר למוגלי במפורש ששיר חאן יהרוג אותו יום אחד. מוגלי היה צוחק ועונה: "יש לי את הלהקה ויש לי אותך, ובאלו, אף שהוא עצלן כל כך, אולי יכה מכה או שתיים למעני. למה שאפחד?"
ביום חם מאוד אחד עלה בראשו של בגירה רעיון חדש, שנולד ממשהו ששמע. אולי סיפר לו איקי הדורבן. אבל הוא אמר למוגלי, כשהיו עמוק בג'ונגל והילד שכב וראשו על עורו השחור והיפה של בגירה: "אח קטן, כמה פעמים אמרתי לך ששיר חאן הוא אויבך?"
"כמספר האגוזים שעל הדקל הזה," אמר מוגלי, שכמובן לא ידע לספור. "ומה בכך? אני עייף, בגירה, ושיר חאן הוא כולו זנב ארוך ודיבורים רמים, כמו מאו, הטווס."
"אבל זה לא זמן לישון. באלו יודע את זה, אני יודע את זה, הלהקה יודעת, ואפילו הצבאים הטיפשים, הטיפשים, יודעים. גם טבאקי אמר לך."
"הו! הו!" אמר מוגלי. "טבאקי בא אליי לא מזמן עם דיבורים גסים, שאני גור אדם עירום ולא שווה אפילו לחפור אגוזי אדמה. אבל תפסתי את טבאקי בזנבו וחבטתי בו פעמיים בגזע של דקל, כדי ללמד אותו נימוסים טובים יותר."
"זה היה טיפשי, כי אף שטבאקי מחרחר ריב, הוא היה מספר לך על משהו שנוגע לך מקרוב. פקח את העיניים האלה, אח קטן. שיר חאן לא מעז להרוג אותך בג'ונגל. אבל זכור, אקלה זקן מאוד, ובקרוב יגיע היום שבו לא יוכל לטרוף את האייל שלו, ואז לא יהיה עוד מנהיג. הרבה מהזאבים שבחנו אותך כשהובאת לראשונה למועצה זקנים גם הם, והזאבים הצעירים מאמינים, כמו שלימד אותם שיר חאן, שלגור אדם אין מקום בלהקה. עוד זמן קצר תהיה אדם."
"ומה הוא אדם, שלא ירוץ עם אחיו?" אמר מוגלי. "נולדתי בג'ונגל. צייתי לחוק הג'ונגל, ואין זאב אחד משלנו שלא הוצאתי קוץ מכפותיו. בוודאי שהם אחיי!"
בגירה התמתח לכל אורכו ועצם למחצה את עיניו. "אח קטן," אמר, "מַשֵּׁש מתחת ללסת שלי."
מוגלי הרים את ידו החזקה והחומה, וממש מתחת לסנטרו המשיי של בגירה, במקום שבו השרירים העצומים והגולשים הוסתרו כולם בשיער המבריק, מצא כתם קטן וקירח.
"אין איש בג'ונגל שיודע שאני, בגירה, נושא את הסימן הזה, סימן הקולר. ובכל זאת, אח קטן, נולדתי בין בני אדם, ובין בני אדם מתה אמי, בכלובים של ארמון המלך באודייפור. בגלל זה שילמתי את המחיר בעדך במועצה, כשהיית גור קטן ועירום. כן, גם אני נולדתי בין בני אדם. מעולם לא ראיתי את הג'ונגל. הם האכילו אותי מאחורי סורגים מקערת ברזל, עד שלילה אחד הרגשתי שאני בגירה, הפנתר, ולא צעצוע של אדם, ושברתי את המנעול הטיפשי במכת כף אחת ויצאתי. ומכיוון שלמדתי את דרכי בני האדם, נעשיתי נורא יותר בג'ונגל משיר חאן. האין זה כך?"
"כן," אמר מוגלי, "כל הג'ונגל מפחד מבגירה, כולם חוץ ממוגלי."
"הו, אתה גור של אדם," אמר הפנתר השחור ברוך רב. "וכמו שאני חזרתי אל הג'ונגל שלי, כך גם אתה תצטרך לחזור בסוף אל בני האדם, אל בני האדם שהם אחיך, אם לא תיהרג במועצה."
"אבל למה, אבל למה שמישהו ירצה להרוג אותי?" אמר מוגלי.
"הבט בי," אמר בגירה. ומוגלי הביט בו בלי להניד עפעף, בין העיניים. הפנתר הגדול הסב את ראשו כעבור חצי דקה.
"זו הסיבה," אמר, והזיז את כפו על העלים. "אפילו אני לא יכול להביט לך בין העיניים, ואני נולדתי בין בני אדם, ואני אוהב אותך, אח קטן. האחרים שונאים אותך כי עיניהם לא יכולות לפגוש את עיניך, כי אתה חכם, כי הוצאת קוצים מרגליהם, כי אתה אדם."
"לא ידעתי את הדברים האלה," אמר מוגלי בזעף, והזעיף את פניו מתחת לגבותיו השחורות והעבות.
"מהו חוק הג'ונגל? הכה קודם, ורק אחר כך השמע קול. מתוך חוסר הזהירות שלך עצמו הם יודעים שאתה אדם. אבל היה חכם. לבי אומר לי שכאשר אקלה יחטיא את הטרף הבא שלו, ובכל ציד קשה לו יותר להכריע את האייל, הלהקה תפנה נגדו ונגדך. הם יכנסו מועצת ג'ונגל ליד הסלע, ואז, ואז, מצאתי!" אמר בגירה, וקפץ על רגליו. "רד מהר אל בקתות בני האדם שבעמק, וקח קצת מהפרח האדום שהם מגדלים שם, כדי שכשיגיע הזמן יהיה לך חבר חזק אפילו ממני או מבאלו או מאלה שבלהקה שאוהבים אותך. השג את הפרח האדום."
ב"פרח האדום" התכוון בגירה לאש, אלא שאף יצור בג'ונגל לא יקרא לאש בשמה האמיתי. כל חיה חיה בפחד מוות ממנה, וממציאה מאה דרכים לתאר אותה.
"הפרח האדום?" אמר מוגלי. "הוא גדל מחוץ לבקתות שלהם בדמדומים. אשיג קצת."
"כך מדבר גור האדם," אמר בגירה בגאווה. "זכור שהוא גדל בעציצים קטנים. השג אחד מהר, ושמור אותו אצלך לעת צרה."
"טוב!" אמר מוגלי. "אני הולך. אבל האם אתה בטוח, הו בגירה שלי," הוא כרך את זרועו סביב הצוואר המפואר והביט עמוק אל העיניים הגדולות, "האם אתה בטוח שכל זה מעשה ידיו של שיר חאן?"
"במנעול השבור ששחרר אותי, אני בטוח, אח קטן."
"אם כן, בפר שקנה אותי, אשלם לשיר חאן את כל החשבון על זה, ואולי קצת יותר," אמר מוגלי, וזינק משם.
"זה אדם. זה אדם לגמרי," אמר בגירה לעצמו, ושכב שוב. "הו, שיר חאן, מעולם לא היה ציד שחור יותר מציד הצפרדע ההוא שלך לפני עשר שנים!"
מוגלי היה כבר הרחק הרחק ביער, רץ בכל כוחו, ולבו בער בתוכו. הוא הגיע אל המערה כשערפל הערב עלה, ונשם עמוק, והביט במורד העמק. הגורים היו בחוץ, אבל אמא זאבה, בירכתי המערה, ידעה לפי נשימתו שמשהו מטריד את הצפרדע שלה.
"מה קרה, בני?" שאלה.
"פטפוט עטלפים כלשהו על שיר חאן," קרא בחזרה. "הלילה אני צד בין השדות החרושים," והוא צלל מטה בין השיחים אל הנחל שבתחתית העמק. שם עצר, כי שמע את צעקות הלהקה בציד, שמע את קריאתו של סמבר נרדף, ואת הנחירה כשהאייל הסתובב ועמד להילחם. ואז נשמעו יללות רעות ומרות מהזאבים הצעירים: "אקלה! אקלה! שיראה הזאב הבודד את כוחו. פנו מקום לראש הלהקה! זנק, אקלה!"
הזאב הבודד בוודאי זינק והחטיא את אחיזתו, כי מוגלי שמע את נקישת שיניו ואחריה צווחה, כשהסמבר הפיל אותו ברגלו הקדמית.
הוא לא חיכה לשום דבר נוסף, אלא מיהר הלאה, והצעקות נחלשו מאחוריו כשרץ אל שדות התבואה שבהם גרו בני הכפר.
"בגירה דיבר אמת," התנשף, כשהתכרבל בתוך מספוא בקר ליד חלון של בקתה. "מחר הוא יום אחד גם לאקלה וגם לי."
אחר כך הצמיד את פניו אל החלון והביט באש שבאח. הוא ראה את אשת האיכר קמה בלילה ומאכילה אותה בגושים שחורים. וכשבא הבוקר, והערפילים היו כולם לבנים וקרים, ראה את ילדו של האיש מרים סיר נצרים מטויח מבפנים באדמה, ממלא אותו בגושי פחם לוהטים, מכניס אותו מתחת לשמיכה שלו, ויוצא לטפל בפרות שברפת.
"זה הכול?" אמר מוגלי. "אם גור יכול לעשות את זה, אין ממה לפחד." אז פסע מעבר לפינה ופגש את הילד, לקח את הסיר מידו ונעלם בתוך הערפל, בזמן שהילד יילל מפחד.
"הם מאוד דומים לי," אמר מוגלי, ונשף לתוך הסיר כמו שראה את האישה עושה. "הדבר הזה ימות אם לא אתן לו דברים לאכול," והוא הפיל זרדים וקליפת עץ יבשה על הדבר האדום. באמצע הדרך במעלה הגבעה פגש את בגירה, וטל הבוקר נוצץ על פרוותו כמו אבני ירח.
"אקלה החטיא," אמר הפנתר. "הם היו הורגים אותו אמש, אבל הם היו צריכים גם אותך. הם חיפשו אותך על הגבעה."
"הייתי בין השדות החרושים. אני מוכן. ראה!" מוגלי הרים את סיר האש.
"טוב! ובכן, ראיתי בני אדם תוחבים ענף יבש לתוך הדבר הזה, ומיד פרח הפרח האדום בקצהו. אינך מפחד?"
"לא. למה שאפחד? עכשיו אני נזכר, אם זה לא חלום, איך, לפני שהייתי זאב, שכבתי ליד הפרח האדום, והיה חם ונעים."
כל אותו היום ישב מוגלי במערה, טיפל בסיר האש שלו וטבל בו ענפים יבשים כדי לראות איך הם נראים. הוא מצא ענף שמצא חן בעיניו, ובערב, כשטבאקי בא אל המערה ואמר לו בגסות למדי שמחכים לו בסלע המועצה, צחק עד שטבאקי ברח. ואז הלך מוגלי למועצה, עדיין צוחק.
אקלה, הזאב הבודד, שכב לצד הסלע שלו, לאות שהנהגת הלהקה פתוחה, ושיר חאן, עם פמליית הזאבים שניזונו משיירי הטרף שלו, הלך הלוך ושוב בגלוי וקיבל חנופה. בגירה שכב קרוב למוגלי, וסיר האש היה בין ברכיו של מוגלי. כשנאספו כולם, החל שיר חאן לדבר, דבר שלא היה מעז לעשות לעולם כשאקלה היה בשיא כוחו.
"אין לו זכות," לחש בגירה. "אמור את זה. הוא בן של כלב. הוא ייבהל."
מוגלי קפץ על רגליו. "עם חופשי," קרא, "האם שיר חאן מנהיג את הלהקה? מה לנמר ולהנהגה שלנו?"
"מכיוון שההנהגה עדיין פתוחה, ומכיוון שהתבקשתי לדבר..." פתח שיר חאן.
"על ידי מי?" אמר מוגלי. "האם כולנו תנים, שנתרפס לפני קצב הבקר הזה? הנהגת הלהקה נתונה ללהקה בלבד."
נשמעו צעקות: "שתוק, גור אדם שכמוך!" "תנו לו לדבר. הוא שמר את החוק שלנו." ולבסוף רעמו הוותיקים של הלהקה: "שידבר הזאב המת." כשראש הלהקה מחטיא את טרפו, קוראים לו "הזאב המת" כל עוד הוא חי, וזה לא זמן רב.
אקלה הרים את ראשו הזקן בעייפות:
"עם חופשי, וגם אתם, תניו של שיר חאן, במשך שתים עשרה עונות הובלתי אתכם אל הטרף וממנו, ובכל הזמן הזה אף אחד מכם לא נלכד במלכודת ולא הושחת. עכשיו החטאתי את טרפי. אתם יודעים איך נרקמה המזימה. אתם יודעים איך הובלתם אותי אל אייל שלא נוסה, כדי שחולשתי תיוודע. זה נעשה בפיקחות. זכותכם להרוג אותי כאן, על סלע המועצה, עכשיו. לכן אני שואל: מי בא לשים קץ לזאב הבודד? כי זכותי, לפי חוק הג'ונגל, שתבואו אחד אחד."
השתררה דממה ארוכה, כי אף זאב לבדו לא רצה להילחם באקלה עד מוות. ואז שאג שיר חאן: "פה! מה לנו ולטיפש חסר השיניים הזה? הוא נידון למות! גור האדם הוא שחי יותר מדי. עם חופשי, הוא היה הבשר שלי מההתחלה. תנו לי אותו. נמאס לי מהשטות הזאת של אדם־זאב. הוא מטריד את הג'ונגל כבר עשר עונות. תנו לי את גור האדם, או שאצוד כאן תמיד ולא אתן לכם עצם אחת. הוא אדם, ילד של אדם, ומלשד עצמותיי אני שונא אותו!"
ואז יותר ממחצית הלהקה צעקה: "אדם! אדם! מה לאדם ולנו? שילך למקומו."
"ושיפנה את כל אנשי הכפרים נגדנו?" צעק שיר חאן. "לא, תנו אותו לי. הוא אדם, ואף אחד מאיתנו לא יכול להביט לו בין העיניים."
אקלה הרים שוב את ראשו ואמר: "הוא אכל את מזוננו. הוא ישן איתנו. הוא הבריח בשבילנו ציד. הוא לא הפר מילה אחת מחוק הג'ונגל."
"וגם, אני שילמתי בעדו בפר כשהתקבל. ערכו של פר אינו רב, אבל כבודו של בגירה הוא דבר שאולי יילחם עליו," אמר בגירה בקולו הרך ביותר.
"פר ששולם לפני עשר שנים!" נהמה הלהקה. "מה אכפת לנו מעצמות בנות עשר שנים?"
"או מהבטחה?" אמר בגירה, ושיניו הלבנות חשופות מתחת לשפתו. "יפה קוראים לכם העם החופשי!"
"שום גור אדם לא יכול לרוץ עם עם הג'ונגל," יילל שיר חאן. "תנו אותו לי!"
"הוא אחינו בכל דבר חוץ מבדם," המשיך אקלה, "ואתם רוצים להרוג אותו כאן! באמת, חייתי יותר מדי. יש מכם אוכלי בקר, ועל אחרים שמעתי שבהדרכתו של שיר חאן אתם יוצאים בלילה חשוך וחוטפים ילדים מסף ביתו של הכפרי. לכן אני יודע שאתם פחדנים, ואל פחדנים אני מדבר. ודאי הוא שעליי למות, וחיי אינם שווים דבר, אחרת הייתי מציע אותם במקום חייו של גור האדם. אבל למען כבוד הלהקה, עניין קטן ששכחתם כשנשארתם בלי מנהיג, אני מבטיח שאם תתנו לגור האדם ללכת למקומו, לא אחשוף נגדכם שן אחת כשיגיע זמני למות. אמות בלי להילחם. זה לפחות יחסוך ללהקה שלושה חיים. יותר מזה אינני יכול לעשות, אבל אם תרצו, אוכל לחסוך מכם את הבושה הבאה מהריגת אח שאין בו אשמה, אח שדיברו בעדו ונקנה ללהקה לפי חוק הג'ונגל."
"הוא אדם, אדם, אדם!" נהמה הלהקה. ורוב הזאבים החלו להתקבץ סביב שיר חאן, שזנבו החל להצליף.
"עכשיו העניין בידיך," אמר בגירה למוגלי. "איננו יכולים לעשות עוד דבר חוץ מלהילחם."
מוגלי עמד זקוף, סיר האש בידיו. אחר כך מתח את זרועותיו ופיהק אל מול המועצה, אבל הוא רתח מזעם ומצער, כי, כדרך הזאבים, הזאבים מעולם לא אמרו לו כמה הם שונאים אותו. "הקשיבו לי!" קרא. "אין צורך בפטפוט הכלבים הזה. אמרתם לי כל כך הרבה פעמים הלילה שאני אדם (ובאמת, הייתי נשאר זאב איתכם עד סוף ימיי), שאני מרגיש שדבריכם נכונים. לכן לא אקרא לכם עוד אחיי, אלא סאג [כלבים], כמו שאדם צריך לקרוא לכם. מה תעשו ומה לא תעשו, זה לא בידיכם לומר. העניין הזה בידיי, וכדי שנראה את העניין בבהירות רבה יותר, אני, האדם, הבאתי לכאן קצת מהפרח האדום שממנו אתם, הכלבים, מפחדים."
הוא השליך את סיר האש על הקרקע, וכמה מהגחלים האדומות הציתו ציצת טחב יבש שהתלקחה, וכל המועצה נסוגה באימה מפני הלהבות המזנקות.
מוגלי תחב את הענף המת שלו לתוך האש עד שהזרדים נדלקו ופצפצו, וסובב אותו מעל ראשו בין הזאבים המתכווצים.
"אתה האדון," אמר בגירה בקול נמוך. "הצל את אקלה מהמוות. הוא תמיד היה ידידך."
אקלה, הזאב הזקן והעגום שמעולם לא ביקש רחמים בחייו, נתן מבט מעורר רחמים אחד במוגלי, כשהילד עמד שם עירום כולו, ושערו השחור והארוך מתנופף על כתפיו לאור הענף הבוער, שגרם לצללים לקפוץ ולרטוט.
"טוב!" אמר מוגלי, והביט סביבו לאט. "אני רואה שאתם כלבים. אני הולך מכם אל בני עמי, אם הם בני עמי. הג'ונגל סגור בפניי, ועליי לשכוח את דיבוריכם ואת חברתכם. אבל אהיה רחום יותר מכם. מכיוון שהייתי כמעט אחיכם בדם, אני מבטיח שכאשר אהיה אדם בין בני אדם, לא אבגוד בכם בפני בני האדם כמו שאתם בגדתם בי." הוא בעט באש ברגלו, והניצוצות עפו למעלה. "לא תהיה מלחמה בין איש מאיתנו בלהקה. אבל יש כאן חוב שצריך לשלם לפני שאלך." הוא צעד קדימה אל המקום שבו ישב שיר חאן ומצמץ בטיפשות אל הלהבות, ותפס אותו בציצת השיער שבסנטרו. בגירה הלך אחריו למקרה של תקלה. "קום, כלב!" קרא מוגלי. "קום כשאדם מדבר, או שאצית את הפרווה הזאת!"
אוזניו של שיר חאן נצמדו לאחור אל ראשו, והוא עצם את עיניו, כי הענף הבוער היה קרוב מאוד.
"קוטל הבקר הזה אמר שיהרוג אותי במועצה, כי לא הרג אותי כשהייתי גור. כך וכך, אם כן, אנחנו מכים כלבים כשאנחנו בני אדם. הנע שערה אחת משפמך, לונגרי, ואדחוף את הפרח האדום לגרונך!" הוא היכה את שיר חאן על ראשו בענף, והנמר ייבב ויילל בייסורי פחד.
"פּה! חתול ג'ונגל חרוך, לך עכשיו! אבל זכור: כשאבוא שוב לסלע המועצה, כמו שאדם צריך לבוא, זה יהיה עם עורו של שיר חאן על ראשי. ולגבי השאר, אקלה יוצא חופשי לחיות כרצונו. לא תהרגו אותו, כי זה לא רצוני. ואני גם לא חושב שתשבו כאן עוד, ולשונותיכם בחוץ, כאילו הייתם מישהו, במקום כלבים שאני מגרש, כך! לכו!" האש בערה בזעם בקצה הענף, ומוגלי הכה ימינה ושמאלה סביב המעגל, והזאבים ברחו ביללות כשהניצוצות שורפים את פרוותם. לבסוף נשארו רק אקלה, בגירה, ואולי עשרה זאבים שצידדו במוגלי. ואז משהו התחיל לכאוב למוגלי בפנים, כמו שמעולם לא כאב לו בחייו, והוא נשם בכבדות והתייפח, והדמעות זלגו על פניו.
"מה זה? מה זה?" אמר. "אני לא רוצה לעזוב את הג'ונגל, ואני לא יודע מה זה. האם אני מת, בגירה?"
"לא, אח קטן. אלה רק דמעות, כמו שיש לבני אדם," אמר בגירה. "עכשיו אני יודע שאתה אדם, ולא עוד גור של אדם. הג'ונגל באמת סגור בפניך מעתה. תן להן לרדת, מוגלי. אלה רק דמעות." אז ישב מוגלי ובכה כאילו לבו עומד להישבר, והוא מעולם לא בכה קודם לכן בכל חייו.
"עכשיו," אמר, "אלך אל בני האדם. אבל קודם עליי להיפרד מאמי." והוא הלך אל המערה שבה גרה עם אבא זאב, ובכה על פרוותה, בזמן שארבעת הגורים יללו באומללות.
"לא תשכחו אותי?" אמר מוגלי.
"לעולם לא, כל עוד נוכל ללכת בעקבות," אמרו הגורים. "בוא לרגלי הגבעה כשתהיה אדם, ונדבר איתך, ואנחנו נבוא אל שדות התבואה לשחק איתך בלילה."
"בוא בקרוב!" אמר אבא זאב. "הו, צפרדע קטנה וחכמה, בוא שוב בקרוב, כי זקנים אנחנו, אמך ואני."
"בוא בקרוב," אמרה אמא זאבה, "בני הקטן והעירום. כי שמע, ילד של אדם, אהבתי אותך יותר משאהבתי אי פעם את גוריי."
"אני בוודאי אבוא," אמר מוגלי. "וכשאבוא, זה יהיה כדי לפרוש את עורו של שיר חאן על סלע המועצה. אל תשכחו אותי! אמרו להם בג'ונגל לעולם לא לשכוח אותי!"
השחר החל לעלות כשמוגלי ירד במורד הגבעה לבדו, לפגוש את הדברים המסתוריים האלה שנקראים בני אדם.
שיר הציד של להקת סיאוני
עם עלות השחר קרא הסמבר בקול,
פעם, פעמיים, ושוב!
ואיילה זינקה, ואיילה זינקה
מבריכת היער, שם שותים הצבאים בשתיקה.
את זאת ראיתי לבדי, בסיור בלי קול,
פעם, פעמיים, ושוב!
עם עלות השחר קרא הסמבר בקול,
פעם, פעמיים, ושוב!
וזאב חמק חזרה, וזאב חמק חזרה,
להביא את הבשורה אל הלהקה הנוטרה,
וחיפשנו ומצאנו ונבחנו על עקבותיו בסערה,
פעם, פעמיים, ושוב!
עם עלות השחר צעקה להקת הזאבים,
פעם, פעמיים, ושוב!
רגליים בג'ונגל שאינן משאירות סימן!
עיניים שרואות בחושך, בחושך הזה כאן!
לשון, תנו קול! שמעו! הו, שמעו!
פעם, פעמיים, ושוב!