לנמר כתמיו הם שמחתו, ולתאו קרניו הן גאוותו.
היה נקי, כי כוחו של הצייד ניכר בברק פרוותו.
אם תגלה שהפר יכול להעיף אותך, או שהסמבר כבד המצח ינגח,
אל תפסיק מעבודתך כדי לבשר לנו: את זה ידענו כבר לפני עשר עונות.
אל תציק לגורי הזר, אלא ברך אותם כאחות וכאח,
כי אף שהם קטנים ועגלגלים, אולי הדובה היא אמם.
"אין כמוני!" אומר הגור בגאוות הטרף הראשון שלו,
אבל הג'ונגל גדול והגור קטן. שיחשוב, וישתוק לו.
(מוסרי ההשכל של באלו)
כל מה שמסופר כאן קרה זמן מה לפני שמוגלי גורש מלהקת הזאבים של סיאוני, או נקם בשיר חאן הנמר. זה היה בימים שבהם באלו לימד אותו את חוק הג'ונגל. הדוב החום הגדול, הרציני והזקן שמח מאוד שיש לו תלמיד מהיר כל כך, כי הזאבים הצעירים לומדים מחוק הג'ונגל רק את מה שנוגע ללהקה ולשבט שלהם, ובורחים ברגע שהם יודעים לדקלם את פסוק הציד: "רגליים שאינן משמיעות קול, עיניים שרואות בחושך, אוזניים ששומעות את הרוחות במאורותיהן, ושיניים לבנות וחדות, כל אלה הם סימני אחינו, חוץ מטבאקי התן ומהצבוע, שאותם אנו שונאים." אבל מוגלי, בהיותו גור של אדם, היה צריך ללמוד הרבה יותר מזה. לפעמים היה בגירה, הפנתר השחור, בא בנחת דרך הג'ונגל לראות איך מסתדר חביבו, ומגרגר וראשו צמוד לעץ, בזמן שמוגלי דקלם את שיעור היום לפני באלו. הילד ידע לטפס כמעט כמו שידע לשחות, ולשחות כמעט כמו שידע לרוץ. אז באלו, מורה החוק, לימד אותו את חוקי העץ והמים: איך להבחין בין ענף רקוב לענף בריא; איך לדבר בנימוס אל דבורי הבר כשהוא נתקל בכוורת שלהן חמישה עשר מטרים מעל הקרקע; מה לומר למאנג העטלף כשהוא מפריע לו בין הענפים בצהריים; ואיך להזהיר את נחשי המים בבריכות לפני שהוא קופץ ביניהם. אף אחד מבני עם הג'ונגל לא אוהב שמפריעים לו, וכולם מוכנים מאוד להתנפל על פולש. ומלבד זה למד מוגלי את קריאת הציד של הזרים, שצריך לחזור עליה בקול עד שעונים לה, בכל פעם שאחד מבני עם הג'ונגל צד מחוץ לשטח שלו. פירושה, בתרגום: "תנו לי רשות לצוד כאן, כי אני רעב." והתשובה היא: "צוד, אם כן, בשביל מזון, אבל לא בשביל הנאה."
כל זה יראה לכם כמה הרבה מוגלי היה צריך ללמוד בעל פה, והוא נעשה עייף מאוד מלומר את אותו הדבר מאה פעמים. אבל, כמו שאמר באלו לבגירה, יום אחד אחרי שמוגלי קיבל סטירה וברח בכעס: "גור של אדם הוא גור של אדם, והוא חייב ללמוד את כל חוק הג'ונגל."
"אבל חשוב כמה קטן הוא," אמר הפנתר השחור, שהיה מפנק את מוגלי אילו עשה כרצונו. "איך יכול ראשו הקטן לשאת את כל הדיבורים הארוכים שלך?"
"האם יש משהו בג'ונגל שקטן מכדי שייהרג? לא. בגלל זה אני מלמד אותו את הדברים האלה, ובגלל זה אני מכה אותו, ברכות רבה, כשהוא שוכח."
"ברכות! מה אתה יודע על רכות, כפות־ברזל זקן?" רטן בגירה. "כל פניו חבולות היום מה... רכות שלך. איכס."
"מוטב שיהיה חבול מכף רגל ועד ראש בידי, שאוהב אותו, מאשר שיבוא לו נזק מתוך בורות," ענה באלו ברצינות רבה. "עכשיו אני מלמד אותו את מילות המפתח של הג'ונגל, שיגנו עליו אצל הציפורים ועם הנחשים, ואצל כל מי שצד על ארבע, חוץ מהלהקה שלו. עכשיו הוא יכול לבקש הגנה מכל מי שבג'ונגל, אם רק יזכור את המילים. האם זה לא שווה קצת מכות?"
"ובכן, היזהר אם כן שלא תהרוג את גור האדם. הוא לא גזע עץ שתשחיז עליו את טפריך הקהים. אבל מהן מילות המפתח האלה? סביר יותר שאני אתן עזרה מאשר שאבקש אותה," בגירה מתח כף אחת והתפעל מהטפרים הכחולים כפלדה, החדים כאזמל, שבקצה שלה, "ובכל זאת הייתי רוצה לדעת."
"אקרא למוגלי והוא יאמר אותן, אם ירצה. בוא, אח קטן!"
"הראש שלי מזמזם כמו עץ של דבורים," אמר קול קטן וזועף מעל ראשיהם, ומוגלי גלש במורד גזע עץ, כועס ונעלב מאוד, והוסיף כשהגיע לקרקע: "אני בא בשביל בגירה ולא בשבילך, באלו השמן והזקן!"
"מבחינתי זה אותו הדבר," אמר באלו, אף שנפגע והתעצב. "אמור לבגירה, אם כן, את מילות המפתח של הג'ונגל שלימדתי אותך היום."
"מילות מפתח של איזה עם?" אמר מוגלי, ששמח להתרברב. "לג'ונגל יש הרבה לשונות. אני יודע את כולן."
"מעט אתה יודע, אבל לא הרבה. ראה, הו בגירה, הם אף פעם לא מודים למורה שלהם. אף זאבון קטן אחד לא חזר מעולם להודות לבאלו הזקן על מה שלימד אותו. אמור את המילה של עם הציידים, אם כן, למדן גדול."
"דם אחד לנו, לך ולי," אמר מוגלי, ונתן למילים את מבטא הדוב שבו משתמשים כל בני עם הציד.
"טוב. עכשיו בשביל הציפורים."
מוגלי חזר על המשפט, עם השריקה של הדאה בסופו.
"עכשיו בשביל עם הנחשים," אמר בגירה.
התשובה הייתה לחישה שאי אפשר לתאר בשום אופן, ומוגלי בעט ברגליו לאחור, מחא כפיים כדי למחוא לעצמו, וקפץ על גבו של בגירה, ושם ישב בצד, מתופף בעקביו על העור המבריק ומעווה אל באלו את הפרצופים הגרועים ביותר שעלו בדעתו.
"הנה, הנה! זה היה שווה חבורה קטנה," אמר הדוב החום ברוך. "יום אחד עוד תזכור אותי." ואז פנה הצידה לספר לבגירה איך התחנן לקבל את מילות המפתח מהאתי, הפיל הפרא, שיודע הכול על הדברים האלה, ואיך הוריד האתי את מוגלי אל בריכה כדי לקבל את מילת הנחשים מנחש מים, כי באלו לא הצליח לבטא אותה, ואיך מוגלי מוגן עכשיו במידה סבירה מפני כל תקלה בג'ונגל, כי לא נחש, לא ציפור ולא חיה יפגעו בו.
"אין אם כן ממי לפחד," סיכם באלו, וטפח בגאווה על בטנו הגדולה והפרוותית.
"חוץ מהשבט שלו עצמו," אמר בגירה בלחש. ואחר כך, בקול, למוגלי: "שים לב לצלעות שלי, אח קטן! מה כל הריקוד הזה למעלה ולמטה?"
מוגלי ניסה להשמיע את קולו כשמשך בפרוות הכתף של בגירה ובעט בחוזקה. כששניהם הקשיבו לו, הוא צעק בכל כוחו: "ואז יהיה לי שבט משלי, ואוביל אותו בין הענפים כל היום!"
"מה השטות החדשה הזאת, חולם חלומות קטן?" אמר בגירה.
"כן, ואזרוק ענפים ולכלוך על באלו הזקן," המשיך מוגלי. "הם הבטיחו לי את זה. אה!"
"ווּף!" כפו הגדולה של באלו גרפה את מוגלי מגבו של בגירה, וכשהילד שכב בין שתי הכפות הקדמיות הגדולות, יכול היה לראות שהדוב כועס.
"מוגלי," אמר באלו, "דיברת עם הבנדר־לוג, עם הקופים."
מוגלי הביט בבגירה כדי לראות אם גם הפנתר כועס, ועיניו של בגירה היו קשות כאבני ירקן.
"היית עם עם הקופים, עם הקופים האפורים, העם שאין לו חוק, אוכלי הכול. זו בושה גדולה."
"כשבאלו פצע לי את הראש," אמר מוגלי (הוא עדיין שכב על גבו), "הלכתי משם, והקופים האפורים ירדו מהעצים וריחמו עליי. לאף אחד אחר לא היה אכפת." הוא משך מעט באפו.
"הרחמים של עם הקופים!" נחר באלו. "השקט של פלג הררי! הקרירות של שמש הקיץ! ואז מה, גור אדם?"
"ואז, ואז הם נתנו לי אגוזים ודברים טעימים לאכול, והם, הם נשאו אותי בזרועותיהם אל צמרות העצים ואמרו שאני אחיהם בדם, חוץ מזה שאין לי זנב, ושיום אחד אהיה המנהיג שלהם."
"אין להם מנהיג," אמר בגירה. "הם משקרים. הם תמיד שיקרו."
"הם היו מאוד נחמדים, והזמינו אותי לבוא שוב. למה אף פעם לא לקחו אותי אל עם הקופים? הם עומדים על הרגליים כמוני. הם לא מכים אותי בכפות הקשות שלהם. הם משחקים כל היום. תן לי לקום! באלו רע, תן לי לקום! אני אלך לשחק איתם שוב."
"הקשב, גור אדם," אמר הדוב, וקולו רעם כמו רעם בלילה חם. "לימדתי אותך את כל חוק הג'ונגל, לכל עמי הג'ונגל, חוץ מעם הקופים שגר בעצים. אין להם חוק. הם מנודים. אין להם לשון משלהם, אלא הם משתמשים במילים גנובות ששמעו כשהם מקשיבים, ומציצים, ומחכים למעלה בענפים. דרכם אינה דרכנו. אין להם מנהיגים. אין להם זיכרון. הם מתרברבים ומפטפטים ומעמידים פנים שהם עם גדול שעומד לעשות מעשים גדולים בג'ונגל, אבל נפילתו של אגוז הופכת את דעתם לצחוק, והכול נשכח. אנחנו, בני הג'ונגל, לא עושים איתם עסקים. איננו שותים במקום שבו הקופים שותים; איננו הולכים לאן שהקופים הולכים; איננו צדים במקום שבו הם צדים; איננו מתים במקום שבו הם מתים. האם שמעת אותי אי פעם מדבר על הבנדר־לוג עד היום?"
"לא," אמר מוגלי בלחש, כי היער היה שקט מאוד עכשיו, כשבאלו סיים.
"עם הג'ונגל הוציא אותם מפיו ומדעתו. הם רבים מאוד, רעים, מלוכלכים, חסרי בושה, והם רוצים, אם יש להם רצון קבוע כלשהו, שעם הג'ונגל ישים לב אליהם. אבל אנחנו לא שמים לב אליהם, גם כשהם זורקים אגוזים וזוהמה על ראשינו."
הוא כמעט לא סיים לדבר כשמטר של אגוזים וזרדים ניתך מבעד לענפים, והם יכלו לשמוע שיעולים ויללות וקפיצות זועמות גבוה באוויר, בין הענפים הדקים.
"עם הקופים אסור," אמר באלו, "אסור לעם הג'ונגל. זכור."
"אסור," אמר בגירה, "אבל אני עדיין חושב שבאלו היה צריך להזהיר אותך מפניהם."
"אני, אני? איך יכולתי לנחש שהוא ישחק עם זוהמה כזאת? עם הקופים! פוּי!"
מטר חדש ירד על ראשיהם, והשניים התרחקו בצעדים קלים, ולקחו את מוגלי איתם. מה שאמר באלו על הקופים היה אמת לאמיתה. הם היו שייכים לצמרות העצים, ומכיוון שחיות מרימות את מבטן לעיתים רחוקות מאוד, לא היה צורך שהקופים ועם הג'ונגל יחצו זה את דרכו של זה. אבל בכל פעם שמצאו זאב חולה, או נמר פצוע, או דוב, היו הקופים מענים אותו, והיו זורקים מקלות ואגוזים על כל חיה בשביל הכיף ובתקווה שישימו לב אליהם. אחר כך היו מייללים וצווחים שירים חסרי טעם, ומזמינים את עם הג'ונגל לטפס על העצים שלהם ולהילחם בהם, או שהיו פותחים במריבות זועמות ביניהם על לא דבר, ומשאירים את הקופים המתים במקום שבו עם הג'ונגל יוכל לראות אותם. הם תמיד עמדו ממש עכשיו לבחור מנהיג, ולקבוע חוקים ומנהגים משלהם, אבל אף פעם לא עשו זאת, כי זיכרונם לא החזיק מיום ליום, ולכן הגיעו לפשרה בכך שהמציאו פתגם: "מה שהבנדר־לוג חושבים עכשיו, הג'ונגל יחשוב אחר כך," וזה ניחם אותם מאוד. אף אחת מהחיות לא יכלה להגיע אליהם, אבל מצד שני, אף אחת מהחיות לא שמה לב אליהם, ובגלל זה שמחו כל כך כשמוגלי בא לשחק איתם, ושמעו כמה כעס באלו.
הם מעולם לא התכוונו לעשות יותר מזה. הבנדר־לוג לעולם לא מתכוונים לשום דבר. אבל אחד מהם המציא מה שנראה לו כרעיון מבריק, והוא אמר לכל האחרים שמוגלי יהיה אדם מועיל להחזיק בשבט, כי הוא יודע לשזור מקלות יחד כדי להגן מפני הרוח, אז אם יתפסו אותו, יוכלו להכריח אותו ללמד אותם. כמובן, מוגלי, בהיותו ילד של חוטב עצים, ירש כל מיני יצרים, ונהג לבנות בקתות קטנות מענפים שנשרו בלי לחשוב איך הוא יודע לעשות זאת. עם הקופים, שצפה מן העצים, חשב שהמשחק שלו נפלא ביותר. הפעם, אמרו, באמת יהיה להם מנהיג, והם יהיו העם החכם ביותר בג'ונגל, חכם כל כך שכל האחרים ישימו לב אליהם ויקנאו בהם. לכן הלכו אחרי באלו ובגירה ומוגלי דרך הג'ונגל בשקט רב, עד שהגיע זמן תנומת הצהריים, ומוגלי, שהתבייש מאוד בעצמו, ישן בין הפנתר לדוב, והחליט שלא יהיה לו עוד שום עסק עם עם הקופים.
הדבר הבא שזכר היה שהוא מרגיש ידיים על רגליו ועל זרועותיו, ידיים קטנות, קשות וחזקות, ואחר כך הצלפת ענפים בפניו, ואז הוא כבר הביט מטה מבעד לענפים המתנודדים, בזמן שבאלו העיר את הג'ונגל בקריאותיו העמוקות, ובגירה זינק במעלה הגזע וכל שן שלו חשופה. הבנדר־לוג יללו בניצחון והתרוצצו אל הענפים העליונים, לשם בגירה לא העז לבוא אחריהם, וצעקו: "הוא שם לב אלינו! בגירה שם לב אלינו! כל עם הג'ונגל מתפעל מאיתנו, מהמיומנות ומהערמה שלנו." ואז התחילו את מנוסתם, ומנוסת עם הקופים בארץ העצים היא אחד הדברים שאיש אינו יכול לתאר. יש להם דרכים קבועות וצמתים, במעלה גבעות ובמורדן, כולם במרחק של חמישה עשר עד עשרים, או שלושים מטרים מעל הקרקע, ובהם הם יכולים לנוע אפילו בלילה, אם צריך. שניים מהקופים החזקים ביותר תפסו את מוגלי מתחת לזרועותיו והתנופפו איתו בין הצמרות, שישה מטרים בכל זינוק. אילו היו לבדם, היו יכולים לנוע מהר פי שניים, אבל משקלו של הילד עיכב אותם. חולה ומסוחרר ככל שהיה, מוגלי לא יכול היה שלא ליהנות מהדהירה הפרועה, אף שמראות האדמה הרחק למטה הפחידו אותו, והעצירה והטלטלה הנוראות בסוף התנופה, מעל שום דבר מלבד אוויר ריק, הביאו את לבו אל בין שיניו. מלוויו היו מריצים אותו במעלה עץ עד שהרגיש את הענפים העליונים והדקים ביותר מתפצחים ומתכופפים תחתם, ואז, בשיעול ובצעקה, היו מטילים את עצמם לאוויר החוצה ומטה, ונעצרים, תלויים בידיהם או ברגליהם על הענפים התחתונים של העץ הבא. לפעמים יכול היה לראות קילומטרים על קילומטרים מעל הג'ונגל הירוק והדומם, כמו שאדם בראש תורן יכול לראות קילומטרים על פני הים, ואז הענפים והעלים היו מצליפים בפניו, והוא ושני שומריו כמעט היו שוב למטה ליד הקרקע. וכך, בזינוקים ובהתרסקויות, בצעקות ובצווחות, נסחף כל שבט הבנדר־לוג לאורך דרכי העצים, ומוגלי שבוי בידיהם.
לזמן מה פחד שיפילו אותו. אחר כך כעס, אבל ידע שעדיף לא להיאבק, ואז התחיל לחשוב. הדבר הראשון היה לשלוח הודעה לבאלו ולבגירה, כי בקצב שבו נעו הקופים, ידע שחבריו יישארו הרחק מאחור. לא היה טעם להביט למטה, כי ראה רק את צדם העליון של הענפים, לכן הביט למעלה וראה, הרחק בכחול, את ראן הדאה מאזן את עצמו ומסתובב במעגלים, שומר על הג'ונגל ומחכה לדברים שימותו. ראן ראה שהקופים נושאים משהו, וצלל כמה מאות מטרים כדי לברר אם המטען שלהם טוב לאכילה. הוא שרק בהפתעה כשראה את מוגלי נגרר אל צמרת עץ, ושמע אותו משמיע את קריאת הדאה: "דם אחד לנו, לך ולי." גלי הענפים נסגרו מעל הילד, אבל ראן ריחף אל העץ הבא בדיוק בזמן כדי לראות את הפנים החומות הקטנות עולות שוב. "סמן את עקבותיי!" צעק מוגלי. "ספר לבאלו מלהקת סיאוני ולבגירה מסלע המועצה."
"בשם מי, אחי?" ראן מעולם לא ראה את מוגלי קודם לכן, אף שכמובן שמע עליו.
"מוגלי, הצפרדע. גור אדם קוראים לי! סמן את עקבותיי!"
המילים האחרונות נצווחו כשהתנופף באוויר, אבל ראן הנהן והתרומם עד שנראה לא גדול יותר מגרגר אבק, ושם ריחף, צופה בעיני הטלסקופ שלו בהתנודדות הצמרות כשמלוויו של מוגלי מתעופפים הלאה.
"הם אף פעם לא הולכים רחוק," אמר בצחקוק. "הם אף פעם לא עושים את מה שיצאו לעשות. תמיד מנקרים בדברים חדשים, הבנדר־לוג. הפעם, אם יש לי עיניים בראש, הם ניקרו לעצמם צרה, כי באלו הוא לא אפרוח, ובגירה, כמו שאני יודע, יכול להרוג יותר מעיזים."
אז התנדנד על כנפיו, רגליו מקופלות תחתיו, וחיכה.
בינתיים, באלו ובגירה רתחו מזעם ומצער. בגירה טיפס כמו שמעולם לא טיפס, אבל הענפים הדקים נשברו תחת משקלו, והוא החליק למטה, וטפריו מלאים קליפת עץ.
"למה לא הזהרת את גור האדם?" שאג על באלו המסכן, שיצא בדהרה מגושמת בתקווה להשיג את הקופים. "מה הועלת בכך שכמעט הרגת אותו במכות, אם לא הזהרת אותו?"
"מהר! הו, מהר! אנחנו, אנחנו עוד עשויים לתפוס אותם!" התנשף באלו.
"במהירות כזאת! זה לא היה מעייף פרה פצועה. מורה החוק, מכה הגורים, קילומטר אחד של התגלגלות הלוך ושוב כזאת יפוצץ אותך. שב בשקט וחשוב! עשה תוכנית. זה לא זמן למרדפים. הם עלולים להפיל אותו אם נרדוף קרוב מדי."
"אֲרוּלָה! ווּ! אולי כבר הפילו אותו, כי נמאס להם לשאת אותו. מי יכול לבטוח בבנדר־לוג? שימו עטלפים מתים על ראשי! תנו לי עצמות שחורות לאכול! גלגלו אותי לתוך כוורות דבורי הבר, שיעקצו אותי עד מוות, וקברו אותי עם הצבוע, כי אני האומלל שבדובים! אֲרוּלָלָה! וַהוּאָה! הו מוגלי, מוגלי! למה לא הזהרתי אותך מפני עם הקופים במקום לשבור את ראשך? עכשיו אולי הוצאתי במכות את שיעור היום מראשו, והוא יהיה לבדו בג'ונגל בלי מילות המפתח."
באלו הצמיד את כפותיו לאוזניו והתגלגל הלוך ושוב בגניחות.
"לפחות הוא אמר לי את כל המילים נכון לפני זמן קצר," אמר בגירה בקוצר רוח. "באלו, אין לך לא זיכרון ולא כבוד עצמי. מה היה הג'ונגל חושב אילו אני, הפנתר השחור, הייתי מתכרבל כמו איקי הדורבן ומייבב?"
"מה אכפת לי מה הג'ונגל חושב? אולי הוא כבר מת."
"אלא אם כן יפילו אותו מהענפים בשביל משחק, או יהרגו אותו מתוך שעמום, איני חושש לגור האדם. הוא חכם ומלומד היטב, ומעל לכול, יש לו העיניים שמפחידות את עם הג'ונגל. אבל (וזו רעה גדולה) הוא בכוחם של הבנדר־לוג, והם, מכיוון שהם גרים בעצים, אינם מפחדים מאף אחד מבני עמנו." בגירה ליקק כף קדמית אחת במחשבה.
"טיפש שכמוני! הו, טיפש שמן, חום וחופר שורשים שכמוני," אמר באלו, והתיר את עצמו בטלטלה, "אמת מה שאומר האתי, הפיל הפרא: 'לכל אחד הפחד שלו.' והם, הבנדר־לוג, מפחדים מקא, נחש הסלע. הוא יודע לטפס טוב כמוהם. הוא גונב את הקופים הצעירים בלילה. לחישת שמו מקררת את זנבותיהם הרשעים. בוא נלך אל קא."
"מה הוא יעשה בשבילנו? הוא לא משבטנו, כי אין לו רגליים, ויש לו עיניים רעות מאוד," אמר בגירה.
"הוא זקן מאוד וערמומי מאוד. ומעל לכול, הוא תמיד רעב," אמר באלו בתקווה. "נבטיח לו הרבה עיזים."
"הוא ישן חודש שלם אחרי שאכל פעם אחת. אולי הוא ישן עכשיו, וגם אם הוא ער, מה אם הוא מעדיף לצוד את העיזים שלו בעצמו?" בגירה, שלא ידע הרבה על קא, היה חשדן מטבעו.
"אז במקרה כזה, אתה ואני יחד, צייד זקן, אולי נוכל להביא אותו לידי הבנה." באלו שפשף את כתפו החומה והדהויה בפנתר, והם יצאו לחפש את קא, פיתון הסלע.
הם מצאו אותו מתוח על מדף סלע חם בשמש של אחר הצהריים, מתפעל מהעור החדש והיפה שלו, כי במשך עשרת הימים האחרונים התבודד והחליף את עורו, ועכשיו היה מרהיב מאוד: הוא הזניק את ראשו הגדול, קהה החוטם, לאורך הקרקע, ופיתל את תשעת המטרים של גופו לקשרים ולעיקולים מופלאים, וליקק את שפתיו כשחשב על ארוחת הערב שלו שתבוא.
"הוא לא אכל," אמר באלו בנחרת הקלה, ברגע שראה את המעיל היפה, המנומר חום וצהוב. "היזהר, בגירה! הוא תמיד קצת עיוור אחרי שהחליף את עורו, ומהיר מאוד להכיש."
קא לא היה נחש ארסי. למעשה, הוא די בז לנחשים הארסיים וראה בהם פחדנים. אבל כוחו היה בחיבוקו, וכשכרך פעם את טבעותיו העצומות סביב מישהו, לא היה עוד מה לומר. "ציד טוב!" קרא באלו, והתיישב על אחוריו. כמו כל הנחשים מסוגו, קא היה כבד שמיעה למדי, ולא שמע את הקריאה בהתחלה. אחר כך התכרבל, מוכן לכל תקלה, וראשו מורכן.
"ציד טוב לכולנו," ענה. "אוהו, באלו, מה אתה עושה כאן? ציד טוב, בגירה. לפחות אחד מאיתנו צריך מזון. יש חדשות על ציד שמסתובב? איילה, נניח, או אפילו אייל צעיר? אני ריק כמו באר יבשה."
"אנחנו צדים," אמר באלו בקלות דעת. הוא ידע שאסור להאיץ בקא. הוא גדול מדי.
"תנו לי רשות לבוא איתכם," אמר קא. "מכה אחת יותר או פחות אינה כלום בשבילך, בגירה, או בשבילך, באלו, אבל אני, אני צריך לחכות ולחכות ימים שלמים בשביל יער ולטפס חצי לילה על הסיכוי בלבד לתפוס קוף צעיר. פְּשְׁשָׁה! הענפים אינם מה שהיו כשהייתי צעיר. כולם זרדים רקובים וענפים יבשים."
"אולי למשקלך הגדול יש קשר כלשהו לעניין," אמר באלו.
"אני באורך הגון, באורך הגון," אמר קא בגאווה קטנה. "אבל למרות הכול, זו אשמת העצים החדשים האלה. כמעט נפלתי בציד האחרון שלי, כמעט באמת, ורעש ההחלקה שלי, כי זנבי לא היה כרוך היטב סביב העץ, העיר את הבנדר־לוג, והם קראו לי בשמות רעים מאוד."
"תולעת אדמה צהובה וחסרת רגליים," אמר בגירה מתחת לשפמו, כאילו הוא מנסה להיזכר במשהו.
"סססס! קראו לי פעם כך?" אמר קא.
"משהו מהסוג הזה צעקו אלינו בירח שעבר, אבל אנחנו לא שמנו לב אליהם. הם יגידו כל דבר, אפילו שאיבדת את כל שיניך ולא תעז להתמודד עם שום דבר גדול יותר מגדי, כי (באמת חסרי בושה הם, הבנדר־לוג האלה), כי אתה מפחד מקרני התיש," המשיך בגירה במתיקות.
ובכן, נחש, ובמיוחד פיתון זקן וזהיר כמו קא, לעיתים רחוקות מאוד מראה שהוא כועס, אבל באלו ובגירה יכלו לראות את שרירי הבליעה הגדולים משני צדי גרונו של קא מתגלים ותופחים.
"הבנדר־לוג החליפו את מקומם," אמר בשקט. "כשעליתי לשמש היום, שמעתי אותם צועקים בין הצמרות."
"אלה, אלה הבנדר־לוג שאנחנו רודפים אחריהם עכשיו," אמר באלו, אבל המילים נתקעו בגרונו, כי זו הייתה הפעם הראשונה בזיכרונו שאחד מבני עם הג'ונגל הודה שהוא מתעניין במעשיהם של הקופים.
"בלי ספק, אם כן, אין זה דבר קטן ששולח שני ציידים כאלה, מנהיגים בג'ונגל שלהם, אני בטוח, בעקבות הבנדר־לוג," השיב קא באדיבות, בעודו תופח מסקרנות.
"באמת," פתח באלו, "אני לא יותר ממורה החוק הזקן, ולפעמים הטיפש מאוד, של גורי הזאבים של סיאוני, ובגירה כאן..."
"הוא בגירה," אמר הפנתר השחור, ולסתותיו נסגרו בנקישה, כי לא האמין בענווה. "הצרה היא זו, קא. גנבי האגוזים ומלקטי עלי הדקל האלה גנבו את גור האדם שלנו, שאולי שמעת עליו."
"שמעתי איזו ידיעה מאיקי (הקוצים שלו עושים אותו יומרני) על יצור של אדם שנכנס ללהקת זאבים, אבל לא האמנתי. איקי מלא סיפורים שחציים נשמעו ושסופרו רע מאוד."
"אבל זה נכון. הוא גור אדם שלא היה כמוהו," אמר באלו. "הטוב והחכם והנועז שבגורי האדם, התלמיד שלי, שיעשה את שמו של באלו מפורסם בכל הג'ונגלים. וחוץ מזה, אני, אנחנו, אוהבים אותו, קא."
"טס! טס!" אמר קא, ונענע את ראשו הלוך ושוב. "גם אני ידעתי מה היא אהבה. יש סיפורים שהייתי יכול לספר ש..."
"שצריך לילה צלול, כשכולנו שבעים היטב, כדי לשבח אותם כראוי," אמר בגירה במהירות. "גור האדם שלנו בידי הבנדר־לוג עכשיו, ואנחנו יודעים שמכל עם הג'ונגל הם מפחדים רק מקא."
"הם מפחדים רק ממני. ויש להם סיבה טובה," אמר קא. "פטפטנים, טיפשים, יהירים, יהירים, טיפשים ופטפטנים הם הקופים. אבל יצור של אדם שנמצא בידיהם, אין לו מזל טוב. נמאס להם מהאגוזים שהם קוטפים, והם זורקים אותם למטה. הם נושאים ענף חצי יום, מתכוונים לעשות בו דברים גדולים, ואז שוברים אותו לשניים. לא הייתי מקנא ביצור האדם הזה. הם קראו לי גם, 'דג צהוב', לא כך?"
"תולעת, תולעת, תולעת אדמה," אמר בגירה, "וגם דברים אחרים שאינני יכול לומר עכשיו מרוב בושה."
"עלינו להזכיר להם לדבר יפה על אדונם. אאא־סְסְפּ! עלינו לעזור לזיכרונם הנודד. ועכשיו, לאן הלכו עם הגור?"
"רק הג'ונגל יודע. לכיוון השקיעה, אני חושב," אמר באלו. "חשבנו שאתה תדע, קא."
"אני? איך? אני לוקח אותם כשהם נקרים בדרכי, אבל אני לא צד את הבנדר־לוג, או צפרדעים, או ירוקת מים בבריכה, אם כבר מדברים על זה."
"למעלה, למעלה! למעלה, למעלה! הילו! אילו! אילו, הבט למעלה, באלו מלהקת הזאבים של סיאוני!"
באלו הרים את עיניו כדי לראות מאין בא הקול, והנה ראן הדאה, צולל מטה והשמש מאירה על קצות כנפיו המורמות. זו הייתה כמעט שעת השינה של ראן, אבל הוא חיפש בכל הג'ונגל את הדוב ולא מצא אותו בעלווה הסבוכה.
"מה קרה?" אמר באלו.
"ראיתי את מוגלי בין הבנדר־לוג. הוא ביקש ממני לספר לכם. הסתכלתי. הבנדר־לוג לקחו אותו אל מעבר לנהר, אל עיר הקופים, אל המאורות הקרות. אולי יישארו שם לילה אחד, או עשרה לילות, או שעה. אמרתי לעטלפים לשמור בשעות החשכה. זה המסר שלי. ציד טוב, לכל מי שלמטה!"
"זפק מלא ושינה עמוקה לך, ראן," קרא בגירה. "אזכור אותך בטרף הבא שלי, ואשמור את הראש בשבילך לבד, הו טוב שבדאות!"
"זה כלום. זה כלום. הילד אמר את מילת המפתח. לא יכולתי לעשות פחות מזה," וראן הסתובב במעגלים ועלה שוב אל מקום לינתו.
"הוא לא שכח להשתמש בלשונו," אמר באלו בצחקוק של גאווה. "לחשוב שצעיר כל כך זכר גם את מילת המפתח של הציפורים בזמן שגררו אותו מעל העצים!"
"היא הוחדרה לתוכו בחוזקה רבה מאוד," אמר בגירה. "אבל אני גאה בו, ועכשיו עלינו ללכת אל המאורות הקרות."
כולם ידעו איפה המקום הזה, אבל רק מעטים מבני עם הג'ונגל הלכו לשם אי פעם, כי מה שהם קראו לו המאורות הקרות היה עיר ישנה ונטושה, אבודה וקבורה בג'ונגל, וחיות לעיתים רחוקות משתמשות במקום שבני אדם השתמשו בו פעם. חזיר הבר כן, אבל שבטי הציידים לא. חוץ מזה, הקופים גרו שם, ככל שאפשר לומר שהם גרים במקום כלשהו, ואף חיה שמכבדת את עצמה לא הייתה מתקרבת עד כדי טווח ראייה ממנה, חוץ מבשנות בצורת, כשהבריכות והמאגרים ההרוסים למחצה החזיקו קצת מים.
"זה מסע של חצי לילה, במהירות מלאה," אמר בגירה, ובאלו נראה רציני מאוד. "אלך כמה שיותר מהר," אמר בדאגה.
"איננו מעזים לחכות לך. לך אחרינו, באלו. אנחנו חייבים ללכת ברגל מהירה, קא ואני."
"רגליים או לא רגליים, אני יכול להחזיק מעמד לצד כל ארבע הרגליים שלך," אמר קא בקצרה. באלו ניסה פעם אחת למהר, אבל נאלץ להתיישב מתנשף, ולכן השאירו אותו שיבוא אחריהם מאוחר יותר, בעוד בגירה ממהר קדימה בדהרה המהירה של פנתר. קא לא אמר דבר, אבל כמה שבגירה התאמץ, פיתון הסלע העצום נשאר לצידו. כשהגיעו לנחל הררי, בגירה הקדים, כי זינק מעליו בעוד קא שוחה, וראשו וכשישים סנטימטרים מצווארו מעל המים, אבל על קרקע מישורית השלים קא את המרחק.
"במנעול השבור ששחרר אותי," אמר בגירה כשירדו הדמדומים, "אתה לא הולך לאט!"
"אני רעב," אמר קא. "וחוץ מזה, הם קראו לי צפרדע מנומרת."
"תולעת, תולעת אדמה, ועוד צהובה."
"אותו הדבר. בוא נמשיך," ונדמה היה שקא נשפך לאורך הקרקע, מוצא את הדרך הקצרה ביותר בעיניו היציבות, ונצמד אליה.
במאורות הקרות, עם הקופים לא חשב כלל על חבריו של מוגלי. הם הביאו את הילד אל העיר האבודה, והיו מרוצים מאוד מעצמם לעת עתה. מוגלי מעולם לא ראה עיר הודית קודם, ואף שזו הייתה כמעט ערמת חורבות, היא נראתה לו מופלאה ומפוארת מאוד. מלך כלשהו בנה אותה לפני זמן רב על גבעה קטנה. עדיין אפשר היה לראות את דרכי האבן שהובילו אל השערים ההרוסים, שבהם נתלו שבבי העץ האחרונים על צירים שחוקים וחלודים. עצים צמחו לתוך החומות ומתוכן; החומות המשוננות נפלו והתפוררו, ומטפסי בר נשתלשלו מחלונות המגדלים שעל החומות באשכולות עבותים ותלויים.
ארמון גדול בלי גג הכתיר את הגבעה, והשיש של החצרות והמזרקות היה סדוק ומוכתם באדום ובירוק, ואפילו אבני הריצוף בחצר שבה גרו פעם פילי המלך נדחקו למעלה והצידה בידי עשבים ועצים צעירים. מן הארמון אפשר היה לראות את השורות על השורות של בתים בלי גג שהרכיבו את העיר, ונראו כמו חלות דבש ריקות מלאות חושך; את גוש האבן חסר הצורה שהיה פעם פסל אליל בכיכר שבה נפגשו ארבע דרכים; את הבורות והשקעים בפינות הרחובות, שבהם עמדו פעם הבארות הציבוריות; ואת הכיפות המנופצות של המקדשים, ותאני בר צומחים מדפנותיהן. הקופים קראו למקום העיר שלהם, והעמידו פנים שהם בזים לעם הג'ונגל משום שהוא גר ביער. ובכל זאת הם מעולם לא ידעו בשביל מה נבנו הבניינים ואיך להשתמש בהם. הם היו יושבים במעגלים באולם חדר המועצה של המלך, ומתגרדים בחיפוש אחר פרעושים, ומעמידים פנים שהם בני אדם; או שהיו רצים פנימה והחוצה מהבתים בלי הגג, ואוספים חתיכות טיח ולבנים ישנות בפינה, ושוכחים איפה הסתירו אותן, ונלחמים וצועקים בהמונים מתקוטטים, ואז מפסיקים כדי לשחק במעלה המדרגות ובמורדן בגן המלך, ושם היו מנערים את שיחי הוורדים ואת עצי התפוזים בשביל משחק, כדי לראות את הפירות והפרחים נופלים. הם חקרו את כל המעברים והמנהרות החשוכות בארמון ואת מאות החדרים הקטנים והחשוכים, אבל אף פעם לא זכרו מה ראו ומה לא ראו. וכך נדדו לבד, בזוגות או בהמונים, ואמרו זה לזה שהם עושים כמו שעושים בני האדם. הם שתו מהבריכות ועכרו את כל המים, ואחר כך נלחמו עליהם, ואז היו כולם רצים יחד בהמון וצועקים: "אין איש בג'ונגל חכם וטוב ופיקח וחזק ועדין כמו הבנדר־לוג." ואז הכול היה מתחיל מחדש, עד שנמאס להם מהעיר והם חזרו אל צמרות העצים, בתקווה שעם הג'ונגל ישים לב אליהם.
מוגלי, שחונך לפי חוק הג'ונגל, לא אהב ולא הבין חיים מהסוג הזה. הקופים גררו אותו אל המאורות הקרות מאוחר אחר הצהריים, ובמקום ללכת לישון, כמו שמוגלי היה עושה אחרי מסע ארוך, הם אחזו ידיים ורקדו מסביב ושרו את שיריהם הטיפשיים. אחד הקופים נשא נאום ואמר לחבריו שלכידתו של מוגלי מסמנת דבר חדש בתולדות הבנדר־לוג, כי מוגלי עומד להראות להם איך לשזור יחד מקלות וקנים כהגנה מפני הגשם והקור. מוגלי הרים כמה מטפסים והתחיל לשזור אותם פנימה והחוצה, והקופים ניסו לחקות אותו, אבל בתוך דקות ספורות איבדו עניין והתחילו למשוך בזנבות חבריהם או לקפוץ למעלה ולמטה על ארבע, בשיעולים.
"אני רוצה לאכול," אמר מוגלי. "אני זר בחלק הזה של הג'ונגל. הביאו לי אוכל, או תנו לי רשות לצוד כאן."
עשרים או שלושים קופים זינקו משם כדי להביא לו אגוזים ופפאיות בר. אבל הם התחילו לריב בדרך, והיה טרחה גדולה מדי לחזור עם מה שנשאר מהפירות. מוגלי היה כאוב וכועס, וגם רעב, והוא שוטט בעיר הריקה, ומדי פעם השמיע את קריאת הציד של הזרים, אבל איש לא ענה לו, ומוגלי הרגיש שהגיע למקום רע מאוד באמת. "כל מה שאמר באלו על הבנדר־לוג נכון," חשב לעצמו. "אין להם חוק, אין להם קריאת ציד, ואין להם מנהיגים, אין להם כלום חוץ ממילים טיפשיות וידיים קטנות, מלקטות וגנבות. אז אם אמות כאן ברעב או ייהרגו אותי, זו תהיה אשמתי בלבד. אבל אני חייב לנסות לחזור לג'ונגל שלי. באלו בוודאי ירביץ לי, אבל זה עדיף על לרדוף אחרי עלי ורדים טיפשיים עם הבנדר־לוג."
ברגע שהלך אל חומת העיר, משכו אותו הקופים בחזרה, ואמרו לו שהוא לא יודע כמה הוא מאושר, וצבטו אותו כדי שיהיה אסיר תודה. הוא חרק את שיניו ולא אמר דבר, אבל הלך עם הקופים הצועקים אל מרפסת מעל מאגרי האבן החולית האדומה, שהיו מלאים למחצה במי גשמים. במרכז המרפסת עמד ביתן קיץ הרוס משיש לבן, שנבנה למען מלכות שמתו לפני מאה שנה. גג הכיפה שלו קרס למחצה וחסם את המעבר התת־קרקעי מהארמון, שבו נהגו המלכות להיכנס. אבל הקירות היו עשויים מסורגי שיש מגולפים, עבודת תחרה יפהפייה בלבן חלבי, משובצת באגטים ובקרנליאנים, בישפה ובלזורית, וכשהירח עלה מאחורי הגבעה, הוא האיר מבעד לחורי הגילוף והטיל על הקרקע צללים כמו רקמה של קטיפה שחורה. כאוב, מנומנם ורעב ככל שהיה, מוגלי לא יכול היה שלא לצחוק כשהבנדר־לוג התחילו, עשרים בבת אחת, לספר לו כמה הם גדולים וחכמים וחזקים ועדינים, וכמה טיפשי הוא שהוא רוצה לעזוב אותם. "אנחנו גדולים. אנחנו חופשיים. אנחנו נפלאים. אנחנו העם הנפלא ביותר בכל הג'ונגל! כולנו אומרים את זה, אז זה בטח נכון," צעקו. "ועכשיו, מכיוון שאתה מאזין חדש ויכול להעביר את דברינו לעם הג'ונגל כדי שישימו לב אלינו בעתיד, נספר לך הכול על עצמנו המצוינים ביותר." מוגלי לא התנגד, והקופים התאספו במאות ובמאות על המרפסת כדי להקשיב לנואמים שלהם שרים את שבחי הבנדר־לוג, ובכל פעם שנואם עצר מחוסר נשימה, צעקו כולם יחד: "זה נכון. כולנו אומרים את זה." מוגלי הנהן ומצמץ, ואמר "כן" כששאלו אותו שאלה, וראשו הסתחרר מהרעש. "טבאקי התן בטח נשך את כל האנשים האלה," אמר לעצמו, "ועכשיו יש להם שיגעון. בוודאי זה דוואני, השיגעון. הם אף פעם לא הולכים לישון? הנה ענן מתקרב לכסות את הירח. אילו רק היה ענן גדול מספיק, הייתי יכול לנסות לברוח בחשכה. אבל אני עייף."
את אותו הענן בדיוק עקבו בעיניהם שני חברים טובים בחפיר ההרוס שמתחת לחומת העיר, כי בגירה וקא, שידעו היטב כמה מסוכן עם הקופים כשהוא במספרים גדולים, לא רצו להסתכן. הקופים לעולם אינם נלחמים אלא אם הם מאה נגד אחד, ומעטים בג'ונגל אוהבים יחס כזה.
"אלך אל החומה המערבית," לחש קא, "ואגלוש מטה במהירות, והשיפוע של הקרקע לטובתי. הם לא יתנפלו על גבי במאותיהם, אבל..."
"אני יודע," אמר בגירה. "הלוואי שבאלו היה כאן, אבל עלינו לעשות מה שנוכל. כשהענן הזה יכסה את הירח, אלך אל המרפסת. הם מקיימים שם איזו מועצה על הילד."
"ציד טוב," אמר קא בעגמומיות, וגלש משם אל החומה המערבית. במקרה זו הייתה החומה הפחות הרוסה מכולן, והנחש הגדול התעכב זמן מה עד שמצא דרך לטפס על האבנים. הענן הסתיר את הירח, ובעוד מוגלי תוהה מה יבוא עכשיו, שמע את צעדיו הקלים של בגירה על המרפסת. הפנתר השחור דהר במעלה המדרון כמעט בלי קול, והכה, הוא ידע שאין לבזבז זמן על נשיכות, ימינה ושמאלה בין הקופים, שישבו סביב מוגלי במעגלים בעומק חמישים ושישים שורות. נשמעה יללה של פחד וזעם, ואז, כשבגירה מעד על הגופות המתגלגלות והבועטות שמתחתיו, צעק קוף: "יש כאן רק אחד! הרגו אותו! הרגו!" גוש מתקוטט של קופים, נושכים, שורטים, קורעים ומושכים, נסגר מעל בגירה, בעוד חמישה או שישה אחזו במוגלי, גררו אותו במעלה קיר ביתן הקיץ ודחפו אותו דרך החור שבכיפה השבורה. ילד שגדל בין בני אדם היה נחבל קשות, כי הנפילה הייתה של ארבעה מטרים וחצי לפחות, אבל מוגלי נפל כמו שבאלו לימד אותו ליפול, ונחת על רגליו.
"הישאר שם," צעקו הקופים, "עד שנהרוג את חבריך, ואחר כך נשחק איתך, אם עם הארס ישאיר אותך בחיים."
"דם אחד לנו, לך ולי," אמר מוגלי, ומיהר להשמיע את קריאת הנחשים. הוא שמע רשרוש ולחישות בפסולת מסביבו, והשמיע את הקריאה פעם שנייה, כדי להיות בטוח.
"כך, כך בדיוק! הורידו ברדסים, כולם!" אמרו חצי תריסר קולות נמוכים (כל חורבה בהודו נעשית במוקדם או במאוחר משכן לנחשים, וביתן הקיץ הישן שרץ קוברות). "עמוד בשקט, אח קטן, כי רגליך עלולות להזיק לנו."
מוגלי עמד בשקט ככל שיכול, מציץ מבעד לגילוף ומקשיב להמולה הזועמת של הקרב סביב הפנתר השחור, לצעקות ולפטפוטים ולהתכתשויות, ולשיעול העמוק והצרוד של בגירה כשנסוג וקפץ והתפתל וצלל מתחת לערמות אויביו. בפעם הראשונה מאז שנולד, נלחם בגירה על חייו.
"באלו בטח קרוב; בגירה לא היה בא לבד," חשב מוגלי. ואז קרא בקול: "אל הבריכה, בגירה. התגלגל אל בריכות המים. התגלגל וצלול! הגע אל המים!"
בגירה שמע, והקריאה שאמרה לו שמוגלי בטוח נתנה לו אומץ חדש. הוא פילס את דרכו בייאוש, סנטימטר אחר סנטימטר, ישר אל המאגרים, נאבק בשתיקה. ואז, מהחומה ההרוסה הקרובה ביותר לג'ונגל, עלתה קריאת המלחמה הרועמת של באלו. הדוב הזקן עשה כמיטב יכולתו, אבל לא יכול היה להגיע קודם. "בגירה," צעק, "אני כאן. אני מטפס! אני ממהר! אהוּוֹרָה! האבנים מחליקות תחת רגליי! חכו לבואי, הו בנדר־לוג השפלים ביותר!" הוא עלה מתנשף במעלה המרפסת, רק כדי להיעלם עד ראשו בגל של קופים, אבל הוא התיישב ישר על אחוריו, ופרש את כפותיו הקדמיות, וחיבק כמה שיכול להחזיק, ואז התחיל להכות במקצב קבוע, טַח־טַח־טַח, כמו המכות המהירות של גלגל משוטים. התרסקות ושכשוך אמרו למוגלי שבגירה פילס את דרכו אל הבריכה, לשם הקופים לא יכלו לבוא אחריו. הפנתר שכב שם ונשם בכבדות, ראשו בקושי מעל המים, בעוד הקופים עומדים בשלוש שורות על המדרגות האדומות, קופצים למעלה ולמטה בזעם, מוכנים לזנק עליו מכל הצדדים אם ייצא לעזור לבאלו. אז הרים בגירה את סנטרו הנוטף, ובייאוש השמיע את קריאת הנחשים בבקשת הגנה, "דם אחד לנו, לך ולי," כי האמין שקא נסוג ברגע האחרון. אפילו באלו, חצי חנוק תחת הקופים בשולי המרפסת, לא יכול היה שלא לצחקק כששמע את הפנתר השחור מבקש עזרה.
קא בדיוק סיים לעבור את החומה המערבית, ונחת בטלטלה שעקרה אבן ממעקה החומה אל החפיר. לא הייתה לו שום כוונה לוותר על שום יתרון של השטח, והוא התכרבל והתיר את עצמו פעם או פעמיים, כדי להיות בטוח שכל מטר מגופו הארוך תקין לפעולה. כל אותו הזמן נמשך הקרב עם באלו, והקופים צווחו בבריכה סביב בגירה, ומאנג העטלף, שעף הלוך ושוב, נשא את חדשות הקרב הגדול מעל הג'ונגל, עד שאפילו האתי, הפיל הפרא, חצצר, והרחק משם, להקות מפוזרות של עם הקופים התעוררו ובאו בזינוקים לאורך דרכי העצים לעזור לחבריהם במאורות הקרות, ורעש הקרב העיר את כל ציפורי היום לאורך קילומטרים מסביב. ואז בא קא, ישר, מהר, ולהוט להרוג. כוח הלחימה של פיתון הוא במכת הראש הדוחפת שלו, שמאחוריה כל הכוח והמשקל של גופו. אם תוכלו לדמיין רומח, או איל ברזל, או פטיש ששוקל כמעט חצי טון, שמניע אותו מוח קר ושקט שגר בתוך הידית שלו, תוכלו לדמיין בערך איך נראה קא כשנלחם. פיתון באורך מטר וחצי יכול להפיל אדם אם יפגע בו היישר בחזה, וקא היה באורך תשעה מטרים, כמו שאתם יודעים. המכה הראשונה שלו נחתה בלב ההמון שסביב באלו. היא נשלחה בפה סגור ובשתיקה, ולא היה צורך במכה שנייה. הקופים התפזרו בצעקות: "קא! זה קא! ברחו! ברחו!"
דורות של קופים הובהלו להתנהגות טובה בעזרת הסיפורים שזקניהם סיפרו להם על קא, גנב הלילה, שיכול להחליק לאורך הענפים בשקט כמו שהטחב צומח, ולגנוב את הקוף החזק ביותר שחי אי פעם; על קא הזקן, שיכול לגרום לעצמו להיראות כל כך דומה לענף מת או לגדם רקוב, שהחכמים ביותר הוטעו, עד שהענף תפס אותם. קא היה כל מה שהקופים פחדו ממנו בג'ונגל, כי אף אחד מהם לא ידע את גבולות כוחו, אף אחד מהם לא יכול היה להביט בפניו, ואף אחד לא יצא מעולם חי מחיבוקו. וכך הם ברחו, מגמגמים מאימה, אל החומות ואל גגות הבתים, ובאלו נשם נשימה עמוקה של הקלה. פרוותו הייתה עבה הרבה יותר מזו של בגירה, אבל הוא סבל קשות בקרב. אז פתח קא את פיו בפעם הראשונה ואמר מילה אחת ארוכה ולוחשת, והקופים הרחוקים, שמיהרו להגן על המאורות הקרות, נשארו במקומם, מתכווצים, עד שהענפים העמוסים התכופפו והתפצחו תחתם. הקופים שעל החומות ובבתים הריקים הפסיקו את צעקותיהם, ובדממה שירדה על העיר שמע מוגלי את בגירה מנער את צדי גופו הרטובים כשעלה מן הבריכה. ואז פרצה ההמולה מחדש. הקופים קפצו גבוה יותר על החומות. הם נצמדו לצווארי פסלי האבן הגדולים וצווחו בעודם מדלגים לאורך החומות המשוננות, בעוד מוגלי, שרקד בתוך ביתן הקיץ, הצמיד את עינו אל הגילוף והשמיע קריאת ינשוף בין שיניו הקדמיות, להראות את לעגו ובוזו.
"הוציאו את גור האדם מהמלכודת הזאת; אני לא יכול לעשות יותר," התנשף בגירה. "בואו ניקח את גור האדם ונלך. הם עלולים לתקוף שוב."
"הם לא יזוזו עד שאצווה עליהם. הישארו כךךך!" לחש קא, והעיר שתקה שוב. "לא יכולתי לבוא קודם, אחי, אבל נדמה לי ששמעתי אותך קורא," זה נאמר לבגירה.
"אני, ייתכן שצעקתי משהו בקרב," ענה בגירה. "באלו, נפגעת?"
"אני לא בטוח שהם לא קרעו אותי למאה דובונים קטנים," אמר באלו, ונענע ברצינות רגל אחת אחרי השנייה. "וואו! כואב לי. קא, נראה לי שאנחנו חייבים לך את חיינו, בגירה ואני."
"לא חשוב. איפה האדמון הקטן?"
"כאן, במלכודת. אני לא יכול לטפס החוצה," קרא מוגלי. קשת הכיפה השבורה הייתה מעל ראשו.
"קח אותו מכאן. הוא רוקד כמו מאו הטווס. הוא ימעך את הצעירים שלנו," אמרו הקוברות שבפנים.
"הא!" אמר קא בצחקוק, "יש לו חברים בכל מקום, לאדמון הקטן הזה. זוז לאחור, אדמון. והסתתרו, הו עם הארס. אני שובר את הקיר."
קא הביט בזהירות עד שמצא סדק דהוי בגילוף השיש, שהראה נקודה חלשה, הקיש שתיים או שלוש נקישות קלות בראשו כדי למדוד את המרחק, ואז הרים שני מטרים מגופו מעל הקרקע, ושלח חצי תריסר מכות ניפוץ בכל כוחו, חוטם קודם. הסורג נשבר ונפל בענן של אבק ופסולת, ומוגלי זינק דרך הפתח והשליך את עצמו בין באלו לבגירה, זרוע אחת סביב כל צוואר גדול.
"נפגעת?" שאל באלו, וחיבק אותו ברכות.
"כואב לי, אני רעב, ולא מעט חבול. אבל, הו, הם עשו לכם רעה גדולה, אחיי! אתם מדממים."
"גם אחרים," אמר בגירה, ליקק את שפתיו והביט בקופים המתים שעל המרפסת ומסביב לבריכה.
"זה כלום, זה כלום, אם אתה בטוח, הו גאוותי, מכל הצפרדעים הקטנות!" ייבב באלו.
"על זה נשפוט אחר כך," אמר בגירה בקול יבש שמוגלי לא אהב בכלל. "אבל הנה קא, שלו אנחנו חייבים את הקרב ולו אתה חייב את חייך. הודה לו לפי מנהגינו, מוגלי."
מוגלי הסתובב וראה את ראשו של הפיתון הגדול מתנודד שלושים סנטימטרים מעל ראשו.
"אז זה האדמון," אמר קא. "רך מאוד העור שלו, והוא לא שונה כל כך מהבנדר־לוג. היזהר, אדמון, שלא אטעה ואחשוב שאתה קוף באיזה ערב דמדומים, כשזה עתה החלפתי את עורי."
"דם אחד לנו, לך ולי," ענה מוגלי. "את חיי אני מקבל ממך הלילה. הטרף שלי יהיה הטרף שלך, אם אי פעם תהיה רעב, הו קא."
"תודה רבה, אח קטן," אמר קא, אף שעיניו נצצו. "ומה יכול צייד נועז כל כך לטרוף? אני שואל כדי שאוכל ללכת אחריו בפעם הבאה שהוא יוצא."
"אני לא הורג כלום, אני קטן מדי, אבל אני מבריח עיזים אל מי שיכול להשתמש בהן. כשתהיה ריק, בוא אליי ותראה אם אני דובר אמת. יש לי קצת מיומנות באלה," הוא הושיט את ידיו, "ואם אי פעם תיפול במלכודת, אולי אוכל לשלם את החוב שאני חייב לך, ולבגירה, ולבאלו כאן. ציד טוב לכולכם, אדוניי."
"יפה אמרת," נהם באלו, כי מוגלי הודה בנימוס רב. הפיתון הניח את ראשו בקלות לרגע על כתפו של מוגלי. "לב אמיץ ולשון מנומסת," אמר. "הם ישאו אותך רחוק בג'ונגל, אדמון. אבל עכשיו לך מכאן מהר עם חבריך. לך וישן, כי הירח שוקע, ומה שבא אחריו לא טוב שתראה."
הירח שקע מאחורי הגבעות, ושורות הקופים הרועדים, המצטופפים יחד על החומות ועל המעקות, נראו כמו שוליים מרופטים ורועדים של משהו. באלו ירד אל הבריכה לשתות, ובגירה התחיל לסדר את פרוותו, כשקא גלש אל מרכז המרפסת והקיש בלסתותיו בנקישה מצלצלת שמשכה אליו את עיני כל הקופים.
"הירח שוקע," אמר. "האם יש עוד די אור כדי לראות?"
מן החומות עלתה גניחה, כמו הרוח בצמרות העצים: "אנחנו רואים, הו קא."
"טוב. עכשיו מתחיל הריקוד, ריקוד הרעב של קא. שבו בשקט והביטו."
הוא הסתובב פעמיים או שלוש במעגל גדול, מניע את ראשו מימין לשמאל. ואז התחיל לעשות בגופו לולאות וצורות של שמונה, ומשולשים רכים וזורמים שנמסו לריבועים ולמחומשים, ותלוליות מפותלות, בלי לנוח, בלי למהר, ובלי להפסיק לרגע את שירו המזמזם והנמוך. החושך העמיק והעמיק, עד שלבסוף נעלמו הטבעות הנגררות והזזות, אבל אפשר היה לשמוע את רשרוש הקשקשים.
באלו ובגירה עמדו דוממים כאבן, נוהמים בגרונם, ושיער צווארם סומר, ומוגלי הביט ותהה.
"בנדר־לוג," אמר קולו של קא לבסוף, "האם תוכלו להניע רגל או יד בלי פקודתי? דברו!"
"בלי פקודתך לא נוכל להניע רגל או יד, הו קא!"
"טוב! בואו כולכם צעד אחד קרוב יותר אליי."
שורות הקופים התנודדו קדימה בלי יכולת להתנגד, ובאלו ובגירה עשו איתם צעד נוקשה אחד קדימה.
"קרוב יותר!" לחש קא, וכולם זזו שוב.
מוגלי הניח את ידיו על באלו ועל בגירה כדי להרחיק אותם משם, ושתי החיות הגדולות נרתעו כאילו העירו אותן מחלום.
"השאר את ידך על כתפי," לחש בגירה. "השאר אותה שם, או שאצטרך לחזור, לחזור אל קא. אהה!"
"זה רק קא הזקן שעושה עיגולים באבק," אמר מוגלי. "בואו נלך." ושלושתם חמקו דרך פרצה בחומות אל הג'ונגל.
"ווּף!" אמר באלו, כשעמד שוב מתחת לעצים הדוממים. "לעולם לא אעשה עוד את קא לבעל ברית," והוא התנער כולו.
"הוא יודע יותר מאיתנו," אמר בגירה ברעד. "עוד קצת זמן, אילו נשארתי, הייתי הולך ישר לתוך גרונו."
"רבים ילכו בדרך הזאת לפני שהירח יעלה שוב," אמר באלו. "יהיה לו ציד טוב, בדרכו שלו."
"אבל מה הייתה המשמעות של כל זה?" אמר מוגלי, שלא ידע דבר על כוח הכישוף של פיתון. "לא ראיתי יותר מנחש גדול שעושה עיגולים טיפשיים עד שבא החושך. והאף שלו היה כולו פצוע. הו! הו!"
"מוגלי," אמר בגירה בכעס, "האף שלו נפצע בגללך, כמו שאוזניי וצדי גופי וכפותיי, וצווארו וכתפיו של באלו, ננשכו בגללך. לא באלו ולא בגירה יוכלו לצוד בהנאה ימים רבים."
"זה כלום," אמר באלו, "גור האדם שוב איתנו."
"נכון, אבל הוא עלה לנו ביוקר: בזמן שהיה יכול להיות מוקדש לציד טוב, בפצעים, בשיער, חצי מגבי מרוט, ולבסוף, בכבוד. כי זכור, מוגלי, אני, הפנתר השחור, נאלצתי לבקש מקא הגנה, ובאלו ואני נעשינו שנינו טיפשים כמו ציפורים קטנות בריקוד הרעב. כל זה, גור אדם, בא מכך ששיחקת עם הבנדר־לוג."
"נכון, זה נכון," אמר מוגלי בעצב. "אני גור אדם רע, והבטן שלי עצובה בתוכי."
"מְף! מה אומר חוק הג'ונגל, באלו?"
באלו לא רצה להכניס את מוגלי לצרות נוספות, אבל לא יכול היה לשנות את החוק, אז מלמל: "צער לעולם אינו מעכב עונש. אבל זכור, בגירה, הוא קטן מאוד."
"אזכור. אבל הוא עשה רעה, ועכשיו צריך לתת מכות. מוגלי, יש לך מה לומר?"
"כלום. עשיתי רע. באלו ואתה פצועים. זה צודק."
בגירה נתן לו חצי תריסר טפיחות של אהבה, מנקודת המבט של פנתר (הן בקושי היו מעירות אחד מגוריו שלו), אבל בשביל ילד בן שבע הן הסתכמו במכות קשות כמו שהייתם רוצים לחסוך מעצמכם. כשהכול נגמר, מוגלי התעטש, וקם בלי מילה.
"עכשיו," אמר בגירה, "קפוץ על גבי, אח קטן, ונלך הביתה."
אחד הדברים היפים בחוק הג'ונגל הוא שהעונש סוגר את כל החשבונות. אחר כך אין נדנודים.
מוגלי הניח את ראשו על גבו של בגירה ונרדם בשינה עמוקה כל כך, שלא התעורר כשהניחו אותו במערת הבית.
שיר הדרך של הבנדר־לוג
הנה אנו, שרשרת מתנופפת,
חצי דרך אל הלבנה המקנאת!
האם לא תקנאו בלהקתנו המקפצת?
האם לא תרצו לכם יד נוספת?
והייתם רוצים זנב, כזה, מתעקל,
כמו קשתו של קופידון, יפה ומפותל?
עכשיו אתם כועסים, אבל, לא נורא,
אחי, זנבך משתלשל לו מאחורה!
הנה אנו יושבים בשורה בין הענפים,
וחושבים על כל הדברים היפים שאנו מכירים;
חולמים על מעשים שאנחנו עומדים לעשות,
מושלמים, בעוד דקה או שתיים, בלי טעות,
משהו נאצל, חכם ונאה,
שנעשה רק בזכות משאלה קטנה.
כבר שכחנו, אבל, לא נורא,
אחי, זנבך משתלשל לו מאחורה!
כל הדיבור ששמענו אי פעם בעולם,
מעטלף, מחיה, מציפור, מכולם,
פרווה או סנפיר, קשקש או כנף,
פטפטו מהר, כולם יחד, בלי הרף!
מצוין! נפלא! עוד פעם אחת!
עכשיו אנחנו מדברים כמו בני אדם, באמת!
בואו נעמיד פנים שאנחנו... לא נורא,
אחי, זנבך משתלשל לו מאחורה!
זו דרכו של עם הקופים, כך נברא.
הצטרפו לשורותינו המזנקות, הנדחקות בין האורנים,
שנורות כזיקוקים, קלות וגבוהות, היכן שגפן הבר מתנדנדת.
באשפה שאנו משאירים אחרינו, וברעש האציל שאנו עושים,
היו בטוחים, היו בטוחים, שאנחנו עומדים לעשות דברים נהדרים!