מה עם הציד, הו צייד נועז?
אחי, המשמרת הייתה ארוכה, והקור עז.
מה עם הטרף שיצאתם להמית?
אחי, בג'ונגל הוא עוד רועה, כתמיד.
איפה הכוח שבו התגאית?
אחי, הוא שוקע ממותניי ומצלעי, ואני כלה.
לאן החיפזון, לאן אתה ממהר?
אחי, אל מאורתי אני הולך, למות שם, לבד ונסתר.
עכשיו עלינו לחזור אל הסיפור הראשון. כשמוגלי עזב את מערת הזאבים אחרי הקרב עם הלהקה בסלע המועצה, הוא ירד אל השדות החרושים שבהם גרו בני הכפר, אבל לא רצה להישאר שם, כי המקום היה קרוב מדי לג'ונגל, והוא ידע שעשה לעצמו לפחות אויב רע אחד במועצה. לכן מיהר הלאה, נצמד לדרך המשובשת שירדה במורד העמק, והלך בה בריצה קלה ויציבה כמעט שלושים קילומטרים, עד שהגיע לארץ שלא הכיר. העמק נפתח אל מישור גדול, זרוע סלעים ומבותר בגאיות. בקצה אחד שלו עמד כפר קטן, ובקצה השני ירד הג'ונגל הסבוך בקשת רחבה עד שטחי המרעה, ונעצר שם כאילו נגזם במעדר. בכל רחבי המישור רעו פרות ותאואים, וכשהילדים הקטנים שהיו אחראים על העדרים ראו את מוגלי, הם צעקו וברחו, וכלבי הרחוב הצהובים, שמסתובבים בכל כפר הודי, נבחו. מוגלי המשיך ללכת, כי היה רעב, וכשהגיע אל שער הכפר ראה שהשיח הקוצני הגדול, שמשכו אותו אל מול השער בדמדומים, נדחק הצידה.
"אֻמְף!" אמר, כי נתקל ביותר ממחסום אחד כזה בשיטוטיו הליליים אחר דברים לאכול. "אז גם כאן בני האדם מפחדים מעם הג'ונגל." הוא התיישב ליד השער, וכשיצא איש, קם, פתח את פיו והצביע לתוכו כדי להראות שהוא רוצה אוכל. האיש בהה בו, ורץ בחזרה במעלה הרחוב היחיד של הכפר בצעקות לכוהן, שהיה איש גדול ושמן לבוש לבן, ועל מצחו סימן אדום וצהוב. הכוהן בא אל השער, ואיתו לפחות מאה איש, שבהו ודיברו וצעקו והצביעו על מוגלי.
"אין להם נימוסים, לבני האדם האלה," אמר מוגלי לעצמו. "רק הקוף האפור היה מתנהג כמוהם." אז השליך לאחור את שערו הארוך והזעיף פנים אל ההמון.
"ממה יש לפחד?" אמר הכוהן. "הביטו בסימנים שעל זרועותיו ורגליו. אלה נשיכות של זאבים. הוא סתם ילד־זאב שברח מהג'ונגל."
כמובן, כשהגורים שיחקו יחד, הם נשכו את מוגלי לעיתים קרובות חזק יותר משהתכוונו, והיו צלקות לבנות על כל זרועותיו ורגליו. אבל הוא היה האחרון בעולם שהיה קורא לאלה נשיכות, כי ידע מה פירושן של נשיכות אמיתיות.
"אַרֶה! אַרֶה!" אמרו שתיים או שלוש נשים יחד. "שינשכו אותו זאבים, ילד מסכן! הוא ילד נאה. יש לו עיניים כמו אש אדומה. בכבודי, מסואה, הוא לא שונה כל כך מהבן שלך שלקח הנמר."
"תנו לי להסתכל," אמרה אישה עם טבעות נחושת כבדות על פרקי ידיה ורגליה, והביטה במוגלי מתחת לכף ידה. "באמת לא. הוא רזה יותר, אבל יש לו בדיוק את המבט של הבן שלי."
הכוהן היה איש פיקח, והוא ידע שמסואה היא אשתו של העשיר שבבני הכפר. אז הביט לשמיים דקה אחת ואמר בחגיגיות: "מה שהג'ונגל לקח, הג'ונגל השיב. קחי את הילד לביתך, אחותי, ואל תשכחי לכבד את הכוהן שרואה רחוק כל כך לתוך חייהם של בני האדם."
"בפר שקנה אותי," אמר מוגלי לעצמו, "כל הדיבורים האלה הם כמו עוד בדיקה של הלהקה! טוב, אם אני אדם, אדם עליי להיות."
ההמון נפתח כשהאישה סימנה למוגלי לבוא אל הבקתה שלה, ושם הייתה מיטה מצופה לכה אדומה, תיבת חרס גדולה לתבואה עם דוגמאות בולטות ומשונות, חצי תריסר סירי בישול מנחושת, פסל של אל הינדי בגומחה קטנה, ועל הקיר מראה אמיתית, מאלה שמוכרים ביריד הכפרי.
היא נתנה לו לשתות הרבה חלב, וגם קצת לחם, ואז הניחה את ידה על ראשו והביטה בעיניו, כי חשבה שאולי הוא בנה האמיתי שחזר מהג'ונגל שאליו לקח אותו הנמר. אז אמרה: "נאתו, הו נאתו!" מוגלי לא הראה שהוא מכיר את השם. "אתה לא זוכר את היום שבו נתתי לך את הנעליים החדשות?" היא נגעה ברגלו, והיא הייתה קשה כמעט כמו קרן. "לא," אמרה בעצב, "הרגליים האלה מעולם לא נעלו נעליים, אבל אתה מאוד דומה לנאתו שלי, ואתה תהיה הבן שלי."
מוגלי לא הרגיש בנוח, כי מעולם לא היה מתחת לגג קודם לכן. אבל כשהביט בסכך, ראה שיוכל לקרוע אותו בכל רגע אם ירצה לברוח, ושלחלון אין סוגרים. "מה תועלת יש באדם," אמר לעצמו לבסוף, "אם הוא לא מבין את דיבורם של בני האדם? עכשיו אני טיפש ואילם כמו שאדם היה אצלנו בג'ונגל. עליי לדבר בלשונם."
לא לשם השעשוע למד, כשהיה עם הזאבים, לחקות את קריאת התיגר של האיילים בג'ונגל ואת נחרת חזיר הבר הקטן. לכן, ברגע שמסואה ביטאה מילה, מוגלי חיקה אותה כמעט בשלמות, ולפני החשכה כבר למד את שמותיהם של דברים רבים בבקתה.
בשעת השינה הייתה בעיה, כי מוגלי לא רצה לישון מתחת לשום דבר שנראה כל כך כמו מלכודת פנתרים כמו הבקתה הזאת, וכשסגרו את הדלת יצא דרך החלון. "תנו לו לעשות כרצונו," אמר בעלה של מסואה. "זכרו שעד עכשיו מעולם לא ישן על מיטה. אם הוא באמת נשלח במקום בננו, הוא לא יברח."
אז מוגלי נשכב בתוך עשב ארוך ונקי בקצה השדה, אבל לפני שעצם את עיניו, חוטם אפור ורך דחף אותו מתחת לסנטר.
"פוּ!" אמר האח האפור (הוא היה הבכור מגוריה של אמא זאבה). "זה גמול עלוב על שהלכתי אחריך שלושים קילומטרים. אתה מריח מעשן עצים ומבקר, כבר כמו אדם לגמרי. התעורר, אח קטן, אני מביא חדשות."
"האם כולם בשלום בג'ונגל?" שאל מוגלי וחיבק אותו.
"כולם חוץ מהזאבים שנכוו בפרח האדום. ועכשיו הקשב. שיר חאן הלך לצוד רחוק, עד שפרוותו תצמח שוב, כי הוא חרוך קשות. כשיחזור, הוא נשבע שיניח את עצמותיך בוואינגנגה."
"יש שתי מילים לעניין הזה. גם אני נתתי הבטחה קטנה. אבל חדשות תמיד טובות. אני עייף הלילה, עייף מאוד מכל הדברים החדשים, אח אפור, אבל הבא לי תמיד את החדשות."
"לא תשכח שאתה זאב? בני האדם לא יגרמו לך לשכוח?" אמר האח האפור בדאגה.
"לעולם לא. תמיד אזכור שאני אוהב אותך ואת כל מי שבמערה שלנו. אבל תמיד אזכור גם שגירשו אותי מהלהקה."
"ושאולי יגרשו אותך מעוד להקה. בני אדם הם רק בני אדם, אח קטן, ודיבורם כמו דיבור הצפרדעים בבריכה. כשאבוא לכאן שוב, אחכה לך בין הבמבוקים שבקצה שטח המרעה."
במשך שלושה חודשים אחרי אותו לילה, מוגלי כמעט לא יצא משער הכפר, כל כך היה עסוק בלימוד דרכיהם ומנהגיהם של בני האדם. קודם היה עליו ללבוש בד סביב גופו, וזה הרגיז אותו נורא; ואחר כך היה עליו ללמוד על כסף, שלא הבין בו כלום, ועל חרישה, שלא ראה בה שום תועלת. אחר כך הילדים הקטנים בכפר הכעיסו אותו מאוד. למזלו, חוק הג'ונגל לימד אותו לשלוט במזגו, כי בג'ונגל החיים והמזון תלויים בשליטה עצמית. אבל כשצחקו עליו כי לא רצה לשחק במשחקים או להעיף עפיפונים, או כי ביטא מילה כלשהי לא נכון, רק הידיעה שזה לא הוגן להרוג גורים קטנים ועירומים מנעה ממנו להרים אותם ולשבור אותם לשניים.
הוא לא ידע כלל עד כמה הוא חזק. בג'ונגל ידע שהוא חלש לעומת החיות, אבל בכפר אמרו האנשים שהוא חזק כמו שור.
ולמוגלי לא היה מושג קלוש על ההבדל שהמעמד, הקאסטה, עושה בין אדם לאדם. כשחמורו של הקדר החליק לתוך בור החימר, מוגלי משך אותו החוצה בזנבו, ועזר לערום את הכדים לקראת מסעם אל השוק בקאנהיווארה. גם זה היה מזעזע מאוד, כי הקדר הוא איש מקאסטה נמוכה, והחמור שלו עוד גרוע ממנו. כשהכוהן נזף בו, איים מוגלי שיעלה גם אותו על החמור, והכוהן אמר לבעלה של מסואה שמוטב להעמיד את מוגלי לעבודה כמה שיותר מהר. וראש הכפר אמר למוגלי שבמחרת יצטרך לצאת עם התאואים ולרעות אותם. איש לא שמח יותר ממוגלי. ובאותו לילה, מכיוון שמונה, כביכול, למשרת הכפר, הלך אל חוג שהתכנס בכל ערב על במת אבנים מתחת לעץ תאנה גדול. זה היה המועדון של הכפר, ושם נפגשו ועישנו ראש הכפר, השומר והספר, שידע את כל הרכילות של הכפר, ובולדאו הזקן, הצייד של הכפר, שהיה לו רובה צור ישן. הקופים ישבו ודיברו בענפים העליונים, ומתחת לבמה היה חור שבו גרה קוברה, ובכל לילה קיבלה את צלוחית החלב הקטנה שלה, כי הייתה קדושה. והזקנים ישבו סביב העץ ודיברו, ומשכו מהנרגילות הגדולות עד שעה מאוחרת בלילה. הם סיפרו סיפורים נפלאים על אלים ובני אדם ורוחות, ובולדאו סיפר סיפורים נפלאים עוד יותר על דרכי החיות בג'ונגל, עד שעיני הילדים שישבו מחוץ לחוג כמעט יצאו מחוריהן. רוב הסיפורים היו על חיות, כי הג'ונגל היה תמיד ממש בפתח ביתם. הצבאים וחזירי הבר חפרו בגידוליהם, ומדי פעם נשא הנמר אדם בדמדומים, לעיני שערי הכפר.
מוגלי, שכמובן ידע משהו על מה שדיברו עליו, נאלץ לכסות את פניו כדי שלא יראו שהוא צוחק, בזמן שבולדאו, רובה הצור על ברכיו, טיפס מסיפור נפלא אחד לסיפור נפלא אחר, וכתפיו של מוגלי רעדו.
בולדאו הסביר איך הנמר שלקח את בנה של מסואה הוא נמר־רוח, ובגופו שוכנת רוחו של מלווה בריבית זקן ורשע, שמת לפני כמה שנים. "ואני יודע שזה נכון," אמר, "כי פורון דאס תמיד צלע מהמכה שקיבל במהומה כששרפו את ספרי החשבונות שלו, והנמר שאני מדבר עליו גם הוא צולע, כי עקבות כפותיו אינם שווים."
"נכון, נכון, זו בוודאי האמת," אמרו בעלי הזקן האפור והנהנו יחד.
"האם כל הסיפורים האלה הם קורי עכביש ופטפוטי ירח שכאלה?" אמר מוגלי. "הנמר הזה צולע כי נולד צולע, כמו שכולם יודעים. לדבר על נשמה של מלווה בריבית בתוך חיה שמעולם לא היה לה אפילו אומץ של תן, זה דיבור של ילדים."
בולדאו נאלם דום מרוב הפתעה לרגע, וראש הכפר בהה.
"אוהו! זה פרחח הג'ונגל, מה?" אמר בולדאו. "אם אתה כל כך חכם, מוטב שתביא את עורו לקאנהיווארה, כי הממשלה הציעה מאה רופי בעד חייו. ועוד יותר טוב, אל תדבר כשהזקנים ממך מדברים."
מוגלי קם ללכת. "כל הערב שכבתי כאן והקשבתי," קרא מעבר לכתפו, "ומלבד פעם או פעמיים, בולדאו לא אמר מילת אמת אחת על הג'ונגל, שנמצא ממש בפתח ביתו. איך, אם כן, אאמין לסיפורים על רוחות ואלים ושדונים שהוא אומר שראה?"
"הגיע הזמן שהילד הזה ילך לרעות," אמר ראש הכפר, בזמן שבולדאו נשף ונחר על חוצפתו של מוגלי.
המנהג ברוב הכפרים בהודו הוא שכמה ילדים מוציאים את הבקר והתאואים למרעה בבוקר השכם, ומחזירים אותם בלילה. אותו בקר עצמו, שהיה רומס אדם לבן עד מוות, מניח לילדים שבקושי מגיעים לאפו להכות אותו, להציק לו ולצעוק עליו. כל עוד הילדים נשארים עם העדרים, הם בטוחים, כי אפילו הנמר לא יסתער על המון בקר. אבל אם הם מתרחקים כדי לקטוף פרחים או לצוד לטאות, לפעמים הם נלקחים. מוגלי עבר ברחוב הכפר עם שחר, יושב על גבו של ראמה, פר העדר הגדול. התאואים, בצבע כחול צפחה, עם קרניים ארוכות המתעקלות לאחור ועיניים פראיות, קמו מהרפתות שלהם אחד אחד והלכו אחריו, ומוגלי הבהיר היטב לילדים שהיו איתו שהוא האדון. הוא היכה את התאואים במקל במבוק ארוך ומלוטש, ואמר לקמיה, אחד הילדים, לרעות את הבקר לבד, בזמן שהוא ימשיך עם התאואים, ולהיזהר מאוד שלא להתרחק מהעדר.
שטח מרעה בהודו הוא כולו סלעים ושיחים וגבשושיות עשב וגאיות קטנים, שביניהם העדרים מתפזרים ונעלמים. התאואים בדרך כלל נצמדים לבריכות ולמקומות הבוציים, ושם הם שוכבים ומתבוססים או מתחממים בבוץ החם שעות על גבי שעות. מוגלי הוביל אותם עד קצה המישור, במקום שבו הוואינגנגה יוצא מן הג'ונגל; ואז קפץ מצווארו של ראמה, רץ אל סבך במבוק, ומצא את האח האפור. "אה," אמר האח האפור, "חיכיתי כאן הרבה מאוד ימים. מה פירושה של עבודת רעיית הבקר הזאת?"
"זו פקודה," אמר מוגלי. "אני רועה של הכפר לזמן מה. מה החדשות על שיר חאן?"
"הוא חזר לארץ הזאת, וחיכה לך כאן זמן רב. עכשיו הלך שוב, כי הציד דל. אבל הוא מתכוון להרוג אותך."
"טוב מאוד," אמר מוגלי. "כל עוד הוא רחוק, שב אתה או אחד מארבעת האחים על הסלע ההוא, כדי שאוכל לראות אותך כשאני יוצא מהכפר. כשהוא יחזור, חכה לי בגיא שליד עץ הדהאק, במרכז המישור. אין לנו צורך להיכנס בעצמנו לפיו של שיר חאן."
אחר כך בחר מוגלי מקום מוצל, נשכב וישן בזמן שהתאואים רעו סביבו. רעיית עדרים בהודו היא אחד הדברים העצלים ביותר בעולם. הבקר זז ולועס, ושוכב, וזז שוב, ואפילו לא גועה. הם רק נוחרים, והתאואים לעיתים רחוקות מאוד אומרים משהו, אלא יורדים אל הבריכות הבוציות אחד אחרי השני, ונדחקים לתוך הבוץ עד שרק אפיהם ועיניהם הבוהות, הכחולות כחרסינה, נראים מעל פני המים, ואז הם שוכבים שם כמו בולי עץ. השמש גורמת לסלעים לרקוד בחום, וילדי הרועים שומעים דאה אחת (אף פעם לא יותר) שורקת כמעט מחוץ לטווח הראייה מעל ראשם, והם יודעים שאילו מתו, או אילו מתה פרה, הדאה הזאת הייתה צוללת, והדאה הבאה, קילומטרים משם, הייתה רואה אותה צוללת ובאה אחריה, וגם הבאה, והבאה, וכמעט לפני שהיו מתים, היו מגיעות עשרים דאות רעבות משום מקום. אז הם ישנים ומתעוררים וישנים שוב, וקולעים סלים קטנים מעשב יבש ושמים בהם חגבים, או תופסים שני גמלי שלמה ומשסים אותם זה בזה, או משחילים מחרוזת מאגוזי ג'ונגל אדומים ושחורים, או מתבוננים בלטאה המתחממת על סלע, או בנחש שצד צפרדע ליד מקומות ההתבוססות. אחר כך הם שרים שירים ארוכים, ארוכים, עם סלסולים מקומיים מוזרים בסופם, והיום נראה ארוך יותר מכל חייהם של רוב האנשים, ואולי הם בונים טירת בוץ עם בובות בוץ של אנשים וסוסים ותאואים, ושמים קנים בידי האנשים, ומעמידים פנים שהם מלכים והבובות הן צבאותיהם, או שהם אלים שעובדים אותם. אחר כך בא הערב, והילדים קוראים, והתאואים מתנהלים בכבדות מתוך הבוץ הדביק ברעשים שנשמעים כמו יריות רובה בזו אחר זו, וכולם משתרכים בשורה על פני המישור האפור, חזרה אל אורות הכפר המנצנצים.
יום אחרי יום הוביל מוגלי את התאואים אל מקומות ההתבוססות שלהם, ויום אחרי יום ראה את גבו של האח האפור במרחק של שניים וחצי קילומטרים על פני המישור (וכך ידע ששיר חאן לא חזר), ויום אחרי יום שכב על העשב, הקשיב לרעשים מסביבו, וחלם על הימים הישנים בג'ונגל. אילו עשה שיר חאן צעד שגוי בכפו הצולעת שם למעלה, בג'ונגלים שליד הוואינגנגה, מוגלי היה שומע אותו בבקרים הארוכים והדוממים ההם.
לבסוף בא יום שבו לא ראה את האח האפור במקום הסימן, והוא צחק והפנה את התאואים אל הגיא שליד עץ הדהאק, שהיה מכוסה כולו פרחים אדומים־זהובים. שם ישב האח האפור, וכל שערה על גבו סומרת.
"הוא הסתתר חודש כדי להרדים את ערנותך. הוא חצה את רכסי ההרים אמש עם טבאקי, צמוד לעקבותיך," אמר הזאב בהתנשפות.
מוגלי הזעיף פנים. "אני לא מפחד משיר חאן, אבל טבאקי ערמומי מאוד."
"אל תפחד," אמר האח האפור, וליקק מעט את שפתיו. "פגשתי את טבאקי עם שחר. עכשיו הוא מספר את כל חוכמתו לדאות, אבל הוא סיפר לי הכול לפני ששברתי את גבו. התוכנית של שיר חאן היא לחכות לך בשער הכפר הערב, לך ולא לאף אחד אחר. עכשיו הוא שוכב ומחכה בגיא היבש הגדול של הוואינגנגה."
"האם אכל היום, או שהוא צד על קיבה ריקה?" שאל מוגלי, כי התשובה הייתה עניין של חיים ומוות בשבילו.
"הוא טרף עם שחר, חזיר, וגם שתה. זכור, שיר חאן מעולם לא ידע לצום, אפילו לא למען הנקמה."
"הו! טיפש, טיפש! איזה גור של גור הוא! אכל וגם שתה, והוא חושב שאחכה עד שיישן! ובכן, איפה הוא שוכב? אילו היינו רק עשרה, היינו יכולים להפיל אותו כשהוא שוכב. התאואים האלה לא יסתערו אלא אם יריחו אותו, ואני לא יודע לדבר בלשונם. האם נוכל להגיע אל מאחורי עקבותיו כדי שיריחו אותם?"
"הוא שחה הרחק במורד הוואינגנגה כדי למחוק אותם," אמר האח האפור.
"טבאקי אמר לו את זה, אני יודע. הוא לעולם לא היה חושב על זה לבד." מוגלי עמד ואצבעו בפיו, וחשב. "הגיא הגדול של הוואינגנגה. הוא נפתח אל המישור פחות מקילומטר מכאן. אני יכול לקחת את העדר מסביב, דרך הג'ונגל, אל ראש הגיא, ואז לסחוף אותו למטה, אבל הוא יחמוק החוצה ברגלי הגיא. עלינו לחסום את הקצה ההוא. אח אפור, האם תוכל לחצות את העדר לשניים בשבילי?"
"אני אולי לא, אבל הבאתי עוזר חכם." האח האפור רץ משם וצנח לתוך גומה. ואז התרומם ראש אפור עצום שמוגלי הכיר היטב, והאוויר החם התמלא בקריאה העגומה ביותר בכל הג'ונגל, יללת הציד של זאב בצהרי היום.
"אקלה! אקלה!" אמר מוגלי ומחא כפיים. "הייתי צריך לדעת שלא תשכח אותי. יש לנו עבודה גדולה לפנינו. חצה את העדר לשניים, אקלה. השאר את הפרות והעגלים יחד, ואת הפרים ותאואי החרישה לחוד."
שני הזאבים רצו, כמו בריקוד מעגל, פנימה והחוצה בין העדר, שנחר והניף את ראשו, ונחלק לשני גושים. באחד עמדו נקבות התאו ועגליהן באמצע, והן נעצו מבטים זועמים וחפרו ברגליהן, מוכנות, אילו רק עמד זאב במקום, להסתער עליו ולרמוס את נשמתו. בשני נחרו ורקעו הפרים והפרים הצעירים, אבל אף שנראו מרשימים יותר, היו מסוכנים הרבה פחות, כי לא היו להם עגלים להגן עליהם. שישה אנשים לא היו מצליחים לחלק את העדר בצורה מסודרת כל כך.
"איזה פקודות!" התנשף אקלה. "הם מנסים להתאחד שוב."
מוגלי החליק על גבו של ראמה. "גרש את הפרים שמאלה, אקלה. אח אפור, כשנלך, החזק את הפרות יחד, והבא אותן אל רגלי הגיא."
"כמה רחוק?" אמר האח האפור, מתנשף ונוקש בשיניו.
"עד שהדפנות יהיו גבוהות יותר משיר חאן יכול לקפוץ," צעק מוגלי. "החזק אותן שם עד שנרד." הפרים נסחפו משם כשאקלה נבח, והאח האפור עצר מול הפרות. הן הסתערו עליו, והוא רץ ממש לפניהן אל רגלי הגיא, בעוד אקלה מגרש את הפרים הרחק שמאלה.
"יפה מאוד! עוד הסתערות אחת והם יוצאים לדרך כראוי. זהירות עכשיו, זהירות, אקלה. נשיכה אחת יותר מדי והפרים יסתערו. הוּגָ'ה! זו עבודה פראית יותר מגירוש אנטילופות שחורות. חשבת שהיצורים האלה יכולים לזוז כל כך מהר?" קרא מוגלי.
"גם אני, גם אני צדתי כאלה בזמני," התנשף אקלה בתוך האבק. "להפנות אותם אל הג'ונגל?"
"כן! הפנה. הפנה אותם מהר! ראמה משתולל מזעם. הו, אילו רק יכולתי לומר לו מה אני צריך ממנו היום."
הפרים הופנו, הפעם ימינה, והתרסקו לתוך הסבך העומד. ילדי הרועים האחרים, שצפו בבקר במרחק של פחות מקילומטר, מיהרו אל הכפר מהר ככל שרגליהם נשאו אותם, וצעקו שהתאואים השתגעו וברחו.
אבל התוכנית של מוגלי הייתה פשוטה למדי. כל מה שרצה לעשות היה לערוך מעגל גדול במעלה הגבעה ולהגיע אל ראש הגיא, ואז להוביל את הפרים במורדו ולתפוס את שיר חאן בין הפרים לפרות, כי ידע שאחרי ארוחה ושתייה מלאה, שיר חאן לא יהיה במצב להילחם או לטפס על דפנות הגיא. עכשיו הרגיע את התאואים בקולו, ואקלה נשאר הרחק מאחור, ורק ייבב פעם או פעמיים כדי להאיץ במאסף. זה היה מעגל ארוך, ארוך, כי לא רצו להתקרב מדי לגיא ולהזהיר את שיר חאן. לבסוף אסף מוגלי את העדר המבולבל בראש הגיא, על חלקת עשב שירדה בשיפוע תלול אל הגיא עצמו. מהגובה הזה אפשר היה לראות מעל צמרות העצים עד למישור שלמטה, אבל מה שמוגלי הביט בו היה דפנות הגיא, והוא ראה בסיפוק רב שהן ירדו כמעט אנכית, ושהגפנים והמטפסים שהשתלשלו עליהן לא יתנו אחיזה לרגל של נמר שירצה לצאת.
"תן להם לנשום, אקלה," אמר, והרים את ידו. "הם עוד לא הריחו אותו. תן להם לנשום. אני חייב לומר לשיר חאן מי בא. הוא בידינו, במלכודת."
הוא הצמיד את ידיו לפיו וצעק במורד הגיא, זה היה כמעט כמו לצעוק לתוך מנהרה, וההדים קפצו מסלע לסלע.
אחרי זמן רב חזרה נהמה מתמשכת ומנומנמת של נמר שבע שזה עתה התעורר.
"מי קורא?" אמר שיר חאן, וטווס מפואר התעופף מתוך הגיא בצווחה.
"אני, מוגלי. גנב בקר, הגיע הזמן לבוא אל סלע המועצה! למטה, הורד אותם מהר, אקלה! למטה, ראמה, למטה!"
העדר עצר לרגע בשולי המדרון, אבל אקלה השמיע את יללת הציד המלאה, והם צללו מעבר לשפה אחד אחרי השני, כמו ספינות קיטור החוצות אשדות, והחול והאבנים ניתזים סביבם. ברגע שהתחילו, לא היה סיכוי לעצור, ועוד לפני שהגיעו לגמרי לאפיק הגיא, הריח ראמה את שיר חאן וגעה.
"הא! הא!" אמר מוגלי על גבו. "עכשיו אתה יודע!" ושטף הקרניים השחורות, הלועות המעלים קצף והעיניים הבוהות, הסתחרר במורד הגיא כמו סלעים בשעת שיטפון; התאואים החלשים יותר נדחקו בכתפי האחרים אל דפנות הגיא, ושם פרצו דרך המטפסים. הם ידעו מה העבודה שלפניהם: ההסתערות הנוראה של עדר התאואים, שאף נמר אינו יכול לקוות לעמוד מולה. שיר חאן שמע את רעם פרסותיהם, קם, והתנהל בכבדות במורד הגיא, מביט מצד לצד בחיפוש אחר דרך מילוט, אבל קירות הגיא היו ישרים והוא נאלץ להמשיך, כבד מארוחתו ומשתייתו, מוכן לעשות כל דבר חוץ מלהילחם. העדר שכשך דרך הבריכה שזה עתה עזב, וגעה עד שהחריץ הצר הדהד. מוגלי שמע געייה עונה מרגלי הגיא, ראה את שיר חאן מסתובב (הנמר ידע שאם יבוא הרע מכל, מוטב לפגוש את הפרים מאשר את הפרות עם עגליהן), ואז ראמה מעד, מעד שוב, והמשיך הלאה מעל משהו רך, ועם הפרים על עקביו התנגש במלוא הכוח בעדר השני, בעוד התאואים החלשים יותר מורמים לגמרי מעל רגליהם בכוח המפגש. ההסתערות הזאת נשאה את שני העדרים החוצה אל המישור, מנגחים ורומסים ונוחרים. מוגלי חיכה לרגע הנכון, החליק מצווארו של ראמה והכה במקלו ימינה ושמאלה.
"מהר, אקלה! פזר אותם. הפרד ביניהם, או שילחמו זה בזה. גרש אותם משם, אקלה. הַי, ראמה! הַי, הַי, הַי, ילדיי! לאט עכשיו, לאט! הכול נגמר."
אקלה והאח האפור רצו הלוך ושוב ונשכו את רגלי התאואים, ואף שהעדר הסתובב פעם אחת כדי להסתער שוב במעלה הגיא, הצליח מוגלי להפנות את ראמה, והאחרים הלכו אחריו אל מקומות ההתבוססות.
שיר חאן לא היה זקוק לעוד רמיסה. הוא היה מת, והדאות כבר באו אליו.
"אחים, זה היה מוות של כלב," אמר מוגלי, ומישש אחר הסכין שנשא תמיד בנדן סביב צווארו מאז שגר עם בני האדם. "אבל הוא לעולם לא היה נלחם. העור שלו ייראה יפה על סלע המועצה. עלינו לעבוד מהר."
ילד שחונך בין בני אדם לא היה חולם לפשוט לבדו את עורו של נמר באורך שלושה מטרים, אבל מוגלי ידע יותר מכל אחד אחר איך עורה של חיה מותאם לגופה, ואיך אפשר להסיר אותו. ובכל זאת זו הייתה עבודה קשה, ומוגלי חתך וקרע ורטן במשך שעה, בזמן שהזאבים שרבבו את לשונותיהם החוצה, או באו ומשכו כשציווה עליהם. לפתע נחתה יד על כתפו, וכשהרים את עיניו ראה את בולדאו עם רובה הצור. הילדים סיפרו בכפר על בהלת התאואים, ובולדאו יצא בכעס, להוט מאוד ללמד את מוגלי לקח על שלא שמר טוב יותר על העדר. הזאבים נעלמו מן העין ברגע שראו את האיש מתקרב.
"מה השטות הזאת?" אמר בולדאו בכעס. "לחשוב שאתה יכול לפשוט עור של נמר! איפה הרגו אותו התאואים? וזה גם הנמר הצולע, ויש מאה רופי על ראשו. טוב, טוב, נעבור לסדר היום על כך שנתת לעדר לברוח, ואולי אתן לך רופי אחד מהפרס כשאביא את העור לקאנהיווארה." הוא חיטט באזור המותניים שלו אחר צור ופלדה, והתכופף כדי לחרוך את שפמו של שיר חאן. רוב הציידים המקומיים חורכים תמיד את שפם הנמר, כדי שרוחו לא תרדוף אותם.
"הממ!" אמר מוגלי, חצי לעצמו, כשקרע לאחור את העור מכף רגל קדמית. "אז אתה תיקח את העור לקאנהיווארה בשביל הפרס, ואולי תיתן לי רופי אחד? ובכן, עולה בדעתי שאני צריך את העור לשימושי שלי. הֵה! איש זקן, הרחק את האש הזאת!"
"מה הדיבור הזה אל הצייד הראשי של הכפר? המזל שלך והטיפשות של התאואים שלך הם שעזרו לך לטרף הזה. הנמר אכל זה עתה, אחרת היה כבר במרחק שלושים קילומטרים. אתה אפילו לא יודע לפשוט את עורו כמו שצריך, פרחח קבצן קטן, ודווקא לי, לבולדאו, אומרים לא לחרוך את שפמו. מוגלי, לא אתן לך אפילו אנה אחת מהפרס, רק מכות גדולות מאוד. עזוב את הפגר!"
"בפר שקנה אותי," אמר מוגלי, שניסה להגיע אל הכתף, "האם אני צריך להישאר ולפטפט עם קוף זקן כל הצהריים? הנה, אקלה, האיש הזה מציק לי."
בולדאו, שעוד היה רכון מעל ראשו של שיר חאן, מצא את עצמו מתפרקד על העשב, וזאב אפור עומד מעליו, בעוד מוגלי ממשיך לפשוט את העור כאילו היה לבדו בכל הודו.
"כ־ן," אמר מבין שיניו. "אתה צודק לגמרי, בולדאו. לעולם לא תיתן לי אפילו אנה אחת מהפרס. יש מלחמה ישנה בין הנמר הצולע הזה לביני, מלחמה ישנה מאוד, ואני ניצחתי."
אם לעשות צדק עם בולדאו, אילו היה צעיר בעשר שנים, היה מסתכן מול אקלה אילו פגש את הזאב ביער. אבל זאב שמציית לפקודות של הילד הזה, שמנהל מלחמות פרטיות עם נמרים אוכלי אדם, לא היה חיה רגילה. זה כישוף, קסם מהסוג הגרוע ביותר, חשב בולדאו, ותהה אם הקמע שעל צווארו יגן עליו. הוא שכב דומם לגמרי, וציפה בכל רגע לראות את מוגלי הופך גם הוא לנמר.
"מהרג'! מלך גדול," אמר לבסוף בלחישה צרודה.
"כן," אמר מוגלי בלי להפנות את ראשו, וצחקק מעט.
"אני איש זקן. לא ידעתי שאתה משהו יותר מרועה בקר. האם מותר לי לקום וללכת, או שמשרתך יקרע אותי לגזרים?"
"לך, והשלום ילווה אותך. רק, בפעם אחרת, אל תתערב בציד שלי. שחרר אותו, אקלה."
בולדאו צלע אל הכפר מהר ככל שיכול, ומדי פעם הביט לאחור מעבר לכתפו, למקרה שמוגלי יהפוך למשהו נורא. כשהגיע אל הכפר, סיפר סיפור על קסם וכישוף ומעשי מכשפות, שגרם לכוהן להיראות רציני מאוד.
מוגלי המשיך בעבודתו, אבל הדמדומים כמעט ירדו עד שהוא והזאבים משכו את העור הגדול והססגוני מעל הגוף.
"עכשיו עלינו להסתיר את זה ולהחזיר את התאואים הביתה! עזור לי לרעות אותם, אקלה."
העדר נאסף בדמדומים הערפיליים, וכשהתקרבו אל הכפר ראה מוגלי אורות, ושמע את הקונכיות והפעמונים במקדש נושפים ומצלצלים. נדמה היה שחצי הכפר מחכה לו ליד השער. "זה מפני שהרגתי את שיר חאן," אמר לעצמו. אבל מטר של אבנים שרק סביב אוזניו, ובני הכפר צעקו: "מכשף! גור זאבים! שד ג'ונגל! לך מכאן! הסתלק מהר, או שהכוהן יהפוך אותך שוב לזאב. ירה, בולדאו, ירה!"
רובה הצור הישן נורה בקול נפץ, ותאו צעיר געה מכאב.
"עוד כישוף!" צעקו בני הכפר. "הוא יכול להסיט כדורים. בולדאו, זה היה התאו שלך."
"מה זה עכשיו?" אמר מוגלי בתדהמה, כשהאבנים עפו בצפיפות רבה יותר.
"הם לא שונים כל כך מהלהקה, האחים האלה שלך," אמר אקלה, והתיישב בשלווה. "נראה לי שאם לכדורים יש פירוש כלשהו, הם רוצים לגרש אותך."
"זאב! גור זאבים! לך מכאן!" צעק הכוהן, ונופף בענף של צמח הטולסי הקדוש.
"שוב? בפעם הקודמת זה היה כי אני אדם. הפעם זה כי אני זאב. בוא נלך, אקלה."
אישה, זו הייתה מסואה, רצה אל העדר וקראה: "הו, בני, בני! אומרים שאתה מכשף שיכול להפוך את עצמו לחיה כרצונו. אני לא מאמינה, אבל לך מכאן, או שיהרגו אותך. בולדאו אומר שאתה קוסם, אבל אני יודעת שנקמת את מותו של נאתו."
"חזרי, מסואה!" צעק ההמון. "חזרי, או שנסקול אותך."
מוגלי צחק צחוק קטן, קצר ומכוער, כי אבן פגעה בפיו. "רוצי בחזרה, מסואה. זה אחד מהסיפורים הטיפשיים שהם מספרים מתחת לעץ הגדול בדמדומים. לפחות שילמתי על חייו של בנך. היי שלום, ורוצי מהר, כי אשלח את העדר פנימה מהר יותר מהאבנים שלהם. אני לא קוסם, מסואה. היי שלום!"
"ועכשיו, עוד פעם אחת, אקלה," קרא. "הכנס את העדר."
התאואים להטו מספיק להגיע אל הכפר. הם כמעט לא היו צריכים את צעקתו של אקלה, אלא הסתערו דרך השער כמו סופה, ופיזרו את ההמון ימינה ושמאלה.
"תספרו אותם!" צעק מוגלי בבוז. "אולי גנבתי אחד מהם. תספרו, כי לא ארעה עוד את העדרים שלכם. היו שלום, ילדי האדם, ותודו למסואה שאינני נכנס עם הזאבים שלי וצד אתכם במעלה הרחוב שלכם ובמורדו."
הוא הסתובב על עקביו והלך משם עם הזאב הבודד, וכשהביט למעלה אל הכוכבים הרגיש מאושר. "לא עוד שינה במלכודות בשבילי, אקלה. בוא ניקח את העור של שיר חאן ונלך מכאן. לא, לא נפגע בכפר, כי מסואה הייתה טובה אליי."
כשהירח עלה מעל המישור והפך אותו כולו לחלבי, ראו בני הכפר המבועתים את מוגלי, ושני זאבים על עקביו וצרור על ראשו, רץ על פני המישור בדהרת הזאב היציבה, שבולעת את הקילומטרים הארוכים כמו אש. אז צלצלו בפעמוני המקדש ונשפו בקונכיות חזק מתמיד. ומסואה בכתה, ובולדאו קישט את סיפור הרפתקאותיו בג'ונגל, עד שסיים באמירה שאקלה עמד על רגליו האחוריות ודיבר כמו אדם.
הירח בדיוק שקע כשמוגלי ושני הזאבים הגיעו אל גבעת סלע המועצה, והם עצרו ליד המערה של אמא זאבה.
"הם גירשו אותי מלהקת האדם, אמא," צעק מוגלי, "אבל אני בא עם עורו של שיר חאן, כדי לקיים את מילתי."
אמא זאבה יצאה מהמערה בצעדים נוקשים, והגורים מאחוריה, ועיניה זהרו כשראתה את העור.
"אמרתי לו באותו יום, כשדחק את ראשו וכתפיו לתוך המערה הזאת, בעודו צד את חייך, צפרדע קטנה, אמרתי לו שהצייד יהיה הניצוד. זה נעשה היטב."
"אח קטן, זה נעשה היטב," אמר קול עמוק מתוך הסבך. "היינו בודדים בג'ונגל בלעדיך," ובגירה בא בריצה אל רגליו היחפות של מוגלי. הם טיפסו יחד על סלע המועצה, ומוגלי פרש את העור על האבן השטוחה שעליה נהג אקלה לשבת, ותקע אותו בארבעה קיסמי במבוק, ואקלה נשכב עליו וקרא את הקריאה הישנה אל המועצה, "הביטו, הביטו היטב, הו זאבים," בדיוק כמו שקרא כשמוגלי הובא לשם לראשונה.
מאז שהודח אקלה, נשארה הלהקה בלי מנהיג, וצדה ונלחמה כרצונה. אבל הזאבים ענו לקריאה מתוך הרגל; כמה מהם צלעו מהמלכודות שנפלו אליהן, כמה צלעו מפצעי ירי, כמה היו מוכי גרדת מאכילת מזון רע, ורבים נעדרו. אבל הם באו אל סלע המועצה, כל מי שנשאר מהם, וראו את עורו המפוספס של שיר חאן על הסלע, ואת הטפרים העצומים משתלשלים בקצות הכפות הריקות והמשתלשלות. ואז חיבר מוגלי שיר שעלה בגרונו מעצמו, והוא צעק אותו בקול רם, קופץ למעלה ולמטה על העור המרשרש ומקיש את הקצב בעקביו עד שלא נשארה לו עוד נשימה, בעוד האח האפור ואקלה מייללים בין הבתים.
"הביטו היטב, הו זאבים. האם קיימתי את מילתי?" אמר מוגלי. והזאבים נבחו "כן", וזאב מרופט אחד יילל:
"הנהג אותנו שוב, הו אקלה. הנהג אותנו שוב, הו גור אדם, כי נמאס לנו מפריקת העול הזאת, ואנחנו רוצים להיות שוב העם החופשי."
"לא," גרגר בגירה, "זה לא ייתכן. כשתהיו שבעים, אולי יבוא עליכם השיגעון שוב. לא לחינם קוראים לכם העם החופשי. נלחמתם למען החופש, והוא שלכם. אכלו אותו, הו זאבים."
"להקת האדם ולהקת הזאבים גירשו אותי," אמר מוגלי. "עכשיו אצוד לבדי בג'ונגל."
"ואנחנו נצוד איתך," אמרו ארבעת הגורים.
וכך הלך מוגלי וצד עם ארבעת הגורים בג'ונגל מאותו יום והלאה. אבל הוא לא היה תמיד לבד, כי שנים אחר כך נעשה אדם ונשא אישה.
אבל זה סיפור למבוגרים.
השיר של מוגלי
שאותו שר בסלע המועצה כשרקד על עורו של שיר חאן
שירו של מוגלי. אני, מוגלי, שר. שיקשיב הג'ונגל לדברים שעשיתי.
שיר חאן אמר שיהרוג, יהרוג! בשערים, בדמדומים, יהרוג את מוגלי, הצפרדע!
הוא אכל והוא שתה. שתה לרוויה, שיר חאן, כי מתי תשתה שוב? ישן וחלום על הטרף.
אני לבדי בשטחי המרעה. אח אפור, בוא אליי! בוא אליי, זאב בודד, כי ציד גדול מסתובב!
הביאו את פרי התאו הגדולים, פרי העדר כחולי העור עם העיניים הזועמות. גרשו אותם הלוך ושוב כמו שאני מצווה.
עוד ישן אתה, שיר חאן? התעורר, הו, התעורר! הנה אני בא, והפרים מאחוריי.
ראמה, מלך התאואים, רקע ברגלו. מי הוואינגנגה, לאן הלך שיר חאן?
הוא לא איקי, שיחפור חורים, וגם לא מאו, הטווס, שיעוף. הוא לא מאנג העטלף, שייתלה בענפים. במבוקים קטנים שחורקים יחד, אמרו לי לאן ברח?
אָוּ! הנה הוא. אַהוּ! הנה הוא. מתחת לרגליו של ראמה שוכב הצולע! קום, שיר חאן!
קום וטרוף! הנה בשר; שבור את צווארי הפרים!
שש! הוא ישן. לא נעיר אותו, כי כוחו גדול מאוד. הדאות ירדו לראות זאת. הנמלים השחורות עלו לדעת זאת. יש אספה גדולה לכבודו.
אַלָלָה! אין לי בד להתעטף בו. הדאות יראו שאני עירום. אני מתבייש לפגוש את כל האנשים האלה.
השאל לי את מעילך, שיר חאן. השאל לי את מעילך הססגוני והמפוספס, כדי שאוכל ללכת אל סלע המועצה.
בפר שקנה אותי נתתי הבטחה, הבטחה קטנה. רק מעילך חסר לפני שאקיים את מילתי.
בסכין, בסכין שבני אדם משתמשים בה, בסכין של הצייד, אתכופף אל המתנה שלי.
מי הוואינגנגה, שיר חאן נותן לי את מעילו, מרוב אהבה שהוא אוהב אותי. משוך, אח אפור! משוך, אקלה! כבד הוא עורו של שיר חאן.
להקת האדם כועסת. הם זורקים אבנים ומדברים דיבורי ילדים. פי מדמם. תנו לי לברוח.
דרך הלילה, דרך הלילה החם, רוצו מהר איתי, אחיי. נעזוב את אורות הכפר ונלך אל הירח הנמוך.
מי הוואינגנגה, להקת האדם גירשה אותי. לא עשיתי להם רע, אבל הם פחדו ממני. למה?
להקת הזאבים, גם אתם גירשתם אותי. הג'ונגל סגור בפניי ושערי הכפר סגורים. למה?
כמו שמאנג עף בין החיות לציפורים, כך אני עף בין הכפר לג'ונגל. למה?
אני רוקד על עורו של שיר חאן, אבל לבי כבד מאוד. פי חתוך ופצוע מאבני הכפר, אבל לבי קל מאוד, כי חזרתי אל הג'ונגל. למה?
שני הדברים האלה נלחמים בתוכי כמו שהנחשים נלחמים באביב. המים יוצאים מעיניי, ובכל זאת אני צוחק בזמן שהם נופלים. למה?
אני שני מוגלים, אבל עורו של שיר חאן מתחת לרגליי.
כל הג'ונגל יודע שהרגתי את שיר חאן. הביטו, הביטו היטב, הו זאבים!
אַהַאֵה! לבי כבד מהדברים שאינני מבין.