הו, שקט, תינוקי, הלילה ירד עלינו,
ושחורים המים שנצצו לפני כן בירוק.
הירח, מעל הגלים, מביט מטה ומוצא אותנו
נחים בשקעים המרשרשים שבין גל לגל רחוק.
היכן שגל פוגש גל, שם רך יהיה כרך,
אה, סנפירון קטן ועייף, התכרבל לך בנחת!
הסערה לא תעיר אותך, הכריש לא ישיג אותך,
ישן בזרועות הים המתנדנד לאט, בשקט.
(שיר ערש של כלבי הים)
כל הדברים האלה קרו לפני כמה שנים, במקום שנקרא נובסטושנה, או הכף הצפון־מזרחי, באי סנט פול, הרחק הרחק בים ברינג. לימרשין, גדרון החורף, סיפר לי את הסיפור כשהרוח העיפה אותו אל חבלי התורן של ספינת קיטור שהפליגה ליפן, ואני הורדתי אותו לתא שלי, חיממתי והאכלתי אותו יומיים, עד שהיה כשיר לעוף בחזרה לסנט פול. לימרשין הוא ציפור קטנה ומשונה מאוד, אבל הוא יודע לספר את האמת.
איש אינו בא לנובסטושנה אלא לצורך עסקים, והיחידים שיש להם עסקים קבועים שם הם כלבי הים. הם באים בחודשי הקיץ, במאות על גבי מאות אלפים, מתוך הים האפור והקר. כי לחוף נובסטושנה יש את מקומות הלינה המשובחים ביותר לכלבי ים מכל מקום בעולם כולו.
סי קאץ' ידע את זה, ובכל אביב היה שוחה מכל מקום שבו במקרה היה, שוחה כמו סירת טורפדו, ישר לנובסטושנה, ומבלה חודש בקרבות עם חבריו על מקום טוב על הסלעים, קרוב לים ככל האפשר. סי קאץ' היה בן חמש עשרה, כלב ים פרוותי אפור ועצום, וכמעט רעמה על כתפיו, ושיני כלב ארוכות ורשעות. כשהתרומם על סנפיריו הקדמיים, הוא התנשא לגובה של יותר ממטר ועשרים מעל הקרקע, ומשקלו, אילו היה מישהו נועז דיו לשקול אותו, היה כמעט שלוש מאות ועשרים קילוגרם. הוא היה מצולק כולו בסימנים של קרבות פראיים, אבל תמיד היה מוכן לעוד קרב אחד. הוא היה מטה את ראשו הצידה, כאילו הוא מפחד להביט לאויבו בפנים, ואז היה מזנק בו קדימה כמו ברק, וכשהשיניים הגדולות ננעצו היטב בצווארו של כלב הים האחר, כלב הים האחר יכול היה להימלט אם הצליח, אבל סי קאץ' לא עזר לו.
ובכל זאת, סי קאץ' מעולם לא רדף אחרי כלב ים מובס, כי זה נגד חוקי החוף. הוא רצה רק מקום ליד הים בשביל המשתלה שלו. אבל מכיוון שהיו עוד ארבעים או חמישים אלף כלבי ים שחיפשו אותו הדבר בכל אביב, השריקות, הגעיות, השאגות והנשיפות על החוף היו משהו מבעית.
מגבעה קטנה שנקראה גבעת האצ'ינסון אפשר היה להשקיף על שטח של חמישה וחצי קילומטרים מכוסה כלבי ים נלחמים, והגלים היו זרועים כולם בראשים של כלבי ים שמיהרו לעלות לחוף ולהתחיל את חלקם בקרבות. הם נלחמו בגלים השוברים, נלחמו בחול, ונלחמו על סלעי הבזלת החלקים והשחוקים של המשתלות, כי היו טיפשים ובלתי מתחשבים בדיוק כמו בני אדם. נשותיהם מעולם לא באו לאי לפני סוף מאי או תחילת יוני, כי לא רצו שיקרעו אותן לגזרים. וכלבי הים הצעירים, בני שנתיים, שלוש וארבע, שעוד לא התחילו לנהל משק בית, הלכו פנימה, כמעט קילומטר, דרך שורות הלוחמים, ושיחקו על דיונות החול בעדרים ובלגיונות, ושפשפו כל דבר ירוק שצמח שם. קראו להם הולושיקי, הרווקים, ובנובסטושנה לבדה היו מהם אולי מאתיים או שלוש מאות אלף.
סי קאץ' בדיוק סיים את הקרב הארבעים וחמישה שלו באביב אחד, כשמטקה, אשתו הרכה, החלקה ועדינת העיניים, עלתה מן הים, והוא תפס אותה בעורף והפיל אותה בתוך השטח השמור שלו, ואמר בגסות: "מאחרת כרגיל. איפה היית?"
לא היה נהוג אצל סי קאץ' לאכול דבר בארבעת החודשים שבהם שהה על החופים, ולכן מצב רוחו היה בדרך כלל רע. מטקה ידעה שעדיף לא להשיב לו. היא הביטה סביבה והמה בעדינות: "כמה מתחשב מצידך. תפסת שוב את המקום הישן."
"אני חושב שכן," אמר סי קאץ'. "תסתכלי עליי!"
הוא היה שרוט ומדמם בעשרים מקומות; עין אחת כמעט יצאה מחורה, וצדי גופו היו קרועים לרצועות.
"הו, אתם הגברים, אתם הגברים!" אמרה מטקה, והתנפנפה בסנפירה האחורי. "למה אתם לא יכולים להיות הגיוניים ולהסדיר את המקומות שלכם בשקט? אתה נראה כאילו נלחמת בלווייתן הקטלן."
"לא עשיתי שום דבר חוץ מלהילחם מאז אמצע מאי. החוף צפוף בצורה מבישה העונה. פגשתי לפחות מאה כלבי ים מחוף לוקאנון, שמחפשים דירה. למה אנשים לא יכולים להישאר במקום שלהם?"
"חשבתי הרבה פעמים שהיינו מאושרים הרבה יותר אילו עלינו לחוף באי הלוטרות, במקום במקום הצפוף הזה," אמרה מטקה.
"פַּה! רק ההולושיקי הולכים לאי הלוטרות. אילו הלכנו לשם, היו אומרים שאנחנו מפחדים. עלינו לשמור על המראית, יקירתי."
סי קאץ' שיקע את ראשו בגאווה בין כתפיו השמנות והעמיד פנים שהוא נרדם לכמה דקות, אבל כל הזמן שמר על עיניים פקוחות לקרב. עכשיו, כשכל כלבי הים ונשותיהם היו על היבשה, אפשר היה לשמוע את המולתם קילומטרים לתוך הים, מעל הסערות הרועשות ביותר. בספירה הנמוכה ביותר היו על החוף יותר ממיליון כלבי ים: כלבי ים זקנים, אמהות, תינוקות זעירים והולושיקי, נלחמים, מתקוטטים, פועים, זוחלים ומשחקים יחד, יורדים אל הים ועולים ממנו בחבורות ובגדודים, שוכבים על כל מטר של קרקע עד כמה שהעין יכולה לראות, ומתכתשים בחטיבות בתוך הערפל. כמעט תמיד יש ערפל בנובסטושנה, חוץ מכשהשמש יוצאת והופכת הכול לזמן קצר לפנינים ולצבעי הקשת.
קוטיק, התינוק של מטקה, נולד באמצע כל הבלבול הזה, והוא היה כולו ראש וכתפיים, עם עיניים כחולות חיוורות ודומעות, כמו שצריכות להיות לכלבי ים זעירים, אבל היה משהו בפרוותו שגרם לאמו להביט בו מקרוב מאוד.
"סי קאץ'," אמרה לבסוף, "התינוק שלנו הולך להיות לבן!"
"קונכיות צדפות ריקות ואצות יבשות!" נחר סי קאץ'. "מעולם לא היה בעולם דבר כזה כמו כלב ים לבן."
"אני לא יכולה לעשות עם זה כלום," אמרה מטקה. "עכשיו יהיה." והיא שרה את שיר כלבי הים הנמוך והמלטף, שכל אמהות כלבי הים שרות לתינוקותיהן:
אסור לך לשחות לפני שתהיה בן שישה שבועות,
או שראשך ישקע מתחת לעקביך;
וסופות הקיץ והלווייתנים הקטלנים
רעים לגורי כלבי ים קטנים.
רעים לגורי כלבי ים, עכברון יקר,
רעים כמו שרק רע יכול להיות;
אבל התז במים והתחזק,
ולא תטעה לעולם,
ילד הים הפתוח!
כמובן, הקטנטן לא הבין בהתחלה את המילים. הוא חתר והתרוצץ לצד אמו, ולמד להתחמק מהדרך כשאביו נלחם בכלב ים אחר, ושניהם התגלגלו ושאגו במעלה הסלעים החלקלקים ובמורדם. מטקה נהגה לצאת לים להביא דברים לאכול, והתינוק הואכל רק פעם ביומיים, אבל אז אכל כל מה שיכול, ושגשג.
הדבר הראשון שעשה היה לזחול פנימה, הרחק מהים, ושם פגש עשרות אלפי תינוקות בגילו, והם שיחקו יחד כמו גורי כלבים, נרדמו על החול הנקי, ושיחקו שוב. הזקנים שבמשתלות לא שמו לב אליהם, וההולושיקי נשארו בשטחים שלהם, ולתינוקות היה זמן משחק נפלא.
כשמטקה חזרה מהדיג שלה במים העמוקים, הייתה הולכת ישר אל מגרש המשחקים שלהם וקוראת כמו שכבשה קוראת לטלה, ומחכה עד ששמעה את קוטיק פועה. אז הייתה הולכת בקו הישר מכל הקווים לכיוונו, חובטת בסנפיריה הקדמיים ומעיפה את הצעירים הפוך ימינה ושמאלה. תמיד היו כמה מאות אמהות שחיפשו את ילדיהן במגרשי המשחקים, והתינוקות לא השתעממו. אבל, כמו שמטקה אמרה לקוטיק: "כל עוד אתה לא שוכב במים בוציים ומקבל גרדת, ולא משפשף את החול הקשה לתוך חתך או שריטה, וכל עוד אתה אף פעם לא הולך לשחות כשהים סוער, שום דבר לא יפגע בך כאן."
כלבי ים קטנים יודעים לשחות לא יותר מילדים קטנים, אבל הם אומללים עד שהם לומדים. בפעם הראשונה שקוטיק ירד אל הים, גל נשא אותו אל מקום עמוק מדי בשבילו, וראשו הגדול שקע וסנפיריו האחוריים הקטנים התעופפו למעלה, בדיוק כמו שאמו אמרה לו בשיר, ואילו הגל הבא לא היה זורק אותו בחזרה, היה טובע.
אחרי זה למד לשכב בבריכה שעל החוף ולתת לשטיפת הגלים רק לכסות אותו ולהרים אותו בזמן שהוא חותר, אבל תמיד שמר עין פקוחה לגלים גדולים שעלולים לפגוע בו. שבועיים למד להשתמש בסנפיריו, וכל אותו הזמן התחבט פנימה והחוצה מהמים, והשתעל ונחר וזחל במעלה החוף, ונמנם מעט על החול, וחזר שוב, עד שלבסוף גילה שהוא באמת שייך למים.
אז אתם יכולים לדמיין איזה זמנים עברו עליו עם חבריו, צוללים מתחת לגלים המתגלגלים; או עולים לחוף על ראש גל שובר ונוחתים בשכשוך ובפרפור כשהגל הגדול מסתחרר הרחק במעלה החוף; או עומדים על זנבם ומגרדים בראשם כמו שעשו הזקנים; או משחקים "אני מלך הטירה" על סלעים חלקלקים ומכוסי אצות שבקושי בלטו מעל השטיפה. מדי פעם היה רואה סנפיר דק, כמו סנפיר של כריש גדול, נסחף לאורך החוף, קרוב, וידע שזה הלווייתן הקטלן, הגרמפוס, שאוכל כלבי ים צעירים כשהוא יכול לתפוס אותם, וקוטיק היה פונה אל החוף כמו חץ, והסנפיר היה מתרחק לאיטו, מקפץ, כאילו לא חיפש שום דבר.
בסוף אוקטובר התחילו כלבי הים לעזוב את סנט פול אל הים העמוק, במשפחות ובשבטים, ולא היו עוד קרבות על המשתלות, וההולושיקי שיחקו בכל מקום שרצו. "בשנה הבאה," אמרה מטקה לקוטיק, "תהיה הולושיקי; אבל השנה עליך ללמוד איך לתפוס דגים."
הם יצאו יחד על פני האוקיינוס השקט, ומטקה הראתה לקוטיק איך לישון על גבו, סנפיריו מקופלים לצד גופו ואפו הקטן רק מעל המים. אין עריסה נוחה כמו הגלים הארוכים והמתנדנדים של האוקיינוס השקט. כשקוטיק הרגיש את עורו עקצץ כולו, אמרה לו מטקה שהוא לומד את "תחושת המים", ושתחושות עקצוץ ודקירה פירושן שמזג אוויר רע מתקרב, ועליו לשחות חזק ולהתרחק.
"עוד זמן קצר," אמרה, "תדע לאן לשחות, אבל עכשיו נלך אחרי חזיר הים, הדולפינון, כי הוא חכם מאוד." להקת דולפינונים צללה וחתכה במים, וקוטיק הקטן הלך אחריהם מהר ככל שיכול. "איך אתם יודעים לאן ללכת?" התנשף. מנהיג הלהקה גלגל את עינו הלבנה וצלל. "הזנב שלי מעקצץ, צעיר," אמר. "פירוש הדבר שיש סערה מאחוריי. בוא! כשאתה מדרום למים הדביקים [הוא התכוון לקו המשווה] והזנב שלך מעקצץ, פירוש הדבר שיש סערה לפניך, ועליך לפנות צפונה. בוא! המים מרגישים רע כאן."
זה היה אחד מדברים רבים מאוד שקוטיק למד, והוא למד כל הזמן. מטקה לימדה אותו ללכת אחרי השיבוטים והפוטיות לאורך השרטונים התת־ימיים, ולעקור את דג הסלע מחורו שבין האצות; איך לעקוף ספינות טרופות השוכבות מאה ושמונים מטרים מתחת למים, ולזנק כמו כדור רובה פנימה דרך אשנב אחד והחוצה דרך אשנב אחר, בעקבות הדגים; איך לרקוד על ראש הגלים כשהברק דוהר בכל השמיים, ולנופף בסנפירו בנימוס לאלבטרוס קצר הזנב ולציפור הפריגטה כשהם חולפים במורד הרוח; איך לקפוץ מטר מעל המים כמו דולפין, סנפירים צמודים לצדדים וזנב מעוקל; להניח לדגים המעופפים, כי הם כולם עצמות; לתלוש את נתח הכתף מתוך שיבוט במלוא המהירות, בעומק עשרים מטרים; ולעולם לא לעצור ולהביט בסירה או בספינה, ובמיוחד לא בסירת משוטים. בסוף שישה חודשים, מה שקוטיק לא ידע על דיג במים עמוקים לא היה שווה לדעת. וכל אותו הזמן לא הניח סנפיר על יבשה.
ביום אחד, לעומת זאת, כששכב חצי ישן במים החמים, אי שם ליד האי חואן פרננדס, הרגיש חולשה ועצלות בכל גופו, בדיוק כמו שבני אדם מרגישים כשהאביב נכנס לרגליהם, ונזכר בחופים הטובים והמוצקים של נובסטושנה, במרחק אחד עשר אלף קילומטרים, במשחקים ששיחקו חבריו, בריח האצות, בשאגת כלבי הים ובקרבות. באותו רגע עצמו פנה צפונה ושחה בהתמדה, ובדרכו פגש עשרות מחבריו, כולם בדרך לאותו מקום, והם אמרו: "שלום, קוטיק! השנה כולנו הולושיקי, ואנחנו יכולים לרקוד את ריקוד האש בגלים מול לוקאנון ולשחק על העשב החדש. אבל מאיפה השגת את המעיל הזה?"
פרוותו של קוטיק הייתה עכשיו כמעט לבנה לגמרי, ואף שהתגאה בה מאוד, הוא רק אמר: "שחו מהר! העצמות שלי כואבות מגעגועים ליבשה." וכך באו כולם אל החופים שבהם נולדו, ושמעו את כלבי הים הזקנים, אבותיהם, נלחמים בערפל המתגלגל.
באותו לילה רקד קוטיק את ריקוד האש עם כלבי הים בני השנה. הים מלא אש בלילות קיץ, לכל אורכו מנובסטושנה ועד לוקאנון, וכל כלב ים משאיר אחריו שובל כמו שמן בוער, והבזק לוהט כשהוא קופץ, והגלים נשברים בפסים ובמערבולות גדולים של זרחון. אחר כך עלו אל שטחי ההולושיקי שביבשה, והתגלגלו הלוך ושוב בחיטת הבר החדשה, וסיפרו סיפורים על מה שעשו בזמן שהיו בים. הם דיברו על האוקיינוס השקט כמו שילדים מדברים על יער שליקטו בו אגוזים, ואילו מישהו היה מבין אותם, היה יכול ללכת משם ולשרטט מפה של האוקיינוס הזה שלא הייתה כמוה מעולם. ההולושיקי בני השלוש והארבע התהוללו במורד גבעת האצ'ינסון וצעקו: "פנו את הדרך, צעירים! הים עמוק, ואתם עוד לא יודעים את כל מה שיש בו. חכו עד שתקיפו את כף הורן. היי, אתה, בן השנה, מאיפה השגת את המעיל הלבן הזה?"
"לא השגתי אותו," אמר קוטיק. "הוא צמח." ובדיוק כשעמד להפיל את הדובר, באו מאחורי דיונת חול שני אנשים שחורי שיער, עם פנים רחבות ואדומות, וקוטיק, שמעולם לא ראה אדם, השתעל והוריד את ראשו. ההולושיקי רק התגלגלו כמה מטרים הצידה וישבו ובהו בטיפשות. האנשים היו לא אחרים מאשר קריק בוטרין, ראש ציידי כלבי הים באי, ופטלמון, בנו. הם באו מהכפר הקטן, פחות מקילומטר ממשתלות הים, והחליטו אילו כלבי ים יגרשו אל מכלאות השחיטה, כי את כלבי הים גירשו בדיוק כמו כבשים, כדי שיהפכו אחר כך למעילי פרווה.
"הו!" אמר פטלמון. "תראה! יש שם כלב ים לבן!"
קריק בוטרין החוויר כמעט לגמרי מתחת לשכבת השמן והפיח שעל פניו. אחר כך התחיל למלמל תפילה. "אל תיגע בו, פטלמון. מעולם לא היה כלב ים לבן מאז, מאז שנולדתי. אולי זו רוחו של זהרוף הזקן. הוא אבד בשנה שעברה בסערה הגדולה."
"אני לא מתקרב אליו," אמר פטלמון. "הוא מביא מזל רע. אתה באמת חושב שזה זהרוף הזקן שחזר? אני חייב לו על כמה ביצי שחפים."
"אל תסתכל עליו," אמר קריק. "חסום את עדר בני הארבע ההוא. האנשים צריכים לפשוט היום מאתיים עורות, אבל זו תחילת העונה והם חדשים בעבודה. מאה יספיקו. מהר!"
פטלמון קשקש בזוג עצמות כתף של כלב ים מול עדר הולושיקי, והם עצרו במקום, נושפים ומתנשפים. אז התקרב, וכלבי הים התחילו לזוז, וקריק הוביל אותם פנימה אל היבשה, והם מעולם לא ניסו לחזור אל חבריהם. מאות על גבי מאות אלפי כלבי ים ראו איך מגרשים אותם, אבל המשיכו לשחק בדיוק כמו קודם. קוטיק היה היחיד ששאל שאלות, ואף אחד מחבריו לא יכול היה לספר לו דבר, חוץ מזה שבני האדם תמיד גירשו כך כלבי ים, שישה שבועות או חודשיים בכל שנה.
"אני הולך אחריהם," אמר, ועיניו כמעט יצאו מחוריהן כשדידה בעקבות העדר.
"כלב הים הלבן הולך אחרינו," קרא פטלמון. "זו הפעם הראשונה שכלב ים בא אל שטחי השחיטה לבדו."
"שש! אל תסתכל לאחור," אמר קריק. "זו רוחו של זהרוף! אני חייב לדבר על זה עם הכומר."
המרחק אל שטחי השחיטה היה פחות מקילומטר, אבל לקח שעה לעבור אותו, כי קריק ידע שאם כלבי הים ילכו מהר מדי הם יתחממו, ואז פרוותם תנשור בכתמים כשיפשטו את עורם. לכן הלכו לאט מאוד, על פני צוואר אריה הים, על פני בית וובסטר, עד שהגיעו לבית המלח, ממש מחוץ לטווח הראייה של כלבי הים שעל החוף. קוטיק הלך אחריהם, מתנשף ותוהה. הוא חשב שהגיע לקצה העולם, אבל שאגת משתלות כלבי הים מאחוריו נשמעה רמה כמו שאגת רכבת במנהרה. אז התיישב קריק על הטחב, שלף שעון כבד מבדיל, ונתן לעדר להתקרר שלושים דקות, וקוטיק שמע את טל הערפל מטפטף משולי כובעו. אחר כך באו עשרה או שנים עשר אנשים, כל אחד עם אלה מחוזקת בברזל באורך מטר בערך, וקריק הצביע על אחד או שניים מהעדר שננשכו בידי חבריהם או שהתחממו מדי, והאנשים בעטו בהם הצידה במגפיים הכבדים שלהם, העשויים מעור גרונו של ניבתן, ואז אמר קריק: "התחילו!" והאנשים היכו את כלבי הים בראשם מהר ככל שיכלו.
כעבור עשר דקות קוטיק הקטן כבר לא זיהה את חבריו, כי עורותיהם נקרעו מהאף ועד הסנפירים האחוריים, נתלשו והושלכו על הקרקע בערמה. זה הספיק לקוטיק. הוא הסתובב ודהר (כלב ים יכול לדהור מהר מאוד לזמן קצר) בחזרה אל הים, ושפמו הקטן והחדש סומר מאימה. בצוואר אריה הים, שבו יושבים אריות הים הגדולים על שפת הגלים, השליך את עצמו בסלטה לתוך המים הקרירים, והתנדנד שם, מתנשף באומללות. "מה קורה כאן?" אמר אריה ים בגסות, כי בדרך כלל אריות הים שומרים לעצמם.
"סקוצ'ני! אוצ'ן סקוצ'ני!" ("אני בודד, בודד מאוד!") אמר קוטיק. "הם הורגים את כל ההולושיקי בכל החופים!"
אריה הים הפנה את ראשו אל החוף. "שטויות!" אמר. "החברים שלך עושים רעש בדיוק כמו תמיד. בטח ראית את קריק הזקן מחסל עדר. הוא עושה את זה כבר שלושים שנה."
"זה נורא," אמר קוטיק, ונסוג במים כשגל עבר מעליו, וייצב את עצמו בתנועת בורג של סנפיריו, שהעמידה אותו כולו במרחק שבעה סנטימטרים משפת סלע משוננת.
"יפה מאוד בשביל בן שנה!" אמר אריה הים, שידע להעריך שחייה טובה. "אני מניח שזה די נורא מנקודת המבט שלך, אבל אם אתם, כלבי הים, באים לכאן שנה אחרי שנה, כמובן שבני האדם יודעים על כך, ואם לא תמצאו אי שאליו לא באים בני אדם לעולם, תמיד יגרשו אתכם."
"אין אי כזה?" פתח קוטיק.
"אני הולך אחרי הפולטוס [הפוטית] כבר עשרים שנה, ואינני יכול לומר שמצאתי אותו עדיין. אבל תשמע, נראה שאתה אוהב לדבר עם מי שגדולים ממך, מה אם תלך לאי הניבתנים ותדבר עם סי ויץ'? אולי הוא יודע משהו. אל תתרחק ככה בכעס. זו שחייה של עשרה קילומטרים, ואילו הייתי במקומך, הייתי עולה לחוף ומנמנם קודם, קטנצ'יק."
קוטיק חשב שזו עצה טובה, אז שחה סביב אל החוף שלו, עלה עליו וישן חצי שעה, מתעוות כולו, כמו שכלבי ים עושים. אחר כך פנה ישר אל אי הניבתנים, אי סלעי קטן ונמוך, כמעט בדיוק מצפון־מזרח לנובסטושנה, שכולו מדפי סלע ואבנים וקני שחפים, ושם חיו הניבתנים בעדר משלהם.
הוא עלה לחוף קרוב לסי ויץ' הזקן, הניבתן הגדול, המכוער, הנפוח, מלא הפצעונים, עב הצוואר וארוך החטים של צפון האוקיינוס השקט, שאין לו שום נימוסים חוץ מכשהוא ישן, כמו שישן אז, וסנפיריו האחוריים חציים בתוך הגלים וחציים בחוץ.
"התעורר!" נבח קוטיק, כי השחפים עשו רעש גדול.
"הא! הו! המְף! מה זה?" אמר סי ויץ', והכה את הניבתן הבא בחטיו והעיר אותו, והבא הכה את הבא, וכך הלאה, עד שכולם היו ערים ובהו לכל הכיוונים חוץ מהכיוון הנכון.
"היי! זה אני," אמר קוטיק, מתנדנד בגלים ונראה כמו חשפנון לבן וקטן.
"נו! שיפשטו את עורי!" אמר סי ויץ', וכולם הביטו בקוטיק כמו שאתם יכולים לדמיין מועדון מלא אדונים זקנים ומנומנמים מביטים בילד קטן. קוטיק לא רצה לשמוע עוד שום דבר על פשיטת עור באותו רגע; הוא ראה די והותר. אז קרא: "אין מקום שכלבי ים יכולים ללכת אליו, שבני אדם לא באים אליו לעולם?"
"לך ותמצא," אמר סי ויץ', ועצם את עיניו. "רוץ מכאן. אנחנו עסוקים כאן."
קוטיק עשה את קפיצת הדולפין שלו באוויר וצעק בכל כוחו: "אוכל צדפות! אוכל צדפות!" הוא ידע שסי ויץ' מעולם לא תפס דג בחייו, אלא תמיד חפר אחר צדפות ואצות, אף שהעמיד פנים שהוא יצור נורא מאוד. מובן שהצ'יקיז, הגוברוסקיז והאפטקס, שחפי הבורגומיסטר, הקיטיווייקים ותוכי הים, שתמיד מחפשים הזדמנות להיות גסים, הצטרפו לקריאה, ו, כך סיפר לי לימרשין, במשך כמעט חמש דקות לא הייתם יכולים לשמוע יריית רובה באי הניבתנים. כל האוכלוסייה צעקה וצווחה: "אוכל צדפות! סטריק [זקן]!" בעוד סי ויץ' מתגלגל מצד לצד, נוחר ומשתעל.
"עכשיו תספר?" אמר קוטיק, חסר נשימה לגמרי.
"לך ושאל את פרת הים," אמר סי ויץ'. "אם הוא עוד חי, הוא יוכל לספר לך."
"איך אכיר את פרת הים כשאפגוש אותו?" אמר קוטיק והתרחק.
"הוא היצור היחיד בים שמכוער יותר מסי ויץ'," צווח שחף בורגומיסטר, שחג מתחת לאפו של סי ויץ'. "מכוער יותר, ועם נימוסים גרועים יותר! סטריק!"
קוטיק שחה בחזרה לנובסטושנה, והשאיר את השחפים לצווח. שם גילה שאיש לא אהד את הניסיון הקטן שלו למצוא מקום שקט לכלבי הים. אמרו לו שבני אדם תמיד גירשו את ההולושיקי, שזה חלק מעבודת היום, ושאם הוא לא אוהב לראות דברים מכוערים, לא היה צריך ללכת אל שטחי השחיטה. אבל אף אחד מכלבי הים האחרים לא ראה את השחיטה, וזה עשה את ההבדל בינו לבין חבריו. וחוץ מזה, קוטיק היה כלב ים לבן.
"מה שאתה צריך לעשות," אמר סי קאץ' הזקן אחרי ששמע את הרפתקאות בנו, "זה לגדול ולהיות כלב ים גדול כמו אביך, ולהקים משתלה על החוף, ואז יעזבו אותך בשקט. בעוד חמש שנים אתה אמור להיות מסוגל להילחם בשביל עצמך." אפילו מטקה העדינה, אמו, אמרה: "לעולם לא תוכל לעצור את השחיטה. לך לשחק בים, קוטיק." וקוטיק הלך ורקד את ריקוד האש עם לב קטן וכבד מאוד.
באותו סתיו עזב את החוף ברגע שיכול, ויצא לבדו, בגלל רעיון שעלה בראשו העגול והעיקש. הוא הולך למצוא את פרת הים, אם יש יצור כזה בים, והוא הולך למצוא אי שקט עם חופים טובים ומוצקים שכלבי הים יוכלו לחיות בהם, ושבני האדם לא יוכלו להגיע אליהם. אז חקר וחקר לבדו, מצפון האוקיינוס השקט ועד דרומו, ושחה אפילו חמש מאות קילומטרים ביום ולילה אחד. הוא עבר יותר הרפתקאות ממה שאפשר לספר, ובקושי נמלט מכריש הענק, מהכריש המנומר ומהפטישן, ופגש את כל הבריונים הבלתי אמינים שמשוטטים במעלה הימים ובמורדם, ואת הדגים הכבדים והמנומסים, ואת הצדפות המנוקדות בשָׁני, שעוגנות במקום אחד מאות שנים ומתגאות בכך מאוד. אבל הוא מעולם לא פגש את פרת הים, ומעולם לא מצא אי שמצא חן בעיניו.
אם החוף היה טוב וקשה, עם מדרון מאחוריו שכלבי ים יוכלו לשחק עליו, תמיד היה באופק עשן של ספינת ציד לווייתנים שמבשלת שומן, וקוטיק ידע מה זה אומר. או שראה שכלבי ים ביקרו פעם באי והושמדו, וקוטיק ידע שלמקום שבני אדם באו אליו פעם, הם יבואו שוב.
הוא התחבר לאלבטרוס זקן קצר זנב, שאמר לו שהאי קרגלן הוא בדיוק המקום לשלווה ולשקט, וכשקוטיק ירד לשם, הוא כמעט התנפץ לרסיסים על כמה צוקים שחורים ורשעים, בסערת ברד כבדה עם ברקים ורעמים. ובכל זאת, כשנאבק בדרכו החוצה נגד הסערה, יכול היה לראות שגם שם הייתה פעם משתלה של כלבי ים. וכך היה בכל שאר האיים שביקר בהם.
לימרשין מנה רשימה ארוכה שלהם, כי אמר שקוטיק בילה חמש עונות בחיפושים, עם מנוחה של ארבעה חודשים בכל שנה בנובסטושנה, כשההולושיקי נהגו ללעוג לו ולאיים הדמיוניים שלו. הוא הלך לאיי גלפגוס, מקום יבש ונורא על קו המשווה, שבו כמעט נאפה למוות; הוא הלך לאיי ג'ורג'יה, לאיי אורקני, לאי האזמרגד, לאי נייטינגייל הקטן, לאי גאף, לאי בווה, לאיי קרוזה, ואפילו לאי זעיר כנקודה מדרום לכף התקווה הטובה. אבל בכל מקום אמרו לו בני עם הים אותם הדברים. כלבי ים באו פעם לאיים האלה, אבל בני האדם הרגו את כולם. אפילו כששחה אלפי קילומטרים מחוץ לאוקיינוס השקט והגיע למקום שנקרא כף קוריינטס (זה היה כשחזר מאי גאף), מצא כמה מאות כלבי ים מוכי גרדת על סלע, והם אמרו לו שגם לשם באים בני אדם.
זה כמעט שבר את לבו, והוא פנה מסביב לכף הורן, בחזרה אל החופים שלו; ובדרכו צפונה עלה לחוף באי מלא עצים ירוקים, ושם מצא כלב ים זקן, זקן מאוד, שגסס, וקוטיק דג בשבילו דגים וסיפר לו את כל צערו. "עכשיו," אמר קוטיק, "אני חוזר לנובסטושנה, ואם יגרשו אותי אל מכלאות השחיטה עם ההולושיקי, לא יהיה אכפת לי."
כלב הים הזקן אמר: "נסה עוד פעם אחת. אני האחרון ממושבת מסאפוארה האבודה, ובימים שבהם בני האדם הרגו אותנו במאות אלפים, היה סיפור על החופים שיום אחד יבוא כלב ים לבן מהצפון ויוביל את עם כלבי הים אל מקום שקט. אני זקן, ולעולם לא אחיה לראות את היום הזה, אבל אחרים יראו. נסה עוד פעם אחת."
וקוטיק סלסל את שפמו (הוא היה יפהפה) ואמר: "אני כלב הים הלבן היחיד שנולד אי פעם על החופים, ואני כלב הים היחיד, שחור או לבן, שחשב אי פעם לחפש איים חדשים."
זה עודד אותו מאוד, וכשחזר לנובסטושנה באותו קיץ, מטקה, אמו, הפצירה בו להתחתן ולהתיישב, כי הוא כבר לא היה הולושיק אלא כלב ים בוגר, עם רעמה לבנה ומתולתלת על כתפיו, כבד, גדול ואכזרי כמו אביו. "תני לי עוד עונה אחת," אמר. "זכרי, אמא, תמיד הגל השביעי הוא שמגיע הכי רחוק במעלה החוף."
למרבה הפלא, הייתה עוד כלבת ים שחשבה לדחות את חתונתה לשנה הבאה, וקוטיק רקד איתה את ריקוד האש לכל אורך חוף לוקאנון, בלילה שלפני שיצא למסע החיפושים האחרון שלו. הפעם הלך מערבה, כי עלה על עקבותיה של להקה גדולה של פוטיות, והוא היה צריך לפחות ארבעים וחמישה קילוגרם דגים ביום כדי לשמור על כושרו. הוא רדף אחריהן עד שהתעייף, ואז התכרבל ונרדם בשקעים של הגלים הגדולים שמתגלגלים אל אי הנחושת. הוא הכיר את החוף היטב, ולכן בערך בחצות, כשהרגיש שהוא נחבט בעדינות בערוגת אצות, אמר: "הממ, הגאות חזקה הלילה," והסתובב מתחת למים, פקח לאט את עיניו והתמתח. ואז קפץ כמו חתול, כי ראה יצורים עצומים מרחרחים במים הרדודים ומלחכים את השוליים הכבדים של האצות.
"בגלים הגדולים של מגלן!" אמר מתחת לשפמו. "מי בשם הים העמוק הם האנשים האלה?"
הם לא היו דומים לשום ניבתן, אריה ים, כלב ים, דוב, לווייתן, כריש, דג, דיונון או צדפה שקוטיק ראה אי פעם. אורכם היה בין שישה לתשעה מטרים, ולא היו להם סנפירים אחוריים, אלא זנב דמוי את, שנראה כאילו גולף מעור רטוב. ראשיהם היו הדבר הטיפשי ביותר למראה שראיתם אי פעם, והם התאזנו על קצות זנבותיהם במים העמוקים כשלא רעו, משתחווים זה לזה בחגיגיות ומנופפים בסנפיריהם הקדמיים כמו שאיש שמן מנופף בזרועו.
"אהם!" אמר קוטיק. "ציד טוב, רבותיי?" היצורים הגדולים ענו בהשתחוויות ובנפנופי סנפירים, כמו המשרת־הצפרדע. כשהתחילו לאכול שוב, ראה קוטיק ששפתם העליונה מפוצלת לשני חלקים, שאותם הם יכולים למשוך זה מזה כשלושים סנטימטרים ולחבר שוב, עם סל שלם של אצות בין החלקים. הם תחבו את הדבר לפיהם ולעסו בחגיגיות.
"צורת אכילה מבולגנת, זו," אמר קוטיק. הם השתחוו שוב, וקוטיק התחיל לאבד את סבלנותו. "טוב מאוד," אמר. "אם במקרה יש לכם מפרק נוסף בסנפיר הקדמי, אין צורך להשוויץ ככה. אני רואה שאתם משתחווים בחן, אבל הייתי רוצה לדעת את שמותיכם." השפתיים המפוצלות זזו והתעוותו, והעיניים הירוקות והזגוגיות בהו, אבל הם לא דיברו.
"נו!" אמר קוטיק. "אתם האנשים היחידים שפגשתי אי פעם שמכוערים יותר מסי ויץ', ועם נימוסים גרועים יותר."
ואז נזכר בהבזק במה שצווח אליו שחף הבורגומיסטר כשהיה בן שנה קטן באי הניבתנים, והוא התהפך לאחור במים, כי ידע שמצא סוף סוף את פרת הים.
פרות הים המשיכו ללגום ולרעות וללעוס בין האצות, וקוטיק שאל אותן שאלות בכל שפה שקלט במסעותיו, ובני עם הים מדברים כמעט אותו מספר שפות כמו בני האדם. אבל פרות הים לא ענו, כי פרת הים אינה יכולה לדבר. יש לו רק שש חוליות בצוואר, במקום שבו צריכות להיות שבע, ואומרים מתחת לים שזה מונע ממנו לדבר אפילו עם חבריו. אבל, כמו שאתם יודעים, יש לו מפרק נוסף בסנפיר הקדמי, וכשהוא מנופף בו למעלה ולמטה ומסביב, הוא יוצר משהו שדומה לקוד טלגרף מגושם.
עם אור היום עמדה רעמתו של קוטיק סומרת, ומזגו הלך לאן שהולכים הסרטנים המתים. אז התחילה פרת הים לנוע צפונה לאט מאוד, ועצרה מדי פעם כדי לקיים מועצות השתחוויות מגוחכות, וקוטיק הלך אחריהן, ואמר לעצמו: "יצורים טיפשים כמו אלה היו נהרגים מזמן, אילו לא מצאו איזה אי בטוח. ומה שטוב מספיק בשביל פרת הים, טוב מספיק בשביל כלב הים. ובכל זאת, הלוואי שימהרו."
זו הייתה עבודה מייגעת בשביל קוטיק. העדר מעולם לא עבר יותר משישים או שמונים קילומטרים ביום, ועצר לאכול בלילה, ונצמד לחוף כל הזמן, בעוד קוטיק שוחה סביבן, ומעליהן, ומתחתיהן, אבל לא הצליח לזרז אותן אפילו בחצי קילומטר. ככל שהתקדמו צפונה, קיימו מועצת השתחוויות כל כמה שעות, וקוטיק כמעט נשך את שפמו מקוצר רוח, עד שראה שהן הולכות בעקבות זרם מים חם, ואז כיבד אותן יותר.
לילה אחד שקעו דרך המים הנוצצים, שקעו כמו אבנים, ולראשונה מאז שהכיר אותן התחילו לשחות מהר. קוטיק הלך אחריהן, והקצב הדהים אותו, כי מעולם לא חלם שפרת הים יודעת לשחות במשהו. הן פנו אל צוק שליד החוף, צוק שירד אל מים עמוקים, וצללו לתוך חור חשוך למרגלותיו, כארבעים מטרים מתחת לים. זו הייתה שחייה ארוכה, ארוכה, וקוטיק היה זקוק מאוד לאוויר צח לפני שיצא מהמנהרה החשוכה שבה הובילו אותו.
"אוי, הפאה שלי!" אמר, כשעלה, מתנשף ונושף, אל המים הפתוחים בקצה השני. "זו הייתה צלילה ארוכה, אבל היא הייתה שווה את זה."
פרות הים התפזרו ורעו בעצלות לאורך שולי החופים הטובים ביותר שקוטיק ראה אי פעם. היו שם רצועות ארוכות של סלע חלק ושחוק, שנמשכו קילומטרים, מתאימות בדיוק למשתלות של כלבי ים, ומאחוריהן מגרשי משחקים של חול קשה שעלו בשיפוע אל היבשה, והיו שם גלים לכלבי ים לרקוד בהם, ועשב ארוך להתגלגל בו, ודיונות חול לטפס עליהן ולרדת מהן, והטוב מכול, קוטיק ידע לפי תחושת המים, שלעולם אינה מטעה כלב ים אמיתי, שבני אדם מעולם לא באו לשם.
הדבר הראשון שעשה היה לוודא שהדיג טוב, ואז שחה לאורך החופים וספר את האיים החוליים הנמוכים והמענגים, שהיו מוסתרים למחצה בערפל היפה והמתגלגל. הרחק צפונה, לכיוון הים, השתרע קו של שרטונים ומים רדודים וסלעים שלעולם לא יניחו לספינה להתקרב לפחות מעשרה קילומטרים מהחוף, ובין האיים ליבשה הגדולה היה מרחב של מים עמוקים שהגיע עד הצוקים האנכיים, ואי שם מתחת לצוקים היה פתח המנהרה.
"זו נובסטושנה מחדש, אבל טובה פי עשרה," אמר קוטיק. "פרת הים בטח חכמה יותר משחשבתי. בני אדם לא יכולים לרדת במורד הצוקים, גם אילו היו כאן בני אדם, והשרטונים שבצד הים היו מנפצים ספינה לרסיסים. אם יש מקום בטוח בים, זה המקום."
הוא התחיל לחשוב על כלבת הים שהשאיר מאחוריו, אבל אף שמיהר לחזור לנובסטושנה, חקר היטב את הארץ החדשה, כדי שיוכל לענות על כל השאלות.
אחר כך צלל ווידא היכן פתח המנהרה, ודהר דרכה דרומה. איש מלבד פרת ים או כלב ים לא היה חולם שיש מקום כזה, וכשהביט לאחור אל הצוקים, אפילו קוטיק בקושי האמין שהיה מתחתם.
הדרך הביתה לקחה לו שישה ימים, אף שלא שחה לאט; וכשעלה לחוף ממש מעל צוואר אריה הים, הראשונה שפגש הייתה כלבת הים שחיכתה לו, והיא ראתה לפי המבט בעיניו שמצא סוף סוף את האי שלו.
אבל ההולושיקי, וסי קאץ' אביו, וכל שאר כלבי הים צחקו עליו כשסיפר להם מה גילה, וכלב ים צעיר בערך בגילו אמר: "כל זה טוב ויפה, קוטיק, אבל אתה לא יכול לבוא משום מקום שאיש אינו יודע ולגרש אותנו מכאן ככה. זכור שאנחנו נלחמנו על המשתלות שלנו, וזה משהו שאתה מעולם לא עשית. אתה העדפת לשוטט בים."
כלבי הים האחרים צחקו על זה, וכלב הים הצעיר התחיל לסובב את ראשו מצד לצד. הוא בדיוק התחתן באותה שנה, ועשה מזה עניין גדול.
"אין לי משתלה להילחם עליה," אמר קוטיק. "אני רק רוצה להראות לכולכם מקום שבו תהיו בטוחים. מה התועלת בקרבות?"
"הו, אם אתה מנסה לסגת, כמובן שאין לי מה להוסיף," אמר כלב הים הצעיר בצחקוק מכוער.
"תבוא איתי אם אנצח?" אמר קוטיק. ואור ירוק עלה בעינו, כי כעס מאוד על שבכלל צריך להילחם.
"טוב מאוד," אמר כלב הים הצעיר בקלות דעת. "אם תנצח, אבוא."
לא היה לו זמן לשנות את דעתו, כי ראשו של קוטיק זינק קדימה ושיניו ננעצו בשומן שבצווארו של כלב הים הצעיר. אחר כך הטיל את עצמו לאחור על אחוריו, גרר את אויבו במורד החוף, ניער אותו והפיל אותו. ואז שאג קוטיק אל כלבי הים: "עשיתי בשבילכם כמיטב יכולתי בחמש העונות האחרונות. מצאתי לכם את האי שבו תהיו בטוחים, אבל אם לא יתלשו את ראשיכם מצוואריכם הטיפשיים, לא תאמינו. עכשיו אני הולך ללמד אתכם. היזהרו לכם!"
לימרשין סיפר לי שמעולם בחייו, ולימרשין רואה עשרת אלפים כלבי ים גדולים נלחמים בכל שנה, מעולם בכל חייו הקטנים לא ראה דבר כמו ההסתערות של קוטיק אל המשתלות. הוא השליך את עצמו על כלב הים הגדול ביותר שמצא, תפס אותו בגרונו, חנק אותו, חבט בו והלם בו עד שנחר וביקש רחמים, ואז השליך אותו הצידה ותקף את הבא. אתם מבינים, קוטיק מעולם לא צם ארבעה חודשים כמו שכלבי הים הגדולים עשו בכל שנה, ומסעות השחייה שלו במים העמוקים שמרו אותו בכושר מושלם, והטוב מכול, הוא מעולם לא נלחם קודם. רעמתו הלבנה והמתולתלת סמרה מזעם, ועיניו בערו, ושיני הכלב הגדולות שלו נצצו, והוא היה מרהיב למראה. סי קאץ' הזקן, אביו, ראה אותו קורע את דרכו קדימה, גורר את כלבי הים הזקנים והאפורים כאילו היו פוטיות, ומפיל את הרווקים הצעירים לכל הכיוונים. וסי קאץ' שאג וצעק: "אולי הוא טיפש, אבל הוא הלוחם הטוב ביותר על החופים! אל תתקוף את אביך, בני! הוא איתך!"
קוטיק שאג בתשובה, וסי קאץ' הזקן נכנס לקרב בדידוי, שפמו זקור, נושף כמו קטר, בעוד מטקה וכלבת הים שעמדה להתחתן עם קוטיק התכווצו והתפעלו מהגברים שלהן. זה היה קרב מפואר, כי השניים נלחמו כל עוד היה כלב ים שהעז להרים את ראשו, וכשלא נשאר אף אחד, צעדו בגאון לאורך החוף, זה לצד זה, וגעו.
בלילה, בדיוק כשאורות הצפון קרצו והבזיקו מבעד לערפל, טיפס קוטיק על סלע חשוף והביט מטה אל המשתלות המפוזרות ואל כלבי הים הקרועים והמדממים. "עכשיו," אמר, "לימדתי אתכם את הלקח שלכם."
"אוי, הפאה שלי!" אמר סי קאץ' הזקן, והרים את עצמו בנוקשות, כי היה פצוע נורא. "הלווייתן הקטלן בעצמו לא היה יכול לחתוך אותם גרוע יותר. בני, אני גאה בך, ויותר מזה, אבוא איתך לאי שלך, אם יש מקום כזה."
"שמעו, חזירי הים השמנים. מי בא איתי אל המנהרה של פרת הים? ענו, או שאלמד אתכם שוב," שאג קוטיק.
נשמע רחש כמו אדוות הגאות לכל אורך החופים. "נבוא," אמרו אלפי קולות עייפים. "נלך אחרי קוטיק, כלב הים הלבן."
אז השפיל קוטיק את ראשו בין כתפיו ועצם את עיניו בגאווה. הוא כבר לא היה כלב ים לבן, אלא אדום מראש ועד זנב. ובכל זאת, היה בז לעצמו אילו הביט באחד מפצעיו או נגע בו.
כעבור שבוע הלכו הוא וצבאו (כמעט עשרת אלפים הולושיקי וכלבי ים זקנים) צפונה אל המנהרה של פרת הים, וקוטיק מוביל אותם, וכלבי הים שנשארו בנובסטושנה קראו להם אידיוטים. אבל באביב שלאחר מכן, כשכולם נפגשו ליד שרטונות הדיג של האוקיינוס השקט, כלבי הים של קוטיק סיפרו סיפורים כאלה על החופים החדשים שמעבר למנהרה של פרת הים, שעוד ועוד כלבי ים עזבו את נובסטושנה. כמובן, זה לא נעשה בבת אחת, כי כלבי הים אינם פיקחים במיוחד, והם צריכים זמן רב כדי להפוך דברים בדעתם, אבל שנה אחרי שנה הלכו עוד כלבי ים מנובסטושנה, ומלוקאנון, ומהמשתלות האחרות, אל החופים השקטים והמוגנים, שבהם יושב קוטיק לאורך כל הקיץ, גדל ומשמין ומתחזק בכל שנה, בזמן שההולושיקי משחקים סביבו, בים ההוא שאליו אף אדם אינו בא.
לוקאנון
זה שיר הים העמוק הגדול, שכל כלבי הים של סנט פול שרים כשהם חוזרים אל החופים שלהם בקיץ. זה מעין המנון לאומי עצוב מאוד של כלבי הים.
פגשתי את חבריי בבוקר (ואוי, כמה זקנתי!)
היכן שגלי הקיץ שאגו על מדפי הסלע, ושם עמדתי;
שמעתי אותם מרימים שיר שהטביע את שירת הגלים,
"חופי לוקאנון", בשני מיליון קולות אדירים.
שיר התחנות הנעימות ליד הלגונות המלוחות,
שיר הטייסות הנושפות שדשדשו במורד הדיונות,
שיר ריקודי חצות שהציתו את הים באש עזה,
חופי לוקאנון, לפני שבאו הציידים אל החוף הזה!
פגשתי את חבריי בבוקר (לא אפגוש אותם עוד לעולם!);
הם באו והלכו בלגיונות, והחוף כולו החשיך מהם.
ומעל הים המנוקד בקצף, עד מקום שהקול מגיע,
בירכנו את העולים לחוף, ובשיר ליווינו אותם עד שהגיעו.
חופי לוקאנון, וחיטת החורף שגבהה,
החזזיות הנוטפות והמקומטות, וערפל הים שהרטיב את כל הסביבה!
משטחי מגרש המשחקים שלנו, חלקים, שחוקים ומבריקים!
חופי לוקאנון, הבית שבו נולדנו לפני שנים!
פגשתי את חבריי בבוקר, להקה שבורה ומפוזרת;
בני אדם יורים בנו במים, וביבשה האלה עלינו נוחתת;
בני אדם מגרשים אותנו לבית המלח כמו כבשים טיפשים ומבויתים,
ועדיין אנו שרים את לוקאנון, מימים שלפני הציידים.
הסתובבו, הסתובבו דרומה; הו, גוברוסקה, לכי!
וספרי למשנים למלך של הים העמוק את סיפור צערנו בבכי;
לפני שריקים כביצת הכריש שהסערה משליכה אל החוף,
חופי לוקאנון לא יכירו עוד את בניהם, עד הסוף!