ליד החור שבו נכנס,
קרא עין־אדומה אל עור־קמטים בכעס.
שמעו מה אומר עין־אדומה הקטן:
"נאג, עלה ורקוד עם המוות כאן!"
עין מול עין, וראש מול ראש,
(שמור על הקצב, נאג.)
עד שאחד ימות, זה לא ייגמר;
(כרצונך, נאג.)
פנייה מול פנייה, פיתול מול פיתול,
(רוץ והסתתר, נאג.)
הא! המוות בעל הברדס החטיא!
(אוי לך, נאג!)
זה הסיפור על המלחמה הגדולה שריקי־טיקי־טאווי נלחם לבדו, בחדרי הרחצה של הבונגלו הגדול במחנה הצבאי בסגולי. דרזי, ציפור החייט, עזר לו, וצ'וצ'ונדרה, חולדת המושק, שאף פעם לא יוצא לאמצע הרצפה אלא תמיד מתגנב לאורך הקיר, נתן לו עצות, אבל את הקרבות האמיתיים ניהל ריקי־טיקי.
הוא היה נמייה, דומה למדי לחתול קטן בפרוותו ובזנבו, אבל דומה מאוד לסמור בראשו ובהרגליו. עיניו וקצה אפו חסר המנוחה היו ורודים. הוא יכול היה להתגרד בכל מקום שרצה, בכל רגל שבחר, קדמית או אחורית. הוא יכול היה לנפח את זנבו עד שנראה כמו מברשת בקבוקים, וקריאת הקרב שלו, כשהתרוצץ בעשב הגבוה, הייתה: "ריק־טיק־טיקי־טיקי־צ'ק!"
יום אחד שטף גדול של קיץ שטף אותו מתוך המחילה שבה גר עם אביו ואמו, ונשא אותו, בועט ומקרקר, במורד תעלה שבצד הדרך. הוא מצא שם צרור עשב קטן שצף, ונאחז בו עד שאיבד את הכרתו. כשהתעורר, שכב בשמש החמה באמצע שביל בגינה, רטוב ומרופט מאוד, וילד קטן אמר: "הנה נמייה מתה. בואו נעשה לה הלוויה."
"לא," אמרה אמו, "בוא נכניס אותו הביתה וניבש אותו. אולי הוא לא באמת מת."
הם הכניסו אותו לבית, ואיש גדול הרים אותו בין אצבעו לאגודלו ואמר שהוא לא מת, אלא רק נחנק למחצה. אז עטפו אותו בצמר גפן וחיממו אותו מעל אש קטנה, והוא פקח את עיניו והתעטש.
"עכשיו," אמר האיש הגדול (הוא היה אנגלי שזה עתה עבר לגור בבונגלו), "אל תבהילו אותו, ונראה מה יעשה."
זה הדבר הקשה ביותר בעולם להבהיל נמייה, כי היא אכולה סקרנות מקצה האף ועד קצה הזנב. הסיסמה של כל משפחת הנמיות היא "רוץ וגלה", וריקי־טיקי היה נמייה אמיתית. הוא הביט בצמר הגפן, החליט שאינו טוב לאכילה, רץ מסביב לשולחן, התיישב וסידר את פרוותו, התגרד, וקפץ על כתפו של הילד הקטן.
"אל תפחד, טדי," אמר אביו. "זו הדרך שלו להתיידד."
"אאוץ'! הוא מדגדג לי מתחת לסנטר," אמר טדי.
ריקי־טיקי הציץ מטה בין צווארונו של הילד לצווארו, רחרח באוזנו, וטיפס למטה אל הרצפה, ושם ישב ושפשף את אפו.
"אלוהים אדירים," אמרה אמו של טדי, "וזה יצור פרא! אני מניחה שהוא כל כך מבוית כי היינו טובים אליו."
"כל הנמיות כאלה," אמר בעלה. "אם טדי לא ירים אותו בזנב, ולא ינסה לשים אותו בכלוב, הוא ירוץ פנימה והחוצה מהבית כל היום. בואו ניתן לו משהו לאכול."
הם נתנו לו חתיכה קטנה של בשר נא. ריקי־טיקי אהב אותה מאוד, וכשגמר, יצא אל המרפסת, ישב באור השמש וניפח את פרוותו כדי שתתייבש עד השורשים. אז הרגיש טוב יותר.
"יש יותר דברים לגלות בבית הזה," אמר לעצמו, "ממה שכל המשפחה שלי יכולה לגלות בכל חייה. בוודאי אשאר ואגלה."
הוא בילה את כל היום ההוא בשיטוט ברחבי הבית. הוא כמעט טבע באמבטיות, תחב את אפו לדיו שעל שולחן כתיבה, וכווה אותו בקצה הסיגר של האיש הגדול, כי טיפס על ברכיו של האיש הגדול כדי לראות איך כותבים. עם רדת הלילה רץ לחדר הילדים של טדי כדי לראות איך מדליקים מנורות נפט, וכשטדי הלך לישון, ריקי־טיקי טיפס גם הוא למיטה. אבל הוא היה שותף חסר מנוחה, כי היה צריך לקום ולבדוק כל רעש לאורך כל הלילה, ולגלות מה עשה אותו. אמו ואביו של טדי נכנסו, לפני שהלכו לישון, להציץ בבנם, וריקי־טיקי היה ער על הכרית. "אני לא אוהבת את זה," אמרה אמו של טדי. "הוא עלול לנשוך את הילד." "הוא לא יעשה שום דבר כזה," אמר האב. "טדי בטוח יותר עם החיה הקטנה הזאת מאשר אילו היה לו כלב גישוש שישמור עליו. אילו נכנס עכשיו נחש לחדר הילדים..."
אבל אמו של טדי לא רצתה אפילו לחשוב על דבר נורא כל כך.
מוקדם בבוקר בא ריקי־טיקי לארוחת הבוקר המוקדמת במרפסת, רכוב על כתפו של טדי, ונתנו לו בננה וקצת ביצה מבושלת. הוא ישב על ברכי כולם, אחד אחרי השני, כי כל נמייה מחונכת היטב מקווה תמיד להיות יום אחד נמיית בית, ושיהיו לה חדרים להתרוצץ בהם. ואמו של ריקי־טיקי (היא גרה פעם בביתו של הגנרל בסגולי) הסבירה לריקי בקפידה מה לעשות אם אי פעם ייתקל באנשים לבנים.
אחר כך יצא ריקי־טיקי אל הגינה לראות מה יש לראות. זו הייתה גינה גדולה, מעובדת רק למחצה, עם שיחים גדולים כמו ביתני קיץ של ורדי מרשל ניל, עצי ליים ותפוזים, סבכי במבוק, וחורשות של עשב גבוה. ריקי־טיקי ליקק את שפתיו. "זה שטח ציד נהדר," אמר, וזנבו נעשה כמו מברשת בקבוקים מעצם המחשבה, והוא התרוצץ במעלה הגינה ובמורדה, מרחרח פה ושם, עד ששמע קולות עצובים מאוד בשיח קוצני.
זה היה דרזי, ציפור החייט, ואשתו. הם בנו קן יפהפה, כשמשכו שני עלים גדולים זה אל זה ותפרו את שוליהם בסיבים, ומילאו את החלל בכותנה ובפלומה רכה. הקן התנדנד הלוך ושוב, בזמן שישבו על שפתו ובכו.
"מה קרה?" שאל ריקי־טיקי.
"אנחנו אומללים מאוד," אמר דרזי. "אחד התינוקות שלנו נפל אתמול מהקן, ונאג אכל אותו."
"הממ!" אמר ריקי־טיקי, "זה עצוב מאוד, אבל אני זר כאן. מי זה נאג?"
דרזי ואשתו רק התכווצו בקן ולא ענו, כי מתוך העשב העבות שלרגלי השיח עלתה לחישה נמוכה, קול קר ונורא שגרם לריקי־טיקי לקפוץ לאחור שישים סנטימטרים שלמים. ואז, סנטימטר אחר סנטימטר, עלו מתוך העשב ראשו וברדסו הפרוש של נאג, הקוברה השחורה הגדולה, ואורכו היה מטר וחצי מהלשון ועד הזנב. כשהרים שליש מגופו מעל הקרקע, נשאר כך, מתנודד הלוך ושוב, בדיוק כמו שציצת שן הארי מתנודדת ברוח, והביט בריקי־טיקי בעיני הנחש הרשעות, שלעולם אינן משנות את הבעתן, יהיה מה שיהיה מה שהנחש חושב עליו.
"מי זה נאג?" אמר. "אני נאג. האל הגדול ברהמה שם את סימנו על כל בני עמנו, כשהקוברה הראשונה פרשה את ברדסה כדי להסתיר את השמש מברהמה בשנתו. הבט, ופחד!"
הוא פרש את ברדסו יותר מתמיד, וריקי־טיקי ראה בגבו את סימן המשקפיים, שנראה בדיוק כמו העין של סגר קרס ולולאה. הוא פחד לרגע, אבל אי אפשר לנמייה להישאר מפוחדת זמן רב, ואף שריקי־טיקי מעולם לא פגש קוברה חיה, אמו האכילה אותו בקוברות מתות, והוא ידע שכל העיסוק של נמייה בוגרת בחיים הוא להילחם בנחשים ולאכול אותם. גם נאג ידע את זה, ובמעמקי לבו הקר, פחד.
"ובכן," אמר ריקי־טיקי, וזנבו התחיל להתנפח שוב, "סימנים או לא סימנים, אתה חושב שזה בסדר שאתה אוכל גוזלים מתוך קן?"
נאג חשב לעצמו, ועקב אחרי התנועה הקטנה ביותר בעשב שמאחורי ריקי־טיקי. הוא ידע שנמיות בגינה פירושן מוות, במוקדם או במאוחר, לו ולמשפחתו, אבל רצה להרדים את ערנותו של ריקי־טיקי. לכן הוריד מעט את ראשו והטה אותו הצידה.
"בוא נדבר," אמר. "אתה אוכל ביצים. למה שאני לא אוכל ציפורים?"
"מאחוריך! הבט מאחוריך!" שר דרזי.
ריקי־טיקי ידע שעדיף לא לבזבז זמן על הסתכלות. הוא קפץ לאוויר גבוה ככל שיכול, וממש מתחתיו חלף בשריקה ראשה של נגאינה, אשתו הרשעה של נאג. היא התגנבה מאחוריו בזמן שדיבר, כדי לגמור אותו. הוא שמע את לחישתה הפראית כשהמכה החטיאה. הוא נחת כמעט לרוחב גבה, ואילו היה נמייה זקנה, היה יודע שזה הרגע לשבור את גבה בנשיכה אחת, אבל הוא פחד ממכת התגובה הנוראה והמצליפה של הקוברה. הוא אכן נשך, אבל לא נשך מספיק זמן, וקפץ הרחק מהזנב המתנופף, והשאיר את נגאינה קרועה וכועסת.
"דרזי רשע, רשע!" אמר נאג, והזדקר גבוה ככל שיכול להגיע אל הקן שבשיח הקוצני. אבל דרזי בנה אותו מחוץ להישג ידם של נחשים, והוא רק התנדנד הלוך ושוב.
ריקי־טיקי הרגיש שעיניו נעשות אדומות וחמות (כשעיניה של נמייה מאדימות, היא כועסת), והוא התיישב לאחור על זנבו ועל רגליו האחוריות כמו קנגורו קטן, והביט סביבו, ופטפט מזעם. אבל נאג ונגאינה נעלמו בעשב. כשנחש מחטיא את מכתו, הוא אף פעם לא אומר דבר ולא נותן שום סימן למה שהוא מתכוון לעשות אחר כך. ריקי־טיקי לא רצה ללכת אחריהם, כי לא היה בטוח שיוכל להתמודד עם שני נחשים בבת אחת. לכן רץ אל שביל החצץ שליד הבית, והתיישב לחשוב. זה היה עניין רציני בשבילו.
אם תקראו בספרים הישנים על תולדות הטבע, תגלו שהם אומרים שכאשר הנמייה נלחמת בנחש ובמקרה ננשכת, היא בורחת ואוכלת איזה עשב שמרפא אותה. זה לא נכון. הניצחון הוא רק עניין של מהירות עין ומהירות רגל, מכת הנחש מול קפיצת הנמייה, ומכיוון ששום עין אינה יכולה לעקוב אחרי תנועת ראשו של נחש כשהוא מכיש, זה עושה את הדברים מופלאים הרבה יותר מכל עשב קסם. ריקי־טיקי ידע שהוא נמייה צעירה, וזה שימח אותו עוד יותר לחשוב שהצליח לחמוק ממכה מאחור. זה נתן לו ביטחון בעצמו, וכשטדי בא בריצה במורד השביל, ריקי־טיקי היה מוכן שילטפו אותו.
אבל בדיוק כשטדי התכופף, משהו התפתל מעט באבק, וקול זעיר אמר: "היזהר. אני המוות!" זה היה קראיט, הנחשון החום והמאובק שאוהב לשכב על האדמה המאובקת, והכשתו מסוכנת כמו הכשת הקוברה. אבל הוא קטן כל כך שאיש אינו חושב עליו, ולכן הוא עושה לבני אדם רעה גדולה עוד יותר.
עיניו של ריקי־טיקי האדימו שוב, והוא רקד אל קראיט בתנועת הנדנוד וההתנודדות המיוחדת שירש ממשפחתו. היא נראית מצחיקה מאוד, אבל זו הליכה מאוזנת כל כך, שאפשר לזנק ממנה בכל זווית שרוצים, ובהתמודדות עם נחשים זה יתרון. אילו רק ידע ריקי־טיקי, הוא עשה דבר מסוכן הרבה יותר מאשר להילחם בנאג, כי קראיט קטן כל כך, ויכול להסתובב מהר כל כך, שאם ריקי לא ינשוך אותו קרוב לעורפו, יקבל את מכת התגובה בעינו או בשפתו. אבל ריקי לא ידע. עיניו היו אדומות לגמרי, והוא התנדנד קדימה ואחורה, מחפש מקום טוב לאחוז בו. קראיט הכיש. ריקי קפץ הצידה וניסה להסתער פנימה, אבל הראש הקטן, האפור, המאובק והרשע הצליף במרחק כחוט השערה מכתפו, והוא נאלץ לקפוץ מעל הגוף, והראש רדף צמוד לעקביו.
טדי צעק לעבר הבית: "הו, תראו! הנמייה שלנו הורגת נחש." וריקי־טיקי שמע צרחה מאמו של טדי. אביו רץ החוצה עם מקל, אבל עד שהגיע, קראיט כבר הסתער פעם אחת רחוק מדי, וריקי־טיקי זינק, קפץ על גבו של הנחש, הוריד את ראשו עמוק בין רגליו הקדמיות, נשך גבוה ככל שיכול לאחוז בגב, והתגלגל משם. הנשיכה הזאת שיתקה את קראיט, וריקי־טיקי בדיוק עמד לאכול אותו, החל מהזנב, כמנהג משפחתו בארוחת הערב, כשנזכר שארוחה מלאה עושה נמייה איטית, ושאם הוא רוצה שכל כוחו ומהירותו יהיו מוכנים, עליו לשמור על עצמו רזה.
הוא הלך לעשות אמבטיית אבק מתחת לשיחי הקיקיון, בזמן שאביו של טדי היכה את קראיט המת. "מה התועלת בזה?" חשב ריקי־טיקי. "אני כבר סידרתי הכול." ואז אמו של טדי הרימה אותו מהאבק וחיבקה אותו, וקראה שהוא הציל את טדי ממוות, ואביו של טדי אמר שהוא מתנת שמיים, וטדי הביט בעיניים גדולות ומבוהלות. ריקי־טיקי היה משועשע למדי מכל המהומה, שכמובן לא הבין. אמו של טדי הייתה יכולה באותה מידה ללטף את טדי על ששיחק באבק. ריקי נהנה מאוד.
באותו לילה, בארוחת הערב, כשהלך הלוך ושוב בין כוסות היין שעל השולחן, היה יכול להתפטם שלוש פעמים בדברים טובים. אבל הוא זכר את נאג ואת נגאינה, ואף שהיה נעים מאוד שאמו של טדי טופחת עליו ומלטפת אותו, ולשבת על כתפו של טדי, עיניו האדימו מדי פעם, והוא פתח בקריאת הקרב הארוכה שלו: "ריק־טיק־טיקי־טיקי־צ'ק!"
טדי נשא אותו למיטה, והתעקש שריקי־טיקי יישן מתחת לסנטרו. ריקי־טיקי היה מחונך מדי בשביל לנשוך או לשרוט, אבל ברגע שטדי נרדם, יצא לסיבוב הלילי שלו בבית, ובחושך נתקל בצ'וצ'ונדרה, חולדת המושק, שהתגנב לאורך הקיר. צ'וצ'ונדרה הוא חיה קטנה ושבורת לב. הוא מייבב ומצייץ כל הלילה, ומנסה להחליט לרוץ לאמצע החדר. אבל הוא אף פעם לא מגיע לשם.
"אל תהרוג אותי," אמר צ'וצ'ונדרה, כמעט בוכה. "ריקי־טיקי, אל תהרוג אותי!"
"אתה חושב שהורג נחשים הורג חולדות מושק?" אמר ריקי־טיקי בבוז.
"מי שהורג נחשים נהרג בידי נחשים," אמר צ'וצ'ונדרה, בעצב רב מתמיד. "ואיך אוכל להיות בטוח שנאג לא יחשוב בטעות שאני אתה באיזה לילה חשוך?"
"אין שום סכנה," אמר ריקי־טיקי. "אבל נאג בגינה, ואני יודע שאתה לא הולך לשם."
"בן דודי צ'ואה, החולדה, אמר לי..." אמר צ'וצ'ונדרה, ואז השתתק.
"אמר לך מה?"
"שש! נאג נמצא בכל מקום, ריקי־טיקי. היית צריך לדבר עם צ'ואה בגינה."
"לא דיברתי, אז אתה חייב לספר לי. מהר, צ'וצ'ונדרה, או שאנשוך אותך!"
צ'וצ'ונדרה התיישב ובכה עד שהדמעות נשרו משפמו. "אני מסכן מאוד," התייפח. "מעולם לא היה בי די אומץ לרוץ לאמצע החדר. שש! אסור לי לספר לך כלום. אתה לא שומע, ריקי־טיקי?"
ריקי־טיקי הקשיב. הבית היה שקט לגמרי, אבל נדמה היה לו שהוא קולט את השריטה הקלושה ביותר בעולם, רעש קלוש כמו של צרעה שהולכת על זגוגית חלון, השריטה היבשה של קשקשי נחש על קיר לבנים.
"זה נאג או נגאינה," אמר לעצמו, "והוא זוחל לתוך פתח הניקוז של חדר הרחצה. אתה צודק, צ'וצ'ונדרה; הייתי צריך לדבר עם צ'ואה."
הוא התגנב אל חדר הרחצה של טדי, אבל לא היה שם כלום, ואז אל חדר הרחצה של אמו של טדי. בתחתית הקיר המטויח והחלק הוצאה לבנה כדי ליצור פתח ניקוז למי האמבט, וכשריקי־טיקי התגנב פנימה לאורך שפת הבנייה שעליה מונח האמבט, שמע את נאג ונגאינה לוחשים זה עם זה בחוץ, באור הירח.
"כשהבית יתרוקן מאנשים," אמרה נגאינה לבעלה, "הוא יצטרך ללכת, ואז הגינה תהיה שוב שלנו. היכנס בשקט, וזכור שהאיש הגדול שהרג את קראיט הוא הראשון שצריך להכיש. אחר כך צא וספר לי, ונצוד יחד את ריקי־טיקי."
"אבל את בטוחה שיש מה להרוויח מהריגת האנשים?" אמר נאג.
"הכול. כשלא היו אנשים בבונגלו, האם הייתה לנו נמייה בגינה? כל עוד הבונגלו ריק, אנחנו המלך והמלכה של הגינה. וזכור שברגע שהביצים שלנו בערוגת המלונים יבקעו (וזה יכול לקרות מחר), הילדים שלנו יצטרכו מקום ושקט."
"לא חשבתי על זה," אמר נאג. "אלך, אבל אין צורך שנצוד את ריקי־טיקי אחר כך. אהרוג את האיש הגדול ואת אשתו, ואת הילד, אם אוכל, ואצא בשקט. אז הבונגלו יהיה ריק, וריקי־טיקי ילך."
ריקי־טיקי רטט כולו מזעם ומשנאה כששמע את זה, ואז ראשו של נאג נכנס דרך פתח הניקוז, ומטר וחצי של גוף קר באו אחריו. כועס ככל שהיה, ריקי־טיקי פחד מאוד כשראה את גודלה של הקוברה הגדולה. נאג התכרבל, הרים את ראשו והביט לתוך חדר הרחצה בחושך, וריקי יכול היה לראות את עיניו נוצצות.
"עכשיו, אם אהרוג אותו כאן, נגאינה תדע; ואם אלחם בו על הרצפה הפתוחה, הסיכויים לטובתו. מה אעשה?" אמר ריקי־טיקי־טאווי.
נאג התנודד הלוך ושוב, ואז שמע ריקי־טיקי אותו שותה מכד המים הגדול ביותר, שבו השתמשו כדי למלא את האמבט. "זה טוב," אמר הנחש. "ובכן, כשקראיט נהרג, היה לאיש הגדול מקל. אולי המקל עוד אצלו, אבל כשייכנס להתרחץ בבוקר, לא יהיה לו מקל. אחכה כאן עד שיבוא. נגאינה, את שומעת אותי? אחכה כאן בקרירות עד אור היום."
לא הייתה תשובה מבחוץ, וכך ידע ריקי־טיקי שנגאינה הלכה. נאג התכרבל למטה, טבעת אחר טבעת, סביב הבליטה שבתחתית כד המים, וריקי־טיקי נשאר דומם כמו מוות. כעבור שעה התחיל לזוז, שריר אחר שריר, לעבר הכד. נאג ישן, וריקי־טיקי הביט בגבו הגדול ותהה איפה המקום הטוב ביותר לאחיזה טובה. "אם לא אשבור את גבו בזינוק הראשון," אמר ריקי, "הוא עוד יוכל להילחם. ואם הוא יילחם, הו ריקי!" הוא הביט בעובי הצוואר שמתחת לברדס, אבל זה היה יותר מדי בשבילו; ונשיכה ליד הזנב רק תשגע את נאג מזעם.
"זה חייב להיות הראש," אמר לבסוף, "הראש שמעל הברדס. וכשאהיה שם, אסור לי להרפות."
ואז זינק. הראש שכב מעט מחוץ לכד המים, מתחת לעיקול שלו, וכששיניו ננעלו, ריקי הצמיד את גבו אל בליטת החרס האדום כדי להחזיק את הראש למטה. זה נתן לו אחיזה של שנייה אחת בלבד, והוא ניצל אותה עד תום. ואז הוטח הלוך ושוב, כמו שכלב מנער חולדה, הלוך ושוב על הרצפה, למעלה ולמטה, ומסביב במעגלים גדולים, אבל עיניו היו אדומות והוא החזיק מעמד, בעוד הגוף מצליף על הרצפה כמו שוט, מפיל את מצקת הפח ואת צלוחית הסבון ואת מברשת הגוף, ונחבט בדופן הפח של האמבט. בזמן שהחזיק, הידק את לסתותיו חזק יותר ויותר, כי היה בטוח שיחבטו בו עד מוות, ולמען כבוד משפחתו העדיף שימצאו אותו ושיניו נעולות. הוא היה מסוחרר, כואב, והרגיש מנוער לרסיסים, כשמשהו התפוצץ כמו רעם ממש מאחוריו. רוח חמה הפילה אותו מחוסר הכרה, ואש אדומה חרכה את פרוותו. האיש הגדול התעורר מהרעש, וירה בנאג את שתי הקנים של רובה ציד, ממש מאחורי הברדס.
ריקי־טיקי החזיק מעמד ועיניו עצומות, כי עכשיו היה בטוח לגמרי שהוא מת. אבל הראש לא זז, והאיש הגדול הרים אותו ואמר: "זו שוב הנמייה, אליס. הבחור הקטן הציל עכשיו את חיינו."
אז נכנסה אמו של טדי, ופניה לבנות מאוד, וראתה את מה שנשאר מנאג, וריקי־טיקי גרר את עצמו לחדר השינה של טדי ובילה חצי מהלילה שנותר בניעור עדין של עצמו, כדי לגלות אם באמת נשבר לארבעים חתיכות, כמו שדמיין.
כשבא הבוקר, הוא היה נוקשה מאוד, אבל מרוצה מאוד ממעשיו. "עכשיו יש לי חשבון לסגור עם נגאינה, והיא תהיה גרועה יותר מחמישה נאגים, ואין לדעת מתי יבקעו הביצים שעליהן דיברה. אוי ואבוי! אני חייב ללכת לראות את דרזי," אמר.
בלי לחכות לארוחת הבוקר, רץ ריקי־טיקי אל השיח הקוצני, ושם שר דרזי שיר ניצחון בכל כוח קולו. החדשות על מותו של נאג הגיעו לכל רחבי הגינה, כי המנקה זרק את הגוף על ערמת האשפה.
"הו, צרור נוצות טיפש שכמוך!" אמר ריקי־טיקי בכעס. "זה הזמן לשיר?"
"נאג מת, מת, מת!" שר דרזי. "ריקי־טיקי האמיץ תפס אותו בראשו והחזיק חזק. האיש הגדול הביא את מקל הרעם, ונאג נפל לשתי חתיכות! הוא לעולם לא יאכל שוב את התינוקות שלי."
"כל זה נכון למדי. אבל איפה נגאינה?" אמר ריקי־טיקי, והביט סביבו בזהירות.
"נגאינה באה אל פתח הניקוז של חדר הרחצה וקראה לנאג," המשיך דרזי, "ונאג יצא על קצה מקל, המנקה הרים אותו על קצה מקל וזרק אותו על ערמת האשפה. בואו נשיר על ריקי־טיקי הגדול, אדום העיניים!" ודרזי מילא את גרונו ושר.
"אילו יכולתי לעלות אל הקן שלך, הייתי מגלגל את התינוקות שלך החוצה!" אמר ריקי־טיקי. "אתה לא יודע לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון. אתה בטוח מספיק בקן שלך שם, אבל אצלי כאן למטה יש מלחמה. תפסיק לשיר לרגע, דרזי."
"למען ריקי־טיקי הגדול והיפה אפסיק," אמר דרזי. "מה העניין, הו הורגו של נאג הנורא?"
"איפה נגאינה, בפעם השלישית?"
"על ערמת האשפה שליד האורוות, מתאבלת על נאג. גדול הוא ריקי־טיקי בעל השיניים הלבנות."
"עזוב את השיניים הלבנות שלי! שמעת אי פעם איפה היא שומרת את הביצים שלה?"
"בערוגת המלונים, בקצה הקרוב ביותר לחומה, היכן שהשמש מכה כמעט כל היום. היא הסתירה אותן שם לפני שבועות."
"ומעולם לא חשבת שכדאי לספר לי? הקצה הקרוב ביותר לחומה, אמרת?"
"ריקי־טיקי, אתה לא הולך לאכול את הביצים שלה?"
"לא בדיוק לאכול; לא. דרזי, אם יש בך גרגר של שכל, תעוף אל האורוות ותעמיד פנים שכנפך שבורה, ותן לנגאינה לרדוף אחריך עד השיח הזה. אני חייב להגיע אל ערוגת המלונים, ואילו הלכתי לשם עכשיו, היא הייתה רואה אותי."
דרזי היה בחור קטן ונוצתי־מוח, שלא יכול היה להחזיק בראשו יותר מרעיון אחד בכל פעם. ודווקא מפני שידע שילדיה של נגאינה נולדים בביצים כמו ילדיו שלו, הוא לא חשב בהתחלה שזה הוגן להרוג אותם. אבל אשתו הייתה ציפור נבונה, והיא ידעה שביצי קוברה פירושן קוברות צעירות אחר כך. לכן עפה מהקן, והשאירה את דרזי לחמם את התינוקות ולהמשיך את שירו על מותו של נאג. דרזי היה דומה מאוד לגבר, מבחינות מסוימות.
היא פרפרה מול נגאינה, ליד ערמת האשפה, וקראה: "הו, הכנף שלי שבורה! הילד שבבית זרק עליי אבן ושבר אותה." ואז פרפרה ביתר ייאוש מתמיד.
נגאינה הרימה את ראשה ולחשה: "את הזהרת את ריקי־טיקי כשעמדתי להרוג אותו. באמת ובתמים, בחרת מקום רע לצלוע בו." והיא נעה לעבר אשתו של דרזי, גולשת על פני האבק.
"הילד שבר אותה באבן!" צווחה אשתו של דרזי.
"נו! אולי זה יהיה לך קצת נחמה כשתמותי, לדעת שאסגור חשבון עם הילד. בעלי שוכב הבוקר על ערמת האשפה, אבל לפני הלילה ישכב הילד שבבית דומם מאוד. מה התועלת בבריחה? אני בטוחה שאתפוס אותך. טיפשה קטנה, הביטי בי!"
אשתו של דרזי ידעה שעדיף לא לעשות זאת, כי ציפור שמביטה בעיני נחש נבהלת כל כך שאינה יכולה לזוז. אשתו של דרזי המשיכה לפרפר, מצייצת בעצב ואינה עוזבת את הקרקע לרגע, ונגאינה החישה את צעדיה.
ריקי־טיקי שמע אותן עולות בשביל מן האורוות, ודהר אל קצה ערוגת המלונים שליד החומה. שם, בתוך הרפד החם שמעל המלונים, מוסתרות בערמה רבה, מצא עשרים וחמש ביצים, בערך בגודל של ביצי תרנגולת ננסית, אבל עם קרום לבנבן במקום קליפה.
"לא הקדמתי אפילו ביום אחד," אמר, כי יכול היה לראות את גורי הקוברה מכורבלים בתוך הקרום, וידע שברגע שיבקעו, כל אחד מהם יוכל להרוג אדם או נמייה. הוא נשך את ראשי הביצים מהר ככל שיכול, ודאג למעוך את הקוברות הצעירות, והפך את הרפד מדי פעם כדי לראות אם פספס אחת. לבסוף נשארו רק שלוש ביצים, וריקי־טיקי התחיל לצחקק לעצמו, כששמע את אשתו של דרזי צורחת:
"ריקי־טיקי, הובלתי את נגאינה לעבר הבית, והיא נכנסה למרפסת, ו... הו, בוא מהר, היא מתכוונת להרוג!"
ריקי־טיקי ריסק שתי ביצים, והתגלגל לאחור במורד ערוגת המלונים עם הביצה השלישית בפיו, ורץ אל המרפסת מהר ככל שרגליו נגעו בקרקע. טדי ואמו ואביו ישבו שם לארוחת בוקר מוקדמת, אבל ריקי־טיקי ראה שהם לא אוכלים דבר. הם ישבו דוממים כאבן, ופניהם לבנות. נגאינה הייתה מכורבלת על המחצלת ליד הכיסא של טדי, בטווח הכשה נוח מרגלו היחפה של טדי, והתנודדה הלוך ושוב ושרה שיר ניצחון.
"בנו של האיש הגדול שהרג את נאג," לחשה, "שב בשקט. אני עוד לא מוכנה. חכה קצת. שבו בשקט גמור, שלושתכם! אם תזוזו, אכיש, ואם לא תזוזו, אכיש. הו, אנשים טיפשים, שהרגתם את נאג שלי!"
עיניו של טדי היו נעוצות באביו, וכל מה שאביו יכול היה לעשות היה ללחוש: "שב בשקט, טדי. אסור לך לזוז. טדי, אל תזוז."
ואז הגיע ריקי־טיקי וקרא: "הסתובבי, נגאינה. הסתובבי והילחמי!"
"הכול בזמנו," אמרה, בלי להזיז את עיניה. "אסגור את החשבון שלי איתך בעוד רגע. הבט בחבריך, ריקי־טיקי. הם דוממים ולבנים. הם מפחדים. הם לא מעזים לזוז, ואם תתקרב עוד צעד אחד, אכיש."
"הביטי בביצים שלך," אמר ריקי־טיקי, "בערוגת המלונים שליד החומה. לכי והביטי, נגאינה!"
הנחשה הגדולה הסתובבה חצי סיבוב, וראתה את הביצה על המרפסת. "אה־ה! תן לי אותה," אמרה.
ריקי־טיקי הניח את כפותיו, אחת מכל צד של הביצה, ועיניו היו אדומות כדם. "מה המחיר בעד ביצת נחש? בעד קוברה צעירה? בעד מלך קוברות צעיר? בעד האחרונה, האחרונה ממש מכל ההטלה? הנמלים אוכלות את כל האחרות למטה, ליד ערוגת המלונים."
נגאינה הסתובבה סיבוב שלם, ושכחה הכול למען הביצה האחת. ריקי־טיקי ראה את אביו של טדי שולח יד גדולה, תופס את טדי בכתפו וגורר אותו מעל השולחן הקטן עם ספלי התה, בטוח ומחוץ להישג ידה של נגאינה.
"רימיתי! רימיתי! רימיתי! ריק־צ'ק־צ'ק!" צחקק ריקי־טיקי. "הילד בטוח, ואני, אני, אני הוא שתפסתי את נאג בברדסו אמש בחדר הרחצה." ואז התחיל לקפוץ למעלה ולמטה, כל ארבע רגליו יחד, וראשו קרוב לרצפה. "הוא הטיח אותי הלוך ושוב, אבל לא הצליח לנער אותי ממנו. הוא היה מת לפני שהאיש הגדול פוצץ אותו לשניים. אני עשיתי את זה! ריקי־טיקי־צ'ק־צ'ק! בואי אם כן, נגאינה. בואי והילחמי בי. לא תהיי אלמנה זמן רב."
נגאינה ראתה שאיבדה את ההזדמנות להרוג את טדי, והביצה שכבה בין כפותיו של ריקי־טיקי. "תן לי את הביצה, ריקי־טיקי. תן לי את האחרונה מביציי, ואלך מכאן ולעולם לא אחזור," אמרה, והורידה את ברדסה.
"כן, את תלכי מכאן, ולעולם לא תחזרי. כי את תלכי אל ערמת האשפה עם נאג. הילחמי, אלמנה! האיש הגדול הלך להביא את הרובה שלו! הילחמי!"
ריקי־טיקי קיפץ סביב נגאינה, נשאר ממש מחוץ לטווח הכשתה, ועיניו הקטנות כמו גחלים לוהטות. נגאינה אספה את עצמה והתנפלה עליו. ריקי־טיקי קפץ למעלה ולאחור. שוב ושוב ושוב היא הכישה, ובכל פעם נחבט ראשה על המחצלת של המרפסת, והיא אספה את עצמה כמו קפיץ של שעון. אז רקד ריקי־טיקי במעגל כדי להגיע אל מאחוריה, ונגאינה הסתובבה כדי לשמור את ראשה מול ראשו, כך שרשרוש זנבה על המחצלת נשמע כמו עלים יבשים שהרוח נושבת בהם.
הוא שכח את הביצה. היא עדיין שכבה על המרפסת, ונגאינה התקרבה אליה עוד ועוד, עד שלבסוף, כשריקי־טיקי עצר לנשום, תפסה אותה בפיה, פנתה אל מדרגות המרפסת, ועפה כמו חץ במורד השביל, וריקי־טיקי אחריה. כשהקוברה בורחת על חייה, היא נעה כמו הצלפת שוט על צוואר סוס.
ריקי־טיקי ידע שעליו לתפוס אותה, אחרת כל הצרות יתחילו מחדש. היא פנתה ישר אל העשב הגבוה שליד השיח הקוצני, ובזמן שרץ שמע ריקי־טיקי את דרזי עדיין שר את שיר הניצחון הקטן והטיפשי שלו. אבל אשתו של דרזי הייתה חכמה יותר. היא עפה מהקן כשנגאינה התקרבה, ונפנפה בכנפיה סביב ראשה של נגאינה. אילו עזר דרזי, אולי היו מצליחים להסיט אותה, אבל נגאינה רק הורידה את ברדסה והמשיכה. ובכל זאת, העיכוב של רגע הביא את ריקי־טיקי אליה, וכשצללה לתוך חור החולדה שבו נהגו היא ונאג לגור, שיניו הלבנות והקטנות היו נעולות על זנבה, והוא ירד איתה פנימה. ומעט מאוד נמיות, חכמות וזקנות ככל שיהיו, מוכנות ללכת אחרי קוברה לתוך החור שלה. היה חשוך בחור, וריקי־טיקי לא ידע מתי הוא עלול להתרחב ולתת לנגאינה מקום להסתובב ולהכיש אותו. הוא החזיק בפראות, ונעץ את רגליו כמו בלמים במדרון החשוך של האדמה החמה והלחה.
ואז העשב שליד פתח החור הפסיק להתנועע, ודרזי אמר: "נגמר עם ריקי־טיקי! עלינו לשיר את שיר מותו. ריקי־טיקי האמיץ מת! כי נגאינה בוודאי תהרוג אותו מתחת לאדמה."
אז שר שיר עצוב מאוד שחיבר באותו רגע, ובדיוק כשהגיע לחלק הנוגע ללב ביותר, העשב רעד שוב, וריקי־טיקי, מכוסה עפר, גרר את עצמו החוצה מהחור, רגל אחר רגל, ומלקק את שפמו. דרזי השתתק בצעקה קטנה. ריקי־טיקי ניער מעט אבק מפרוותו והתעטש. "הכול נגמר," אמר. "האלמנה לעולם לא תצא שוב." והנמלים האדומות שגרות בין גבעולי העשב שמעו אותו, והתחילו לרדת בטור, אחת אחרי השנייה, כדי לראות אם דיבר אמת.
ריקי־טיקי התכרבל בעשב וישן במקומו, ישן וישן עד שעה מאוחרת אחר הצהריים, כי עשה עבודת יום קשה.
"עכשיו," אמר כשהתעורר, "אחזור לבית. ספר לנפח־הנחושת, דרזי, והוא יספר לכל הגינה שנגאינה מתה."
נפח־הנחושת הוא ציפור שמשמיעה רעש בדיוק כמו הקשה של פטיש קטן על סיר נחושת; והסיבה שהיא משמיעה אותו תמיד היא שהיא הכרוז של כל גינה הודית, ומספרת את כל החדשות לכל מי שרוצה להקשיב. כשריקי־טיקי עלה בשביל, שמע את צלילי "שימו לב" שלה, כמו גונג קטן של ארוחת ערב, ואחר כך את הקצב הקבוע: "דינג־דונג־טוק! נאג מת! דונג! נגאינה מתה! דינג־דונג־טוק!" זה גרם לכל הציפורים בגינה לשיר ולכל הצפרדעים לקרקר, כי נאג ונגאינה נהגו לאכול צפרדעים כמו גם ציפורים קטנות.
כשריקי הגיע לבית, טדי ואמו של טדי (היא עוד הייתה לבנה מאוד, כי התעלפה) ואביו של טדי יצאו וכמעט בכו עליו; ובאותו לילה אכל כל מה שנתנו לו עד שלא יכול לאכול עוד, והלך לישון על כתפו של טדי, ושם ראתה אותו אמו של טדי כשבאה להציץ בשעה מאוחרת בלילה.
"הוא הציל את חיינו ואת חייו של טדי," אמרה לבעלה. "רק תחשוב, הוא הציל את כולנו."
ריקי־טיקי התעורר בקפיצה, כי הנמיות ישנות שינה קלה.
"הו, זו את," אמר. "למה את טורחת? כל הקוברות מתות. ואם לא היו מתות, אני כאן."
לריקי־טיקי הייתה זכות להתגאות בעצמו. אבל הוא לא נעשה גאה מדי, והוא שמר על הגינה ההיא כמו שנמייה צריכה לשמור עליה, בשן ובזינוק ובקפיצה ובנשיכה, עד שאף קוברה לא העזה עוד להראות את ראשה בתוך החומות.
שירו של דרזי
(שהושר לכבוד ריקי־טיקי־טאווי)
זמר וחייט אני,
שמחותיי כפולות, כפליים,
גאה בזמר שלי עד לרום,
גאה בבית שאני תופר בין עלים שניים,
מעל ומתחת, כך אני אורג את שירי, כך אני אורג את הבית שאני תופר.
שירי שוב לגוזלים,
אמא, הו, הרימי ראש!
הרע שענה אותנו איננו עוד בין החיים,
המוות בגינה מוטל מת, ואין עוד ממה לחשוש,
האימה שהסתתרה בין הוורדים חסרת אונים, מושלכת על ערמת הזבל, ומתה!
מי הוא שהצילנו, מי?
ספרו לי את קנו ואת שמו.
ריקי, האמיץ והאמיתי,
טיקי, שעיניו בוערות כאש בתוכו,
ריק־טיקי־טיקי, בעל ניבי השנהב, הצייד שעיניו להבה!
תנו לו את תודת הציפורים,
בקידה, ונוצות הזנב פרושות!
הללו אותו במילות זמירים,
לא, אני בעצמי אהלל אותו, בשירות.
שמעו! אשיר לכם את שבחו של ריקי, בעל זנב המברשת, שעיניו אדומות!
(כאן קטע אותו ריקי־טיקי, ושאר השיר אבד.)