אזכור מה הייתי, נמאס לי מחבל ומשלשלת,
אזכור את כוחי הישן ואת כל ענייני היער;
לא אמכור את גבי לאדם בעד צרור קני סוכר, מתנה חולפת,
אצא אל בני מיני, ואל עם היער במאורותיו שבסתר.
אצא עד אור היום, עד שהבוקר ישבור,
אל נשיקת הרוח הטהורה, אל ליטוף המים הנקיים;
אשכח את טבעת הקרסול, ואת יתד הכבילה אשבור,
אבקר שוב את אהוביי האבודים ואת חבריי למשחק, החופשיים מאדונים!
קאלה נאג, שפירושו נחש שחור, שירת את ממשלת הודו בכל דרך שפיל יכול לשרת אותה, במשך ארבעים ושבע שנים, ומכיוון שהיה בן עשרים לפחות כשנלכד, הוא היה כמעט בן שבעים, גיל מופלג לפיל. הוא זכר איך דחף, עם כרית עור גדולה על מצחו, תותח שנתקע בבוץ עמוק, וזה היה לפני מלחמת אפגניסטן של 1842, ועוד לא הגיע אז למלוא כוחו.
אמו, ראדהה פיארי, ראדהה האהובה, שנלכדה באותו מצוד עם קאלה נאג, אמרה לו, עוד לפני שנשרו חטי החלב הקטנים שלו, שפילים שמפחדים תמיד נפגעים. קאלה נאג ידע שזו עצה טובה, כי בפעם הראשונה שראה פגז מתפוצץ, נסוג לאחור בצווחות לתוך ערמה של רובים מוצבים, והכידונים דקרו אותו בכל מקומותיו הרכים ביותר. לכן, לפני שהיה בן עשרים וחמש, הפסיק לפחד, וכך נעשה הפיל האהוב ביותר והמטופל ביותר בשירות ממשלת הודו. הוא נשא אוהלים, חמש מאות וארבעים קילוגרם של אוהלים, במסעות בהודו העילית. הניפו אותו לתוך ספינה בקצה של מנוף קיטור, ולקחו אותו ימים רבים מעבר למים, והכריחו אותו לשאת מרגמה על גבו בארץ זרה וסלעית, רחוקה מאוד מהודו, והוא ראה את הקיסר תאודורוס שוכב מת במגדלה, וחזר שוב בספינת הקיטור, ראוי, כך אמרו החיילים, לעיטור מלחמת חבש. הוא ראה את חבריו הפילים מתים מקור ומכפיון ומרעב וממכת שמש, במקום שנקרא עלי מסג'יד, עשר שנים אחר כך; ואחר כך נשלח אלפי קילומטרים דרומה כדי לגרור ולערום קורות עץ טיק גדולות במחסני העצים במולמיין. שם כמעט הרג פיל צעיר וממרה, שהשתמט מחלקו ההוגן בעבודה.
אחרי זה הוציאו אותו מגרירת העצים, והעסיקו אותו, יחד עם כמה עשרות פילים אחרים שאומנו לעבודה הזאת, בעזרה בלכידת פילים פראים בגבעות גארו. ממשלת הודו שומרת על הפילים בקפידה רבה. יש מחלקה שלמה שאינה עושה דבר מלבד לצוד אותם, ולתפוס אותם, ולאלף אותם, ולשלוח אותם לכל רחבי הארץ כשצריך אותם לעבודה.
קאלה נאג התנשא לגובה שלושה מטרים שלמים בכתפיו, וחטיו נקצצו לאורך מטר וחצי, וקצותיהם נכרכו בטבעות נחושת כדי למנוע את התבקעותם; אבל הוא יכול היה לעשות עם הגדמים האלה יותר משיכול לעשות כל פיל לא מאומן עם חטים אמיתיים ומחודדים. כשאחרי שבועות על גבי שבועות של הובלה זהירה של פילים מפוזרים על פני הגבעות, הובאו ארבעים או חמישים המפלצות הפראיות אל המכלאה האחרונה, ושער הנפילה הגדול, העשוי גזעי עצים קשורים יחד, נחת מאחוריהן ברעש, קאלה נאג, לפי פקודה, היה נכנס לתוך התוהו ובוהו הבוער והמחצצר הזה (בדרך כלל בלילה, כשריצוד הלפידים הקשה לאמוד מרחקים), ובוחר את בעל החטים הגדול והפראי ביותר בהמון, ומכה בו ודוחק בו עד שנרגע, בזמן שהאנשים שעל גבי הפילים האחרים קשרו בחבלים את הקטנים יותר.
לא היה דבר בענייני קרבות שקאלה נאג, הנחש השחור הזקן והחכם, לא ידע, כי יותר מפעם אחת בזמנו עמד מול הסתערות של נמר פצוע, וגלגל את חדקו הרך כדי להרחיק אותו מפגע, והעיף את החיה המזנקת הצידה באמצע האוויר במכת מגל מהירה של ראשו, שהמציא לגמרי בעצמו; הפיל אותו, וכרע עליו בברכיו העצומות עד שהחיים יצאו ממנו בנשימה וביללה, ונשאר על הקרקע רק דבר פרוותי ומפוספס, שקאלה נאג יכול היה למשוך בזנבו.
"כן," אמר טומאי הגדול, הנהג שלו, בנו של טומאי השחור שלקח אותו לחבש, ונכדו של טומאי של הפילים שראה אותו נלכד, "אין דבר שהנחש השחור מפחד ממנו, חוץ ממני. הוא ראה שלושה דורות שלנו מאכילים אותו ומטפלים בו, והוא יחיה לראות ארבעה."
"הוא מפחד גם ממני," אמר טומאי הקטן, ונעמד לכל גובהו, מטר ועשרים, ועליו רק סמרטוט אחד. הוא היה בן עשר, בנו הבכור של טומאי הגדול, ולפי המנהג, יתפוס את מקום אביו על צווארו של קאלה נאג כשיגדל, ויאחז במלמד הברזל הכבד, האנקוס, שהוחלק בידי אביו, וסבו, ואבי סבו.
הוא ידע על מה הוא מדבר, כי נולד בצילו של קאלה נאג, שיחק בקצה חדקו לפני שידע ללכת, הוריד אותו אל המים ברגע שידע ללכת, וקאלה נאג לא היה חולם להמרות את פקודותיו הצווחניות והקטנות, בדיוק כמו שלא היה חולם להרוג אותו באותו יום שבו נשא טומאי הגדול את התינוק החום והקטן אל מתחת לחטיו של קאלה נאג, ואמר לו להצדיע לאדונו לעתיד.
"כן," אמר טומאי הקטן, "הוא מפחד ממני," והוא צעד בצעדים ארוכים אל קאלה נאג, קרא לו חזיר זקן ושמן, והכריח אותו להרים את רגליו אחת אחרי השנייה.
"וָואה!" אמר טומאי הקטן, "אתה פיל גדול," והוא נענע בראשו הפרוע, מצטט את אביו. "הממשלה אולי משלמת בעד הפילים, אבל הם שייכים לנו, למהוטים, נהגי הפילים. כשתהיה זקן, קאלה נאג, יבוא איזה ראג'ה עשיר ויקנה אותך מהממשלה, בגלל גודלך והליכותיך, ואז לא תצטרך לעשות דבר מלבד לשאת עגילי זהב באוזניך, ואפיריון זהב על גבך, ובד אדום מכוסה זהב על צדיך, ולצעוד בראש התהלוכות של המלך. אז אשב על צווארך, הו קאלה נאג, עם אנקוס של כסף, ואנשים ירוצו לפנינו עם מקלות זהב ויקראו: 'פנו מקום לפיל המלך!' זה יהיה טוב, קאלה נאג, אבל לא טוב כמו הציד הזה בג'ונגלים."
"אוּמף!" אמר טומאי הגדול. "אתה ילד, ופראי כמו עגל תאו. ההתרוצצות הזאת במעלה הגבעות ובמורדן היא לא השירות הממשלתי הטוב ביותר. אני מזדקן, ואני לא אוהב פילים פראים. תן לי מכלאות פילים מלבנים, תא אחד לכל פיל, וגדמים גדולים לקשור אליהם אותם בבטחה, ודרכים שטוחות ורחבות להתאמן עליהן, במקום החנייה הזאת של בוא־ולך. אהה, המחנה בקאנפור היה טוב. היה שם שוק קרוב, ורק שלוש שעות עבודה ביום."
טומאי הקטן נזכר במכלאות הפילים של קאנפור ולא אמר דבר. הוא העדיף בהרבה את חיי המחנה, ושנא את הדרכים הרחבות והשטוחות ההן, את החיפוש היומי אחר עשב בשטח המספוא, ואת השעות הארוכות שבהן לא היה מה לעשות חוץ מלהביט בקאלה נאג מתנועע בחוסר מנוחה בין היתדות שלו.
מה שטומאי הקטן אהב היה לטפס בשבילים צרים שרק פיל יכול לעבור בהם; את הצלילה אל העמק שלמטה; את המבטים החטופים בפילים הפראים שרועים קילומטרים משם; את הדהרה של החזיר והטווס המבוהלים מתחת לרגליו של קאלה נאג; את הגשמים החמים והמסנוורים, כשכל הגבעות והעמקים העלו עשן; את הבקרים הערפיליים והיפים, כשאיש לא ידע איפה יחנו באותו לילה; את ההובלה היציבה והזהירה של הפילים הפראים, ואת הדהרה המטורפת והלהבות וההמולה של מצוד הלילה האחרון, כשהפילים נשפכו לתוך המכלאה כמו סלעים במפולת, גילו שאינם יכולים לצאת, והשליכו את עצמם על הקורות הכבדות, רק כדי להיהדף לאחור בצעקות ובלפידים בוערים ובמטחים של כדורי סרק.
אפילו ילד קטן יכול היה להועיל שם, וטומאי הועיל כמו שלושה ילדים. הוא היה לוקח את הלפיד שלו ומנופף בו, וצועק עם הטובים ביותר. אבל הזמן הטוב באמת בא כשהתחילה ההוצאה, והקדה, כלומר המכלאה, נראתה כמו תמונה של אחרית הימים, ואנשים היו צריכים לסמן זה לזה בידיים, כי לא יכלו לשמוע את עצמם מדברים. אז היה טומאי הקטן מטפס לראש אחת מקורות המכלאה הרועדות, ושערו החום והבהיר מהשמש מתבדר פרוע על כתפיו, והוא נראה כמו שדון באור הלפידים. וברגע שהייתה הפוגה, אפשר היה לשמוע את צעקות העידוד הגבוהות שלו לקאלה נאג, מעל החצוצרות וההתרסקויות, וקריעת החבלים, ואנחות הפילים הקשורים. "מָאֵל, מָאֵל, קאלה נאג! (קדימה, קדימה, נחש שחור!) דַאנְט דוֹ! (תן לו בחט!) סוֹמָלוֹ! סוֹמָלוֹ! (זהירות, זהירות!) מָרוֹ! מָר! (הכה אותו, הכה אותו!) היזהר מהקורה! אַרֶה! אַרֶה! הַאי! יַאי! קְיָה־אָה!" היה צועק, והקרב הגדול בין קאלה נאג לפיל הפרא היה מתנודד הלוך ושוב לרוחב הקדה, וציידי הפילים הוותיקים היו מנגבים את הזיעה מעיניהם, ומוצאים זמן להנהן אל טומאי הקטן, שהתפתל משמחה בראש הקורות.
הוא עשה יותר מלהתפתל. לילה אחד החליק מהקורה, חמק בין הפילים, וזרק את קצהו הרופף של חבל שנפל לנהג שניסה לתפוס אחיזה ברגלו של פיל צעיר שבעט (פילים צעירים תמיד עושים יותר צרות מבוגרים). קאלה נאג ראה אותו, תפס אותו בחדקו, והגיש אותו למעלה לטומאי הגדול, שסטר לו מיד ושם אותו בחזרה על הקורה.
למחרת בבוקר נזף בו ואמר: "האם לא מספיקים מכלאות פילים טובות מלבנים וקצת נשיאת אוהלים, שאתה חייב ללכת לצוד פילים על דעת עצמך, חסר תועלת קטן? עכשיו הציידים הטיפשים האלה, ששכרם נמוך משכרי, דיברו על העניין עם פטרסן סאהיב." טומאי הקטן נבהל. הוא לא ידע הרבה על אנשים לבנים, אבל פטרסן סאהיב היה בשבילו האיש הלבן הגדול ביותר בעולם. הוא היה ראש כל מבצעי הקדה, האיש שתפס את כל הפילים בשביל ממשלת הודו, וידע על דרכי הפילים יותר מכל אדם חי.
"מה, מה יקרה?" אמר טומאי הקטן.
"יקרה! הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות. פטרסן סאהיב הוא משוגע. אחרת למה שילך לצוד את השדים הפראים האלה? הוא אפילו עלול לדרוש שתהיה צייד פילים, שתישן בכל מקום בג'ונגלים האלה מלאי הקדחת, ושבסוף תירמס למוות בקדה. טוב שהשטות הזאת נגמרת בשלום. בשבוע הבא הלכידה נגמרת, ואנחנו, בני המישור, נשלחים בחזרה לתחנות שלנו. אז נצעד על דרכים חלקות, ונשכח את כל הציד הזה. אבל, בני, אני כועס שאתה מתערב בעסק ששייך לבני הג'ונגל האלה מאסאם. קאלה נאג לא יציית לאיש מלבדי, אז אני חייב ללכת איתו לתוך הקדה, אבל הוא רק פיל לוחם, והוא לא עוזר לקשור אותם. אז אני יושב לי בנחת, כיאה למהוט, לא סתם צייד, מהוט, אני אומר, ואיש שמקבל קצבה בסוף שירותו. האם משפחת טומאי של הפילים תירמס ברגליים בבוץ של קדה? רע שכמוך! רשע! בן חסר תועלת! לך ורחץ את קאלה נאג וטפל באוזניו, ובדוק שאין קוצים ברגליו. אחרת פטרסן סאהיב בוודאי יתפוס אותך ויעשה אותך צייד פרא, הולך בעקבות רגלי פילים, דוב ג'ונגל. בה! בושה! לך!"
טומאי הקטן הלך בלי לומר מילה, אבל סיפר לקאלה נאג את כל טענותיו בזמן שבדק את רגליו. "לא חשוב," אמר טומאי הקטן, והרים את שולי אוזנו הימנית העצומה של קאלה נאג. "הם אמרו את שמי לפטרסן סאהיב, ואולי, ואולי, ואולי, מי יודע? הַאי! זה קוץ גדול שהוצאתי!"
הימים הבאים הוקדשו לאיסוף הפילים, להולכת הפילים הפראים שזה עתה נלכדו הלוך ושוב בין שני פילים מאולפים, כדי שלא יעשו יותר מדי צרות במסע אל המישור, ולספירת השמיכות והחבלים והדברים שנשחקו או אבדו ביער.
פטרסן סאהיב הגיע על פודמיני, הפילה הפיקחית שלו; הוא שילם לאנשי מחנות אחרים בגבעות, כי העונה התקרבה לסופה, ופקיד מקומי ישב ליד שולחן מתחת לעץ, כדי לשלם לנהגים את שכרם. כל איש שקיבל את שכרו חזר אל הפיל שלו והצטרף לשורה שעמדה מוכנה לצאת. התופסים, והציידים, והמבריחים, אנשי הקדה הקבועה, שנשארו בג'ונגל שנה אחרי שנה, ישבו על גבי הפילים ששייכים לכוח הקבוע של פטרסן סאהיב, או נשענו על העצים ורוביהם על זרועותיהם, ולעגו לנהגים שהלכו משם, וצחקו כשהפילים שזה עתה נלכדו פרצו מהשורה והתרוצצו.
טומאי הגדול ניגש אל הפקיד, וטומאי הקטן מאחוריו, ומאצ'ואה אפה, ראש הגששים, אמר בקול נמוך לחבר שלו: "הנה הולך לפחות חומר טוב אחד לענייני פילים. חבל לשלוח את תרנגול הג'ונגל הצעיר הזה להשיר נוצות במישור."
ובכן, לפטרסן סאהיב היו אוזניים בכל גופו, כמו שצריכות להיות לאדם שמקשיב לשקט שבכל היצורים החיים, הפיל הפרא. הוא הסתובב במקום שבו שכב לכל אורכו על גבה של פודמיני ואמר: "מה זה? לא ידעתי שיש בין נהגי המישור איש שיש לו די שכל לקשור אפילו פיל מת."
"זה לא איש, אלא ילד. הוא נכנס לקדה במצוד האחרון, וזרק לבארמאו שם את החבל, כשניסינו להרחיק את הפיל הצעיר ההוא, עם הכתם על כתפו, מאמו."
מאצ'ואה אפה הצביע על טומאי הקטן, ופטרסן סאהיב הביט, וטומאי הקטן השתחווה עד הארץ.
"הוא זרק חבל? הוא קטן מיתד של קשירה. קטן, מה שמך?" אמר פטרסן סאהיב.
טומאי הקטן נבהל מכדי לדבר, אבל קאלה נאג היה מאחוריו, וטומאי עשה סימן בידו, והפיל הרים אותו בחדקו והחזיק אותו בגובה מצחה של פודמיני, מול פטרסן סאהיב הגדול. אז כיסה טומאי הקטן את פניו בידיו, כי היה רק ילד, וחוץ מבענייני פילים, הוא היה ביישן ככל שילד יכול להיות.
"אוהו!" אמר פטרסן סאהיב, וחייך מתחת לשפמו, "ולמה לימדת את הפיל שלך את התרגיל הזה? כדי שיעזור לך לגנוב תירס ירוק מגגות הבתים כשהשיבולים מונחות שם לייבוש?"
"לא תירס ירוק, מגן העניים, מלונים," אמר טומאי הקטן, וכל האנשים שישבו מסביב פרצו בשאגת צחוק. רובם לימדו את הפילים שלהם את התרגיל הזה כשהיו ילדים. טומאי הקטן היה תלוי שני מטרים וחצי באוויר, והוא רצה מאוד להיות שני מטרים וחצי מתחת לאדמה.
"זה טומאי, הבן שלי, סאהיב," אמר טומאי הגדול בזעף. "הוא ילד רע מאוד, והוא יסיים בבית סוהר, סאהיב."
"בזה אני מפקפק," אמר פטרסן סאהיב. "ילד שיכול לעמוד מול קדה מלאה בגילו אינו מסיים בבתי סוהר. ראה, קטן, הנה ארבע אנות לקנות בהן ממתקים, כי יש לך ראש קטן מתחת לסבך השיער הגדול הזה. עם הזמן אולי גם אתה תהיה צייד." טומאי הגדול הזעיף פנים יותר מתמיד. "אבל זכור שקדות אינן מקום טוב לילדים לשחק בו," המשיך פטרסן סאהיב.
"אסור לי ללכת לשם אף פעם, סאהיב?" שאל טומאי הקטן בהתנשפות גדולה.
"כן," פטרסן סאהיב חייך שוב. "כשתראה את הפילים רוקדים. זה הזמן המתאים. בוא אליי כשתראה את הפילים רוקדים, ואז ארשה לך להיכנס לכל הקדות."
נשמעה עוד שאגת צחוק, כי זו בדיחה ישנה בין ציידי הפילים, ופירושה פשוט לעולם לא. יש מקומות גדולים, מפונים ושטוחים, המוסתרים ביערות, שנקראים אולמות הנשפים של הפילים, אבל גם אותם מוצאים רק במקרה, ואיש מעולם לא ראה את הפילים רוקדים. כשנהג מתרברב במיומנותו ובאומץ לבו, אומרים לו הנהגים האחרים: "ומתי ראית את הפילים רוקדים?"
קאלה נאג הוריד את טומאי הקטן, והוא השתחווה שוב עד הארץ והלך עם אביו, ונתן את מטבע הכסף של ארבע אנות לאמו, שהיניקה את אחיו התינוק, וכולם הועלו על גבו של קאלה נאג, ושורת הפילים הנוחרים והצווחים התגלגלה במורד שביל הגבעה אל המישור. זה היה מסע תוסס מאוד בגלל הפילים החדשים, שעשו צרות בכל מעבר נחל, והיה צריך לפתות אותם או להכות אותם כל דקה שנייה.
טומאי הגדול דקר את קאלה נאג ברשעות, כי כעס מאוד, אבל טומאי הקטן היה מאושר מכדי לדבר. פטרסן סאהיב שם לב אליו ונתן לו כסף, ולכן הרגיש כמו שחייל פשוט היה מרגיש אילו קראו לו לצאת מהשורה ושיבח אותו המפקד העליון.
"למה התכוון פטרסן סאהיב בריקוד הפילים?" אמר לבסוף, בשקט, לאמו.
טומאי הגדול שמע אותו ונחר. "שלעולם לא תהיה אחד מתאואי הגבעות האלה, הגששים. לזה הוא התכוון. הו, אתם שם בחזית, מה חוסם את הדרך?"
נהג מאסאם, שניים או שלושה פילים לפניהם, הסתובב בכעס וקרא: "הביאו את קאלה נאג, ושילמד את הצעיר הזה שלי התנהגות טובה. למה בחר בי פטרסן סאהיב לרדת איתכם, חמורי שדות האורז? הצמד את החיה שלך לצידו, טומאי, ותן לו לדקור בחטיו. בכל אלי הגבעות, הפילים החדשים האלה דיבוק נכנס בהם, או שהם מריחים את חבריהם בג'ונגל." קאלה נאג היכה את הפיל החדש בצלעותיו והוציא ממנו את האוויר, בעוד טומאי הגדול אומר: "במצוד האחרון ניקינו את הגבעות מפילי בר. זו רק הרשלנות שלכם בהנהגה. האם אני צריך לשמור על הסדר לאורך כל השורה?"
"שמעו אותו!" אמר הנהג השני. "ניקינו את הגבעות! הו! הו! אתם חכמים מאוד, אנשי המישור. כל מי שאינו ראש־בוץ שמעולם לא ראה את הג'ונגל היה יודע שהם יודעים שהמצודים נגמרו לעונה הזאת. לכן כל הפילים הפראים הלילה יעשו... אבל למה שאבזבז חוכמה על צב נהר?"
"מה הם יעשו?" קרא טומאי הקטן.
"אוֹהֶה, קטן. אתה שם? טוב, אספר לך, כי יש לך ראש צלול. הם ירקדו, ומן הראוי שאביך, שניקה את כל הגבעות מכל הפילים, יכבול את היתדות שלו בשלשלאות כפולות הלילה."
"מה הדיבור הזה?" אמר טומאי הגדול. "ארבעים שנה, אב ובן, אנחנו מטפלים בפילים, ומעולם לא שמענו הבלי ירח כאלה על ריקודים."
"כן; אבל איש המישור שגר בבקתה מכיר רק את ארבעת קירות הבקתה שלו. טוב, השאר את הפילים שלך לא כבולים הלילה ותראה מה יקרה. ובאשר לריקוד שלהם, אני ראיתי את המקום שבו... בַּאפְּרִי־בַּאפּ! כמה פיתולים יש לנהר הדיהאנג? הנה עוד מעבר, ואנחנו צריכים להשיט את העגלים. עמדו במקום, אתם שם מאחור."
וכך, בדיבורים ובמריבות ובשכשוך דרך הנהרות, עשו את המסע הראשון שלהם אל מעין מחנה קליטה לפילים החדשים. אבל הם איבדו את סבלנותם הרבה לפני שהגיעו לשם.
אז נכבלו הפילים ברגליהם האחוריות אל גדמי היתדות הגדולים שלהם, וחבלים נוספים הותאמו לפילים החדשים, והמספוא נערם לפניהם, ונהגי הגבעות חזרו אל פטרסן סאהיב באור אחר הצהריים, ואמרו לנהגי המישור להיזהר במיוחד באותו לילה, וצחקו כשנהגי המישור שאלו מדוע.
טומאי הקטן טיפל בארוחת הערב של קאלה נאג, וכשירד הערב, שוטט במחנה, מאושר מאין כמוהו, בחיפוש אחר תוף. כשלבו של ילד הודי מלא, הוא לא מתרוצץ ועושה רעש בלי סדר. הוא מתיישב לחגיגה פרטית משלו. וטומאי הקטן, פטרסן סאהיב דיבר אליו! אילו לא מצא את מה שרצה, אני מאמין שהיה חולה. אבל מוכר הממתקים במחנה השאיל לו תוף קטן, תוף שמכים בו בכף יד פתוחה, והוא התיישב בשיכול רגליים מול קאלה נאג כשהכוכבים התחילו לצאת, התוף בחיקו, והוא תופף ותופף ותופף, וככל שחשב יותר על הכבוד הגדול שנעשה לו, כך תופף יותר, לבדו לגמרי בין מספוא הפילים. לא היה לחן ולא היו מילים, אבל התופפות שימחה אותו.
הפילים החדשים מתחו את חבליהם, וצווחו וחצצרו מדי פעם, והוא שמע את אמו בבקתת המחנה מרדימה את אחיו הקטן בשיר ישן, ישן מאוד, על האל הגדול שיב, שפעם אמר לכל החיות מה עליהן לאכול. זה שיר ערש מרגיע מאוד, והבית הראשון שלו אומר:
שיב, שהמטיר את הקציר ושלח את הרוחות לנשוב,
ישב על סף פתחו של יום שעבר מזמן ולא ישוב,
נתן לכל אחד את מנתו, מזון ועמל וגורל,
מן המלך על הגאדי [כס המלוכה] ועד הקבצן שבשער.
את הכול עשה הוא, שיבה השומר.
מהדאו! מהדאו! הוא עשה הכול,
קוץ לגמל, ומספוא לבקר,
ולב אמא לראש מנומנם, הו בני הקטן והיקר!
טומאי הקטן הצטרף בתופפות עליזה, טוּנְק־אָה־טוּנְק, בסוף כל בית, עד שנעשה מנומנם ונשכב על המספוא לצד קאלה נאג. לבסוף התחילו הפילים לשכב אחד אחרי השני, כמנהגם, עד שרק קאלה נאג, בקצה הימני של השורה, נשאר עומד; והוא התנדנד לאט מצד לצד, אוזניו מוטות קדימה כדי להקשיב לרוח הלילה שנשבה לאט מאוד מעל הגבעות. האוויר היה מלא בכל רעשי הלילה, שיחד הם עושים שקט גדול אחד: הנקישה של גבעול במבוק אחד באחר, הרשרוש של משהו חי בסבך, השריטה והקרקור של ציפור ערה למחצה (ציפורים ערות בלילה הרבה יותר ממה שאנחנו מדמיינים), ונפילת מים, רחוק רחוק. טומאי הקטן ישן זמן מה, וכשהתעורר היה אור ירח מבהיק, וקאלה נאג עדיין עמד, אוזניו זקופות. טומאי הקטן הסתובב, מרשרש במספוא, והביט בקשת גבו הגדול על רקע חצי מכוכבי השמיים, ובזמן שהביט שמע, רחוק כל כך שזה נשמע לא יותר מחריר של רעש שנוקב בדממה, את ה"הוּט־טוּט" של פיל פרא.
כל הפילים בשורות קפצו על רגליהם כאילו נורו, ונחרותיהם העירו לבסוף את המהוטים הישנים, והם יצאו ותקעו את יתדות הכבילה בפטישי עץ גדולים, והידקו חבל זה וקשרו חבל אחר, עד שהכול נרגע. פיל חדש אחד כמעט עקר את היתד שלו, וטומאי הגדול הסיר את שלשלת הרגל מקאלה נאג וכבל בה את הפיל ההוא, רגל קדמית אל רגל אחורית, אבל כרך לולאה של חוט עשב סביב רגלו של קאלה נאג, ואמר לו לזכור שהוא קשור היטב. הוא ידע שהוא ואביו וסבו עשו בדיוק אותו הדבר מאות פעמים קודם לכן. קאלה נאג לא ענה לפקודה בגרגור, כמו שנהג בדרך כלל. הוא עמד דומם, מביט החוצה מעבר לאור הירח, ראשו מורם מעט ואוזניו פרושות כמו מניפות, אל הקפלים הגדולים של גבעות גארו.
"טפל בו אם יהיה חסר מנוחה בלילה," אמר טומאי הגדול לטומאי הקטן, ונכנס לבקתה ונרדם. טומאי הקטן בדיוק עמד להירדם גם הוא, כששמע את חוט הסיבים נקרע ב"טַנְג" קטן, וקאלה נאג התגלגל מבין היתדות שלו לאט ובשקט כמו שענן מתגלגל מפי עמק. טומאי הקטן רץ אחריו בצעדים קטנים, יחף, במורד הדרך באור הירח, וקרא בלחש: "קאלה נאג! קאלה נאג! קח אותי איתך, הו קאלה נאג!" הפיל הסתובב בלי קול, צעד שלושה צעדים בחזרה אל הילד באור הירח, הוריד את חדקו, הניף אותו אל צווארו, וכמעט לפני שטומאי הקטן סידר את ברכיו, חמק אל תוך היער.
נשמעה תקיעה אחת של חצוצרה זועמת מהשורות, ואז הדממה נסגרה על הכול, וקאלה נאג התחיל לנוע. לפעמים צרור של עשב גבוה שטף לאורך צדיו כמו שגל שוטף לאורך דפנות ספינה, ולפעמים אשכול של גפני פלפל בר שרט לאורך גבו, או שבמבוק חרק במקום שבו נגעה בו כתפו. אבל בין הפעמים האלה הוא נע בלי שום קול, נסחף דרך יער גארו העבות כאילו היה עשן. הוא עלה במעלה גבעה, אבל אף שטומאי הקטן הביט בכוכבים בפרצות שבין העצים, לא יכול היה לדעת לאיזה כיוון.
ואז הגיע קאלה נאג אל פסגת העלייה ועצר לרגע, וטומאי הקטן יכול היה לראות את צמרות העצים שוכבות מנוקדות ופרוותיות באור הירח לאורך קילומטרים על קילומטרים, ואת הערפל הכחלחל־לבן מעל הנהר שבשקע. טומאי נשען קדימה והביט, והרגיש שהיער ער מתחתיו, ער וחי וצפוף. עטלף פירות חום וגדול חלף ליד אוזנו; קוצי דורבן קישקשו בסבך; ובחושך שבין גזעי העצים שמע דוב־חזיר חופר בכוח באדמה החמה והלחה, ומרחרח תוך כדי חפירה.
ואז נסגרו שוב הענפים מעל ראשו, וקאלה נאג התחיל לרדת אל העמק, לא בשקט הפעם, אלא כמו תותח שנמלט ומתגלגל במורד גדה תלולה, בדהרה אחת. הגפיים העצומים נעו ביציבות של בוכנות, שני מטרים וחצי בכל צעד, והעור המקומט של המרפקים רשרש. הסבך משני צדיו נקרע ברעש כמו של בד ברזנט קרוע, והשתילים שדחף ימינה ושמאלה בכתפיו קפצו בחזרה והכו בצדו, ושובלים גדולים של מטפסים, סבוכים כולם יחד, נתלו מחטיו כשהשליך את ראשו מצד לצד וחרש לו את דרכו. אז השכיב טומאי הקטן את עצמו צמוד לצוואר הגדול, פן ענף מתנדנד יטאטא אותו אל הקרקע, והוא רצה שהיה שוב בשורות.
העשב התחיל להיות בוצי, ורגליו של קאלה נאג השמיעו קולות יניקה ושכשוך כשהניח אותן, וערפל הלילה שבתחתית העמק צינן את טומאי הקטן. נשמעו שכשוך ורמיסה, ושטף מים זורמים, וקאלה נאג צעד דרך אפיק נהר, מגשש את דרכו בכל צעד. מעל רעש המים, שהסתחררו סביב רגלי הפיל, יכול היה טומאי הקטן לשמוע עוד שכשוכים ועוד חצוצרות, גם במעלה הזרם וגם במורדו, נחרות גדולות ונשיפות זועמות, וכל הערפל סביבו נראה מלא צללים מתגלגלים וגליים.
"אַי!" אמר בחצי קול, ושיניו נוקשות. "עם הפילים יצא הלילה. זה הריקוד, אם כן!"
קאלה נאג יצא מהמים בשכשוך, נשף את חדקו נקי, והתחיל טיפוס נוסף. אבל הפעם לא היה לבד, ולא היה צריך לפלס את דרכו. היא כבר הייתה מפולסת, ברוחב שני מטרים, לפניו, במקום שבו עשב הג'ונגל המכופף ניסה להתאושש ולהזדקף. פילים רבים בוודאי עברו בדרך הזאת רק כמה דקות קודם לכן. טומאי הקטן הביט לאחור, ומאחוריו פיל פרא גדול בעל חטים, ועיני החזיר הקטנות שלו זוהרות כמו גחלים לוהטות, בדיוק הרים את עצמו מתוך הנהר הערפילי. ואז העצים נסגרו שוב, והם המשיכו הלאה ולמעלה, בחצוצרות ובהתרסקויות, וברעש של ענפים נשברים מכל צדדיהם.
לבסוף עמד קאלה נאג דומם בין שני גזעי עצים, ממש בפסגת הגבעה. הם היו חלק ממעגל של עצים שצמחו סביב שטח לא סדיר של כחמישה עשר דונם, ובכל השטח הזה, כפי שטומאי הקטן יכול היה לראות, האדמה נרמסה עד שהייתה קשה כרצפת לבנים. כמה עצים צמחו במרכז הקרחת, אבל קליפתם התחככה ונשרה, והעץ הלבן שמתחתיה נראה מבריק ומלוטש בכתמי אור הירח. מטפסים נתלו מהענפים העליונים, ופעמוני הפרחים של המטפסים, דברים גדולים, לבנים ושעוותיים כמו חבלבלים, השתלשלו למטה, ישנים עמוק. אבל בתוך גבולות הקרחת לא היה ולו עלה ירוק אחד, שום דבר מלבד האדמה הרמוסה.
אור הירח צבע את כולה באפור ברזל, חוץ מהמקומות שבהם עמדו עליה פילים, וצלליהם היו שחורים כדיו. טומאי הקטן הביט, עוצר את נשימתו, ועיניו יוצאות מחוריהן, ובזמן שהביט, עוד ועוד ועוד פילים התנודדו החוצה אל השטח הפתוח מבין גזעי העצים. טומאי הקטן ידע לספור רק עד עשר, והוא ספר שוב ושוב על אצבעותיו עד שאיבד את מניין העשרות, וראשו התחיל להסתחרר. מחוץ לקרחת יכול היה לשמוע אותם מתרסקים בסבך כשפילסו את דרכם במעלה צלע הגבעה, אבל ברגע שהיו בתוך מעגל גזעי העצים, נעו כמו רוחות.
היו שם זכרי בר לבני חטים, ועלים שנשרו ואגוזים וזרדים שוכבים בקמטי צווארם ובקפלי אוזניהם; פילות שמנות וכבדות רגל, ועגלים חסרי מנוחה, קטנים, ורודים־שחורים, בגובה מטר בלבד, רצים מתחת לבטנן; פילים צעירים שחטיהם רק התחילו להיראות, והם גאים בהם מאוד; פילות זקנות, רזות ומגודלות, רווקות, עם פנים שקועות ודואגות וחדקים כמו קליפת עץ מחוספסת; פילים זקנים ופראים, מצולקים מהכתף ועד הצלע בחבורות ובחתכים גדולים של קרבות ישנים, והבוץ המיובש של אמבטיות הבוץ הבודדות שלהם נושר מכתפיהם; והיה אחד עם חט שבור, ועל צדו סימני המכה המלאה, השריטה הנוראה והגוררת, של טפרי נמר.
הם עמדו ראש אל ראש, או הלכו הלוך ושוב על פני השטח בזוגות, או התנדנדו והתנודדו לבדם, עשרות על עשרות של פילים.
טומאי ידע שכל עוד ישכב בשקט על צווארו של קאלה נאג, שום דבר לא יקרה לו, כי אפילו בבהלה ובהמולה של מצוד קדה, פיל פרא לא מושיט את חדקו למעלה ולא גורר אדם מצווארו של פיל מאולף. והפילים האלה לא חשבו על בני אדם באותו לילה. פעם אחת נרתעו והטו את אוזניהם קדימה כששמעו נקישה של כבל רגל ביער, אבל זו הייתה פודמיני, הפילה המחמדת של פטרסן סאהיב, ושלשלתה קרועה, שעלתה במעלה צלע הגבעה בנחרות ובהרחות. היא בוודאי שברה את היתדות שלה ובאה ישר ממחנהו של פטרסן סאהיב. וטומאי הקטן ראה עוד פיל, אחד שלא הכיר, עם פצעי חבלים עמוקים על גבו ועל חזהו. גם הוא בוודאי ברח מאיזה מחנה בגבעות שבסביבה.
לבסוף לא נשמע עוד קול של פילים נעים ביער, וקאלה נאג התגלגל מעמדתו שבין העצים ונכנס לאמצע ההמון, מקרקר ומגרגר, וכל הפילים התחילו לדבר בלשונם ולנוע ממקום למקום.
טומאי הקטן, שעדיין שכב, הביט מטה אל עשרות על עשרות של גבות רחבים, ואוזניים מתנפנפות, וחדקים מתנופפים, ועיניים קטנות מתגלגלות. הוא שמע את נקישת החטים כשהצטלבו במקרה בחטים אחרים, ואת הרשרוש היבש של חדקים שנכרכו זה בזה, ואת השפשוף של צדדים וכתפיים עצומים בתוך ההמון, ואת ההצלפה וה"הִישְׁשׁ" הבלתי פוסקים של הזנבות הגדולים. ואז ענן כיסה את הירח, והוא ישב בחשכה שחורה. אבל הדחיקה והדחיפה והגרגור, השקטים והיציבים, נמשכו בדיוק אותו הדבר. הוא ידע שיש פילים מסביב לקאלה נאג, ושאין שום סיכוי להוציא אותו לאחור מהאספה; לכן חרק את שיניו ורעד. בקדה לפחות היו אור לפידים וצעקות, אבל כאן היה לבד לגמרי בחושך, ופעם אחת עלה חדק ונגע בברכו.
ואז חצצר פיל, וכולם הצטרפו לחצוצרה במשך חמש או עשר שניות נוראות. הטל מהעצים שמעליהם ניתז מטה כמו גשם על הגבות שלא נראו, וקול הלמות עמום התחיל, לא חזק מאוד בהתחלה, וטומאי הקטן לא יכול היה לדעת מה הוא. אבל הוא גבר וגבר, וקאלה נאג הרים רגל קדמית אחת ואחר כך את השנייה, והוריד אותן על הקרקע, אחת־שתיים, אחת־שתיים, ביציבות של פטישי מכונה. הפילים רקעו עכשיו כולם יחד, וזה נשמע כמו תוף מלחמה שמכים בו בפתח מערה. הטל נשר מהעצים עד שלא נשאר עוד טל שיישור, וההלמות נמשכה, והאדמה התנדנדה ורעדה, וטומאי הקטן הרים את ידיו אל אוזניו כדי להשתיק את הקול. אבל זו הייתה טלטלה ענקית אחת שעברה דרכו, רקיעה של מאות רגליים כבדות על האדמה החשופה. פעם או פעמיים יכול היה להרגיש את קאלה נאג ואת כל האחרים מתפרצים קדימה כמה צעדים, וההלמות הייתה מתחלפת בקול מעיכה של דברים ירוקים ועסיסיים שנרמסים, אבל בתוך דקה או שתיים שבה ההלמות של רגליים על אדמה קשה. עץ חרק וגנח אי שם לידו. הוא הושיט את זרועו ומישש את הקליפה, אבל קאלה נאג נע קדימה, עדיין רוקע, והוא לא יכול היה לדעת איפה הוא בקרחת. לא היה קול מהפילים, חוץ מפעם אחת, כששניים או שלושה עגלים קטנים צייצו יחד. ואז שמע חבטה ודשדוש, וההלמות נמשכה. זה בוודאי נמשך שעתיים שלמות, וטומאי הקטן כאב בכל עצב, אבל ידע לפי ריח אוויר הלילה שהשחר מתקרב.
הבוקר עלה ביריעה אחת של צהוב חיוור מאחורי הגבעות הירוקות, וההלמות פסקה עם הקרן הראשונה, כאילו האור היה פקודה. לפני שטומאי הקטן הוציא את הצלצול מראשו, לפני שאפילו שינה את תנוחתו, לא נראה אף פיל חוץ מקאלה נאג, פודמיני והפיל עם פצעי החבלים, ולא היה שום סימן, לא רשרוש ולא לחישה במורד צלעות הגבעה, שיראה לאן הלכו האחרים.
טומאי הקטן בהה שוב ושוב. הקרחת, כפי שזכר אותה, גדלה במשך הלילה. יותר עצים עמדו באמצעה, אבל הסבך ועשב הג'ונגל שבצדדים נדחקו לאחור. טומאי הקטן בהה עוד פעם. עכשיו הבין את הרקיעה. הפילים רקעו ויצרו עוד מקום, רקעו את העשב העבות ואת הקנים העסיסיים לפסולת, את הפסולת לשבבים, את השבבים לסיבים זעירים, ואת הסיבים לאדמה קשה.
"וָואה!" אמר טומאי הקטן, ועיניו היו כבדות מאוד. "קאלה נאג, אדוני, בוא נישאר ליד פודמיני ונלך למחנה של פטרסן סאהיב, או שאפול מצווארך."
הפיל השלישי הביט בשניים מתרחקים, נחר, הסתובב, והלך בדרכו שלו. אולי השתייך לחצרו של איזה מלך מקומי קטן, במרחק שמונים או מאה או מאה ושישים קילומטרים משם.
כעבור שעתיים, כשפטרסן סאהיב אכל ארוחת בוקר מוקדמת, הפילים שלו, שנכבלו בשלשלאות כפולות באותו לילה, התחילו לחצצר, ופודמיני, מכוסה בוץ עד הכתפיים, עם קאלה נאג, שרגליו כאבו מאוד, נכנסו בדשדוש למחנה. פניו של טומאי הקטן היו אפורות ומכווצות, ושערו היה מלא עלים וספוג טל, אבל הוא ניסה להצדיע לפטרסן סאהיב, וקרא בקול חלש: "הריקוד, ריקוד הפילים! ראיתי אותו, ו... אני מת!" כשקאלה נאג התיישב, החליק מצווארו בעילפון גמור.
אבל ילדים מתאוששים מהר, ובתוך שעתיים שכב בשביעות רצון רבה בערסל של פטרסן סאהיב, ומעיל הציד של פטרסן סאהיב מתחת לראשו, וכוס חלב חם, עם מעט ברנדי וקורט כינין, בתוך בטנו, ובזמן שהציידים הזקנים, השעירים והמצולקים של הג'ונגלים ישבו לפניו בשלוש שורות והביטו בו כאילו היה רוח, הוא סיפר את סיפורו במילים קצרות, כמו שילד מספר, וסיים כך:
"עכשיו, אם אני משקר במילה אחת, שלחו אנשים לראות, והם ימצאו שעם הפילים רמס עוד מקום באולם הריקודים שלו, והם ימצאו עשרה ועשרה, ועשרה פעמים עשרה עקבות שמובילים אל אולם הריקודים הזה. הם עשו עוד מקום ברגליהם. אני ראיתי את זה. קאלה נאג לקח אותי, ואני ראיתי. וגם, הרגליים של קאלה נאג עייפות מאוד!"
טומאי הקטן נשכב לאחור וישן לאורך כל אחר הצהריים הארוך ועד הדמדומים, ובזמן שישן, הלכו פטרסן סאהיב ומאצ'ואה אפה בעקבות שני הפילים עשרים וארבעה קילומטרים על פני הגבעות. פטרסן סאהיב בילה שמונה עשרה שנים בלכידת פילים, ורק פעם אחת קודם לכן מצא מקום ריקודים כזה. מאצ'ואה אפה לא היה צריך להביט פעמיים בקרחת כדי לראות מה נעשה שם, או לגרד בבוהן רגלו באדמה הדחוסה והמהודקת.
"הילד דובר אמת," אמר. "כל זה נעשה אמש, וספרתי שבעים עקבות שחוצים את הנהר. ראה, סאהיב, היכן שכבל הרגל של פודמיני חתך את הקליפה של העץ ההוא! כן; גם היא הייתה שם."
הם הביטו זה בזה, ולמעלה ולמטה, ותהו. כי דרכי הפילים הן מעבר לשכלו של כל אדם, שחור או לבן, לרדת לסופן.
"ארבעים וחמש שנים," אמר מאצ'ואה אפה, "הלכתי אחרי אדוני, הפיל, אבל מעולם לא שמעתי שילד של אדם ראה את מה שהילד הזה ראה. בכל אלי הגבעות, זה... מה נוכל לומר?" והוא הניד בראשו.
כשחזרו למחנה, הגיע זמן ארוחת הערב. פטרסן סאהיב אכל לבדו באוהל שלו, אבל ציווה לתת למחנה שתי כבשים וכמה תרנגולות, ומנה כפולה של קמח ואורז ומלח, כי ידע שתהיה סעודה.
טומאי הגדול בא בחופזה מהמחנה שבמישור כדי לחפש את בנו ואת הפיל שלו, ועכשיו, כשמצא אותם, הביט בהם כאילו פחד משניהם. ונערכה סעודה ליד מדורות המחנה הבוערות, מול שורות הפילים הקשורים ליתדות, וטומאי הקטן היה הגיבור של כל זה. וציידי הפילים הגדולים והשזופים, הגששים והנהגים וקושרי החבלים, והאנשים שיודעים את כל סודות האילוף של הפילים הפראים ביותר, העבירו אותו מאחד לשני, וסימנו את מצחו בדם מחזהו של תרנגול ג'ונגל שזה עתה נשחט, להראות שהוא איש יער, מקודש וחופשי בכל הג'ונגלים.
ולבסוף, כשהלהבות שקעו, והאור האדום של הבולים גרם לפילים להיראות כאילו גם הם נטבלו בדם, קפץ על רגליו מאצ'ואה אפה, ראש כל הנהגים של כל הקדות, מאצ'ואה אפה, האני האחר של פטרסן סאהיב, שלא ראה דרך סלולה ארבעים שנה, מאצ'ואה אפה, שהיה גדול כל כך שלא היה לו שם אחר מלבד מאצ'ואה אפה, והחזיק את טומאי הקטן גבוה באוויר מעל ראשו, וצעק: "הקשיבו, אחיי. הקשיבו גם אתם, אדוניי שבשורות שם, כי אני, מאצ'ואה אפה, מדבר! הקטן הזה לא ייקרא עוד טומאי הקטן, אלא טומאי של הפילים, כמו שנקרא אבי סבו לפניו. מה שאדם מעולם לא ראה, הוא ראה במשך הלילה הארוך, וחסדם של עם הפילים ושל אלי הג'ונגלים איתו. הוא יהיה גשש גדול. הוא יהיה גדול ממני, אפילו ממני, מאצ'ואה אפה! הוא ילך בעקבות הטריים, ובעקבות הישנים, ובעקבות המעורבבים, בעין צלולה! שום רע לא יאונה לו בקדה כשירוץ מתחת לבטנם כדי לקשור את בעלי החטים הפראים; ואם יחליק לפני רגליו של הפר המסתער, הפר יידע מי הוא ולא ימחץ אותו. אַיְהַאי! אדוניי שבשלשלאות," הוא הסתחרר במעלה שורת היתדות, "הנה הקטן שראה את ריקודיכם במקומותיכם הנסתרים, מראה שאדם מעולם לא ראה! תנו לו כבוד, אדוניי! סַלַאם קָרוֹ, ילדיי. הצדיעו לטומאי של הפילים! גונגה פרשאד, אַהַא! הירה גוג', בירצ'י גוג', קוטאר גוג', אַהַא! פודמיני, את ראית אותו בריקוד, וגם אתה, קאלה נאג, הפנינה שלי בין הפילים! אַהַא! יחד! לטומאי של הפילים. בָּרָאוֹ!"
ולשמע הצעקה הפראית האחרונה הזאת, הניפה כל השורה את חדקיה עד שקצותיהם נגעו במצחים, ופרצה בהצדעה המלאה, תרועת החצוצרה הרועמת שרק המשנה למלך של הודו שומע, הסלאמות של הקדה.
אבל כל זה היה למען טומאי הקטן, שראה את מה שאדם מעולם לא ראה קודם לכן: את ריקוד הפילים, בלילה ובבדידות, בלב גבעות גארו!
שיב והחגב
(השיר שאמו של טומאי שרה לתינוק)
שיב, שהמטיר את הקציר ושלח את הרוחות לנשוב,
ישב על סף פתחו של יום שעבר מזמן ולא ישוב,
נתן לכל אחד את מנתו, מזון ועמל וגורל,
מן המלך על הגאדי [כס המלוכה] ועד הקבצן שבשער.
את הכול עשה הוא, שיבה השומר.
מהדאו! מהדאו! הוא עשה הכול,
קוץ לגמל, ומספוא לבקר,
ולב אמא לראש מנומנם, הו בני הקטן והיקר!
חיטה נתן לעשירים, ולעניים דוחן עלוב,
ופירורים לאנשי הקודש שמחזרים מבית לבית ברחוב;
קרב לנמר, ונבלה לדאה,
וסמרטוטים ועצמות לזאבים הרשעים מחוץ לחומה בלילה.
שום דבר לא היה נעלה מדי בעיניו, ושום יצור לא שפל,
ופרוואטי לצידו צפתה בהם באים והולכים, כל אחד לגורל;
חשבה לרמות את בעלה, לעשות משיב צחוק,
גנבה את החגב הקטן, ובחיקה הסתירה אותו עמוק.
כך רימתה אותו, את שיבה השומר.
מהדאו! מהדאו! הסתובב וראה.
גבוהים הגמלים, כבדים הם הבקר,
אבל זה היה הקטן שבקטנים, הו בני הקטן והיקר!
כשהחלוקה נגמרה, אמרה בצחוק קל:
"אדוני, מכל מיליון הפיות, האם לא נשאר אחד בלי אוכל?"
צוחק, ענה לה שיב: "כולם קיבלו את חלקם,
גם הוא, הקטן, המוסתר מתחת ללבך, שם."
פרוואטי הגנבת שלפה אותו מחיקה,
וראתה את הקטן שבקטנים מכרסם עלה רך, שזה עתה נבט, בשתיקה!
ראתה ופחדה ותהתה, והתפללה אל שיב,
שבוודאי נותן מזון לכל החי סביב.
את הכול עשה הוא, שיבה השומר.
מהדאו! מהדאו! הוא עשה הכול,
קוץ לגמל, ומספוא לבקר,
ולב אמא לראש מנומנם, הו בני הקטן והיקר!