אפשר לפתור בשברים, או בכלל השלושה, כמו בבית הספר,
אבל דרכו של טווידלדאם אינה דרכו של טווידלדי, ואין מה לומר.
אפשר לסובב, אפשר להפוך, אפשר לקלוע עד שתיפול,
אבל דרכו של פילי ווינקי אינה דרכו של ווינקי פופ, וזה הכול!
ירד גשם כבד במשך חודש שלם, ירד על מחנה של שלושים אלף איש ואלפי גמלים, פילים, סוסים, שוורים ופרדים, שהתאספו כולם יחד במקום שנקרא ראוואל פינדי, כדי שהמשנה למלך של הודו יערוך להם מסדר. הוא אירח באותו זמן את אמיר אפגניסטן, מלך פראי של ארץ פראית מאוד. האמיר הביא איתו כמשמר ראש שמונה מאות אנשים וסוסים, שמעולם בחייהם לא ראו מחנה או קטר, אנשים פראים וסוסים פראים מאי שם בירכתי מרכז אסיה. בכל לילה היה עדר מהסוסים האלה קורע בוודאי את חבלי העקב שלו ודוהר בבהלה הלוך ושוב במחנה, דרך הבוץ, בחושך, או שהגמלים היו משתחררים ומתרוצצים ונופלים על חבלי האוהלים, ואתם יכולים לדמיין כמה זה היה נעים לאנשים שניסו לישון. האוהל שלי היה הרחק משורות הגמלים, וחשבתי שהוא בטוח. אבל לילה אחד הכניס איש את ראשו וצעק: "צא, מהר! הם באים! האוהל שלי איננו!"
ידעתי מי הם "הם", אז נעלתי את המגפיים, לבשתי את מעיל הגשם ומיהרתי החוצה אל הבוץ. ויקסן הקטנה, הפוקס טרייר שלי, יצאה מהצד השני; ואז נשמעו שאגה ונחרה ובעבוע, וראיתי את האוהל קורס כשהמוט נשבר, ומתחיל לרקוד מסביב כמו רוח רפאים משוגעת. גמל נתקל בו, ורטוב וכועס ככל שהייתי, לא יכולתי שלא לצחוק. אחר כך רצתי הלאה, כי לא ידעתי כמה גמלים השתחררו, ותוך זמן קצר כבר הייתי מחוץ לטווח הראייה של המחנה, מפלס את דרכי בבוץ.
לבסוף נפלתי על קצה הזנב של תותח, ומזה ידעתי שאני איפשהו ליד שורות התותחנים, שבהן ערמו את התותחים בלילה. מכיוון שלא רציתי להמשיך להתבוסס בטפטוף ובחושך, שמתי את מעיל הגשם שלי על לוע של תותח אחד, ועשיתי מעין וויגוואם בעזרת שניים או שלושה מוטות טעינה שמצאתי, ונשכבתי לאורך הזנב של תותח אחר, ותהיתי לאן נעלמה ויקסן, ואיפה אני בכלל.
בדיוק כשהתכוננתי להירדם, שמעתי צלצול של רתמה ונחרה, ופרד חלף על פניי, מנער את אוזניו הרטובות. הוא היה שייך לסוללה של תותחי בורג, כי שמעתי את הקשקוש של הרצועות והטבעות והשלשלאות והדברים שעל כרית האוכף שלו. תותחי הבורג הם תותחים קטנטנים העשויים משני חלקים, שמבריגים אותם יחד כשמגיע הזמן להשתמש בהם. לוקחים אותם במעלה הרים, לכל מקום שבו פרד יכול למצוא דרך, והם מועילים מאוד ללחימה בשטח סלעי.
מאחורי הפרד היה גמל, ורגליו הגדולות והרכות משכשכות ומחליקות בבוץ, וצווארו מתנודד הלוך ושוב כמו של תרנגולת תועה. למזלי, ידעתי מספיק מלשון החיות, לא לשון חיות הפרא כמובן, אלא לשון חיות המחנה, שלמדתי מבני המקום, כדי לדעת מה הוא אומר.
הוא בוודאי היה זה שנפל לתוך האוהל שלי, כי קרא אל הפרד: "מה אעשה? לאן אלך? נלחמתי בדבר לבן שהתנופף, והוא לקח מקל והיכה אותי בצוואר." (זה היה מוט האוהל השבור שלי, ושמחתי מאוד לדעת זאת.) "נמשיך לרוץ?"
"הו, זה היית אתה," אמר הפרד, "אתה והחברים שלך, שהפרעתם למחנה? בסדר. ירביצו לך על זה בבוקר. אבל אני יכול כבר לתת לך משהו על החשבון עכשיו."
שמעתי את הרתמה מצלצלת כשהפרד נסוג לאחור והנחית על הגמל שתי בעיטות בצלעות, שצלצלו כמו תוף. "בפעם אחרת," אמר, "תדע שלא כדאי לרוץ דרך סוללת פרדים בלילה ולצעוק 'גנבים ושריפה!' שב, ושמור את הצוואר הטיפשי שלך בשקט."
הגמל התקפל כדרך הגמלים, כמו סרגל מתקפל, והתיישב בייבוב. נשמעה פעימה קבועה של פרסות בחושך, וסוס פרשים גדול בא בדהרה קלה, יציב כאילו היה במסדר, קפץ מעל זנב של תותח ונחת קרוב לפרד.
"זה מביש," אמר, ונשף בנחיריו. "הגמלים האלה השתוללו שוב בשורות שלנו, הפעם השלישית השבוע. איך סוס יכול לשמור על כושרו אם לא נותנים לו לישון? מי כאן?"
"אני פרד חלק הבריח של תותח מספר שתיים בסוללת הבורג הראשונה," אמר הפרד, "והשני הוא אחד מהחברים שלך. גם אותי הוא העיר. מי אתה?"
"מספר חמש עשרה, פלוגה E, הלנסרים התשיעיים, הסוס של דיק קנליף. זוז קצת, שם."
"הו, סליחה," אמר הפרד. "חשוך מדי לראות הרבה. הגמלים האלה מגעילים מכל דבר, לא? יצאתי מהשורות שלי כדי למצוא פה קצת שקט ושלווה."
"אדוניי," אמר הגמל בענווה, "חלמנו חלומות רעים בלילה, ופחדנו מאוד. אני רק גמל משא של גדוד הרגלים המקומי ה־39, ואני לא אמיץ כמוכם, אדוניי."
"אז למה לא נשארת לשאת מטען בשביל גדוד הרגלים המקומי ה־39, במקום להתרוצץ בכל המחנה?" אמר הפרד.
"אלה היו חלומות רעים כל כך," אמר הגמל. "אני מצטער. הקשיבו! מה זה? נמשיך לרוץ?"
"שב," אמר הפרד, "או שתשבור את רגלי המקלות הארוכות שלך בין התותחים." הוא זקף אוזן אחת והקשיב. "שוורים!" אמר. "שוורי תותחים. במילה שלי, אתה והחברים שלך העירו את המחנה ביסודיות רבה. צריך הרבה דקירות כדי להקים שור של תותח."
שמעתי שלשלת נגררת על הקרקע, וצמד של השוורים הלבנים, הגדולים והזועפים, שגוררים את תותחי המצור הכבדים כשהפילים מסרבים להתקרב עוד אל האש, בא בדחיקת כתפיים יחד. וכמעט דורך על השלשלת בא עוד פרד של הסוללה, קורא בפראות ל"בילי".
"זה אחד הטירונים שלנו," אמר הפרד הזקן לסוס הפרשים. "הוא קורא לי. הנה, צעיר, תפסיק לצווח. החושך עוד לא הזיק לאף אחד."
שוורי התותחים נשכבו יחד והתחילו להעלות גרה, אבל הפרד הצעיר התכרבל צמוד לבילי.
"דברים!" אמר. "מפחידים ונוראים, בילי! הם נכנסו לשורות שלנו כשישנו. אתה חושב שהם יהרגו אותנו?"
"יש לי חשק גדול מאוד לתת לך בעיטה ממדרגה ראשונה," אמר בילי. "הרעיון שפרד בגובה ארבעה עשר טפחים, עם האימון שלך, מבייש את הסוללה לפני האדון הזה!"
"לאט, לאט!" אמר סוס הפרשים. "זכור שהם תמיד כאלה בהתחלה. בפעם הראשונה שראיתי אדם (זה היה באוסטרליה, כשהייתי בן שלוש) רצתי חצי יום, ואילו ראיתי גמל, עוד הייתי רץ גם עכשיו."
כמעט כל הסוסים של הפרשים האנגליים מובאים להודו מאוסטרליה, ומאולפים בידי הפרשים עצמם.
"נכון מאוד," אמר בילי. "תפסיק לרעוד, צעיר. בפעם הראשונה ששמו על גבי את הרתמה המלאה עם כל השלשלאות שלה, עמדתי על רגליי הקדמיות ובעטתי עד שכל חלק ממנה עף. עוד לא למדתי אז את המדע האמיתי של הבעיטה, אבל בסוללה אמרו שמעולם לא ראו דבר כזה."
"אבל זו לא הייתה רתמה ולא שום דבר שמצלצל," אמר הפרד הצעיר. "אתה יודע שזה כבר לא מפריע לי, בילי. אלה היו דברים כמו עצים, והם נפלו לאורך השורות ובעבעו; וחבל הראש שלי נקרע, ולא מצאתי את הנהג שלי, ולא מצאתי אותך, בילי, אז ברחתי עם... עם האדונים האלה."
"הממ!" אמר בילי. "ברגע ששמעתי שהגמלים השתחררו, יצאתי מעצמי. כשפרד של סוללה, של תותחי בורג, קורא לשוורי תותחים אדונים, הוא בטח מזועזע מאוד. מי אתם, החבר'ה שם על הקרקע?"
שוורי התותחים גלגלו את הגרה שלהם, וענו שניהם יחד: "הצמד השביעי של התותח הראשון בסוללת התותחים הגדולים. ישנו כשהגמלים באו, אבל כשדרכו עלינו, קמנו והלכנו. מוטב לשכב בשקט בבוץ מאשר שיפריעו לך על מצע טוב. אמרנו לחבר שלך כאן שאין ממה לפחד, אבל הוא ידע כל כך הרבה, שחשב אחרת. וָואה!"
הם המשיכו ללעוס.
"זה מה שקורה כשמפחדים," אמר בילי. "שוורי תותחים צוחקים עליך. אני מקווה שאתה נהנה מזה, צעיר."
שיניו של הפרד הצעיר נקשו, ושמעתי אותו אומר משהו על כך שהוא לא מפחד מאף שור זקן ובשרני בעולם. אבל השוורים רק הקישו בקרניהם זו בזו והמשיכו ללעוס.
"נו, אל תכעס אחרי שפחדת. זה הסוג הגרוע ביותר של פחדנות," אמר סוס הפרשים. "אפשר לסלוח לכל אחד על שנבהל בלילה, אני חושב, אם הוא רואה דברים שהוא לא מבין. אנחנו פרצנו מהיתדות שלנו שוב ושוב, ארבע מאות וחמישים מאיתנו, רק כי טירון חדש התחיל לספר סיפורים על נחשי שוט בבית, באוסטרליה, עד שפחדנו פחד מוות מהקצוות הרופפים של חבלי הראש שלנו."
"כל זה טוב ויפה במחנה," אמר בילי. "גם אני לא מעל לדהירת בהלה, בשביל הכיף, כשלא יצאתי יום או יומיים. אבל מה אתה עושה בשירות פעיל?"
"הו, זה זוג פרסות אחר לגמרי," אמר סוס הפרשים. "אז דיק קנליף על גבי, ונועץ בי את ברכיו, וכל מה שאני צריך לעשות זה לשים לב איפה אני מניח את רגליי, ולשמור את רגליי האחוריות היטב מתחתיי, ולהיות חכם־מושכות."
"מה זה חכם־מושכות?" אמר הפרד הצעיר.
"בעצי האקליפטוס הכחולים של הערבה," נחר סוס הפרשים, "אתה רוצה לומר לי שלא מלמדים אתכם להיות חכמי־מושכות בעבודה שלכם? איך אפשר לעשות משהו, אם אתה לא יכול להסתובב מיד כשלוחצים לך את המושכה על הצוואר? זה עניין של חיים או מוות לאדם שלך, וכמובן שזה חיים ומוות גם לך. הסתובב עם רגליך האחוריות מתחתיך ברגע שאתה מרגיש את המושכה על צווארך. אם אין לך מקום להסתובב, התרומם קצת וסובב על רגליך האחוריות. זה להיות חכם־מושכות."
"לא מלמדים אותנו ככה," אמר בילי הפרד בנוקשות. "מלמדים אותנו לציית לאיש שליד ראשנו: לצאת כשהוא אומר, ולהיכנס כשהוא אומר. אני מניח שזה מגיע לאותו הדבר. ובכן, עם כל העסקים המהודרים והמפונפנים האלה וההתרוממויות, שבטח רעות מאוד לשוקיים שלך, מה אתה עושה?"
"זה תלוי," אמר סוס הפרשים. "בדרך כלל אני צריך להיכנס בין המון אנשים צועקים ושעירים עם סכינים, סכינים ארוכות ומבריקות, גרועות מהסכינים של הפרזל, ואני צריך להיזהר שהמגף של דיק רק ייגע במגף של האיש הבא בלי למחוץ אותו. אני רואה את הרומח של דיק מימין לעיני הימנית, ואני יודע שאני בטוח. לא הייתי רוצה להיות האיש או הסוס שעומד מול דיק ומולי כשאנחנו ממהרים."
"הסכינים לא כואבות?" אמר הפרד הצעיר.
"נו, פעם קיבלתי חתך אחד לרוחב החזה, אבל זה לא היה באשמת דיק..."
"הרבה היה אכפת לי באשמת מי זה, אם זה כאב!" אמר הפרד הצעיר.
"אתה חייב שיהיה לך אכפת," אמר סוס הפרשים. "אם אתה לא סומך על האדם שלך, מוטב שתברח מיד. זה מה שכמה מהסוסים שלנו עושים, ואני לא מאשים אותם. כמו שאמרתי, זה לא היה באשמת דיק. האיש שכב על הקרקע, ואני התמתחתי כדי לא לדרוך עליו, והוא חתך כלפי מעלה לעברי. בפעם הבאה שאצטרך לעבור מעל אדם שוכב, אדרוך עליו, חזק."
"הממ!" אמר בילי. "זה נשמע טיפשי מאוד. סכינים הן דברים מלוכלכים בכל זמן. הדבר הנכון לעשות זה לטפס על הר עם אוכף מאוזן היטב, להיאחז בכל ארבע הרגליים וגם באוזניים, ולזחול ולהתגנב ולהתפתל, עד שאתה יוצא מאה מטרים ויותר מעל כל אחד אחר, על מדף סלע שיש בו בדיוק מספיק מקום לפרסות שלך. אז אתה עומד בשקט ולא זז, אף פעם אל תבקש מאדם שיחזיק לך את הראש, צעיר, שקט בזמן שמרכיבים את התותחים, ואז אתה מביט בפגזים הקטנים והמתפוצצים נופלים לתוך הצמרות, הרחק הרחק למטה."
"אתה אף פעם לא מועד?" אמר סוס הפרשים.
"אומרים שכשפרד מועד, אפשר לבקע את אוזנה של תרנגולת," אמר בילי. "מדי פעם אולי אוכף שנארז רע יפיל פרד, אבל זה נדיר מאוד. הלוואי שיכולתי להראות לך את העבודה שלנו. היא יפהפייה. הרי לקח לי שלוש שנים להבין למה האנשים מכוונים. המדע של העניין הוא לעולם לא להיראות על קו הרקיע, כי אם תיראה, אולי יירו בך. זכור את זה, צעיר. תמיד תישאר מוסתר ככל האפשר, גם אם תצטרך לסטות קילומטר וחצי מהדרך שלך. אני מוביל את הסוללה כשמגיעים לטיפוס מהסוג הזה."
"יורים בך בלי שתהיה לך הזדמנות להסתער על האנשים שיורים!" אמר סוס הפרשים, וחשב קשה. "לא הייתי יכול לסבול את זה. הייתי רוצה להסתער, עם דיק."
"הו, לא, לא היית רוצה. אתה יודע שברגע שהתותחים בעמדה, הם יעשו את כל ההסתערות. זה מדעי ונקי. אבל סכינים, פּה!"
גמל המשא הניע את ראשו הלוך ושוב כבר זמן מה, להוט לדחוק מילה בין הדברים. ואז שמעתי אותו אומר, כשכחכח בגרונו בעצבנות:
"אני, אני, אני נלחמתי קצת, אבל לא בדרך הטיפוס ההיא ולא בדרך הריצה ההיא."
"לא. עכשיו כשאתה מזכיר את זה," אמר בילי, "אתה לא נראה כאילו נבראת לטיפוס או לריצה, לא הרבה. נו, איך זה היה, חבילות־חציר זקן?"
"בדרך הנכונה," אמר הגמל. "כולנו התיישבנו..."
"הו, הרצועה והחזייה שלי!" אמר סוס הפרשים בלחש. "התיישבו!"
"התיישבנו, מאה מאיתנו," המשיך הגמל, "בריבוע גדול, והאנשים ערמו את המשאות והאוכפים שלנו, מחוץ לריבוע, והם ירו מעל הגבות שלנו, האנשים, מכל צדי הריבוע."
"איזה מין אנשים? כל אנשים שבאו?" אמר סוס הפרשים. "מלמדים אותנו בבית הספר לרכיבה לשכב ולתת לאדונים שלנו לירות מעלינו, אבל דיק קנליף הוא האדם היחיד שהייתי סומך עליו שיעשה את זה. זה מדגדג לי את רצועות הבטן, וחוץ מזה, אני לא יכול לראות כשהראש שלי על הקרקע."
"מה זה משנה מי יורה מעליך?" אמר הגמל. "יש הרבה אנשים והרבה גמלים אחרים קרוב, והרבה מאוד ענני עשן. אז אני לא מפחד. אני יושב בשקט ומחכה."
"ובכל זאת," אמר בילי, "אתה חולם חלומות רעים ומבלבל את המחנה בלילה. טוב, טוב! לפני שהייתי שוכב, שלא לדבר על יושב, ונותן לאדם לירות מעליי, לעקביים שלי ולראש שלו היה מה לומר זה לזה. שמעתם פעם משהו נורא כמו זה?"
השתררה שתיקה ארוכה, ואז אחד משוורי התותחים הרים את ראשו הגדול ואמר: "זה באמת טיפשי מאוד. יש רק דרך אחת להילחם."
"הו, המשך," אמר בילי. "אל תתחשב בי, בבקשה. אני מניח שאתם, החבר'ה, נלחמים בעמידה על הזנב?"
"רק דרך אחת," אמרו השניים יחד. (הם בוודאי היו תאומים.) "וזו הדרך. לרתום את כל עשרים הצמדים שלנו לתותח הגדול, ברגע ששני־זנבות מחצצר." ("שני־זנבות" הוא כינוי במחנה לפיל.)
"בשביל מה שני־זנבות מחצצר?" אמר הפרד הצעיר.
"כדי להראות שהוא לא מתקרב עוד אל העשן שבצד השני. שני־זנבות הוא פחדן גדול. אז אנחנו מושכים את התותח הגדול כולנו יחד, הֵיָה, הוּלָה! הֵיְיה! הוּלָה! אנחנו לא מטפסים כמו חתולים ולא רצים כמו עגלים. אנחנו עוברים את המישור, עשרים צמדים מאיתנו, עד שמתירים אותנו מהעול שוב, ואנחנו רועים בזמן שהתותחים הגדולים מדברים מעבר למישור אל איזו עיר עם חומות בוץ, וחלקים מהחומה נופלים, והאבק עולה כאילו הרבה בקר חוזר הביתה."
"הו! ואתם בוחרים דווקא בזמן הזה לרעות?" אמר הפרד הצעיר.
"בזמן הזה או בכל זמן אחר. אכילה היא תמיד טובה. אנחנו אוכלים עד שרותמים אותנו שוב, ומושכים את התותח בחזרה למקום ששני־זנבות מחכה לו. לפעמים יש בעיר תותחים גדולים שעונים, וכמה מאיתנו נהרגים, ואז יש עוד יותר מרעה לאלה שנשארו. זה הגורל. ובכל זאת, שני־זנבות הוא פחדן גדול. זו הדרך הנכונה להילחם. אנחנו אחים מהאפור. אבינו היה שור קדוש של שיבה. אמרנו את דברנו."
"נו, בהחלט למדתי משהו הלילה," אמר סוס הפרשים. "האם אתם, האדונים מסוללת תותחי הבורג, מרגישים חשק לאכול כשיורים עליכם בתותחים גדולים, ושני־זנבות מאחוריכם?"
"בערך כמו שאנחנו מרגישים חשק להתיישב ולתת לאנשים להשתרע עלינו, או להסתער על אנשים עם סכינים. מעולם לא שמעתי שטויות כאלה. מדף הר, משא מאוזן היטב, נהג שאפשר לסמוך עליו שייתן לך לבחור את הדרך בעצמך, ואני הפרד שלך. אבל הדברים האחרים, לא!" אמר בילי, ורקע ברגלו.
"כמובן," אמר סוס הפרשים, "לא כולם עשויים באותה צורה, ואני בהחלט יכול לראות שהמשפחה שלך, מצד אביך, לא תבין הרבה מאוד דברים."
"אל תתעסק במשפחה שלי מצד אבי," אמר בילי בכעס, כי כל פרד שונא שמזכירים לו שאביו היה חמור. "אבי היה ג'נטלמן מהדרום, והוא יכול היה להפיל ולנשוך ולבעוט לסמרטוטים כל סוס שנתקל בו. זכור את זה, אתה, ברמבי חום וגדול!"
ברמבי פירושו סוס פרא בלי שום ייחוס. דמיינו מה הייתה מרגישה סונול, סוסת המרוצים המפורסמת, אילו סוס של עגלת רחוב היה קורא לה "סוסה עלובה", ותוכלו לדמיין מה הרגיש הסוס האוסטרלי. ראיתי את לובן עינו נוצץ בחושך.
"תשמע, אתה, בן של חמור מיובא ממאלגה," אמר מבין שיניו, "שתדע שאני קרוב, מצד אמי, לקרביין, הזוכה בגביע מלבורן, ומאיפה שאני בא, אנחנו לא רגילים שיתעללו בנו בגסות פרדים בעלי פה של תוכי וראש של חזיר, מאיזו סוללת רובי צעצוע של אפונה. אתה מוכן?"
"על הרגליים האחוריות!" צווח בילי. שניהם התרוממו זה מול זה, וכבר ציפיתי לקרב זועם, כשקול מגרגר ורועם קרא מתוך החשכה מימין: "ילדים, על מה אתם רבים שם? שקט."
שתי החיות צנחו בנחרת גועל, כי לא סוס ולא פרד יכולים לסבול לשמוע קול של פיל.
"זה שני־זנבות!" אמר סוס הפרשים. "אני לא יכול לסבול אותו. זנב בכל קצה, זה לא הוגן!"
"בדיוק מה שאני מרגיש," אמר בילי, ונדחק אל סוס הפרשים בשביל חברה. "אנחנו מאוד דומים בכמה דברים."
"אני מניח שירשנו אותם מאמותינו," אמר סוס הפרשים. "לא כדאי לריב על זה. היי! שני־זנבות, אתה קשור?"
"כן," אמר שני־זנבות, בצחוק שעלה לכל אורך חדקו. "אני קשור ליתד ללילה. שמעתי מה אתם, החבר'ה, אומרים. אבל אל תפחדו. אני לא בא לשם."
השוורים והגמל אמרו בחצי קול: "לפחד משני־זנבות, איזו שטות!" והשוורים המשיכו: "אנחנו מצטערים ששמעת, אבל זה נכון. שני־זנבות, למה אתה מפחד מהתותחים כשהם יורים?"
"ובכן," אמר שני־זנבות, ושפשף רגל אחורית אחת ברעותה, בדיוק כמו ילד קטן שמדקלם שיר, "אני לא בטוח שתבינו."
"אנחנו לא מבינים, אבל אנחנו צריכים למשוך את התותחים," אמרו השוורים.
"אני יודע את זה, ואני יודע שאתם אמיצים הרבה יותר ממה שאתם חושבים. אבל אצלי זה שונה. קפטן הסוללה שלי קרא לי לפני כמה ימים 'אנכרוניזם עבה־עור'."
"זו עוד דרך להילחם, אני מניח?" אמר בילי, שהתחיל לשוב לעצמו.
"אתה לא יודע מה זה אומר, כמובן, אבל אני יודע. זה אומר 'בין לבין', ובדיוק שם אני נמצא. אני יכול לראות בתוך הראש שלי מה יקרה כשפגז יתפוצץ, ואתם, השוורים, לא יכולים."
"אני יכול," אמר סוס הפרשים. "לפחות קצת. אני משתדל לא לחשוב על זה."
"אני יכול לראות יותר ממך, ואני כן חושב על זה. אני יודע שיש הרבה ממני לשמור עליו, ואני יודע שאף אחד לא יודע איך לרפא אותי כשאני חולה. כל מה שהם יכולים לעשות זה להפסיק את המשכורת של הנהג שלי עד שאבריא, ואני לא יכול לסמוך על הנהג שלי."
"אה!" אמר סוס הפרשים. "זה מסביר את זה. אני יכול לסמוך על דיק."
"היית יכול לשים גדוד שלם של דיקים על הגב שלי, וזה לא היה גורם לי להרגיש טוב יותר. אני יודע בדיוק מספיק כדי להרגיש לא בנוח, ולא מספיק כדי להמשיך למרות זה."
"אנחנו לא מבינים," אמרו השוורים.
"אני יודע שאתם לא. אני לא מדבר אליכם. אתם לא יודעים מה זה דם."
"אנחנו יודעים," אמרו השוורים. "זה דבר אדום שנספג באדמה ומסריח."
סוס הפרשים בעט וזינק ונחר.
"אל תדברו על זה," אמר. "אני יכול להריח את זה עכשיו, רק מלחשוב על זה. זה גורם לי לרצות לברוח, כשדיק לא על הגב שלי."
"אבל זה לא כאן," אמרו הגמל והשוורים. "למה אתה כל כך טיפש?"
"זה דבר מתועב," אמר בילי. "אני לא רוצה לברוח, אבל אני לא רוצה לדבר על זה."
"הנה, אתם רואים!" אמר שני־זנבות, ונופף בזנבו כדי להסביר.
"בוודאי. כן, היינו כאן כל הלילה," אמרו השוורים.
שני־זנבות רקע ברגלו עד שטבעת הברזל שעליה צלצלה. "הו, אני לא מדבר אליכם. אתם לא יכולים לראות בתוך הראש שלכם."
"לא. אנחנו רואים החוצה מארבע העיניים שלנו," אמרו השוורים. "אנחנו רואים ישר לפנינו."
"אילו יכולתי לעשות רק את זה ולא שום דבר אחר, לא הייתם נחוצים בכלל כדי למשוך את התותחים הגדולים. אילו הייתי כמו הקפטן שלי, הוא יכול לראות דברים בתוך הראש שלו לפני שהירי מתחיל, והוא רועד כולו, אבל הוא יודע יותר מדי בשביל לברוח, אילו הייתי כמוהו, הייתי יכול למשוך את התותחים. אבל אילו הייתי חכם כל כך, לא הייתי כאן אף פעם. הייתי מלך ביער, כמו שהייתי פעם, ישן חצי יום ומתרחץ מתי שרציתי. לא הייתה לי אמבטיה טובה כבר חודש."
"כל זה יפה מאוד," אמר בילי. "אבל לתת לדבר שם ארוך לא עושה אותו טוב יותר."
"שש!" אמר סוס הפרשים. "נדמה לי שאני מבין למה שני־זנבות מתכוון."
"תבין טוב יותר בעוד רגע," אמר שני־זנבות בכעס. "עכשיו רק תסביר לי למה אתה לא אוהב את זה!"
הוא התחיל לחצצר בזעם, בכל עוצמת החצוצרה שלו.
"תפסיק את זה!" אמרו בילי וסוס הפרשים יחד, ושמעתי אותם רוקעים ורועדים. חצוצרת פיל היא תמיד דבר מגעיל, במיוחד בלילה חשוך.
"לא אפסיק," אמר שני־זנבות. "לא תסבירו את זה, בבקשה? הְהְרְרְמְף! רְרְרְט! רְרְרְמְף! רְרְרְהָה!" ואז הפסיק פתאום, ושמעתי ייבוב קטן בחושך, וידעתי שויקסן מצאה אותי סוף סוף. היא ידעה כמוני שאם יש דבר אחד בעולם שהפיל מפחד ממנו יותר מכל דבר אחר, זה כלב קטן ונובח. לכן עצרה להציק לשני־זנבות ליד היתדות שלו, ונבחה סביב רגליו הגדולות. שני־זנבות דשדש וצייץ. "לכי מכאן, כלבה קטנה!" אמר. "אל תרחרחי בקרסוליים שלי, או שאבעט בך. כלבה קטנה וטובה, כלבלבה קטנה ונחמדה, נו! לכי הביתה, חיה קטנה ומייללת! הו, למה אף אחד לא לוקח אותה מכאן? היא תנשוך אותי עוד רגע."
"נראה לי," אמר בילי לסוס הפרשים, "שהחבר שלנו שני־זנבות מפחד מרוב הדברים. ובכן, אילו הייתה לי ארוחה מלאה על כל כלב שבעטתי בו לרוחב מגרש המסדרים, הייתי שמן כמעט כמו שני־זנבות."
שרקתי, וויקסן רצה אליי, מבוצת כולה, וליקקה את אפי, וסיפרה לי סיפור ארוך על איך חיפשה אותי בכל המחנה. מעולם לא הודעתי לה שאני מבין את שפת החיות, אחרת הייתה לוקחת לעצמה כל מיני חירויות. לכן כפתרתי אותה בתוך חזית המעיל שלי, ושני־זנבות דשדש ורקע ונהם לעצמו.
"יוצא דופן! יוצא דופן ביותר!" אמר. "זה עובר אצלנו במשפחה. ובכן, לאן נעלמה החיה הקטנה והמגעילה הזאת?"
שמעתי אותו ממשש מסביב בחדקו.
"נראה שכל אחד מאיתנו מושפע בדרכים שונות," המשיך, וקינח את אפו. "ובכן, אתם, האדונים, נבהלתם, אני מאמין, כשחצצרתי."
"לא נבהלנו, בדיוק," אמר סוס הפרשים, "אבל זה גרם לי להרגיש כאילו יש לי צרעות במקום שבו האוכף צריך להיות. אל תתחיל שוב."
"אני מפחד מכלב קטן, והגמל כאן מפחד מחלומות רעים בלילה."
"זה מזל גדול בשבילנו שאנחנו לא צריכים כולנו להילחם באותה דרך," אמר סוס הפרשים.
"מה שאני רוצה לדעת," אמר הפרד הצעיר, ששתק זמן רב, "מה שאני רוצה לדעת זה למה אנחנו בכלל צריכים להילחם."
"כי אומרים לנו," אמר סוס הפרשים, בנחרת בוז.
"פקודות," אמר בילי הפרד, ושיניו נקשו.
"הוּקְם הַאי!" (זו פקודה!) אמר הגמל בגרגור, ושני־זנבות והשוורים חזרו: "הוּקְם הַאי!"
"כן, אבל מי נותן את הפקודות?" אמר הפרד הטירון.
"האיש שהולך ליד הראש שלך, או יושב על הגב שלך, או מחזיק את חבל האף, או מסובב לך את הזנב," אמרו בילי וסוס הפרשים והגמל והשוורים, אחד אחרי השני.
"אבל מי נותן להם את הפקודות?"
"עכשיו אתה רוצה לדעת יותר מדי, צעיר," אמר בילי, "וזו דרך אחת לקבל בעיטה. כל מה שאתה צריך לעשות זה לציית לאיש שליד הראש שלך ולא לשאול שאלות."
"הוא צודק לגמרי," אמר שני־זנבות. "אני לא תמיד יכול לציית, כי אני בין לבין. אבל בילי צודק. ציית לאדם שלידך שנותן את הפקודה, או שתעצור את כל הסוללה, מלבד זה שתקבל מכות."
שוורי התותחים קמו ללכת. "הבוקר מתקרב," אמרו. "נחזור לשורות שלנו. זה נכון שאנחנו רואים רק החוצה מהעיניים שלנו, ואנחנו לא פיקחים במיוחד. ובכל זאת, אנחנו היחידים הלילה שלא פחדו. לילה טוב, אנשים אמיצים."
איש לא ענה, וסוס הפרשים אמר, כדי לשנות את נושא השיחה: "איפה הכלבה הקטנה ההיא? כלב פירושו שיש אדם איפשהו בסביבה."
"הנה אני," נבחה ויקסן, "מתחת לזנב התותח עם האדם שלי. אתה, גמל גדול ומגושם שכמוך, הפלת את האוהל שלנו. האדם שלי כועס מאוד."
"פוּ!" אמרו השוורים. "הוא בטח לבן!"
"כמובן שהוא לבן," אמרה ויקסן. "אתם חושבים שמטפל בי איזה נהג שוורים?"
"הוּאָה! אוּאָך! אוּגְה!" אמרו השוורים. "בואו נסתלק מכאן מהר."
הם זינקו קדימה בבוץ, והצליחו איכשהו להסתבך עם העול שלהם במוט של עגלת תחמושת, ושם נתקע.
"עכשיו עשיתם את זה," אמר בילי בשלווה. "אל תתאבקו. אתם תקועים עד אור היום. מה לכל הרוחות קרה?"
השוורים פרצו בנחרות הלוחשות והארוכות שבקר הודי משמיע, ודחפו ונדחקו והסתובבו ורקעו והחליקו, וכמעט נפלו בבוץ, נוחרים בפראות.
"עוד רגע תשברו את הצוואר," אמר סוס הפרשים. "מה רע באנשים לבנים? אני גר איתם."
"הם, אוכלים, אותנו! משוך!" אמר השור הקרוב. העול נשבר בצלצול, והם התנהלו משם בכבדות יחד.
מעולם לא ידעתי קודם למה הבקר ההודי מפחד כל כך מאנגלים. אנחנו אוכלים בשר בקר, דבר שאף נהג בקר הודי לא נוגע בו, וכמובן שהבקר לא אוהב את זה.
"שיצליפו בי בשלשלאות האוכף שלי! מי היה מאמין ששני גושים גדולים כאלה יאבדו את הראש?" אמר בילי.
"לא חשוב. אני הולך להסתכל על האיש הזה. לרוב האנשים הלבנים, אני יודע, יש דברים בכיסים," אמר סוס הפרשים.
"אז אעזוב אותך. אני לא יכול לומר שאני מחבב אותם במיוחד. וחוץ מזה, אנשים לבנים שאין להם מקום לישון, יש סיכוי גדול שהם גנבים, ויש לי הרבה רכוש ממשלתי על הגב. בוא, צעיר, ונחזור לשורות שלנו. לילה טוב, אוסטרליה! נתראה במסדר מחר, אני מניח. לילה טוב, חבילת־חציר זקנה! נסה לשלוט ברגשות שלך, טוב? לילה טוב, שני־זנבות! אם תעבור לידנו בשטח מחר, אל תחצצר. זה מקלקל לנו את המבנה."
בילי הפרד התרחק בצליעה המתרברבת של לוחם ותיק, בזמן שראשו של סוס הפרשים התחכך בחזי, ונתתי לו ביסקוויטים, בעוד ויקסן, שהיא כלבה קטנה ויהירה ביותר, סיפרה לו בדיות על עשרות הסוסים שהיא ואני מחזיקים.
"אני באה למסדר מחר בכרכרת הכלבים שלי," אמרה. "איפה תהיה?"
"בצד שמאל של הפלוגה השנייה. אני קובע את הקצב לכל הפלוגה שלי, גבירתי הקטנה," אמר בנימוס. "עכשיו אני חייב לחזור לדיק. הזנב שלי כולו בוץ, והוא יעבוד קשה שעתיים כדי להכין אותי למסדר."
המסדר הגדול של כל שלושים אלף האנשים נערך באותו אחר צהריים, וויקסן ואני קיבלנו מקום טוב, קרוב למשנה למלך ולאמיר אפגניסטן, בכובע הגבוה, הגדול והשחור שלו מצמר אסטרחן, וכוכב היהלום הגדול באמצעו. החלק הראשון של המסדר היה כולו אור שמש, והגדודים עברו בגל אחר גל של רגליים שנעות כולן יחד, ותותחים כולם בשורה אחת, עד שעינינו הסתחררו. אחר כך עלו הפרשים, בדהרה הקלה והיפה של הפרשים לצלילי "בוני דנדי", וויקסן זקפה את אוזנה במקום שבו ישבה בכרכרה. הפלוגה השנייה של הלנסרים נורתה על פנינו, והנה היה סוס הפרשים, וזנבו כמו משי טווי, ראשו משוך אל חזהו, אוזן אחת קדימה ואחת אחורה, קובע את הקצב לכל הפלוגה שלו, ורגליו נעות בחלקות של מוזיקת ואלס. אחר כך עברו התותחים הגדולים, וראיתי את שני־זנבות ועוד שני פילים רתומים בשורה לתותח מצור של ארבעים ליברות, ועשרים צמדי שוורים הולכים מאחור. לצמד השביעי היה עול חדש, והם נראו נוקשים ועייפים למדי. אחרונים עברו תותחי הבורג, ובילי הפרד נשא את עצמו כאילו הוא מפקד על כל הכוחות, והרתמה שלו שומנה ולוטשה עד שקרצה. הרעתי לבדי לכבוד בילי הפרד, אבל הוא לא הביט ימינה או שמאלה.
הגשם התחיל לרדת שוב, ולזמן מה היה ערפילי מדי כדי לראות מה עושים הכוחות. הם יצרו חצי עיגול גדול על פני המישור, והתפרסו לשורה. השורה הזאת גדלה וגדלה וגדלה עד שהגיעה לאורך של יותר מקילומטר, מכנף לכנף, קיר אחד מוצק של אנשים, סוסים ותותחים. ואז התקדמה ישר לעבר המשנה למלך והאמיר, וככל שהתקרבה, האדמה התחילה לרעוד, כמו סיפון של ספינת קיטור כשהמנועים פועלים מהר.
אם לא הייתם שם, אינכם יכולים לדמיין איזו השפעה מפחידה יש להתקדמות היציבה הזאת של הכוחות על הצופים, גם כשהם יודעים שזה רק מסדר. הבטתי באמיר. עד אז לא הראה אפילו צל של סימן של תדהמה או של שום דבר אחר. אבל עכשיו עיניו התחילו לגדול ולגדול, והוא הרים את המושכות שעל צוואר סוסו והביט לאחור. לרגע נראה כאילו הוא עומד לשלוף את חרבו ולפלס את דרכו החוצה, דרך האנגלים והאנגליות שבכרכרות מאחור. ואז נעצרה ההתקדמות במקום, האדמה עמדה דוממת, כל השורה הצדיעה, ושלושים תזמורות התחילו לנגן כולן יחד. זה היה סוף המסדר, והגדודים הלכו למחנות שלהם בגשם, ותזמורת של חיל רגלים פתחה בשיר:
החיות נכנסו שתיים שתיים,
הידד!
החיות נכנסו שתיים שתיים,
הפיל ופרד הסוללה,
וכולם נכנסו לתיבה
כדי להסתתר מן הגשם!
אז שמעתי ראש שבט זקן ממרכז אסיה, אפור ושעיר וארוך שיער, שבא עם האמיר, שואל שאלות קצין הודי.
"ובכן," אמר, "באיזו דרך נעשה הדבר הנפלא הזה?"
והקצין ענה: "ניתנה פקודה, והם צייתו."
"אבל האם החיות חכמות כמו האנשים?" אמר ראש השבט.
"הן מצייתות, כמו שהאנשים מצייתים. פרד, סוס, פיל או שור, הוא מציית לנהג שלו, והנהג לסמל שלו, והסמל לסגן שלו, והסגן לקפטן שלו, והקפטן לרב־סרן שלו, והרב־סרן לקולונל שלו, והקולונל לבריגדיר שלו, שמפקד על שלושה גדודים, והבריגדיר לגנרל, שמציית למשנה למלך, שהוא משרתה של הקיסרית. כך זה נעשה."
"הלוואי שהיה כך באפגניסטן!" אמר ראש השבט, "כי שם אנחנו מצייתים רק לרצוננו שלנו."
"ומהסיבה הזאת," אמר הקצין ההודי, וסלסל את שפמו, "האמיר שלכם, שאתם לא מצייתים לו, צריך לבוא לכאן ולקבל פקודות מהמשנה למלך שלנו."
שיר המסדר של חיות המחנה
פילי צוותי התותחים
השאלנו לאלכסנדר את כוחו של הרקולס הגיבור,
את חוכמת מצחנו, את ערמת ברכינו, דור אחר דור;
הרכנו את צווארנו לשירות, והם לא שוחררו לעולם,
פנו דרך, דרך לצוותים בני שלושת המטרים
של שיירת ארבעים הליברות!
שוורי התותחים
הגיבורים האלה ברתמותיהם נמנעים מפגז אחד,
וכל מה שהם יודעים על אבק שריפה מבהיל את כולם יחד;
אז אנחנו נכנסים לפעולה ומושכים את התותחים שוב,
פנו דרך, דרך לעשרים הצמדים
של שיירת ארבעים הליברות!
סוסי הפרשים
בתו הצרוב על כתפי, הנעימה היפה מכולן
מנוגנת בידי הלנסרים, ההוסרים והדרגונים, בקול ובצלצול;
והיא מתוקה לי מ"לאורווה" או מ"למים", הרבה יותר,
הדהירה הקלה של הפרשים לצלילי "בוני דנדי" היקר!
אז האכילו ואלפו אותנו, טפלו בנו וקרצפו,
ותנו לנו רוכבים טובים ומרחב רב לנוע בו,
ושלחו אותנו בטור פלוגות, ותראו את דרכו
של סוס המלחמה לצלילי "בוני דנדי"!
פרדי תותחי הבורג
כשאני וחבריי טיפסנו במעלה גבעה,
השביל אבד באבנים מתגלגלות, אבל המשכנו בלי הפוגה;
כי אנחנו יודעים להתפתל ולטפס, חבר'ה, ולהופיע בכל מקום,
הו, זו השמחה שלנו על פסגת הר, עם רגל או שתיים בעודף, בכל יום!
מזל טוב לכל סמל, אם כן, שנותן לנו לבחור את דרכנו;
מזל רע לכל הנהגים שאינם יודעים לארוז עלינו משא כמו שצריך;
כי אנחנו יודעים להתפתל ולטפס, חבר'ה, ולהופיע בכל מקום,
הו, זו השמחה שלנו על פסגת הר, עם רגל או שתיים בעודף, בכל יום!
גמלי האספקה
אין לנו מנגינה גמלית משלנו
שתעזור לנו לדשדש בדרך,
אבל כל צוואר הוא טרומבון של שיער
(רְט־טָה־טָה־טָה! זה טרומבון של שיער!)
וזה שיר הצעידה שלנו:
לא יכול! אל! לא אעשה! לא רוצה!
העבירו את זה לאורך השורה!
למישהו המשא החליק מהגב,
הלוואי שזה היה רק שלי!
למישהו המטען נפל בדרך,
הריעו לעצירה ולמהומה!
אוּרְרְר! יַארְה! גְרְר! אַרְה!
מישהו חוטף עכשיו!
כל החיות יחד
ילדי המחנה אנחנו,
כל אחד משרת במקומו;
ילדי העול והמלמד,
משא ורתמה, כר ומטען כבד.
ראו את שורתנו על פני המישור,
כמו חבל עקב שהתכופף שוב,
נמתחת, מתפתלת, מתגלגלת למרחוק,
סוחפת הכול אל המלחמה!
בעוד האנשים שהולכים לצידנו,
מאובקים, שותקים, כבדי עיניים,
אינם יכולים לומר למה אנחנו או הם
צועדים וסובלים יום אחר יום.
ילדי המחנה אנחנו,
כל אחד משרת במקומו;
ילדי העול והמלמד,
משא ורתמה, כר ומטען כבד!