הנוסע בזמן (כי כך יהיה נוח לדבר עליו) הסביר לנו עניין סתום. עיניו האפורות זהרו ונצנצו, ופניו, החיוורות בדרך כלל, היו סמוקות ונמרצות. האש בערה בבהירות, והזוהר הרך של מנורות הליבון בשושני הכסף תפס את הבועות שהבזיקו וחלפו בכוסותינו. הכיסאות שלנו, שהיו המצאות רשומות שלו, חיבקו וליטפו אותנו יותר משנכנעו לכך שישבו עליהם, ושררה אותה אווירה מפנקת של אחרי ארוחת הערב, כשהמחשבה רצה בחן, חופשייה מכבלי הדיוק. והוא הציג לנו את הדברים כך, ומסמן את הנקודות באצבע מורה דקה, בזמן שישבנו והתפעלנו בעצלות מרצינותו בעניין הפרדוקס החדש הזה (כך חשבנו) ומפוריותו.
"אתם חייבים לעקוב אחריי בזהירות. אצטרך לערער על רעיון או שניים שמקובלים כמעט על כולם. הגאומטריה, למשל, שלימדו אתכם בבית הספר, מבוססת על טעות."
"זה לא דבר גדול מדי לצפות שנתחיל בו?" אמר פילבי, אדם וכחן אדום שיער.
"אני לא מתכוון לבקש מכם לקבל שום דבר בלי בסיס סביר. עד מהרה תודו בכל מה שאני צריך מכם. אתם יודעים כמובן שקו מתמטי, קו שעוביו אפס, אינו קיים באמת. לימדו אתכם את זה? וגם לא מישור מתמטי. הדברים האלה הם הפשטות בלבד."
"זה בסדר," אמר הפסיכולוג.
"וגם קובייה, שיש לה רק אורך, רוחב ועובי, אינה יכולה להיות קיימת באמת."
"כאן אני מתנגד," אמר פילבי. "כמובן שגוף מוצק יכול להתקיים. כל הדברים האמיתיים..."
"כך חושבים רוב האנשים. אבל חכה רגע. האם יכולה להתקיים קובייה רגעית?"
"לא מבין אותך," אמר פילבי.
"האם קובייה שאינה מחזיקה מעמד שום זמן בכלל, יכולה להיות קיימת באמת?"
פילבי נעשה מהורהר. "ברור," המשיך הנוסע בזמן, "שכל גוף אמיתי חייב להתפרש בארבעה כיוונים: חייבים להיות לו אורך, רוחב, עובי, ו... משך. אבל בגלל חולשה טבעית של הבשר, שאסביר לכם עוד רגע, אנחנו נוטים להתעלם מן העובדה הזאת. יש באמת ארבעה ממדים, שלושה שאנחנו קוראים להם שלושת מישורי המרחב, ורביעי, הזמן. אבל יש נטייה ליצור הבחנה לא אמיתית בין שלושת הממדים הראשונים לאחרון, משום שבמקרה התודעה שלנו נעה בקטעים לכיוון אחד לאורך האחרון, מתחילת חיינו ועד סופם."
"זה," אמר צעיר מאוד אחד, כשעשה מאמצים עוויתיים להדליק שוב את הסיגר שלו מעל המנורה; "זה... ברור מאוד באמת."
"ובכן, מופלא מאוד שמתעלמים מזה במידה כזאת," המשיך הנוסע בזמן, בתוספת קלה של עליזות. "באמת לזה מתכוונים כשמדברים על הממד הרביעי, אף שכמה אנשים שמדברים על הממד הרביעי אינם יודעים שלזה הם מתכוונים. זו רק דרך אחרת להסתכל על הזמן. אין הבדל בין הזמן לבין כל אחד משלושת ממדי המרחב, מלבד שהתודעה שלנו נעה לאורכו. אבל כמה אנשים טיפשים תפסו את הצד הלא נכון של הרעיון הזה. כולכם שמעתם מה יש להם לומר על הממד הרביעי הזה?"
"אני לא שמעתי," אמר ראש העיר מן הפרובינציה.
"זה פשוט כך. המרחב, כפי שהמתמטיקאים שלנו מתארים אותו, מדובר עליו כבעל שלושה ממדים, שאפשר לקרוא להם אורך, רוחב ועובי, ותמיד אפשר להגדיר אותו בעזרת שלושה מישורים, שכל אחד מהם בזווית ישרה לאחרים. אבל כמה אנשים בעלי נטייה פילוסופית שאלו למה דווקא שלושה ממדים, למה לא כיוון נוסף בזווית ישרה לשלושת האחרים? ואף ניסו לבנות גאומטריה של ארבעה ממדים. פרופסור סיימון ניוקומב הסביר את זה לחברה המתמטית של ניו יורק רק לפני חודש בערך. אתם יודעים איך על משטח שטוח, שיש לו רק שני ממדים, אנחנו יכולים לייצג דמות של גוף תלת־ממדי, ובאותו אופן הם חושבים שבעזרת דגמים תלת־ממדיים יוכלו לייצג גוף בן ארבעה ממדים, אילו רק יכלו לשלוט בפרספקטיבה של הדבר. מבינים?"
"אני חושב שכן," מלמל ראש העיר מן הפרובינציה; וכשכיווץ את גבותיו, שקע במצב של התבוננות פנימית, ושפתיו נעות כמו של מי שחוזר על מילים מיסטיות. "כן, אני חושב שעכשיו אני רואה את זה," אמר אחרי זמן מה, ופניו אורו לרגע חולף בלבד.
"ובכן, לא אכפת לי לספר לכם שאני עובד על הגאומטריה הזאת של ארבעה ממדים כבר זמן מה. כמה מן התוצאות שלי מוזרות. למשל, הנה דיוקן של אדם בגיל שמונה, ועוד אחד בגיל חמש עשרה, ועוד אחד בשבע עשרה, ועוד אחד בעשרים ושלוש, וכן הלאה. כל אלה הם בבירור חתכים, כביכול, ייצוגים תלת־ממדיים של ישותו בת ארבעת הממדים, שהיא דבר קבוע ובלתי משתנה."
"אנשי מדע," המשיך הנוסע בזמן, אחרי ההפסקה הדרושה לעיכול הראוי של הדברים, "יודעים היטב שהזמן הוא רק סוג של מרחב. הנה תרשים מדעי עממי, רישום של מזג אוויר. הקו הזה שאני משרטט באצבעי מראה את תנועת הברומטר. אתמול הוא היה גבוה כך, אתמול בלילה ירד, ואז הבוקר עלה שוב, וכך בעדינות למעלה עד לכאן. הרי הכספית לא שרטטה את הקו הזה באף אחד מממדי המרחב המוכרים בדרך כלל? אבל היא בוודאי שרטטה קו כזה, ולכן עלינו להסיק שהקו הזה היה לאורך ממד הזמן."
"אבל," אמר הרופא, ובהה בגחלת באש, "אם הזמן הוא באמת רק ממד רביעי של המרחב, למה רואים בו, ותמיד ראו בו, משהו שונה? ולמה איננו יכולים לנוע בזמן כמו שאנחנו נעים בממדים האחרים של המרחב?"
הנוסע בזמן חייך. "אתה כל כך בטוח שאנחנו יכולים לנוע בחופשיות במרחב? ימינה ושמאלה אנחנו יכולים ללכת, אחורה וקדימה בחופשיות מספקת, ובני אדם תמיד עשו זאת. אני מודה שאנחנו נעים בחופשיות בשני ממדים. אבל מה עם למעלה ולמטה? כוח המשיכה מגביל אותנו שם."
"לא בדיוק," אמר הרופא. "יש כדורים פורחים."
"אבל לפני הכדורים הפורחים, מלבד קפיצות עוויתיות ואי השוויון של פני השטח, לא הייתה לאדם שום חירות של תנועה אנכית."
"ובכל זאת יכלו לנוע מעט למעלה ולמטה," אמר הרופא.
"בקלות, בקלות רבה יותר למטה מאשר למעלה."
"ואתה לא יכול לנוע בכלל בזמן, אתה לא יכול להתרחק מן הרגע הנוכחי."
"אדוני היקר, בדיוק בזה אתה טועה. בדיוק בזה כל העולם טעה. אנחנו כל הזמן מתרחקים מן הרגע הנוכחי. הקיום השכלי שלנו, שהוא בלתי חומרי ואין לו ממדים, עובר לאורך ממד הזמן במהירות אחידה מן העריסה ועד הקבר. בדיוק כמו שהיינו נוסעים למטה אילו התחלנו את קיומנו שמונים קילומטרים מעל פני האדמה."
"אבל הקושי הגדול הוא זה," קטע הפסיכולוג. "אתה יכול לנוע לכל כיווני המרחב, אבל אתה לא יכול לנוע בזמן."
"זה הגרעין של התגלית הגדולה שלי. אבל אתה טועה כשאתה אומר שאיננו יכולים לנוע בזמן. למשל, אם אני נזכר בתקרית בחיות רבה, אני חוזר לרגע שבו התרחשה: אני נעשה פזור דעת, כמו שאתם אומרים. אני קופץ אחורה לרגע. כמובן שאין לנו שום אמצעי להישאר שם זמן כלשהו, לא יותר משיש לפרא או לחיה אמצעי להישאר מטר ושמונים מעל הקרקע. אבל אדם מתורבת עדיף על הפרא בזה. הוא יכול לעלות נגד כוח המשיכה בכדור פורח, ולמה שלא יקווה שבסופו של דבר יוכל לעצור או להאיץ את היסחפותו לאורך ממד הזמן, או אפילו להסתובב ולנסוע לכיוון השני?"
"הו, זה," התחיל פילבי, "כולו..."
"למה לא?" אמר הנוסע בזמן.
"זה נגד ההיגיון," אמר פילבי.
"איזה היגיון?" אמר הנוסע בזמן.
"אתה יכול להוכיח בוויכוח ששחור הוא לבן," אמר פילבי, "אבל אותי לעולם לא תשכנע."
"אולי לא," אמר הנוסע בזמן. "אבל עכשיו אתם מתחילים לראות את מטרת המחקרים שלי בגאומטריה של ארבעה ממדים. מזמן היה לי מושג מעורפל של מכונה..."
"לנסוע בזמן!" קרא הצעיר מאוד.
"שתיסע ללא הבדל לכל כיוון של המרחב והזמן, כפי שהנהג יחליט."
פילבי הסתפק בצחוק.
"אבל יש לי אישור ניסויי," אמר הנוסע בזמן.
"זה היה נוח להפליא להיסטוריון," הציע הפסיכולוג. "אפשר היה לנסוע אחורה ולוודא את הגרסה המקובלת של קרב הייסטינגס, למשל!"
"אתה לא חושב שהיית מושך תשומת לב?" אמר הרופא. "לאבותינו לא הייתה סבלנות רבה לדברים שאינם בזמנם."
"אפשר היה ללמוד יוונית ישר מפיהם של הומרוס ואפלטון," חשב הצעיר מאוד.
"ובמקרה כזה בוודאי היו מכשילים אותך בבחינת הקבלה לאוניברסיטה. החוקרים הגרמנים שיפרו את היוונית כל כך."
"ואז יש את העתיד," אמר הצעיר מאוד. "רק תחשבו! אפשר היה להשקיע את כל הכסף, להשאיר אותו לצבור ריבית, ולמהר קדימה!"
"ולגלות חברה," אמרתי אני, "שבנויה על בסיס קומוניסטי מוחלט."
"מכל התיאוריות הפרועות והמופרזות!" התחיל הפסיכולוג.
"כן, כך זה נראה לי, ולכן מעולם לא דיברתי על זה עד ש..."
"אישור ניסויי!" קראתי. "אתה הולך לאשר את זה?"
"הניסוי!" קרא פילבי, שהתחיל להתעייף בשכלו.
"בוא נראה את הניסוי שלך בכל אופן," אמר הפסיכולוג, "אף שהכול הבלים, אתה יודע."
הנוסע בזמן חייך אלינו סביב. אחר כך, עדיין מחייך קלות, וידיו עמוק בכיסי מכנסיו, יצא לאט מן החדר, ושמענו את נעלי הבית שלו מדשדשות במורד המסדרון הארוך אל המעבדה שלו.
הפסיכולוג הביט בנו. "אני תוהה מה יש לו?"
"איזה תעלול של קוסם," אמר הרופא, ופילבי ניסה לספר לנו על קוסם שראה בברסלם, אבל לפני שגמר את ההקדמה שלו חזר הנוסע בזמן, והסיפור של פילבי קרס.