הדבר שהנוסע בזמן החזיק בידו היה שלד מתכתי נוצץ, בקושי גדול משעון קטן, ועשוי בעדינות רבה. היה בו שנהב, וחומר גבישי שקוף כלשהו. ועכשיו עליי להיות מפורש, כי מה שבא אחר כך, אלא אם מקבלים את ההסבר שלו, הוא דבר שאין לו שום הסבר. הוא לקח אחד השולחנות הקטנים המתומנים שהיו פזורים בחדר, והעמיד אותו מול האש, ושתי רגליו על השטיח שליד האח. על השולחן הזה הניח את המנגנון. אחר כך משך כיסא, והתיישב. החפץ היחיד האחר על השולחן היה מנורה קטנה עם אהיל, שאורה הבהיר נפל במלואו על הדגם. היו גם אולי תריסר נרות מסביב, שניים בפמוטי נחושת על מדף האח וכמה במנורות קיר, כך שהחדר היה מואר בזוהר. אני ישבתי בכורסה נמוכה הקרובה ביותר לאש, ומשכתי אותה קדימה כך שהייתי כמעט בין הנוסע בזמן לאח. פילבי ישב מאחוריו, מביט מעבר לכתפו. הרופא וראש העיר מן הפרובינציה התבוננו בו בפרופיל מימין, והפסיכולוג משמאל. הצעיר מאוד עמד מאחורי הפסיכולוג. כולנו היינו דרוכים. נראה לי בלתי יאומן שאיזשהו תעלול, מתוחכם ככל שתוכנן ומיומן ככל שבוצע, יכול היה להיעשות לנו בתנאים האלה.
הנוסע בזמן הביט בנו, ואז במנגנון. "נו?" אמר הפסיכולוג.
"העניין הקטן הזה," אמר הנוסע בזמן, כשהשעין את מרפקיו על השולחן ולחץ את ידיו זו לזו מעל המתקן, "הוא רק דגם. זו התוכנית שלי למכונה שתיסע בזמן. אתם תבחינו שהיא נראית עקומה באופן מיוחד, ושיש מראה מנצנץ משונה סביב המוט הזה, כאילו הוא איכשהו לא ממשי." הוא הצביע על החלק באצבעו. "וגם, הנה ידית לבנה קטנה אחת, והנה עוד אחת."
הרופא קם מכיסאו והציץ לתוך הדבר. "הוא עשוי יפה," אמר.
"לקח שנתיים לעשות אותו," השיב הנוסע בזמן. אחר כך, כשכולנו חיקינו את מעשהו של הרופא, אמר: "עכשיו אני רוצה שתבינו בבירור שהידית הזאת, כשלוחצים עליה, שולחת את המכונה לגלוש אל העתיד, והשנייה הזאת הופכת את התנועה. האוכף הזה מייצג את מושבו של נוסע בזמן. עוד מעט אלחץ על הידית, והמכונה תצא לדרך. היא תיעלם, תעבור אל הזמן העתידי, ותיעלם מן העין. הביטו היטב בדבר. הביטו גם בשולחן, ותשתכנעו שאין שום רמאות. אני לא רוצה לבזבז את הדגם הזה, ואז שיגידו לי שאני שרלטן."
השתררה הפסקה של דקה אולי. הפסיכולוג נראה כאילו עומד לדבר אליי, אבל שינה את דעתו. אז שלח הנוסע בזמן את אצבעו לעבר הידית. "לא," אמר פתאום. "תן לי את ידך." והוא פנה אל הפסיכולוג, לקח את ידו של האיש בידו ואמר לו להושיט את אצבעו המורה. כך שהפסיכולוג עצמו הוא ששלח את דגם מכונת הזמן למסעו האינסופי. כולנו ראינו את הידית מסתובבת. אני בטוח לחלוטין שלא הייתה שום רמאות. הייתה נשיבה של רוח, ולהבת המנורה קפצה. אחד הנרות על מדף האח כבה, והמכונה הקטנה הסתובבה פתאום, נעשתה מטושטשת, נראתה כרוח רפאים לשנייה אולי, כמערבולת של נחושת ושנהב מנצנצים קלות; והיא נעלמה, נמוגה! מלבד המנורה השולחן היה ריק.
כולם שתקו דקה. אחר כך אמר פילבי שהוא לא מאמין.
הפסיכולוג התאושש מתדהמתו, והביט פתאום מתחת לשולחן. לשמע זה צחק הנוסע בזמן בעליזות. "נו?" אמר, בהדהוד של הפסיכולוג. אחר כך קם, הלך אל צנצנת הטבק שעל מדף האח, וכשגבו אלינו התחיל למלא את מקטרתו.
בהינו זה בזה. "תשמע," אמר הרופא, "אתה רציני בעניין הזה? אתה באמת מאמין שהמכונה הזאת נסעה בזמן?"
"בוודאי," אמר הנוסע בזמן, והתכופף להדליק קיסם באש. אחר כך הסתובב, מדליק את מקטרתו, להביט בפניו של הפסיכולוג. (הפסיכולוג, כדי להראות שלא יצא משיווי משקלו, לקח לעצמו סיגר וניסה להדליק אותו בלי לחתוך את קצהו.) "ויותר מזה, יש לי מכונה גדולה כמעט גמורה שם," והוא הצביע על המעבדה, "וכשהיא תורכב אני מתכוון לצאת למסע בעצמי."
"אתה מתכוון לומר שהמכונה ההיא נסעה אל העתיד?" אמר פילבי.
"אל העתיד או אל העבר; אני לא יודע בוודאות לאן."
אחרי הפסקה בא לפסיכולוג רעיון. "היא בטח הלכה אל העבר אם היא הלכה לאנשהו," אמר.
"למה?" אמר הנוסע בזמן.
"כי אני מניח שהיא לא זזה במרחב, ואילו נסעה אל העתיד היא עדיין הייתה כאן כל הזמן הזה, כי היא חייבת הייתה לנסוע דרך הזמן הזה."
"אבל," אמרתי, "אילו נסעה אל העבר היא הייתה נראית כשנכנסנו לחדר הזה לראשונה; ויום חמישי שעבר כשהיינו כאן; ויום חמישי שלפניו; וכן הלאה!"
"התנגדויות רציניות," העיר ראש העיר מן הפרובינציה, באוויר של חוסר פניות, ופנה אל הנוסע בזמן.
"בכלל לא," אמר הנוסע בזמן, ואל הפסיכולוג: "אתה חושב. אתה יכול להסביר את זה. זו הצגה מתחת לסף, אתה יודע, הצגה מדוללת."
"כמובן," אמר הפסיכולוג, והרגיע אותנו. "זו נקודה פשוטה בפסיכולוגיה. הייתי צריך לחשוב עליה. זה ברור למדי, ועוזר לפרדוקס בצורה נהדרת. איננו יכולים לראות אותה, וגם לא לתפוס את המכונה הזאת, כמו שאיננו יכולים לראות חישור של גלגל מסתובב, או קליע עף באוויר. אם היא נוסעת דרך הזמן מהר פי חמישים או פי מאה מאיתנו, אם היא עוברת דקה בזמן שאנחנו עוברים שנייה, הרושם שהיא יוצרת יהיה כמובן רק חלק חמישים או חלק מאה ממה שהייתה יוצרת אילו לא נסעה בזמן. זה ברור למדי." הוא העביר את ידו דרך החלל שבו הייתה המכונה. "אתם רואים?" אמר, וצחק.
ישבנו ובהינו בשולחן הריק דקה בערך. אחר כך שאל אותנו הנוסע בזמן מה אנחנו חושבים על כל זה.
"זה נשמע סביר למדי הלילה," אמר הרופא; "אבל חכה עד מחר. חכה לשכל הישר של הבוקר."
"הייתם רוצים לראות את מכונת הזמן עצמה?" שאל הנוסע בזמן. ובזה, כשלקח את המנורה בידו, הוביל את הדרך במורד המסדרון הארוך והמלא רוחות פרצים אל המעבדה שלו. אני זוכר בחיות את האור המהבהב, את צללית ראשו הרחב והמשונה, את ריקוד הצללים, איך כולנו הלכנו אחריו, נבוכים אבל לא מאמינים, ואיך שם במעבדה ראינו גרסה גדולה יותר של המנגנון הקטן שראינו נעלם לנגד עינינו. חלקים היו מניקל, חלקים משנהב, חלקים בוודאי שויפו או נוסרו מבדולח סלע. הדבר היה שלם בדרך כלל, אבל המוטות הגבישיים המפותלים שכבו לא גמורים על שולחן העבודה ליד כמה גיליונות של שרטוטים, ואני הרמתי אחד כדי להתבונן בו טוב יותר. הוא נראה כמו קוורץ.
"תשמע," אמר הרופא, "אתה רציני לגמרי? או שזה תעלול, כמו רוח הרפאים שהראית לנו בחג המולד שעבר?"
"על המכונה הזאת," אמר הנוסע בזמן, והחזיק את המנורה גבוה, "אני מתכוון לחקור את הזמן. זה ברור? מעולם בחיי לא הייתי רציני יותר."
אף אחד מאיתנו לא ידע בדיוק איך לקבל את זה.
תפסתי את עינו של פילבי מעבר לכתפו של הרופא, והוא קרץ אליי בחגיגיות.