אני חושב שבזמן ההוא אף אחד מאיתנו לא האמין לגמרי במכונת הזמן. העובדה היא, שהנוסע בזמן היה אחד מאותם אנשים שהם פיקחים מדי מכדי שיאמינו להם: אף פעם לא הרגשת שראית אותו מכל הצדדים; תמיד חשדת באיזו הסתייגות דקה, באיזו תחבולה במארב, מאחורי גילוי הלב הבהיר שלו. אילו פילבי היה מראה את הדגם ומסביר את העניין במילים של הנוסע בזמן, היינו מגלים כלפיו הרבה פחות ספקנות. כי היינו תופסים את מניעיו: קצב חזירים היה יכול להבין את פילבי. אבל בנוסע בזמן היה יותר מקורטוב של גחמה בין יסודותיו, ולא בטחנו בו. דברים שהיו עושים את פרסומו של אדם פחות פיקח נראו בידיו כתעלולים. זו טעות לעשות דברים בקלות רבה מדי. האנשים הרציניים שלקחו אותו ברצינות מעולם לא הרגישו בטוחים לגמרי בהתנהגותו; הם היו מודעים איכשהו לכך שלהפקיד בידיו את שמם הטוב כאנשים שקולים היה כמו לרהט חדר ילדים בכלי חרסינה דקים כקליפת ביצה. אז אני לא חושב שמישהו מאיתנו אמר הרבה על נסיעה בזמן בהפסקה שבין אותו יום חמישי לבא אחריו, אף שאפשרויותיה המוזרות עברו, בלי ספק, בראשם של רובנו: הסבירות שלה, כלומר, חוסר האמינות המעשי שלה, האפשרויות המוזרות של עירוב זמנים ושל בלבול מוחלט שהיא רמזה עליהן. מצידי, הייתי עסוק במיוחד בתעלול של הדגם. אני זוכר שדנתי בזה עם הרופא, שפגשתי ביום שישי בחברה הליניאנית. הוא אמר שראה דבר דומה בטיבינגן, והדגיש מאוד את כיבוי הנר. אבל איך נעשה התעלול לא יכול היה להסביר.
ביום חמישי הבא הלכתי שוב לריצ'מונד (אני מניח שהייתי אחד האורחים הקבועים ביותר של הנוסע בזמן), וכשהגעתי באיחור, מצאתי ארבעה או חמישה אנשים כבר מקובצים בסלון שלו. הרופא עמד לפני האש עם גיליון נייר ביד אחת ושעונו בשנייה. הבטתי סביב לחפש את הנוסע בזמן, ו... "השעה עכשיו שבע וחצי," אמר הרופא. "אני מניח שמוטב שנאכל ארוחת ערב?"
"איפה...?" אמרתי, ונקבתי בשם המארח שלנו.
"רק עכשיו הגעת? זה די מוזר. הוא התעכב בלית ברירה. הוא מבקש ממני בפתק הזה להתחיל בארוחה בשבע אם הוא לא חוזר. אומר שהוא יסביר כשיבוא."
"נראה חבל לתת לארוחה להתקלקל," אמר עורכו של עיתון יומי ידוע; ואז צלצל הדוקטור בפעמון.
הפסיכולוג היה האדם היחיד מלבד הדוקטור ומלבדי שהשתתף בארוחה הקודמת. האנשים האחרים היו פלוני, העורך שהוזכר, עיתונאי מסוים, ועוד אחד, איש שקט וביישן עם זקן, שלא הכרתי, ושככל שהבחנתי לא פתח את פיו כל הערב. היו השערות ליד שולחן הארוחה על היעדרותו של הנוסע בזמן, ואני הצעתי נסיעה בזמן, ברוח חצי מבודחת. העורך רצה שיסבירו לו את זה, והפסיכולוג התנדב לתיאור יבש של "הפרדוקס והתעלול המחוכמים" שראינו לפני שבוע. הוא היה באמצע ההסבר שלו כשהדלת מן המסדרון נפתחה לאט ובלי רעש. אני ישבתי מול הדלת, וראיתי אותה ראשון. "הלו!" אמרתי. "סוף סוף!" והדלת נפתחה רחב יותר, והנוסע בזמן עמד לפנינו. השמעתי קריאת הפתעה. "שמיים טובים! בנאדם, מה קרה?" קרא הרופא, שראה אותו אחריי. וכל יושבי השולחן פנו אל הדלת.
הוא היה במצב מדהים. מעילו היה מאובק ומלוכלך, ומרוח בירוק לאורך השרוולים; שערו פרוע, וכפי שנראה לי אפור יותר: אם מאבק ומלכלוך ואם משום שצבעו באמת דהה. פניו היו חיוורות להחריד; על סנטרו היה חתך חום, חתך שהגליד למחצה; הבעתו הייתה מותשת ומתוחה, כמו מסבל עז. לרגע היסס בפתח, כאילו האור סנוור אותו. אחר כך נכנס לחדר. הוא הלך בצליעה כמו שראיתי אצל נוודים שרגליהם פצועות. בהינו בו בשתיקה, ציפינו שידבר.
הוא לא אמר מילה, אבל ניגש בכאב אל השולחן, ועשה תנועה לעבר היין. העורך מילא כוס שמפניה, ודחף אותה אליו. הוא רוקן אותה, ונראה שזה היטיב איתו: כי הוא הביט סביב השולחן, ורוח הרפאים של חיוכו הישן הבהבה על פניו. "מה בשם אלוהים עשית, בנאדם?" אמר הדוקטור. הנוסע בזמן לא נראה כאילו שמע. "אל תתנו לי להפריע לכם," אמר, בדיבור מגמגם מעט. "אני בסדר." הוא עצר, הושיט את כוסו לעוד, ורוקן אותה בלגימה אחת. "זה טוב," אמר. עיניו נעשו בהירות יותר, וצבע קלוש עלה בלחייו. מבטו הבהב על פנינו בהסכמה עמומה מסוימת, ואז עבר על החדר החם והנוח. אחר כך דיבר שוב, עדיין כאילו מגשש את דרכו בין מילותיו. "אני הולך להתרחץ ולהתלבש, ואז ארד ואסביר את הדברים... תשאירו לי קצת מבשר הכבש הזה. אני גווע ברעב לפיסת בשר."
הוא הביט אל העורך, שהיה אורח נדיר, וקיווה שהוא בסדר. העורך התחיל שאלה. "אספר לך עוד מעט," אמר הנוסע בזמן. "אני... מוזר! אהיה בסדר עוד דקה."
הוא הניח את כוסו, והלך לעבר דלת המדרגות. שוב הבחנתי בצליעתו ובקול הצעדים הרך והמרופד, וכשקמתי במקומי, ראיתי את רגליו כשיצא. לא היה עליהן דבר מלבד זוג גרביים קרועות ומגואלות בדם. אחר כך נסגרה הדלת אחריו. חצי עלה בדעתי ללכת אחריו, עד שנזכרתי כמה הוא שונא כל מהומה סביבו. לרגע, אולי, נדדה דעתי. אחר כך, "התנהגות מופלאה של מדען דגול," שמעתי את העורך אומר, חושב (כמנהגו) בכותרות. וזה החזיר את תשומת ליבי אל שולחן הארוחה הבהיר.
"מה המשחק?" אמר העיתונאי. "הוא שיחק בקבצן חובב? אני לא מבין." פגשתי את עינו של הפסיכולוג, וקראתי בפניו את הפירוש שלי עצמי. חשבתי על הנוסע בזמן הצולע בכאב במעלה המדרגות. אני לא חושב שמישהו אחר הבחין בצליעתו.
הראשון שהתאושש לגמרי מן ההפתעה היה הרופא, שצלצל בפעמון (הנוסע בזמן שנא שמשרתים ימתינו בארוחה) כדי לבקש צלחת חמה. לשמע זה פנה העורך אל הסכין והמזלג שלו ברטינה, והאיש השתקן הלך בעקבותיו. הארוחה התחדשה. השיחה הייתה מלאת קריאות לזמן מה עם פערים של תמיהה; ואז העורך נעשה להוט בסקרנותו. "האם ידידנו משלים את הכנסתו הצנועה בטאטוא מעבר חצייה תמורת נדבות? או שיש לו תקופות של נבוכדנאצר, שאוכל עשב?" שאל. "אני בטוח שזה העניין של מכונת הזמן," אמרתי, והמשכתי את תיאורו של הפסיכולוג על פגישתנו הקודמת. האורחים החדשים לא האמינו בגלוי. העורך העלה התנגדויות. "מה זו הנסיעה הזאת בזמן? אדם לא יכול לכסות את עצמו באבק בכך שהוא מתגלגל בפרדוקס, נכון?" ואז, כשהרעיון חלחל אליו, פנה לקריקטורה. האם אין להם מברשות בגדים בעתיד? גם העיתונאי לא רצה להאמין בשום מחיר, והצטרף לעורך בעבודה הקלה של ערימת לעג על כל העניין. שניהם היו מן הסוג החדש של עיתונאים: צעירים עליזים מאוד וחסרי יראה. "הכתב המיוחד שלנו במחרתיים מדווח," אמר העיתונאי, או ליתר דיוק צעק, כשהנוסע בזמן חזר. הוא היה לבוש בבגדי ערב רגילים, ושום דבר מלבד מראהו המותש לא נשאר מן השינוי שהבהיל אותי.
"תגיד," אמר העורך בעליזות, "הבחורים כאן אומרים שנסעת לאמצע השבוע הבא! ספר לנו הכול על רוזברי הקטן, טוב? כמה אתה רוצה בעד הכול?"
הנוסע בזמן הלך אל המקום ששמור לו בלי מילה. הוא חייך בשקט, בדרכו הישנה. "איפה בשר הכבש שלי?" אמר. "איזה תענוג זה לנעוץ שוב מזלג בבשר!"
"סיפור!" קרא העורך.
"לעזאזל הסיפור!" אמר הנוסע בזמן. "אני רוצה משהו לאכול. לא אומר מילה עד שאכניס קצת חלבון לעורקים שלי. תודה. והמלח."
"מילה אחת," אמרתי. "נסעת בזמן?"
"כן," אמר הנוסע בזמן, ופיו מלא, והנהן בראשו.
"הייתי נותן שילינג לשורה בעד רישום מילה במילה," אמר העורך. הנוסע בזמן דחף את כוסו לעבר האיש השתקן וצלצל בה בציפורנו; ואז האיש השתקן, שבהה בפניו, נבהל בעווית, ומזג לו יין. שארית הארוחה הייתה לא נוחה. מצידי, שאלות פתאומיות המשיכו לעלות על שפתיי, ואני מעז לומר שכך היה גם עם האחרים. העיתונאי ניסה להפיג את המתח בסיפורי מעשיות על הטי פוטר. הנוסע בזמן הקדיש את תשומת ליבו לארוחתו, והפגין תיאבון של נווד. הרופא עישן סיגריה, והתבונן בנוסע בזמן מבעד לריסיו. האיש השתקן נראה מגושם עוד יותר מן הרגיל, ושתה שמפניה בקביעות ובנחישות מתוך עצבנות טהורה. לבסוף דחף הנוסע בזמן את צלחתו, והביט סביבנו. "אני מניח שאני צריך להתנצל," אמר. "פשוט גוועתי ברעב. עבר עליי זמן מדהים ביותר." הוא הושיט את ידו לסיגר, וחתך את קצהו. "אבל בואו לחדר העישון. זה סיפור ארוך מדי לספר מעל צלחות שמנוניות." וכשצלצל בפעמון בדרכו, הוביל את הדרך לחדר הסמוך.
"סיפרת לפלוני, ולאלמוני, ולפלמוני על המכונה?" אמר לי, ונשען לאחור בכורסה שלו ונוקב בשמות שלושת האורחים החדשים.
"אבל הדבר הוא סתם פרדוקס," אמר העורך.
"אני לא יכול להתווכח הלילה. לא אכפת לי לספר לכם את הסיפור, אבל אני לא יכול להתווכח. אני," המשיך, "אספר לכם את הסיפור של מה שקרה לי, אם תרצו, אבל עליכם להימנע מהפרעות. אני רוצה לספר אותו. מאוד. רובו יישמע כמו שקר. שיהיה! הוא אמיתי, כל מילה בו, בכל זאת. הייתי במעבדה שלי בארבע, ומאז... חייתי שמונה ימים... ימים כאלה שאף בן אדם לא חי לפני כן! אני כמעט מותש, אבל לא אישן עד שאספר לכם את הדבר הזה. אז אלך לישון. אבל בלי הפרעות! מוסכם?"
"מוסכם," אמר העורך, ושארנו הדהדנו "מוסכם." ובזה התחיל הנוסע בזמן את סיפורו כפי שרשמתי אותו. בהתחלה ישב לאחור בכיסאו, ודיבר כמו אדם עייף. אחר כך נעשה נמרץ יותר. כשאני כותב אותו, אני מרגיש בחריפות רבה מדי את חוסר היכולת של העט והדיו, ומעל הכול את חוסר היכולת שלי, לבטא את אופיו. אתם קוראים, אני מניח, בתשומת לב מספקת; אבל אינכם יכולים לראות את פניו הלבנות והכנות של הדובר במעגל הבהיר של המנורה הקטנה, וגם לא לשמוע את הנעימה של קולו. אינכם יכולים לדעת איך הבעתו הלכה אחרי פניות סיפורו! רובנו השומעים היינו בצל, כי הנרות בחדר העישון לא הודלקו, ורק פניו של העיתונאי ורגליו של האיש השתקן מן הברכיים ומטה היו מוארות. בהתחלה הצצנו מפעם לפעם זה בזה. אחרי זמן מה הפסקנו לעשות זאת, והבטנו רק בפניו של הנוסע בזמן.