"סיפרתי לכמה מכם ביום חמישי שעבר על עקרונות מכונת הזמן, והראיתי לכם את הדבר עצמו, לא גמור, בבית המלאכה. הנה הוא עכשיו, קצת שחוק מן הדרך, אמנם; ואחד ממוטות השנהב סדוק, ומעקה נחושת אחד כפוף; אבל כל השאר תקין למדי. ציפיתי לגמור אותו ביום שישי; אבל ביום שישי, כשההרכבה כמעט הושלמה, גיליתי שאחד ממוטות הניקל קצר בדיוק בשני סנטימטרים וחצי, ואותו נאלצתי לעשות מחדש; כך שהדבר לא היה גמור עד הבוקר הזה. בשעה עשר היום החלה הראשונה מכל מכונות הזמן את דרכה. נתתי לה הקשה אחרונה, בדקתי שוב את כל הברגים, טפטפתי עוד טיפת שמן אחת על מוט הקוורץ, והתיישבתי באוכף. אני מניח שמתאבד המצמיד אקדח לרקתו מרגיש אותה פליאה בדיוק לנוכח מה שיבוא, כמו שהרגשתי אני אז. לקחתי את ידית ההתנעה ביד אחת ואת ידית העצירה בשנייה, לחצתי על הראשונה, וכמעט מיד על השנייה. נדמה היה לי שאני מתנודד; הרגשתי תחושת סיוט של נפילה; וכשהבטתי סביבי, ראיתי את המעבדה בדיוק כמו קודם. האם קרה משהו? לרגע חשדתי ששכלי תעתע בי. אז הבחנתי בשעון. רגע קודם, כך נדמה, הוא עמד על דקה אחרי עשר בערך; עכשיו השעה הייתה כמעט שלוש וחצי!
"נשמתי נשימה, חרקתי שיניים, אחזתי בידית ההתנעה בשתי ידיי, ויצאתי לדרך בחבטה. המעבדה נעשתה מעורפלת והחשיכה. גברת ווצ'ט נכנסה והלכה, כנראה בלי לראות אותי, לעבר דלת הגן. אני מניח שלקח לה דקה בערך לחצות את המקום, אבל לי היא נראתה כאילו נורתה לרוחב החדר כמו זיקוק. לחצתי את הידית עד הקצה. הלילה בא כמו כיבוי מנורה, וברגע נוסף בא המחר. המעבדה נעשתה קלושה ומעורפלת, ואז קלושה יותר ויותר. ליל המחר בא שחור, ואז שוב יום, שוב לילה, שוב יום, מהר יותר ויותר. המיה מסתחררת מילאה את אוזניי, ובלבול מוזר ואילם ירד על דעתי.
"אני חושש שאינני יכול להעביר את התחושות המיוחדות של מסע בזמן. הן לא נעימות במידה מופרזת. יש תחושה בדיוק כמו ברכבת הרים: של תנועה חסרת אונים, בראש מורד! הרגשתי גם את אותה ציפייה נוראה להתרסקות קרובה. כשהגברתי מהירות, הלילה בא אחרי היום כמו משק כנף שחורה. הרמז העמום של המעבדה נראה עד מהרה נושר ממני, וראיתי את השמש מקפצת במהירות על פני השמיים, מדלגת עליהם בכל דקה, וכל דקה מסמנת יום. שיערתי שהמעבדה נהרסה ושיצאתי לאוויר הפתוח. היה לי רושם עמום של פיגומים, אבל כבר נסעתי מהר מדי מכדי להיות מודע לדברים נעים כלשהם. החילזון האיטי ביותר שזחל אי פעם חלף על פניי מהר מדי. הרצף המהבהב של חושך ואור הכאיב לעין עד מאוד. אחר כך, בחשכות הלסירוגין, ראיתי את הירח מסתובב במהירות במופעיו, ממולד ועד מלא, וקלטתי מבט קלוש בכוכבים החגים. עד מהרה, כשהמשכתי, עדיין צובר מהירות, דפיקות הלילה והיום התמזגו לאפרוריות אחת רצופה; השמיים קיבלו עומק נפלא של כחול, צבע מואר ומפואר כשל דמדומים מוקדמים; השמש המקפצת נעשתה פס של אש, קשת מבריקה, בחלל; הירח רצועה קלושה יותר ומתנודדת; ולא יכולתי לראות דבר מן הכוכבים, מלבד פה ושם עיגול בהיר יותר המהבהב בכחול.
"הנוף היה ערפילי ומטושטש. עדיין הייתי על צלע הגבעה שעליה עומד עכשיו הבית הזה, והכתף התנשאה מעליי אפורה ועמומה. ראיתי עצים צומחים ומשתנים כמו נשיפות של אדים, פעם חומים, פעם ירוקים; הם צמחו, התפשטו, רטטו, וחלפו. ראיתי בניינים עצומים מתנשאים, קלושים ויפים, וחולפים כמו חלומות. כל פני האדמה נראו משתנים: נמסים וזורמים מתחת לעיניי. המחוגים הקטנים על לוחות השעונים שרשמו את מהירותי רצו סביב מהר יותר ויותר. עד מהרה הבחנתי שחגורת השמש מתנודדת מעלה ומטה, מהיפוך להיפוך, בדקה או פחות, ושלכן קצבי היה יותר משנה לדקה; ודקה אחר דקה הבזיק השלג הלבן על פני העולם, ונעלם, ואחריו בא הירוק הבהיר והקצר של האביב.
"התחושות הלא נעימות של היציאה היו פחות חריפות עכשיו. הן התמזגו לבסוף לסוג של עליצות היסטרית. הבחנתי, אמנם, בנדנוד מגושם של המכונה, שלא יכולתי להסביר. אבל דעתי הייתה מבולבלת מכדי להתייחס אליו, וכך, בסוג של טירוף שהלך וגבר עליי, השלכתי את עצמי אל העתיד. בהתחלה בקושי חשבתי על עצירה, בקושי חשבתי על משהו מלבד התחושות החדשות האלה. אבל עד מהרה צמחה בדעתי סדרה חדשה של רשמים: סקרנות מסוימת ועימה פחד מסוים, עד שלבסוף השתלטו עליי לגמרי. איזה התפתחויות משונות של האנושות, איזו התקדמות נפלאה על פני הציוויליזציה הגולמית שלנו, חשבתי, עלולות להתגלות כשאביט מקרוב אל העולם העמום והחמקמק שרץ והתנודד לנגד עיניי! ראיתי אדריכלות גדולה ומפוארת מתנשאת סביבי, מסיבית יותר מכל בניין בזמננו, ובכל זאת, כך נראה, בנויה מנצנוץ וערפל. ראיתי ירוק עשיר יותר זורם במעלה צלע הגבעה, ונשאר שם, בלי שום הפסקה של חורף. אפילו מבעד למסך הבלבול שלי נראתה האדמה יפה מאוד. וכך הגיעה דעתי אל עניין העצירה.
"הסכנה המיוחדת הייתה באפשרות שאמצא חומר כלשהו בחלל שאני, או המכונה, תפסנו. כל עוד נסעתי במהירות גבוהה בזמן, לזה כמעט לא הייתה חשיבות: הייתי, כביכול, מדולל: גלשתי כמו אד בין הרווחים של החומרים שבדרך! אבל לעצור פירושו היה לדחוס את עצמי, מולקולה אחר מולקולה, לתוך מה שזה לא יהיה שעמד בדרכי; פירושו היה להביא את האטומים שלי למגע אינטימי כל כך עם אלה של המכשול, עד שתגובה כימית עמוקה, אולי פיצוץ מרחיק לכת, תיווצר, ותעיף אותי ואת המתקן שלי מכל הממדים האפשריים: אל הבלתי נודע. האפשרות הזאת עלתה בדעתי שוב ושוב בזמן שבניתי את המכונה; אבל אז קיבלתי אותה בעליזות כסיכון שאין מנוס ממנו: אחד הסיכונים שאדם חייב לקחת! עכשיו, כשהסיכון היה בלתי נמנע, כבר לא ראיתי אותו באותו אור עליז. העובדה היא, שבלי שהרגשתי, הזרות המוחלטת של הכול, הטלטול והנדנוד החולני של המכונה, ומעל לכול, התחושה של נפילה ממושכת, ערערו לגמרי את עצביי. אמרתי לעצמי שלעולם לא אוכל לעצור, ובפרץ של קוצר רוח החלטתי לעצור מיד. כמו טיפש חסר סבלנות, משכתי בכוח את הידית, ומיד הדבר התהפך מתנודד, ואני הוטלתי בראש מורד באוויר.
"היה קול של רעם באוזניי. אולי הייתי המום לרגע. ברד חסר רחמים שרק סביבי, ואני ישבתי על דשא רך מול המכונה ההפוכה. הכול עדיין נראה אפור, אבל עד מהרה הבחנתי שהבלבול באוזניי חלף. הבטתי סביבי. הייתי על מה שנראה כמדשאה קטנה בגן, מוקפת שיחי רודודנדרון, והבחנתי שפריחתם הסגולה והארגמנית נושרת כמטר תחת הלמות אבני הברד. הברד הקופץ והרוקד ריחף בענן קטן מעל המכונה, ונישא על פני הקרקע כמו עשן. ברגע נרטבתי עד לעור. 'הכנסת אורחים נאה,' אמרתי, 'לאדם שנסע אינספור שנים לראות אתכם.'
"עד מהרה חשבתי איזה טיפש אני שאני נרטב. קמתי והבטתי סביבי. דמות ענקית, מגולפת כנראה מאבן לבנה כלשהי, התנשאה במעורפל מעבר לרודודנדרונים מבעד לשטף המעורפל. אבל כל שאר העולם היה בלתי נראה.
"קשה יהיה לתאר את תחושותיי. כשעמודי הברד הלכו ונעשו דקים יותר, ראיתי את הדמות הלבנה בבירור רב יותר. היא הייתה גדולה מאוד, כי ליבנה כסופה נגעה בכתפה. היא הייתה משיש לבן, בצורתה דומה במשהו לספינקס מכונף, אבל הכנפיים, במקום שיישאו אנכית לצדדים, היו פרושות כך שנראה שהיא מרחפת. הכן, כך נראה לי, היה מארד, ומכוסה בעובי ירוקת נחושת. במקרה היו הפנים מופנות אליי; העיניים העיוורות כאילו התבוננו בי; צל קלוש של חיוך היה על השפתיים. היא הייתה שחוקה מאוד ממזג האוויר, וזה הקנה לה רמז לא נעים של מחלה. עמדתי והבטתי בה זמן מה: חצי דקה, אולי, או חצי שעה. נדמה היה שהיא מתקדמת ונסוגה כשהברד נישא לפניה צפוף יותר או דליל יותר. לבסוף קרעתי ממנה את עיניי לרגע, וראיתי שמסך הברד נשחק עד שנעשה דק כחוט, ושהשמיים מתבהרים בהבטחה של שמש.
"הבטתי שוב למעלה אל הצורה הלבנה הרובצת, ומלוא החוצפה של מסעי נחתה עליי פתאום. מה עלול להופיע כשהמסך המעורפל הזה יוסר לגמרי? מה לא היה יכול לקרות לבני האדם? מה אם האכזריות נעשתה לתשוקה נפוצה? מה אם בפרק הזמן הזה איבד המין את גבורתו, והתפתח לדבר מה לא אנושי, חסר אהדה, ובעל עוצמה מכרעת? אני עלול להיראות כמו איזו חיה פראית מן העולם הישן, רק נוראה ומגעילה יותר בגלל הדמיון שבינינו: יצור מתועב שיש להרגו מיד.
"כבר ראיתי צורות עצומות אחרות: בניינים ענקיים עם מעקות מסובכים ועמודים גבוהים, וצלע גבעה מיוערת זוחלת לעברי במעומעם מבעד לסערה ששככה. אחז בי פחד בהלה. פניתי בטירוף אל מכונת הזמן, ונאבקתי קשות לכוונן אותה מחדש. בעודי עושה כן פילחו קרני השמש את סופת הרעמים. השטף האפור נסחף הצידה ונעלם כמו הבגדים הנגררים של רוח רפאים. מעליי, בכחול העז של שמי הקיץ, כמה קרעים חומים קלושים של ענן הסתחררו אל האין. הבניינים הגדולים סביבי בלטו ברורים ומובחנים, מבריקים מרטיבות הסופה, ומודגשים בלבן באבני הברד שלא נמסו, שנערמו לאורך נדבכיהם. הרגשתי עירום בעולם זר. הרגשתי כמו שאולי מרגישה ציפור באוויר הצלול, כשהיא יודעת שכנפי הנץ מעליה ושהוא יעוט. פחדי גבר עד טירוף. לקחתי הפסקה לנשום, חרקתי שיניים, ושוב נאבקתי בעוז, בשורש כף היד ובברך, עם המכונה. היא נכנעה להסתערותי הנואשת והתהפכה. היא הכתה בסנטרי בחוזקה. יד אחת על האוכף, השנייה על הידית, עמדתי מתנשף בכבדות בתנוחה של מי שעומד לעלות שוב.
"אבל עם שובה של האפשרות לנסיגה מהירה שב אליי אומץ ליבי. הבטתי בסקרנות רבה יותר ובפחד פחות בעולם הזה של העתיד הרחוק. בפתח עגול, גבוה בקיר של הבית הקרוב יותר, ראיתי קבוצת דמויות לבושות גלימות רכות ועשירות. הן ראו אותי, ופניהן היו מופנות אליי.
"אז שמעתי קולות מתקרבים אליי. מבעד לשיחים ליד הספינקס הלבן באו ראשים וכתפיים של אנשים רצים. אחד מהם הגיח בשביל שהוביל ישר אל המדשאה הקטנה שעליה עמדתי עם המכונה שלי. הוא היה יצור דק, אולי מטר ועשרים גובהו, לבוש טוניקה סגולה, חגורה במותניו בחגורת עור. סנדלים או מגפונים, לא יכולתי להבחין בבירור מה מהם, היו על רגליו; רגליו היו חשופות עד הברכיים, וראשו היה גלוי. כשהבחנתי בזה, הבחנתי בפעם הראשונה כמה חם היה האוויר.
"הוא נראה לי יצור יפה מאוד וחינני, אבל שברירי מעבר לכל תיאור. פניו הסמוקות הזכירו לי את הסוג היפה יותר של חולי שחפת: היופי הקדחתני ההוא, שעליו נהגנו לשמוע כל כך הרבה. למראהו חזר אליי פתאום ביטחוני. הסרתי את ידיי מן המכונה.