"ברגע נוסף עמדנו פנים אל פנים, אני והדבר השברירי הזה מן העתיד. הוא בא ישר אליי וצחק לתוך עיניי. היעדרו של כל סימן של פחד מהליכותיו הכה בי מיד. אחר כך פנה אל שניים אחרים שבאו אחריו ודיבר אליהם בלשון משונה ומתוקה מאוד וזורמת.
"היו עוד שבאו, ועד מהרה קבוצה קטנה של אולי שמונה או עשרה מן היצורים המעודנים האלה הייתה סביבי. אחד מהם פנה אליי. עלה בראשי, די מוזר, שקולי צרוד ועמוק מדי בשבילם. אז ניענעתי בראשי, והצבעתי על אוזניי, וניענעתי אותו שוב. הוא התקדם צעד, היסס, ואז נגע בידי. אז הרגשתי עוד מחושים קטנים ורכים על גבי ועל כתפיי. הם רצו לוודא שאני אמיתי. לא היה בזה שום דבר מבהיל כלל. למעשה, היה משהו באנשים הקטנים והיפים האלה שעורר ביטחון: עדינות חיננית, קלילות ילדותית מסוימת. וחוץ מזה, הם נראו שבריריים כל כך שיכולתי לדמיין את עצמי מעיף את כל התריסר שלהם כמו פיני באולינג. אבל עשיתי תנועה פתאומית להזהיר אותם כשראיתי את ידיהם הוורודות הקטנות ממששות את מכונת הזמן. למזלי אז, כשעוד לא היה מאוחר מדי, חשבתי על סכנה ששכחתי עד כה, והושטתי יד מעל מוטות המכונה, הברגתי החוצה את הידיות הקטנות שהיו מניעות אותה, ושמתי אותן בכיסי. אחר כך פניתי שוב לראות מה אוכל לעשות בדרך של תקשורת.
"ואז, כשהבטתי מקרוב יותר בתווי פניהם, ראיתי עוד כמה משונויות ביופיים, שהיה מסוג בובות החרסינה של דרזדן. שערם, שהיה מתולתל בלי יוצא מן הכלל, הסתיים בחדות בצוואר ובלחי; לא היה לו שום זכר קלוש על הפנים, ואוזניהם היו זעירות במיוחד. הפיות היו קטנים, עם שפתיים אדומות בוהקות, דקות למדי, והסנטרים הקטנים הסתיימו בחוד. העיניים היו גדולות ורכות; ו... זה אולי ייראה כאנוכיות מצידי... אפילו דמיינתי שהיה בהן חוסר מסוים של העניין שהייתי יכול לצפות לו.
"מאחר שלא עשו שום מאמץ לתקשר איתי, אלא פשוט עמדו סביבי מחייכים ומדברים זה אל זה בצלילים רכים של המיית יונים, התחלתי אני את השיחה. הצבעתי על מכונת הזמן ועל עצמי. אחר כך, כשהיססתי רגע איך לבטא זמן, הצבעתי על השמש. מיד דמות קטנה ויפה באופן משונה בלבוש משובץ סגול ולבן עקבה אחרי תנועתי, ואז הדהימה אותי בחיקוי קול הרעם.
"לרגע הייתי המום, אף שמשמעות תנועתו הייתה ברורה למדי. השאלה עלתה בדעתי פתאום: האם היצורים האלה טיפשים? אולי קשה לכם להבין איך זה השפיע עליי. אתם מבינים, תמיד ציפיתי שאנשי שנת שמונה מאות ושניים אלף ומשהו יקדימו אותנו בהרבה, באופן בלתי יאומן, בידע, באמנות, בהכול. ואז אחד מהם שאל אותי פתאום שאלה שהראתה שהוא ברמה השכלית של אחד מילדינו בני החמש: שאל אותי, למעשה, אם באתי מן השמש בסופת רעמים! זה שחרר את השיפוט שהשהיתי לגבי בגדיהם, איבריהם הקלים והשבריריים, ותווי פניהם העדינים. זרם של אכזבה שטף את דעתי. לרגע הרגשתי שבניתי את מכונת הזמן לשווא.
"הנהנתי, הצבעתי על השמש, ונתתי להם ביצוע חי כל כך של מכת רעם שהבהיל אותם. כולם נסוגו צעד או שניים והשתחוו. אז בא אחד צוחק לעברי, נושא שרשרת של פרחים יפים, חדשים לי לגמרי, ושם אותה על צווארי. הרעיון התקבל במחיאות כפיים מנגינתיות; ועד מהרה כולם רצו הלוך ושוב אחרי פרחים, והשליכו אותם עליי בצחוק עד שכמעט נחנקתי בפריחה. אתם שמעולם לא ראיתם כדבר הזה בקושי יכולים לדמיין איזה פרחים עדינים ונפלאים יצרו אינספור שנים של טיפוח. אז מישהו הציע שיציגו את הצעצוע שלהם בבניין הקרוב ביותר, וכך הובלתי על פני הספינקס משיש לבן, שנראה כאילו התבונן בי כל הזמן בחיוך על תדהמתי, לעבר מבנה אפור עצום מאבן מעוטרת בתחרים. כשהלכתי איתם עלה בדעתי, בעליזות שאין לעמוד בפניה, הזיכרון של ציפיותיי הבטוחות לצאצאים רציניים ונבונים עד מאוד.
"לבניין היה פתח ענקי, והוא היה כולו בממדים אדירים. מטבע הדברים הייתי עסוק בעיקר בהמון הגדל של אנשים קטנים, ובשערים הגדולים הפתוחים שפערו פיהם לפניי, מוצלים ומסתוריים. הרושם הכללי שלי מן העולם שראיתי מעל ראשיהם היה שממה סבוכה של שיחים ופרחים יפים, גן שהוזנח זמן רב ובכל זאת אין בו עשבים שוטים. ראיתי כמה שיבולים גבוהות של פרחים לבנים משונים, שלושים סנטימטר אולי ברוחב עלי הכותרת השעוויים הפרושים. הם צמחו מפוזרים, כאילו בר, בין השיחים המגוונים, אבל, כאמור, לא בחנתי אותם מקרוב בזמן הזה. מכונת הזמן נשארה נטושה על הדשא בין הרודודנדרונים.
"קשת הפתח הייתה מגולפת בעושר, אבל מטבע הדברים לא התבוננתי בגילוף מקרוב מאוד, אף שנדמה לי שראיתי רמזים לקישוטים פיניקיים עתיקים כשעברתי, והכה בי שהם שבורים מאוד ושחוקים ממזג האוויר. עוד כמה אנשים בלבוש בהיר פגשו אותי בפתח, וכך נכנסנו, אני, לבוש בבגדי המאה התשע עשרה הדהויים, נראה מגוחך למדי, עטור פרחים, ומוקף בהמון מסתחרר של גלימות בהירות בצבעים רכים ואיברים לבנים בוהקים, במערבולת מנגינתית של צחוק ודיבור צוחק.
"הפתח הגדול נפתח אל אולם גדול בהתאם, תלוי חום. התקרה הייתה בצל, והחלונות, חלקם מזוגגים בזכוכית צבעונית וחלקם לא מזוגגים, הכניסו אור ממותן. הרצפה הייתה עשויה גושים ענקיים של מתכת לבנה קשה מאוד כלשהי, לא לוחות ולא טבלאות: גושים, והיא הייתה שחוקה כל כך, כפי ששפטתי מהליכתם הלוך ושוב של דורות עברו, עד שנחרצו בה תעלות עמוקות לאורך הדרכים שהולכים בהן יותר. לרוחב האורך עמדו אינספור שולחנות עשויים לוחות של אבן מלוטשת, מוגבהים אולי שלושים סנטימטר מן הרצפה, ועליהם ערימות של פירות. כמה זיהיתי כסוג של פטל ותפוז שגדלו מעבר למידה, אבל רובם היו משונים.
"בין השולחנות היו פזורות כריות רבות מאוד. עליהן התיישבו מוליכיי, ורמזו לי לעשות כמוהם. בהיעדר טקסיות נאה התחילו לאכול את הפירות בידיהם, ולהשליך קליפות וגבעולים, וכן הלאה, לתוך הפתחים העגולים בצדי השולחנות. לא סירבתי ללכת בעקבותיהם, כי הרגשתי צמא ורעב. בעודי עושה כן סקרתי את האולם בנחת.
"ואולי הדבר שהכה בי יותר מכול היה מראהו המוזנח. חלונות הזכוכית הצבעונית, שהציגו רק דוגמה גיאומטרית, היו שבורים במקומות רבים, והווילונות שנתלו לרוחב הקצה התחתון היו עבים מאבק. ועיניי צדו שפינת שולחן השיש הקרוב אליי שבורה. אף על פי כן, הרושם הכללי היה עשיר וציורי מאוד. היו, אולי, כמאתיים איש סועדים באולם, ורובם, ישובים קרוב אליי ככל שיכלו, התבוננו בי בעניין, ועיניהם הקטנות זורחות מעל הפירות שאכלו. כולם היו לבושים באותו חומר רך, ובכל זאת חזק, דמוי משי.
"פירות, אגב, היו כל מזונם. האנשים האלה של העתיד הרחוק היו צמחונים קפדנים, ובזמן שהייתי איתם, למרות כמה תשוקות בשריות, נאלצתי גם אני לאכול פירות. למעשה, גיליתי אחר כך שסוסים, בקר, כבשים, כלבים, הלכו בעקבות האיכתיוזאור אל הכחדה. אבל הפירות היו נהדרים מאוד; אחד במיוחד, שנראה בעונתו כל הזמן שהייתי שם, דבר קמחי בקליפה תלת צדדית, היה טוב במיוחד, ועשיתי אותו למזוני העיקרי. בהתחלה תמהתי על כל הפירות המשונים האלה, ועל הפרחים המשונים שראיתי, אבל מאוחר יותר התחלתי לתפוס את משמעותם.
"אבל אני מספר לכם עכשיו על ארוחת הפירות שלי בעתיד הרחוק. ברגע שתיאבוני נרגע קצת, החלטתי לעשות ניסיון נחוש ללמוד את לשונם של בני האדם החדשים שלי. ברור שזה היה הדבר הבא לעשות. הפירות נראו נוחים להתחיל בהם, וכשהרמתי אחד מהם התחלתי סדרה של קולות ותנועות שואלים. היה לי קושי ניכר להעביר את כוונתי. בהתחלה נתקלו מאמציי במבט של הפתעה או בצחוק שאין לכבותו, אבל עד מהרה נראה שיצור קטן בהיר שיער תפס את כוונתי, וחזר על שם. הם נאלצו לפטפט ולהסביר את העניין באריכות רבה זה לזה, והניסיונות הראשונים שלי להשמיע את הצלילים הקטנים והמעודנים של לשונם עוררו כמות עצומה של שעשוע כן, אם כי לא מנומס. בכל זאת, הרגשתי כמו מורה בין ילדים, והתמדתי, ועד מהרה עמדו לרשותי לפחות עשרים שמות עצם; ואז הגעתי לכינויי רמז, ואפילו לפועל 'לאכול'. אבל זו הייתה עבודה איטית, והאנשים הקטנים עד מהרה התעייפו ורצו להתחמק מחקירותיי, אז החלטתי, דווקא מתוך הכרח, לתת להם לתת את שיעוריהם במנות קטנות כשהתחשק להם. ומנות קטנות מאוד, גיליתי עד מהרה, הן היו, כי מעולם לא פגשתי אנשים עצלים יותר או מתעייפים בקלות רבה יותר.