"דבר מוזר גיליתי עד מהרה במארחיי הקטנים, והוא חוסר העניין שלהם. הם היו באים אליי בקריאות תדהמה נלהבות, כמו ילדים, אבל, כמו ילדים, היו עד מהרה מפסיקים לבחון אותי, ונודדים הלאה אחרי צעצוע אחר. כשהסתיימו הארוחה וראשית שיחותיי, הבחנתי בפעם הראשונה שכמעט כל אלה שהקיפו אותי בהתחלה הלכו. מוזר, גם, כמה מהר התחלתי להתעלם מן האנשים הקטנים האלה. יצאתי דרך השער אל העולם המואר בשמש שוב ברגע שרעבי שבע. כל הזמן פגשתי עוד מאנשי העתיד האלה, שהיו הולכים אחריי כברת דרך קטנה, מפטפטים וצוחקים עליי, ואחרי שחייכו והחוו בידיהם בידידות, משאירים אותי שוב לנפשי.
"שלוות הערב הייתה על העולם כשיצאתי מן האולם הגדול, והמראה היה מואר בזוהר החם של השמש השוקעת. בהתחלה הדברים היו מבלבלים מאוד. הכול היה שונה כל כך לגמרי מן העולם שהכרתי: אפילו הפרחים. הבניין הגדול שעזבתי שכן במדרון של עמק נהר רחב, אבל התמזה זזה, אולי, קילומטר וחצי ממקומה הנוכחי. החלטתי לעלות לפסגת רכס, אולי שניים וחצי קילומטרים משם, שממנה אוכל לקבל מבט רחב יותר על כוכב הלכת שלנו זה בשנת שמונה מאות ושניים אלף שבע מאות ואחת לספירה. כי זה, עליי להסביר, היה התאריך שרשמו לוחות השעונים הקטנים של המכונה שלי.
"כשהלכתי הייתי ער לכל רושם שעשוי היה לעזור להסביר את מצב ההדר ההרוס שבו מצאתי את העולם: כי הרוס הוא היה. קצת במעלה הגבעה, למשל, הייתה ערימה גדולה של גרניט, מחוברת בגושים של אלומיניום, מבוך עצום של קירות תלולים וערימות מקומטות, שביניהם היו ערימות עבות של צמחים יפים מאוד דמויי פגודה, סרפדים אולי, אבל צבועים להפליא בחום סביב העלים, ואינם מסוגלים לצרוב. ניכר היה שאלה שרידים נטושים של מבנה עצום כלשהו, ולאיזו מטרה נבנה לא יכולתי לקבוע. כאן נגזר עליי, במועד מאוחר יותר, לעבור חוויה מוזרה מאוד: הרמז הראשון לתגלית מוזרה עוד יותר: אבל על כך אדבר במקומה.
"כשהבטתי סביבי, במחשבה פתאומית, ממרפסת שעליה נחתי זמן מה, הבנתי שלא נראו שום בתים קטנים. ככל הנראה הבית הבודד, ואולי אפילו משק הבית, נעלמו. פה ושם בין הירק היו מבנים דמויי ארמונות, אבל הבית והקוטג', שהם תווים אופייניים כל כך לנוף האנגלי שלנו, נעלמו.
"'קומוניזם,' אמרתי לעצמי.
"ובעקבות זאת באה מחשבה אחרת. הבטתי בחצי תריסר הדמויות הקטנות שהלכו אחריי. אז, כהרף עין, תפסתי שלכולן אותו סוג לבוש, אותן פנים רכות חסרות שיער, ואותה עגלגלות נערית של האיברים. אולי ייראה מוזר שלא הבחנתי בזה קודם. אבל הכול היה כל כך מוזר. עכשיו ראיתי את העובדה בבירור למדי. בלבוש, ובכל ההבדלים של מרקם והליכות שמבדילים עכשיו בין המינים, אנשי העתיד האלה היו דומים. והילדים נראו בעיניי רק כמהדורות זעירות של הוריהם. שפטתי אז שהילדים של הזמן ההוא היו בשלים מוקדם מאוד, מבחינה גופנית לפחות, ומצאתי אחר כך אישור בשפע לדעתי.
"כשראיתי את הקלות והביטחון שבהם חיו האנשים האלה, הרגשתי שהדמיון הקרוב הזה בין המינים הוא בסופו של דבר מה שהיה אפשר לצפות לו; כי כוחו של הגבר ורכותה של האישה, מוסד המשפחה, והחלוקה בין עיסוקים, הם רק צרכים מלחמתיים של עידן הכוח הגופני. במקום שבו האוכלוסייה מאוזנת ושופעת, ריבוי לידות נעשה רעה ולא ברכה למדינה; במקום שבו האלימות באה רק לעיתים רחוקות והצאצאים בטוחים, יש פחות צורך, למעשה אין שום צורך, במשפחה יעילה, וההתמחות של המינים בהתאם לצורכי ילדיהם נעלמת. אנחנו רואים התחלות של זה אפילו בזמננו, ובעידן העתידי הזה זה היה שלם. זו, עליי להזכיר לכם, הייתה השערתי באותו זמן. מאוחר יותר עמדתי להבין כמה רחוקה הייתה מן המציאות.
"בעודי מהרהר בדברים האלה, משך את תשומת ליבי מבנה קטן ונאה, כמו באר תחת כיפה. חשבתי לרגע חולף על המוזרות שעדיין קיימות בארות, ואז חזרתי אל חוט השערותיי. לא היו בניינים גדולים לעבר ראש הגבעה, ומאחר שכוחות ההליכה שלי היו כנראה פלאיים, נשארתי עד מהרה לבדי בפעם הראשונה. בתחושה מוזרה של חופש והרפתקה המשכתי לעלות אל הרכס.
"שם מצאתי ספסל ממתכת צהובה כלשהי שלא זיהיתי, אכול במקומות בסוג של חלודה ורדרדה וחנוק למחצה בטחב רך, ומשענות היד שלו יצוקות ומשופות בדמות ראשי גריפונים. ישבתי עליו, וסקרתי את הנוף הרחב של עולמנו הישן תחת שקיעת היום הארוך ההוא. זה היה נוף מתוק ויפה ככל שראיתי מעודי. השמש כבר שקעה מתחת לאופק והמערב בער בזהב, נגוע בכמה פסים אופקיים של סגול וארגמן. למטה היה עמק התמזה, שבו שכב הנהר כמו רצועה של פלדה מלוטשת. כבר דיברתי על הארמונות הגדולים הפזורים בין הירק המגוון, כמה בחורבותיהם וכמה עדיין מאוכלסים. פה ושם התנשאה דמות לבנה או כסופה בגן השומם של הארץ, פה ושם עלה הקו האנכי החד של כיפה או אובליסק כלשהו. לא היו גדרות חיות, שום סימנים של זכויות קניין, שום עדויות לחקלאות; כל הארץ נעשתה גן.
"כשהתבוננתי כך, התחלתי לתת פירוש משלי לדברים שראיתי, וכפי שהתגבש לי באותו ערב, הפירוש שלי היה בערך כך. (אחר כך גיליתי שהשגתי רק חצי אמת: או רק הצצה בפן אחד של האמת.)
"נראה לי שנקלעתי אל האנושות בשקיעתה. השקיעה האדמדמה הביאה אותי לחשוב על שקיעת האנושות. בפעם הראשונה התחלתי להבין תוצאה מוזרה של המאמץ החברתי שבו אנחנו עוסקים כיום. ובכל זאת, כשחושבים על זה, זו תוצאה הגיונית למדי. כוח הוא תולדה של צורך; ביטחון נותן פרס לחולשה. מלאכת שיפור תנאי החיים: תהליך התרבות האמיתי שעושה את החיים בטוחים יותר ויותר: נמשכה בהתמדה עד לשיאה. ניצחון אחד של אנושות מאוחדת על הטבע בא אחרי ניצחון אחר. דברים שהם עכשיו רק חלומות נעשו לתוכניות שנלקחו בכוונה לביצוע וקודמו. והקציר היה מה שראיתי!
"בסופו של דבר, התברואה והחקלאות של היום עדיין בשלב הגולמי. המדע של זמננו תקף רק תחום קטן בשדה מחלות האדם, אבל, גם כך, הוא מרחיב את פעולותיו בהתמדה ובעקשנות רבה. החקלאות והגננות שלנו משמידות עשב שוטה רק פה ושם ומטפחות אולי עשרים או כך צמחים מועילים, ומשאירות את הרוב הגדול להיאבק עד שיגיעו לאיזון ככל שיוכלו. אנחנו משפרים את הצמחים ובעלי החיים האהובים עלינו, וכמה מעטים הם, בהדרגה, ברבייה בררנית; פעם אפרסק חדש וטוב יותר, פעם ענב ללא חרצנים, פעם פרח מתוק וגדול יותר, פעם גזע בקר נוח יותר. אנחנו משפרים אותם בהדרגה, כי האידיאלים שלנו מעורפלים ומהוססים, והידע שלנו מוגבל מאוד; כי גם הטבע ביישן ואיטי בידינו המגושמות. יום אחד כל זה יאורגן טוב יותר, ועוד יותר טוב. זה כיוון הזרם למרות המערבולות. העולם כולו יהיה נבון, משכיל ומשתף פעולה; הדברים ינועו מהר יותר ויותר לקראת הכנעת הטבע. בסוף, בחוכמה ובזהירות, נכוונן מחדש את האיזון של חיי בעלי החיים והצומח כך שיתאים לצרכינו האנושיים.
"הכוונון הזה, אני אומר, ודאי נעשה, ונעשה היטב; נעשה, למעשה, לכל הזמנים, במרחב הזמן שעליו דילגה המכונה שלי. האוויר היה נקי מיתושים, האדמה מעשבים שוטים או מפטריות; בכל מקום היו פירות ופרחים מתוקים ונהדרים; פרפרים מבריקים עפו אנה ואנה. האידיאל של הרפואה המונעת הושג. המחלות הוכחדו. לא ראיתי שום עדות למחלות מדבקות כלשהן כל זמן שהותי. ואצטרך לספר לכם מאוחר יותר שאפילו תהליכי הריקבון והבלייה הושפעו עמוקות מן השינויים האלה.
"גם ניצחונות חברתיים הושגו. ראיתי את האנושות שוכנת במחסות מפוארים, לבושה בהדר, ועד כה לא מצאתי אותם עוסקים בשום עמל. לא היו סימנים של מאבק, לא מאבק חברתי ולא כלכלי. החנות, הפרסומת, התעבורה, כל המסחר הזה שמהווה את גופו של עולמנו, נעלמו. טבעי היה באותו ערב זהוב שאקפוץ על הרעיון של גן עדן חברתי. בקושי של גידול האוכלוסייה טיפלו, שיערתי, והאוכלוסייה חדלה לגדול.
"אבל עם השינוי הזה בתנאים באות בהכרח הסתגלויות לשינוי. מה, אלא אם המדע הביולוגי הוא ערימה של טעויות, הוא הסיבה לתבונה ולמרץ האנושיים? קושי וחירות: תנאים שבהם הפעיל, החזק והמתוחכם שורדים והחלשים יותר נדחקים אל הקיר; תנאים שנותנים פרס לברית הנאמנה של אנשים מוכשרים, לריסון עצמי, לסבלנות ולהחלטיות. ומוסד המשפחה, והרגשות שעולים בו, הקנאה העזה, הרוך כלפי הצאצאים, מסירות הנפש של ההורים, כולם מצאו את הצדקתם ואת משענתם בסכנות המיידיות של הצעירים. עכשיו, היכן הסכנות המיידיות האלה? יש רגש שעולה, והוא יגדל, נגד קנאה בין בני זוג, נגד אימהות עזה, נגד תשוקה מכל הסוגים; דברים מיותרים עכשיו, ודברים שגורמים לנו אי נוחות, שרידים פראיים, צרימות בחיים מעודנים ונעימים.
"חשבתי על הקלילות הגופנית של האנשים, על חוסר התבונה שלהם, ועל החורבות הגדולות והשופעות האלה, וזה חיזק את אמונתי בכיבוש מושלם של הטבע. כי אחרי הקרב בא השקט. האנושות הייתה חזקה, נמרצת ונבונה, והשתמשה בכל חיוניותה השופעת כדי לשנות את התנאים שבהם חיה. ועכשיו באה התגובה של התנאים ששונו.
"תחת התנאים החדשים של נוחות וביטחון מושלמים, המרץ חסר המנוחה ההוא, שאצלנו הוא כוח, ייעשה לחולשה. אפילו בזמננו נטיות ותשוקות מסוימות, שפעם היו הכרחיות להישרדות, הן מקור תמידי לכישלון. אומץ גופני ואהבת הקרב, למשל, אינם עזרה גדולה, ואולי אף מכשולים, לאדם מתורבת. ובמצב של איזון וביטחון גופניים, כוח, שכלי כמו גופני, לא יהיה במקומו. במשך אינספור שנים, שפטתי, לא הייתה סכנה של מלחמה או של אלימות בודדת, שום סכנה מחיות טרף, שום מחלה מכלה שתדרוש חוסן גוף, שום צורך בעמל. לחיים כאלה, מה שהיינו קוראים לו החלשים מצוידים כמו החזקים, ולמעשה כבר אינם חלשים. מצוידים טוב יותר, למעשה, הם, כי החזקים היו מתייסרים במרץ שאין לו מוצא. אין ספק שהיופי המעודן של הבניינים שראיתי היה תולדה של הגאות האחרונות של המרץ של האנושות, שעכשיו אין לו תכלית, לפני ששקעה בהרמוניה מושלמת עם התנאים שבהם חיה: התרועה של אותו ניצחון שפתח את השלום הגדול האחרון. זה היה מאז ומעולם גורלו של מרץ בביטחון; הוא פונה לאמנות ולארוטיקה, ואחר כך באים רפיון ושקיעה.
"אפילו הדחף האמנותי הזה ימות לבסוף: הוא כמעט מת בזמן שראיתי. לקשט את עצמם בפרחים, לרקוד, לשיר באור השמש: זה מה שנשאר מן הרוח האמנותית, ולא יותר. אפילו זה יתפוגג בסוף לחוסר מעש שבע רצון. אנחנו נשמרים חדים על אבן המשחזת של הכאב והצורך, ונראה לי שכאן נשברה סוף סוף אבן המשחזת השנואה ההיא!
"כשעמדתי שם בחושך המתקבץ חשבתי שבהסבר הפשוט הזה פתרתי את חידת העולם: פתרתי את כל סודם של האנשים המענגים האלה. אולי המעצורים שהמציאו לגידול האוכלוסייה הצליחו טוב מדי, ומספרם דווקא פחת במקום להישאר קבוע. זה היה מסביר את החורבות הנטושות. פשוט מאוד היה ההסבר שלי, ומתקבל על הדעת למדי: כמו רוב התיאוריות השגויות!