"כשעמדתי שם מהרהר בניצחון המושלם מדי הזה של האדם, עלה הירח המלא, צהוב וגבנוני, מתוך שטף של אור כסוף בצפון מזרח. הדמויות הקטנות הבהירות למטה חדלו להתנועע, ינשוף חרישי חלף על פניי, ואני רעדתי מצינת הלילה. החלטתי לרדת ולמצוא היכן אוכל לישון.
"חיפשתי את הבניין שהכרתי. אז נדדה עיני אל דמות הספינקס הלבן על כן הארד, שנעשתה ברורה ככל שאור הירח העולה התבהר. יכולתי לראות את הליבנה הכסופה לעומתו. שם הייתה סבך שיחי הרודודנדרון, שחורים באור החיוור, ושם הייתה המדשאה הקטנה. הבטתי שוב במדשאה. ספק משונה צינן את שאננותי. 'לא,' אמרתי לעצמי בתוקף, 'זו לא הייתה המדשאה.'
"אבל זו הייתה המדשאה. כי פניו הלבנים והמצורעים של הספינקס היו מופנים אליה. האם אתם יכולים לדמיין מה הרגשתי כשההכרה הזאת חדרה אליי? אבל אינכם יכולים. מכונת הזמן נעלמה!
"מיד, כמו הצלפה על הפנים, באה האפשרות לאבד את התקופה שלי, להישאר חסר אונים בעולם החדש והמוזר הזה. עצם המחשבה הייתה תחושה גופנית ממשית. יכולתי להרגיש אותה אוחזת בגרוני ועוצרת את נשימתי. ברגע נוסף הייתי בהתקף של פחד ורצתי בצעדי ניתור גדולים במורד המדרון. פעם אחת נפלתי על פניי וחתכתי אותן; לא בזבזתי זמן בעצירת הדם, אלא קפצתי וחזרתי לרוץ, עם טפטוף חם במורד לחיי וסנטרי. כל הזמן שרצתי אמרתי לעצמי: 'הם הזיזו אותה קצת, דחפו אותה מתחת לשיחים כדי שלא תפריע.' ובכל זאת, רצתי בכל כוחי. כל הזמן, בוודאות שבאה לפעמים עם פחד מופרז, ידעתי שהביטחון הזה הוא איוולת, ידעתי מתוך אינסטינקט שהמכונה הורחקה מהישג ידי. נשימתי באה בכאב. אני מניח שכיסיתי את כל המרחק מרכס הגבעה אל המדשאה הקטנה, שלושה קילומטרים אולי, בעשר דקות. ואני לא איש צעיר. קיללתי בקול, בעודי רץ, את האיוולת הבוטחת שלי שהשאירה את המכונה, ובזבזתי על כך נשימה טובה. צעקתי בקול, ואיש לא ענה. נראה שאף יצור לא זע בעולם המואר בירח ההוא.
"כשהגעתי אל המדשאה התממשו פחדיי הגרועים ביותר. שום זכר לדבר לא נראה. הרגשתי חלש וקר כשעמדתי מול החלל הריק בין סבך השיחים השחור. רצתי סביבו בזעם, כאילו הדבר אולי מוסתר בפינה, ואז עצרתי בבת אחת, וידיי אוחזות בשערי. מעליי התנשא הספינקס, על כן הארד, לבן, בוהק, מצורע, באור הירח העולה. נדמה היה שהוא מחייך בלעג למבוכתי.
"אולי הייתי מתנחם בדמיון שהאנשים הקטנים שמו את המנגנון באיזה מחסה בשבילי, אילולא הייתי בטוח באוזלת ידם הגופנית והשכלית. זה מה שהבהיל אותי: התחושה של איזה כוח שעד כה לא חשדתי בו, שבהתערבותו נעלמה המצאתי. ובכל זאת, בדבר אחד הייתי בטוח: אלא אם איזה עידן אחר ייצר העתק מדויק שלה, המכונה לא יכלה לזוז בזמן. חיבור הידיות, אראה לכם את השיטה מאוחר יותר, מנע מכל אחד להתעסק בה בדרך זו כשהן הוסרו. היא זזה, והוסתרה, רק במרחב. אבל אז, היכן היא יכולה להיות?
"אני חושב שהיה עליי סוג של טירוף. אני זוכר שרצתי בפראות פנימה והחוצה בין השיחים המוארים בירח סביב הספינקס, והבהלתי איזו חיה לבנה שבאור העמום חשבתי אותה לצבי קטן. אני זוכר גם, מאוחר באותו לילה, שהכיתי בשיחים באגרופי הקמוץ עד שפרקי אצבעותיי נחתכו ודיממו מן הזרדים השבורים. אחר כך, מתייפח ומשתולל בייסורי נפשי, ירדתי אל בניין האבן הגדול. האולם הגדול היה חשוך, שקט ונטוש. החלקתי על הרצפה הלא אחידה, ונפלתי על אחד משולחנות המלכיט, וכמעט שברתי את שוקי. הדלקתי גפרור והמשכתי הלאה על פני הווילונות המאובקים, שעליהם סיפרתי לכם.
"שם מצאתי אולם גדול שני מכוסה כריות, שעליהן ישנו, אולי, עשרים או כך מן האנשים הקטנים. אין לי ספק שהופעתי השנייה נראתה להם מוזרה למדי, כשבאתי פתאום מתוך החושך השקט בקולות לא ברורים ובהתזה ובהתלקחות של גפרור. כי הם שכחו מה הם גפרורים. 'איפה מכונת הזמן שלי?' התחלתי, צועק כמו ילד כועס, שולח בהם ידיים ומנער אותם יחד. זה ודאי היה מוזר מאוד בעיניהם. כמה צחקו, רובם נראו מבוהלים קשות. כשראיתי אותם עומדים סביבי, עלה בראשי שאני עושה את הדבר הטיפשי ביותר שהיה אפשר לי לעשות בנסיבות האלה, כשאני מנסה להחיות את תחושת הפחד. כי, אם להסיק מהתנהגותם באור היום, חשבתי שהפחד ודאי נשכח.
"בבת אחת השלכתי את הגפרור, וכשהפלתי בדרכי את אחד האנשים, חזרתי ומעדתי על פני אולם הסעודה הגדול, החוצה אל אור הירח. שמעתי קריאות אימה ואת רגליהם הקטנות רצות ומועדות לכאן ולכאן. אינני זוכר את כל מה שעשיתי כשהירח זחל במעלה השמיים. אני מניח שהטבע הבלתי צפוי של האבדה שלי הוא ששיגע אותי. הרגשתי מנותק ללא תקווה מבני מיני: חיה מוזרה בעולם לא נודע. ודאי השתוללתי הלוך ושוב, צורח וזועק אל האל ואל הגורל. יש לי זיכרון של עייפות נוראה, כשהלילה הארוך של הייאוש נמשך והלך; של חיפוש במקום בלתי אפשרי זה ובאחר; של גישוש בין חורבות מוארות בירח ושל נגיעה ביצורים מוזרים בצללים השחורים; ולבסוף, של שכיבה על האדמה ליד הספינקס ובכי מאומללות מוחלטת, כשאפילו הכעס על האיוולת שבהשארת המכונה דלף ממני יחד עם כוחי. לא נשאר לי דבר מלבד אומללות. אז ישנתי, וכשהתעוררתי שוב היה יום מלא, וזוג דרורים קיפצו סביבי על הדשא במרחק זרוע ממני.
"התיישבתי ברעננות הבוקר, מנסה לזכור איך הגעתי לשם, ולמה יש לי תחושה עמוקה כל כך של נטישה וייאוש. אז התבהרו הדברים בדעתי. באור היום הפשוט וההגיוני יכולתי להביט בנסיבותיי ישר בעיניים. ראיתי את האיוולת הפרועה של הטירוף שלי בלילה, ויכולתי להתווכח עם עצמי. 'נניח את הגרוע מכול?' אמרתי. 'נניח שהמכונה אבדה לגמרי, אולי הושמדה? עליי להיות רגוע וסבלני, ללמוד את דרכם של האנשים, לקבל מושג ברור על אופן האבדה שלי, ועל האמצעים להשגת חומרים וכלים; כך שבסוף, אולי, אוכל לבנות אחרת.' זו תהיה תקוותי היחידה, תקווה דלה, אולי, אבל טובה מייאוש. ואחרי הכול, זה היה עולם יפה ומעניין.
"אבל קרוב לוודאי שהמכונה רק נלקחה משם. בכל זאת, עליי להיות רגוע וסבלני, למצוא את מקום המחבוא שלה, ולהשיב אותה בכוח או בעורמה. ובזה קמתי בטיפוס על רגליי והבטתי סביבי, תוהה היכן אוכל להתרחץ. הרגשתי עייף, נוקשה ומלוכלך מן הדרך. רעננות הבוקר עוררה בי תשוקה לרעננות שווה. מיציתי את רגשותיי. למעשה, כשעסקתי בענייניי, מצאתי את עצמי תמה על ההתרגשות העזה שלי בלילה. ערכתי בדיקה קפדנית של הקרקע סביב המדשאה הקטנה. בזבזתי זמן מה על שאלות עקרות, שהעברתי, ככל שיכולתי, לאלה מן האנשים הקטנים שעברו שם. כולם לא הצליחו להבין את תנועותיי; כמה היו פשוט אדישים, כמה חשבו שזו בדיחה וצחקו עליי. הייתה לי המשימה הקשה בעולם לשמור את ידיי הרחק מפניהם היפות הצוחקות. זה היה דחף טיפשי, אבל השד שנולד מפחד ומכעס עיוור רוסן רע, ועדיין השתוקק לנצל את מבוכתי. הדשא נתן עצה טובה יותר. מצאתי בו חריץ קרוע, בערך באמצע הדרך בין כן הספינקס לבין סימני רגליי במקום שבו, כשהגעתי, נאבקתי במכונה ההפוכה. היו סימנים אחרים של הזזה מסביב, עם עקבות צרות ומשונות כמו אלה שיכולתי לדמיין שעושה עצלן. זה הפנה את תשומת ליבי המקרובה יותר אל הכן. הוא היה, כמדומני כבר אמרתי, מארד. הוא לא היה סתם גוש, אלא מעוטר מאוד בלוחות ממוסגרים עמוקים משני צדדיו. הלכתי ודפקתי עליהם. הכן היה חלול. כשבחנתי את הלוחות בקפידה מצאתי שהם אינם מחוברים למסגרות. לא היו ידיות או חורי מנעול, אבל אולי הלוחות, אם היו דלתות, כפי ששיערתי, נפתחו מבפנים. דבר אחד היה ברור למדי בדעתי. לא נדרש מאמץ שכלי גדול במיוחד להסיק שמכונת הזמן שלי בתוך הכן ההוא. אבל איך הגיעה לשם הייתה בעיה אחרת.
"ראיתי את ראשיהם של שני אנשים לבושי כתום באים מבעד לשיחים ומתחת לכמה עצי תפוח מכוסי פריחה לעברי. פניתי אליהם מחייך, ורמזתי להם לבוא אליי. הם באו, ואז, כשהצבעתי על כן הארד, ניסיתי לרמוז על רצוני לפתוח אותו. אבל בתנועתי הראשונה לעברו הם התנהגו באופן מוזר מאוד. אינני יודע איך להעביר אליכם את הבעתם. נניח שהייתם עושים תנועה גסה ובלתי הולמת בעליל כלפי אישה עדינת נפש: כך הייתה נראית. הם הלכו כאילו קיבלו את העלבון הגרוע ביותר האפשרי. ניסיתי אחר כך בחור קטן מתוק למראה בלבן, באותה תוצאה בדיוק. איכשהו, התנהגותו גרמה לי להתבייש בעצמי. אבל, כפי שאתם יודעים, רציתי את מכונת הזמן, וניסיתי אותו פעם נוספת. כשפנה ללכת, כמו האחרים, מזגי גבר עליי. בשלושה צעדים הייתי אחריו, תפסתי אותו בחלק הרופף של גלימתו סביב צווארו, והתחלתי לגרור אותו לעבר הספינקס. אז ראיתי את האימה והסלידה בפניו, ובבת אחת הרפיתי ממנו.
"אבל עוד לא הובסתי. הלמתי באגרופי על לוחות הארד. נדמה לי ששמעתי משהו זע בפנים, ליתר דיוק, נדמה לי ששמעתי קול כמו צחקוק, אבל ודאי טעיתי. אז הבאתי חלוק אבן גדול מן הנהר, ובאתי והלמתי עד שהשטחתי סליל בקישוטים, וירוקת הנחושת נשרה בפתיתים אבקתיים. האנשים הקטנים והעדינים ודאי שמעו אותי הולם בפרצים סוערים במרחק קילומטר וחצי לכל כיוון, אבל דבר לא יצא מזה. ראיתי המון מהם על המדרונות, מביטים בי בגניבה. לבסוף, מיוזע ועייף, התיישבתי להשגיח על המקום. אבל הייתי חסר מנוחה מכדי להשגיח זמן רב; אני מערבי מדי בשביל משמרת ארוכה. אני יכול לעבוד על בעיה שנים, אבל לחכות בלי מעש עשרים וארבע שעות: זה עניין אחר.
"קמתי אחרי זמן מה, והתחלתי ללכת בלי מטרה בין השיחים לעבר הגבעה שוב. 'סבלנות,' אמרתי לעצמי. 'אם אתה רוצה את המכונה שלך בחזרה עליך להניח לספינקס הזה. אם הם מתכוונים לקחת ממך את המכונה, מעט תועלת יש בכך שתהרוס את לוחות הארד שלהם, ואם לא, תקבל אותה בחזרה ברגע שתוכל לבקש אותה. לשבת בין כל הדברים הלא נודעים האלה מול חידה כזאת זה חסר תקווה. בדרך הזאת שוכנת אובססיה. עמוד מול העולם הזה. למד את דרכיו, התבונן בו, היזהר מניחושים חפוזים מדי לגבי משמעותו. בסוף תמצא רמזים לכל זה.' אז פתאום עלה בדעתי ההומור של המצב: המחשבה על השנים שביליתי בלימוד ובעמל כדי להגיע אל העידן העתידי, ועכשיו התשוקה החרדה שלי לצאת ממנו. עשיתי לעצמי את המלכודת המסובכת ביותר וחסרת התקווה ביותר שאדם הגה אי פעם. אף שזה היה על חשבוני, לא יכולתי להתאפק. צחקתי בקול.
"כשעברתי בארמון הגדול, נדמה היה לי שהאנשים הקטנים מתחמקים ממני. אולי זה היה דמיוני, ואולי היה לזה קשר להלמותיי על שערי הארד. ובכל זאת הייתי בטוח למדי בהתחמקות. נזהרתי, עם זאת, לא להראות שום דאגה ולהימנע מכל מרדף אחריהם, ותוך יום או יומיים חזרו הדברים למצבם הקודם. התקדמתי כמה שיכולתי בלשון, ובנוסף הרחבתי את סיוריי פה ושם. או שהחמצתי איזו נקודה עדינה או שלשונם הייתה פשוטה במידה מופרזת: מורכבת כמעט כולה משמות עצם מוחשיים ומפעלים. נראה שהיו מעט, אם בכלל, מונחים מופשטים, או שימוש מועט בלשון ציורית. משפטיהם היו בדרך כלל פשוטים ובני שתי מילים, ולא הצלחתי להעביר או להבין שום דבר מלבד הטענות הפשוטות ביותר. החלטתי לשים את המחשבה על מכונת הזמן שלי ואת תעלומת דלתות הארד מתחת לספינקס, ככל האפשר, בפינה של הזיכרון, עד שהידע ההולך וגדל שלי יוביל אותי חזרה אליהם בדרך טבעית. ובכל זאת תחושה מסוימת, אתם מבינים, קשרה אותי למעגל של כמה קילומטרים סביב נקודת הגעתי.