"ככל שיכולתי לראות, כל העולם הציג אותו עושר שופע כמו עמק התמזה. מכל גבעה שטיפסתי עליה ראיתי אותו שפע של בניינים מפוארים, מגוונים בלי סוף בחומר ובסגנון, אותם סבכים צפופים של ירוקי עד, אותם עצים עמוסי פריחה ושרכי עץ. פה ושם בהקו מים כמו כסף, ומעבר לזה התנשאה הארץ לגבעות כחולות גליות, וכך התפוגגה אל שלוות השמיים. תכונה מיוחדת, שמשכה עד מהרה את תשומת ליבי, הייתה נוכחותן של בארות עגולות מסוימות, כמה מהן, כפי שנראה לי, עמוקות מאוד. אחת שכנה ליד השביל במעלה הגבעה שבו הלכתי בטיולי הראשון. כמו האחרות, היא הייתה מוקפת שפה של ארד, מעובדת באופן משונה, ומוגנת מן הגשם בכיפה קטנה. כשישבתי לצד הבארות האלה והצצתי למטה אל החושך שבפיר, לא יכולתי לראות שום ניצוץ של מים, וגם לא לעורר שום השתקפות בגפרור דולק. אבל בכולן שמעתי קול מסוים: חבטה, חבטה, חבטה, כמו פעימות של איזה מנוע גדול; וגיליתי, מהתלקחות הגפרורים שלי, שזרם אוויר קבוע יורד בפירים. יתר על כן, זרקתי פיסת נייר לתוך גרונה של אחת, ובמקום לרחף לאט למטה, היא נשאבה מיד במהירות מן העין.
"אחרי זמן מה, גם קשרתי את הבארות האלה למגדלים גבוהים שעמדו פה ושם על המדרונות; כי מעליהם היה לעיתים קרובות בדיוק אותו ריצוד באוויר שרואים ביום חם מעל חוף צרוב שמש. כשחיברתי את הדברים, הגעתי לרמז חזק על מערכת נרחבת של אוורור תת קרקעי, שקשה היה לדמיין את משמעותה האמיתית. בהתחלה נטיתי לקשור אותה למתקני התברואה של האנשים האלה. זו הייתה מסקנה מתבקשת, אבל היא הייתה שגויה לחלוטין.
"וכאן עליי להודות שלמדתי מעט מאוד על ביבים ופעמונים ואמצעי הובלה, ונוחיות כיוצא באלה, בזמני בעתיד הממשי הזה. בכמה מן החזיונות האלה של אוטופיות ושל זמנים שיבואו שקראתי, יש כמות עצומה של פרטים על בנייה, וסידורים חברתיים, וכן הלאה. אבל בעוד שפרטים כאלה קל למדי להשיג כשכל העולם מוכל בדמיונו של אדם, הם בלתי נגישים לגמרי לנוסע ממשי בתוך מציאות כמו זו שמצאתי כאן. דמיינו את הסיפור על לונדון שהיה מביא לבני שבטו איש שזה עתה בא מלב אפריקה! מה היה יודע על חברות רכבת, על תנועות חברתיות, על חוטי טלפון וטלגרף, על חברת משלוח החבילות, על המחאות דואר וכדומה? ובכל זאת אנחנו, לפחות, היינו מוכנים למדי להסביר לו את הדברים האלה! ואפילו ממה שידע, כמה היה יכול לגרום לחברו שלא נסע להבין או להאמין? ואז, חשבו כמה צר הפער בין שני בני אדם של זמננו, ממקומות שונים ככל שיהיו, וכמה רחב המרווח ביני לבין אלה של תור הזהב! הייתי מודע להרבה דברים שלא נראו, ושתרמו לנוחותי; אבל מלבד רושם כללי של ארגון אוטומטי, אני חושש שאני יכול להעביר מעט מאוד מן ההבדל לדעתכם.
"בעניין הקבורה, למשל, לא יכולתי לראות שום סימן למשרפות או לשום דבר שמרמז על קברים. אבל עלה בדעתי שאולי יש בתי קברות (או משרפות) איפשהו מעבר לטווח סיוריי. זו, שוב, הייתה שאלה ששאלתי את עצמי במכוון, וסקרנותי הובסה בהתחלה לגמרי בנקודה הזאת. הדבר הביך אותי, והובלתי להערה נוספת, שהביכה אותי עוד יותר: שזקנים וחלשים לא היו בין האנשים האלה כלל.
"עליי להודות ששביעות רצוני מן התיאוריות הראשונות שלי על ציוויליזציה אוטומטית ועל אנושות מתנוונת לא החזיקה מעמד זמן רב. ובכל זאת לא יכולתי לחשוב על אחרת. הרשו לי להציג את קשייי. הארמונות הגדולים השונים שחקרתי היו סתם מקומות מגורים, אולמות סעודה גדולים וחדרי שינה. לא יכולתי למצוא שום מכונות, שום מתקנים מכל סוג. ובכל זאת האנשים האלה היו לבושים באריגים נעימים שוודאי צריך לחדש אותם לפעמים, והסנדלים שלהם, אף שלא היו מקושטים, היו דוגמאות מסובכות למדי של עבודת מתכת. איכשהו דברים כאלה צריכים להיעשות. והאנשים הקטנים לא הציגו שום שמץ של נטייה יוצרת. לא היו חנויות, לא בתי מלאכה, שום סימן של יבוא ביניהם. הם בילו את כל זמנם במשחק עדין, ברחצה בנהר, בהתעלסות בדרך חצי משחקית, באכילת פירות ובשינה. לא יכולתי לראות איך הדברים ממשיכים להתנהל.
"ואז, שוב, לגבי מכונת הזמן: משהו, לא ידעתי מה, לקח אותה לתוך הכן החלול של הספינקס הלבן. למה? בשום אופן לא יכולתי לדמיין. גם הבארות חסרות המים האלה, העמודים המרצדים האלה. הרגשתי שחסר לי רמז. הרגשתי... איך לומר זאת? נניח שמצאתם כתובת, עם משפטים פה ושם בעברית פשוטה ומצוינת, ומשולבים בהם, אחרים המורכבים ממילים, ואפילו מאותיות, שאינן מוכרות לכם לחלוטין? ובכן, ביום השלישי לביקורי, כך הציג את עצמו לפניי העולם של שנת שמונה מאות ושניים אלף שבע מאות ואחת!
"באותו יום גם רכשתי חברה: מסוג מסוים. קרה שבעודי מתבונן בכמה מן האנשים הקטנים מתרחצים במים רדודים, אחת מהם נתקפה בהתכווצות שרירים והתחילה להיסחף במורד הזרם. הזרם הראשי זרם מהר למדי, אבל לא חזק מדי אפילו בשביל שחיין בינוני. זה ייתן לכם מושג, אם כן, על החסר המוזר ביצורים האלה, כשאספר לכם שאף אחד לא עשה את הניסיון הקל ביותר להציל את הדבר הקטן הבוכה חלושות שטבע לנגד עיניהם. כשהבנתי זאת, פשטתי בחיפזון את בגדיי, ונכנסתי למים בנקודה נמוכה יותר, תפסתי את הקטנטנה המסכנה ומשכתי אותה בשלום אל היבשה. קצת שפשוף של האיברים השיב אותה עד מהרה להכרה, והייתה לי שביעות הרצון לראות שהיא בסדר לפני שעזבתי אותה. הגעתי להערכה נמוכה כל כך של בני מינה שלא ציפיתי ממנה לשום הכרת תודה. בזה, עם זאת, טעיתי.
"זה קרה בבוקר. אחר הצהריים פגשתי את האישה הקטנה שלי, כך אני מאמין שזו הייתה, כשחזרתי לעבר המרכז שלי מסיור, והיא קיבלה אותי בקריאות שמחה והגישה לי זר גדול של פרחים: עשוי, ניכר היה, בשבילי ובשבילי בלבד. הדבר כבש את דמיוני. קרוב לוודאי שהרגשתי בודד. בכל אופן עשיתי כמיטב יכולתי להראות את הערכתי למתנה. עד מהרה ישבנו יחד בסוכת אבן קטנה, עסוקים בשיחה, בעיקר של חיוכים. הידידותיות של היצור השפיעה עליי בדיוק כפי שהייתה משפיעה ידידותו של ילד. העברנו זה לזה פרחים, והיא נישקה את ידיי. אני עשיתי אותו דבר לשלה. אז ניסיתי לדבר, ומצאתי ששמה ווינה, שאף שאינני יודע מה פירושו, נראה איכשהו הולם למדי. זו הייתה ראשיתה של ידידות משונה שנמשכה שבוע, והסתיימה... כפי שאספר לכם!
"היא הייתה בדיוק כמו ילדה. היא רצתה להיות איתי תמיד. היא ניסתה ללכת אחריי לכל מקום, ובמסעי הבא הלוך ושוב כאב לי הלב לעייף אותה, ולהשאיר אותה לבסוף, מותשת וקוראת אחריי בתחינה למדי. אבל היה צריך לפתור את בעיות העולם. לא באתי, אמרתי לעצמי, אל העתיד כדי לנהל פלירטוט זעיר. ובכל זאת מצוקתה כשעזבתי אותה הייתה גדולה מאוד, מחאותיה בפרידה היו לפעמים מטורפות, ואני חושב, בסך הכול, שהיה לי מן המסירות שלה טרחה כמו נחמה. אף על פי כן היא הייתה, איכשהו, נחמה גדולה מאוד. חשבתי שזו סתם חיבה ילדותית שגורמת לה להיצמד אליי. עד שהיה מאוחר מדי, לא ידעתי בבירור מה גרמתי לה כשעזבתי אותה. וגם עד שהיה מאוחר מדי לא הבנתי בבירור מה היא הייתה בשבילי. כי, רק בכך שנראתה מחבבת אותי, והראתה בדרכה החלשה והעקרה שאכפת לה ממני, הבובה הקטנה הזאת של יצור נתנה עד מהרה לשובי לסביבת הספינקס הלבן כמעט את התחושה של שיבה הביתה; והייתי צופה לדמותה הזעירה בלבן ובזהב ברגע שעברתי את הגבעה.
"ממנה גם למדתי שהפחד עוד לא עזב את העולם. היא הייתה חסרת פחד למדי באור היום, והיה לה אמון מוזר ביותר בי; כי פעם, ברגע טיפשי, עשיתי לה פרצופים מאיימים, והיא פשוט צחקה להם. אבל היא פחדה מן החושך, פחדה מצללים, פחדה מדברים שחורים. החושך היה בשבילה הדבר הנורא היחיד. זה היה רגש סוער במיוחד, והוא הביא אותי לחשוב ולהתבונן. גיליתי אז, בין השאר, שהאנשים הקטנים האלה מתקבצים בבתים הגדולים אחרי רדת החשכה, וישנים בעדרים. להיכנס אליהם בלי אור פירושו היה להכניס אותם לסערת חרדה. מעולם לא מצאתי אחד בחוץ, או אחד ישן לבד בבית, אחרי רדת החשכה. ובכל זאת עדיין הייתי טיפש כל כך שהחמצתי את הלקח של הפחד הזה, ולמרות מצוקתה של ווינה, התעקשתי לישון הרחק מן ההמונים הנמים האלה.
"זה הטריד אותה מאוד, אבל בסוף ניצחה חיבתה המוזרה אליי, ובחמישה מן הלילות של היכרותנו, כולל הלילה האחרון מכולם, היא ישנה וראשה מונח על זרועי. אבל הסיפור שלי חומק ממני כשאני מדבר עליה. זה ודאי היה הלילה שלפני הצלתה שבו התעוררתי לקראת עלות השחר. הייתי חסר מנוחה, חלמתי חלום לא נעים ביותר שטבעתי, ושכלניות ים ממששות את פניי במחושיהן הרכים. התעוררתי בבהלה, עם דמיון משונה שאיזו חיה אפרפרה רק עכשיו מיהרה החוצה מן החדר. ניסיתי להירדם שוב, אבל הרגשתי חסר מנוחה ולא נוח. זו הייתה השעה האפורה העמומה ההיא שבה הדברים רק זוחלים החוצה מן החושך, כשהכול חסר צבע וחד קווים, ובכל זאת לא ממשי. קמתי, וירדתי אל האולם הגדול, וכך החוצה אל אבני הריצוף שלפני הארמון. חשבתי שאעשה מן ההכרח מעלה, ואראה את הזריחה.
"הירח שקע, ואור הירח הגווע והחיוורון הראשון של השחר התערבבו באור דמדומים מבעית. השיחים היו שחורים כדיו, הקרקע אפורה וקודרת, השמיים חסרי צבע ועצובים. ובמעלה הגבעה נדמה לי שראיתי רוחות רפאים. שלוש פעמים נפרדות, כשסקרתי את המדרון, ראיתי דמויות לבנות. פעמיים דמיינתי שראיתי יצור לבן בודד דמוי קוף רץ מהר למדי במעלה הגבעה, ופעם אחת ליד החורבות ראיתי שלושה מהם נושאים איזה גוף כהה. הם נעו בחיפזון. לא ראיתי מה עלה בגורלם. נראה שנעלמו בין השיחים. השחר היה עדיין לא ברור, עליכם להבין. הרגשתי את התחושה הקרירה, הלא בטוחה, של מוקדם בבוקר, שאולי אתם מכירים. פקפקתי בעיניי.
"כשהשמיים במזרח התבהרו, ואור היום בא וצבעיו העזים חזרו שוב אל העולם, סקרתי את הנוף בחדות. אבל לא ראיתי שום זכר לדמויות הלבנות שלי. הן היו רק יצורים של אור הדמדומים. 'ודאי היו אלה רוחות רפאים,' אמרתי; 'מעניין מאיזו תקופה הן.' כי רעיון משונה של גרנט אלן עלה בראשי, ושעשע אותי. אם כל דור מת ומשאיר רוחות רפאים, טען, העולם יהיה בסוף צפוף מהן. לפי התיאוריה הזאת הן היו נעשות אינספור בעוד שמונה מאות אלף שנה בערך, ולא היה פלא גדול לראות ארבע בבת אחת. אבל הבדיחה לא סיפקה אותי, וחשבתי על הדמויות האלה כל הבוקר, עד שהצלתה של ווינה גירשה אותן מראשי. קשרתי אותן בדרך לא מוגדרת עם החיה הלבנה שהבהלתי בחיפושי הסוער הראשון אחר מכונת הזמן. אבל ווינה הייתה תחליף נעים. ובכל זאת, עד מהרה נגזר עליהן להשתלט על דעתי השתלטות קטלנית הרבה יותר.
"אני חושב שאמרתי כמה חם יותר משלנו היה מזג האוויר של תור הזהב הזה. אינני יכול להסביר זאת. ייתכן שהשמש הייתה חמה יותר, או שהארץ קרובה יותר לשמש. מקובל להניח שהשמש תמשיך להתקרר בהתמדה בעתיד. אבל אנשים, שאינם מכירים השערות כמו אלה של דרווין הצעיר, שוכחים שכוכבי הלכת חייבים בסופו של דבר ליפול בחזרה, אחד אחד, אל הגוף שממנו באו. כשהאסונות האלה מתרחשים, השמש תבער במרץ מחודש; וייתכן שאיזה כוכב לכת פנימי סבל גורל זה. מה שלא תהיה הסיבה, העובדה נשארת שהשמש הייתה חמה הרבה יותר מכפי שאנחנו מכירים אותה.
"ובכן, בוקר חם מאוד אחד, הרביעי שלי, נדמה לי, כשחיפשתי מחסה מן החום והסנוור בחורבה עצומה ליד הבית הגדול שבו ישנתי ואכלתי, קרה הדבר המוזר הזה. כשטיפסתי בין ערימות הבנייה האלה, מצאתי גלריה צרה, שחלונות הקצה והצד שלה היו חסומים בגושי אבן שנפלו. בניגוד לבוהק שבחוץ, היא נראתה לי בהתחלה חשוכה עד שאין לחדור אותה. נכנסתי אליה מגשש, כי המעבר מאור לשחור גרם לכתמי צבע לשחות לנגד עיניי. פתאום עצרתי, מכושף. זוג עיניים, זוהרות מהשתקפות אור היום שבחוץ, התבוננו בי מתוך החושך.
"הפחד האינסטינקטיבי הישן מפני חיות פרא בא עליי. קמצתי את ידיי והבטתי בעקשנות בגלגלי העיניים הבוהקים. פחדתי להסתובב. אז עלתה בדעתי המחשבה על הביטחון המוחלט שבו נראה שהאנושות חיה. ואז נזכרתי באימה המשונה ההיא מפני החושך. כשהתגברתי על פחדי במידה מסוימת, התקדמתי צעד ודיברתי. אודה שקולי היה צרוד ולא נשלט היטב. הושטתי את ידי ונגעתי במשהו רך. מיד זינקו העיניים הצידה, ומשהו לבן רץ על פניי. הסתובבתי ולבי בפי, וראיתי דמות קטנה ומשונה דמוית קוף, ראשה מורכן באופן מיוחד, רצה על פני השטח המואר בשמש מאחוריי. היא נתקלה בגוש גרניט, התנודדה הצידה, וברגע הוסתרה בצל שחור מתחת לערימה אחרת של בנייה הרוסה.
"הרושם שלי ממנה, כמובן, לא מושלם; אבל אני יודע שהיא הייתה לבנה עמומה, והיו לה עיניים גדולות ומשונות בצבע אדום אפרפר; וגם שהיה שיער פשתני על ראשה ולאורך גבה. אבל, כאמור, היא נעה מהר מדי מכדי שאראה בבירור. אינני יכול אפילו לומר אם רצה על ארבע, או רק עם זרועותיה הקדמיות מוחזקות נמוך מאוד. אחרי הפסקה של רגע הלכתי אחריה אל ערימת החורבות השנייה. בהתחלה לא יכולתי למצוא אותה; אבל, אחרי זמן מה באפלה העמוקה, נתקלתי באחד מאותם פתחים עגולים דמויי באר שעליהם סיפרתי לכם, סגור למחצה בעמוד שנפל. מחשבה פתאומית באה אליי. האם הדבר הזה נעלם במורד הפיר? הדלקתי גפרור, וכשהבטתי למטה, ראיתי יצור קטן, לבן, נע, עם עיניים גדולות ובהירות שהתבוננו בי בעקשנות בעודו נסוג. זה גרם לי לרעוד. הוא היה דומה כל כך לעכביש אנושי! הוא טיפס במורד הקיר, ועכשיו ראיתי בפעם הראשונה כמה משענות מתכת לרגליים ולידיים שיצרו מעין סולם במורד הפיר. אז צרב האור את אצבעותיי ונפל מידי, כבה בנפילתו, וכשהדלקתי אחר המפלצת הקטנה נעלמה.
"אינני יודע כמה זמן ישבתי והצצתי במורד הבאר ההיא. עבר זמן מה עד שהצלחתי לשכנע את עצמי שהדבר שראיתי היה אנושי. אבל, בהדרגה, האמת הפציעה בי: שהאדם לא נשאר מין אחד, אלא התפצל לשתי חיות נבדלות: שילדיי החינניים של העולם העליון לא היו הצאצאים היחידים של דורנו, אלא שהדבר הזה, המולבן, המתועב, הלילי, שהבזיק לפניי, היה גם הוא יורש של כל הדורות.
"חשבתי על העמודים המרצדים ועל התיאוריה שלי על אוורור תת קרקעי. התחלתי לחשוד במשמעותם האמיתית. ומה, תהיתי, עושה הלמור הזה בתוכנית שלי של ארגון מאוזן לחלוטין? איך הוא קשור לשלווה העצלה של בני העולם העליון היפים? ומה מוסתר שם למטה, בתחתית הפיר ההוא? ישבתי על שפת הבאר ואמרתי לעצמי שבכל מקרה אין ממה לפחד, ושלשם עליי לרדת כדי לפתור את קשייי. ועם כל זה פחדתי פחד מוחלט ללכת! בעודי מהסס, באו בריצה שניים מבני העולם העליון היפים במשחק האהבה שלהם על פני אור היום אל הצל. הזכר רדף אחרי הנקבה, משליך עליה פרחים בעודו רץ.
"הם נראו נסערים למצוא אותי, זרועי על העמוד ההפוך, מציץ במורד הבאר. כנראה נחשב לגסות להזכיר את הפתחים האלה; כי כשהצבעתי על זה, וניסיתי לנסח שאלה עליו בלשונם, הם נסערו עוד יותר בגלוי והסתובבו. אבל הגפרורים שלי עניינו אותם, והדלקתי כמה כדי לשעשע אותם. ניסיתי אותם שוב לגבי הבאר, ושוב נכשלתי. אז עד מהרה עזבתי אותם, בכוונה לחזור אל ווינה, ולראות מה אוכל להוציא ממנה. אבל דעתי כבר הייתה במהפכה; ניחושיי ורשמיי החליקו וגלשו אל סידור חדש. עכשיו היה לי רמז למשמעות הבארות האלה, למגדלי האוורור, לתעלומת רוחות הרפאים; שלא לדבר על רמז למשמעות שערי הארד ולגורל מכונת הזמן! ובמעורפל מאוד בא רמז לפתרון הבעיה הכלכלית שהביכה אותי.
"זו הייתה ההשקפה החדשה. ברור שהמין השני הזה של האדם היה תת קרקעי. היו שלוש נסיבות במיוחד שגרמו לי לחשוב שיציאתו הנדירה אל מעל לפני האדמה הייתה תולדה של הרגל תת קרקעי ממושך. ראשית, היה המראה המולבן הנפוץ ברוב בעלי החיים שחיים בעיקר בחושך: הדגים הלבנים של מערות קנטקי, למשל. אחר כך, העיניים הגדולות האלה, עם היכולת הזאת להחזיר אור, הן תכונות נפוצות של יצורי לילה: ראו את הינשוף ואת החתול. ולבסוף, הבלבול הניכר באור השמש, הבריחה החפוזה ובכל זאת המגששת והמגושמת לעבר צל אפל, והנשיאה המיוחדת של הראש באור: כל אלה חיזקו את התיאוריה של רגישות קיצונית של הרשתית.
"מתחת לרגליי, אם כן, האדמה ודאי מחוררת במנהרות עצומות, והמנהרות האלה היו בית הגידול של הגזע החדש. נוכחותם של פירי אוורור ובארות לאורך מדרונות הגבעות, בכל מקום למעשה מלבד לאורך עמק הנהר, הראתה כמה כוללות היו הסתעפויותיו. מה טבעי יותר, אם כן, מלהניח שבעולם התחתון המלאכותי הזה נעשתה העבודה שהייתה נחוצה לנוחות גזע אור היום? הרעיון היה מתקבל על הדעת כל כך שקיבלתי אותו מיד, והמשכתי להניח את האיך של התפצלות המין האנושי הזאת. אני מעז לומר שתנחשו מראש את צורת התיאוריה שלי; אף שאני עצמי הרגשתי עד מהרה מאוד שהיא רחוקה מאוד מן האמת.
"בהתחלה, כשיצאתי מבעיות העידן שלנו, נראה לי ברור כאור היום שההתרחבות ההדרגתית של ההבדל, שכיום הוא רק זמני וחברתי, בין בעל ההון לבין הפועל הייתה המפתח לכל המצב. אין ספק שזה ייראה לכם גרוטסקי למדי, ובלתי יאומן בעליל!, ובכל זאת אפילו עכשיו יש נסיבות קיימות שמצביעות לכיוון הזה. יש נטייה לנצל את החלל התת קרקעי למטרות הפחות מקושטות של הציוויליזציה; יש רכבת המטרופוליטן בלונדון, למשל, יש רכבות חשמליות חדשות, יש מעברים תת קרקעיים, יש חדרי עבודה ומסעדות תת קרקעיים, והם פרים ורבים. ככל הנראה, חשבתי, הנטייה הזאת גברה עד שהתעשייה איבדה בהדרגה את זכות הבכורה שלה בשמיים. אני מתכוון שהיא ירדה עמוק יותר ויותר לתוך בתי חרושת תת קרקעיים גדולים יותר ויותר, ובילתה בהם כמות הולכת וגדלה מזמנה, עד שבסוף...! אפילו עכשיו, האם פועל באיסט אנד אינו חי בתנאים מלאכותיים כאלה שהוא מנותק למעשה מפני האדמה הטבעיים?
"שוב, הנטייה הבדלנית של העשירים יותר, שנובעת, אין ספק, מן העידון ההולך וגובר של חינוכם, ומן התהום המתרחבת בינם לבין האלימות הגסה של העניים, כבר מובילה לסגירה, לטובתם, של חלקים ניכרים מפני הארץ. סביב לונדון, למשל, אולי מחצית מן הכפר היפה יותר סגורה בפני פולשים. ואותה תהום מתרחבת, שנובעת מאורכו ומיוקרו של תהליך החינוך הגבוה ומן האפשרויות והפיתויים הגדלים להרגלים מעודנים מצד העשירים, תעשה את החליפין בין מעמד למעמד, את הקידום דרך נישואי תערובת שכיום מעכב את התפצלות המין שלנו לאורך קווי השכבות החברתיות, נדירים יותר ויותר. כך, בסוף, מעל לאדמה יהיו לכם בעלי הרכוש, הרודפים אחרי הנאה ונוחות ויופי, ומתחת לאדמה חסרי הכול, הפועלים, המסתגלים כל הזמן לתנאי עבודתם. ברגע שהיו שם, ודאי היו צריכים לשלם שכירות, ולא מעט, בעד האוורור של מערותיהם; ואם היו מסרבים, היו גוועים ברעב או נחנקים בעוון פיגורים. אלה מהם שהיו בנויים כך שיהיו אומללים ומורדים היו מתים; ובסוף, כשהאיזון קבוע, השורדים היו נעשים מותאמים לתנאי החיים התת קרקעיים, ומאושרים בדרכם, כמו שבני העולם העליון היו מותאמים לשלהם. כפי שנראה לי, היופי המעודן והחיוורון הדהוי באו בעקבות זה באופן טבעי למדי.
"הניצחון הגדול של האנושות שעליו חלמתי לבש צורה אחרת בדעתי. זה לא היה ניצחון כזה של חינוך מוסרי ושיתוף פעולה כללי כפי שדמיינתי. במקום זאת, ראיתי אצולה אמיתית, חמושה במדע משוכלל ומביאה לידי מסקנה הגיונית את השיטה התעשייתית של היום. ניצחונה לא היה פשוט ניצחון על הטבע, אלא ניצחון על הטבע ועל הזולת. זו, עליי להזהיר אתכם, הייתה התיאוריה שלי באותו זמן. לא היה לי מורה דרך נוח בדגם של ספרי האוטופיה. ההסבר שלי עשוי להיות שגוי לחלוטין. אני עדיין חושב שהוא המתקבל ביותר על הדעת. אבל אפילו על פי ההנחה הזאת, הציוויליזציה המאוזנת שהושגה לבסוף ודאי עברה מזמן את שיאה, ועכשיו נפלה הרחק אל השקיעה. הביטחון המושלם מדי של בני העולם העליון הוביל אותם לתנועה איטית של התנוונות, להצטמקות כללית בגודל, בכוח ובתבונה. את זה יכולתי לראות בבירור למדי כבר. מה קרה לבני העולם התחתון עוד לא חשדתי; אבל, ממה שראיתי מן המורלוקים, זה, אגב, היה השם שבו נקראו היצורים האלה, יכולתי לדמיין שהשינוי בטיפוס האנושי היה עמוק עוד הרבה יותר מאשר אצל ה'אלוי', הגזע היפה שכבר הכרתי.
"אז באו ספקות מטרידים. למה לקחו המורלוקים את מכונת הזמן שלי? כי הייתי בטוח שהם אלה שלקחו אותה. ולמה, גם, אם האלוי היו האדונים, לא יכלו להחזיר לי את המכונה? ולמה פחדו כל כך נורא מן החושך? המשכתי, כאמור, לשאול את ווינה על העולם התחתון הזה, אבל כאן שוב התאכזבתי. בהתחלה לא רצתה להבין את שאלותיי, ועד מהרה סירבה לענות עליהן. היא רעדה כאילו הנושא בלתי נסבל. וכשלחצתי עליה, אולי קצת בחומרה, פרצה בבכי. אלה היו הדמעות היחידות, מלבד שלי, שראיתי אי פעם בתור הזהב ההוא. כשראיתי אותן חדלתי בבת אחת להטריד את עצמי במורלוקים, ודאגתי רק לגרש את סימני המורשת האנושית האלה מעיניה של ווינה. ועד מהרה מאוד היא חייכה ומחאה כפיים, בעוד אני מדליק גפרור בחגיגיות.