מכונת הזמן - פרק 17: אחרית דבר

יצא לאור ב־1895

אי אפשר שלא לתהות. האם יחזור אי פעם? ייתכן שנסחף בחזרה אל העבר, ונפל בין הפראים השעירים שותי הדם של תקופת האבן הבלתי מלוטשת; אל תהומות ים הקרטיקון; או בין הלטאות הגרוטסקיות, הבהמות הזוחלות הענקיות של תקופת היורה. אולי הוא אפילו עכשיו, אם מותר לי להשתמש בביטוי, משוטט על איזה שונית אלמוגים אואוליתית שפוקדים אותה פלזיוזאורים, או לצד הימים המלוחים הבודדים של תקופת הטריאס. או שמא הלך קדימה, אל אחד העידנים הקרובים יותר, שבהם בני האדם עדיין בני אדם, אבל חידות זמננו נענו ובעיותיו המייגעות נפתרו? אל בגרות המין: כי אני, מצידי, אינני יכול לחשוב שהימים האחרונים האלה של ניסוי חלש, תיאוריה מקוטעת ומחלוקת הדדית הם באמת זמן השיא של האדם! אני אומר, מצידי. הוא, אני יודע, כי השאלה נדונה בינינו הרבה לפני שנעשתה מכונת הזמן, חשב בלי עליזות על התקדמות האנושות, וראה בערימה ההולכת וגדלה של הציוויליזציה רק צבירה טיפשית שחייבת בהכרח ליפול בחזרה על עושיה ולהשמיד אותם בסוף. אם כך הדבר, נשאר לנו לחיות כאילו אין זה כך. אבל בשבילי העתיד עדיין שחור וריק: הוא בורות עצומה, מוארת בכמה מקומות מקריים בזיכרון סיפורו. ויש לי לידי, לנחמתי, שני פרחים לבנים מוזרים, מצומקים עכשיו, וחומים ושטוחים ושבירים, כדי להעיד שאפילו כשהתבונה והכוח הלכו, הכרת תודה ורוך הדדי עדיין חיו בלב האדם.