"אני יודע," אמר, אחרי הפסקה, "שכל זה יהיה בלתי יאומן לחלוטין בעיניכם, אבל בעיניי הדבר הבלתי יאומן היחיד הוא שאני כאן הלילה בחדר הישן והמוכר הזה ומביט בפניכם הידידותיות ומספר לכם את ההרפתקאות המוזרות האלה." הוא הביט ברופא. "לא. אינני יכול לצפות שתאמין לזה. קח את זה כשקר, או כנבואה. אמור שחלמתי את זה בבית המלאכה. חשוב שהשערתי על גורלות המין שלנו, עד שבקעתי את הבדיה הזאת. התייחס להצהרתי על אמיתותה כאל תחבולה אמנותית גרידא כדי להגביר את העניין בה. ואם לוקחים את זה כסיפור, מה דעתכם עליו?"
הוא נטל את מקטרתו, והתחיל, בדרכו הישנה והרגילה, להקיש בה בעצבנות על מוטות האח. השתררה דממה רגעית. אחר כך התחילו כיסאות לחרוק ונעליים לשפשף את השטיח. הסרתי את עיניי מפני הנוסע בזמן, והבטתי סביב בקהל שומעיו. הם היו בחושך, וכתמי צבע קטנים שחו לפניהם. הרופא נראה שקוע בהתבוננות במארחנו. העורך הביט בעיון בקצה הסיגר שלו: השישי. העיתונאי גישש אחר שעונו. האחרים, ככל שאני זוכר, היו ללא תנועה.
העורך קם באנחה. "איזה חבל שאינך כותב סיפורים!" אמר, ושם את ידו על כתפו של הנוסע בזמן.
"אתה לא מאמין לזה?"
"ובכן..."
"כך חשבתי."
הנוסע בזמן פנה אלינו. "איפה הגפרורים?" אמר. הוא הדליק אחד ודיבר מעל מקטרתו, נושף. "אם לומר לכם את האמת... אני בקושי מאמין לזה בעצמי... ובכל זאת..."
עינו נפלה בשאלה אילמת על הפרחים הלבנים הקמלים שעל השולחן הקטן. אחר כך הפך את היד שהחזיקה את מקטרתו, וראיתי שהוא מביט בכמה צלקות שהגלידו למחצה על פרקי אצבעותיו.
הרופא קם, ניגש אל המנורה, ובחן את הפרחים. "העלי משונה," אמר. הפסיכולוג רכן קדימה לראות, ושלח את ידו לדוגמה.
"שיתלו אותי אם השעה לא רבע לאחת," אמר העיתונאי. "איך נגיע הביתה?"
"יש הרבה כרכרות בתחנה," אמר הפסיכולוג.
"זה דבר מוזר," אמר הרופא; "אבל אני בהחלט לא מכיר את הסדרה הבוטנית של הפרחים האלה. אפשר לקחת אותם?"
הנוסע בזמן היסס. אז פתאום: "בהחלט לא."
"איפה באמת השגת אותם?" אמר הרופא.
הנוסע בזמן הניח את ידו על ראשו. הוא דיבר כמו מי שמנסה להחזיק ברעיון שחומק ממנו. "ווינה שמה אותם בכיסי, כשנסעתי בזמן." הוא בהה סביב החדר. "לעזאזל אם הכול לא הולך ונמוג. החדר הזה ואתם והאווירה של יום יום הם יותר מדי בשביל זיכרוני. האם בכלל עשיתי מכונת זמן, או דגם של מכונת זמן? או שהכול רק חלום? אומרים שהחיים הם חלום, חלום עלוב ויקר ערך לפעמים, אבל אני לא יכול לשאת עוד אחד שלא מתאים. זה טירוף. ומאין בא החלום?... אני חייב להסתכל במכונה ההיא. אם יש כזאת!"
הוא חטף את המנורה במהירות, ונשא אותה, מתלקחת באדום, דרך הדלת אל המסדרון. הלכנו אחריו. שם באור המהבהב של המנורה עמדה המכונה, בלי ספק, גוצה, מכוערת ועקומה, דבר עשוי נחושת, הובנה, שנהב וקוורץ שקוף ומנצנץ. מוצקה למגע, כי הושטתי את ידי ומיששתי את המעקה שלה, ועם כתמים ומריחות חומים על השנהב, ופיסות עשב וטחב על החלקים התחתונים, ומעקה אחד כפוף ועקום.
הנוסע בזמן הניח את המנורה על הספסל, והעביר את ידו לאורך המעקה הפגוע. "עכשיו זה בסדר," אמר. "הסיפור שסיפרתי לכם היה אמיתי. אני מצטער שהבאתי אתכם לכאן בקור." הוא נטל את המנורה, ובשתיקה מוחלטת, חזרנו לחדר העישון.
הוא בא איתנו אל המבואה ועזר לעורך ללבוש את מעילו. הרופא הביט בפניו, ובהיסוס מסוים, אמר לו שהוא סובל מעבודת יתר, ועל כך צחק צחוק גדול. אני זוכר אותו עומד בפתח הפתוח, צועק לילה טוב.
חלקתי כרכרה עם העורך. הוא חשב שהסיפור הוא "שקר ראוותני". מצידי, לא יכולתי להגיע למסקנה. הסיפור היה דמיוני ובלתי יאומן כל כך, הסיפור עצמו אמין ומפוכח כל כך. שכבתי ער רוב הלילה וחשבתי עליו. החלטתי ללכת למחרת ולראות שוב את הנוסע בזמן. אמרו לי שהוא במעבדה, ומאחר שהייתי בן בית, עליתי אליו. המעבדה, עם זאת, הייתה ריקה. בהיתי דקה במכונת הזמן ושלחתי את ידי ונגעתי בידית. לנוכח זאת התנודד הגוש הגוץ והמוצק למראה כמו ענף שהרוח מנערת. חוסר היציבות שלו הבהיל אותי מאוד, והיה לי זיכרון משונה מימי הילדות כשנהגו לאסור עליי להתעסק בדברים. חזרתי דרך המסדרון. הנוסע בזמן פגש אותי בחדר העישון. הוא בא מן הבית. הייתה לו מצלמה קטנה תחת זרוע אחת ותרמיל תחת השנייה. הוא צחק כשראה אותי, ונתן לי מרפק ללחוץ. "אני עסוק נורא," אמר, "עם הדבר ההוא שם."
"אבל האם זו לא איזו מתיחה?" אמרתי. "אתה באמת נוסע בזמן?"
"באמת ובתמים." והוא הביט בכנות בעיניי. הוא היסס. עינו נדדה בחדר. "אני צריך רק חצי שעה," אמר. "אני יודע למה באת, וזה נחמד מאוד מצידך. יש כאן כמה כתבי עת. אם תישאר לארוחת הצהריים אוכיח לך את הנסיעה בזמן הזאת עד הסוף, עם דוגמאות והכול. אם תסלח לי שאני עוזב אותך עכשיו?"
הסכמתי, בקושי מבין אז את מלוא משמעות דבריו, והוא הנהן והמשיך במורד המסדרון. שמעתי את דלת המעבדה נטרקת, התיישבתי בכיסא, ונטלתי עיתון יומי. מה הוא עומד לעשות לפני שעת הצהריים? אז פתאום הזכירה לי מודעה שהבטחתי לפגוש את ריצ'רדסון, המו"ל, בשתיים. הבטתי בשעוני, וראיתי שבקושי אספיק לעמוד בפגישה. קמתי והלכתי במורד המעבר לומר לנוסע בזמן.
כשאחזתי בידית הדלת שמעתי קריאה, קטועה באופן מוזר בסופה, ונקישה וחבטה. משב אוויר הסתחרר סביבי כשפתחתי את הדלת, ומבפנים בא קול של זכוכית שבורה נופלת על הרצפה. הנוסע בזמן לא היה שם. נדמה היה לי שאני רואה דמות כרוח רפאים, לא ברורה, יושבת בגוש מסתחרר של שחור ונחושת לרגע: דמות שקופה כל כך שהספסל מאחוריה עם גיליונות השרטוטים היה ברור לחלוטין; אבל החזיון הזה נעלם כששפשפתי את עיניי. מכונת הזמן נעלמה. מלבד מערבולת אבק שוקעת, הקצה הרחוק של המעבדה היה ריק. שמשה בצוהר, כנראה, נופצה פנימה זה עתה.
הרגשתי תדהמה לא סבירה. ידעתי שקרה משהו מוזר, ולרגע לא יכולתי להבחין מה הדבר המוזר יכול להיות. בעודי עומד ובוהה, נפתחה הדלת אל הגן, והמשרת הופיע.
הבטנו זה בזה. אז התחילו לבוא רעיונות. "האם מר... יצא בדרך זו?" אמרתי.
"לא, אדוני. אף אחד לא יצא בדרך זו. ציפיתי למצוא אותו כאן."
לנוכח זאת הבנתי. במחיר האפשרות לאכזב את ריצ'רדסון נשארתי, מחכה לנוסע בזמן; מחכה לסיפור השני, אולי מוזר עוד יותר, ולדוגמאות ולתצלומים שיביא איתו. אבל אני מתחיל עכשיו לחשוש שעליי לחכות כל חיי. הנוסע בזמן נעלם לפני שלוש שנים. וכפי שכולם יודעים עכשיו, הוא מעולם לא חזר.