"כך חזרתי. זמן רב ודאי הייתי חסר הכרה על המכונה. הרצף המהבהב של הימים והלילות חזר, השמש נעשתה שוב זהובה, השמיים כחולים. נשמתי בחופשיות רבה יותר. קווי המתאר המשתנים של הארץ גאו ושפלו. המחוגים הסתובבו לאחור על הלוחות. לבסוף ראיתי שוב את הצללים העמומים של בתים, את העדויות לאנושות השוקעת. גם אלה השתנו וחלפו, ואחרים באו. עד מהרה, כשלוח המיליונים היה על אפס, האטתי את המהירות. התחלתי לזהות את האדריכלות היפה והמוכרת שלנו, מחוג האלפים רץ אחורה אל נקודת המוצא, הלילה והיום פרפרו לאט יותר ויותר. אז באו הקירות הישנים של המעבדה סביבי. בעדינות רבה, עכשיו, האטתי את המנגנון.
"ראיתי דבר קטן אחד שנראה לי מוזר. אני חושב שסיפרתי לכם שכשיצאתי לדרך, לפני שמהירותי נעשתה גבוהה מאוד, גברת ווצ'ט הלכה על פני החדר, ונעה, כפי שנראה לי, כמו זיקוק. כשחזרתי, עברתי שוב על פני אותה דקה שבה חצתה את המעבדה. אבל עכשיו כל תנועה שלה נראתה ההיפוך המדויק של תנועותיה הקודמות. הדלת בקצה התחתון נפתחה, והיא גלשה בשקט במעלה המעבדה, גבה לפנים, ונעלמה מאחורי הדלת שבה נכנסה קודם. ממש לפני כן נדמה לי שראיתי את הילייר לרגע; אבל הוא חלף כהבזק.
"אז עצרתי את המכונה, וראיתי שוב סביבי את המעבדה הישנה והמוכרת, את כליי, את מתקניי בדיוק כפי שהשארתי אותם. ירדתי מן הדבר ברעד רב, והתיישבתי על הספסל שלי. במשך כמה דקות רעדתי בחוזקה. אז נרגעתי. סביבי היה שוב בית המלאכה הישן שלי, בדיוק כפי שהיה. אולי ישנתי שם, וכל העניין היה חלום.
"ובכל זאת, לא בדיוק! הדבר יצא מן הפינה הדרום מזרחית של המעבדה. הוא נח שוב בצפון מערבית, ליד הקיר שבו ראיתם אותו. זה נותן לכם את המרחק המדויק מן המדשאה הקטנה שלי אל כן הספינקס הלבן, שלתוכו נשאו המורלוקים את המכונה שלי.
"לזמן מה קפא מוחי. עד מהרה קמתי ובאתי דרך המסדרון לכאן, צולע, כי העקב שלי עדיין כאב, ומרגיש מלוכלך קשות. ראיתי את ה'פאל מאל גאזט' על השולחן ליד הדלת. גיליתי שהתאריך הוא אכן היום, וכשהבטתי בשעון, ראיתי שהשעה כמעט שמונה. שמעתי את קולותיכם ואת קרקוש הצלחות. היססתי: הרגשתי חולה וחלש כל כך. אז הרחתי בשר טוב ובריא, ופתחתי לכם את הדלת. את השאר אתם יודעים. התרחצתי, ואכלתי, ועכשיו אני מספר לכם את הסיפור.