"כבר סיפרתי לכם על הבחילה והבלבול שבאים עם מסע בזמן. והפעם לא ישבתי כראוי באוכף, אלא הצידה ובאופן לא יציב. לזמן בלתי מוגדר נאחזתי במכונה בעודה מתנודדת ורוטטת, בלי לשים לב כלל לאן אני נוסע, וכשהבאתי את עצמי להביט שוב בלוחות השעונים נדהמתי לגלות לאן הגעתי. לוח אחד רושם ימים, ואחר אלפי ימים, אחר מיליוני ימים, ואחר אלפי מיליונים. עכשיו, במקום להפוך את הידיות, משכתי אותן כך שאסע קדימה, וכשבאתי להביט במחוונים האלה מצאתי שמחוג האלפים מסתובב מהר כמו מחוג השניות של שעון: אל העתיד.
"כשהמשכתי לנסוע, זחל שינוי מיוחד על מראה הדברים. האפרוריות הפועמת נעשתה כהה יותר; אז, אף שעדיין נסעתי במהירות עצומה, הרצף המהבהב של יום ולילה, שבדרך כלל הצביע על קצב איטי יותר, חזר, ונעשה בולט יותר ויותר. זה הביך אותי מאוד בהתחלה. חילופי הלילה והיום נעשו איטיים יותר ויותר, וכך גם מעבר השמש על פני השמיים, עד שנראה שהם נמשכים לאורך מאות שנים. לבסוף רבצו דמדומים קבועים על הארץ, דמדומים שנשברו רק מדי פעם כששביט בהק על פני השמיים המחשיכים. רצועת האור שהצביעה על השמש נעלמה מזמן; כי השמש חדלה לשקוע: היא פשוט עלתה וירדה במערב, ונעשתה רחבה ואדומה יותר ויותר. כל זכר לירח נעלם. סיבוב הכוכבים, שנעשה איטי יותר ויותר, פינה את מקומו לנקודות אור זוחלות. לבסוף, זמן מה לפני שעצרתי, השמש, אדומה וגדולה מאוד, נעצרה ללא תנועה על האופק, כיפה עצומה זוהרת בחום עמום, ומדי פעם סובלת כבייה רגעית. פעם אחת היא זהרה לזמן קצר בבהירות רבה יותר שוב, אבל חזרה במהירות לחום האדום הזועף שלה. הבנתי מן ההאטה הזאת בזריחתה ובשקיעתה שעבודת הגאות והשפל הבולמת נגמרה. הארץ נחה כשפן אחד שלה אל השמש, כמו שבזמננו הירח פונה אל הארץ. בזהירות רבה, כי זכרתי את נפילתי הקודמת על הראש, התחלתי להפוך את תנועתי. לאט יותר ולאט יותר הסתובבו המחוגים עד שמחוג האלפים נראה ללא תנועה ומחוג הימים כבר לא היה סתם ערפל על הלוח שלו. לאט עוד יותר, עד שהקווים העמומים של חוף שומם נעשו נראים.
"עצרתי בעדינות רבה וישבתי על מכונת הזמן, מביט סביבי. השמיים כבר לא היו כחולים. בצפון מזרח הם היו שחורים כדיו, ומתוך השחור זרחו בבהירות ובקביעות הכוכבים הלבנים החיוורים. מעל הראש הם היו באדום הודי עמוק וללא כוכבים, ובדרום מזרח הם התבהרו לארגמן זוהר שבו, חתוך באופק, שכב גוף השמש הענקי, אדום וללא תנועה. הסלעים סביבי היו בצבע אדמדם עז, וכל זכר החיים שיכולתי לראות בהתחלה היה הצמחייה הירוקה מאוד שכיסתה כל נקודה בולטת בפניהם הדרום מזרחיים. זה היה אותו ירוק עשיר שרואים על טחב יער או על חזזית במערות: צמחים שכמו אלה גדלים בדמדומים נצחיים.
"המכונה עמדה על חוף משופע. הים השתרע לדרום מערב, כדי להתנשא לאופק חד ובהיר על רקע השמיים החיוורים. לא היו משברים ולא גלים, כי אף משב רוח לא זע. רק גלישה שמנונית קלה עלתה וירדה כמו נשימה עדינה, והראתה שהים הנצחי עדיין נע וחי. ולאורך השוליים שבהם נשברו המים לפעמים היה קרום עבה של מלח: ורוד תחת השמיים הלוהטים. הייתה תחושה של לחץ בראשי, והבחנתי שאני נושם מהר מאוד. התחושה הזכירה לי את חוויית טיפוס ההרים היחידה שלי, ומזה שפטתי שהאוויר דליל יותר משהוא עכשיו.
"הרחק במעלה המדרון השומם שמעתי צווחה צורמת, וראיתי דבר כמו פרפר לבן ענקי מתעופף באלכסון ובפרפור אל השמיים, וחג, ונעלם מעבר לכמה תלוליות נמוכות. קול צעקתו היה עגום כל כך שרעדתי והתיישבתי בחוזקה רבה יותר על המכונה. כשהבטתי סביבי שוב, ראיתי שקרוב למדי, מה שחשבתי לגוש סלע אדמדם נע לאט לעברי. אז ראיתי שהדבר היה באמת יצור מפלצתי דמוי סרטן. האם אתם יכולים לדמיין סרטן גדול כמו השולחן ההוא שם, עם רגליו הרבות נעות לאט ובחוסר ביטחון, צבתותיו הגדולות מתנודדות, מחושיו הארוכים, כמו שוטי עגלונים, מתנופפים וממששים, ועיניו שעל גבעולים מבריקות אליכם משני צדי חזיתו המתכתית? גבו היה מחורץ ומקושט בבליטות מגושמות, וקרום ירקרק הכתים אותו פה ושם. יכולתי לראות את המחושים הרבים של פיו המסובך מרצדים וממששים בעודו נע.
"כשבהיתי בחזיון המאיים הזה הזוחל לעברי, הרגשתי דגדוג על לחיי כאילו זבוב נחת שם. ניסיתי לסלק אותו בידי, אבל ברגע הוא חזר, וכמעט מיד בא אחר ליד אוזני. הכיתי בזה, ותפסתי משהו דמוי חוט. הוא נמשך במהירות מידי. בבחילה נוראה, הסתובבתי, וראיתי שתפסתי במחוש של סרטן מפלצתי אחר שעמד ממש מאחוריי. עיניו הרעות התפתלו על גבעוליהן, פיו היה כולו חי בתיאבון, וצבתותיו העצומות והמגושמות, מרוחות ברפש של אצות, ירדו עליי. ברגע הייתה ידי על הידית, ושמתי חודש ביני לבין המפלצות האלה. אבל עדיין הייתי על אותו חוף, וראיתי אותן בבירור עכשיו ברגע שעצרתי. עשרות מהן נראו זוחלות פה ושם, באור הקודר, בין היריעות העלוות של הירוק העז.
"אינני יכול להעביר את תחושת השממה הנתעבת שריחפה מעל העולם. השמיים האדומים במזרח, השחור בצפון, הים המלוח והמת, החוף הסלעי השורץ במפלצות המתועבות האלה הנעות לאט, הירוק האחיד והרעיל למראה של הצמחים דמויי החזזית, האוויר הדליל שמכאיב לריאות: הכול תרם לרושם מזעזע. נעתי מאה שנה קדימה, והנה אותה שמש אדומה, קצת גדולה יותר, קצת עמומה יותר, אותו ים גוסס, אותו אוויר צונן, ואותו המון של סרטנאים ארציים זוחלים פנימה והחוצה בין העשב הירוק לבין הסלעים האדומים. ובשמי המערב, ראיתי קו מעוקל חיוור כמו ירח חדש עצום.
"כך נסעתי, עוצר שוב ושוב, בצעדי ענק של אלף שנה או יותר, נמשך הלאה בתעלומת גורל הארץ, מתבונן בקסם מוזר בשמש הנעשית גדולה יותר ועמומה יותר בשמי המערב, ובחיים של הארץ הישנה ההולכים ונשפלים. לבסוף, יותר משלושים מיליון שנה מעכשיו, כיפת השמש הענקית והלוהטת באדום הגיעה להסתיר כמעט עשירית מן השמיים המחשיכים. אז עצרתי פעם נוספת, כי ההמון הזוחל של הסרטנים נעלם, והחוף האדום, מלבד הכבדניות והחזזיות הירוקות החיוורות שלו, נראה חסר חיים. ועכשיו הוא היה מנומר בלבן. קור מר תקף אותי. פתיתים לבנים נדירים ירדו שוב ושוב במערבולת. בצפון מזרח, בוהק השלג שכב תחת אור הכוכבים של השמיים השחורים, ויכולתי לראות רכס גלי של תלוליות בלבן ורדרד. היו שוליים של קרח לאורך שפת הים, עם גושים נסחפים הלאה יותר; אבל המרחב העיקרי של האוקיינוס המלוח ההוא, כולו מגואל בדם תחת השקיעה הנצחית, עדיין לא קפא.
"הבטתי סביבי לראות אם נשארו עקבות כלשהם של חיי בעלי חיים. חשש מסוים שאין להגדירו עדיין החזיק אותי באוכף המכונה. אבל לא ראיתי שום דבר נע, לא בארץ ולא בשמיים ולא בים. הרפש הירוק על הסלעים לבדו העיד שהחיים לא נכחדו. שרטון חול רדוד הופיע בים והמים נסוגו מן החוף. דמיינתי שראיתי איזה חפץ שחור מתהפך על השרטון הזה, אבל הוא נעשה ללא תנועה כשהבטתי בו, ושפטתי שעיני הטעתה אותי, ושהחפץ השחור הוא רק סלע. הכוכבים בשמיים היו בהירים מאוד ונראה לי שהם מנצנצים מעט מאוד.
"פתאום הבחנתי שהקו העגול של השמש במערב השתנה; שקעירות, מפרץ, הופיעה בעיקול. ראיתי אותו גדל. אולי במשך דקה בהיתי מזועזע בשחור הזה שזחל על פני היום, ואז הבנתי שליקוי מתחיל. או הירח או כוכב הלכת חמה עבר על פני דיסקת השמש. מטבע הדברים, בהתחלה חשבתי שזה הירח, אבל יש הרבה שמטה אותי להאמין שמה שראיתי באמת היה מעבר של כוכב לכת פנימי שחלף קרוב מאוד לארץ.
"החושך גדל מהר; רוח קרה התחילה לנשב במשבים מתחזקים מן המזרח, והפתיתים הלבנים הנושרים באוויר רבו במספרם. משפת הים בא אדווה ולחש. מעבר לקולות חסרי החיים האלה העולם היה שקט. שקט? קשה יהיה להעביר את הדממה שלו. כל קולות האדם, פעיית הכבשים, צעקות הציפורים, זמזום החרקים, התנועה שעושה את הרקע לחיינו: כל זה נגמר. כשהחושך התעבה, הפתיתים המתערבלים רבו, רוקדים לנגד עיניי; וקור האוויר גבר. לבסוף, אחת אחת, במהירות, זו אחר זו, נעלמו הפסגות הלבנות של הגבעות הרחוקות אל השחור. הרוח הקלה עלתה לרוח נאנקת. ראיתי את הצל המרכזי השחור של הליקוי שוטף לעברי. ברגע נוסף רק הכוכבים החיוורים נראו. כל השאר היה אפלה חסרת קרניים. השמיים היו שחורים לחלוטין.
"אימה מפני החושך הגדול הזה באה עליי. הקור, שהכה עד לשד עצמותיי, והכאב שהרגשתי בנשימה, גברו עליי. רעדתי, ובחילה קטלנית אחזה בי. אז, כמו קשת לוהטת באדום בשמיים, הופיע שולי השמש. ירדתי מן המכונה כדי להתאושש. הרגשתי סחרחורת וחוסר יכולת לעמוד מול מסע החזרה. כשעמדתי חולה ומבולבל ראיתי שוב את הדבר הנע על השרטון, לא הייתה טעות עכשיו שזה דבר נע, על רקע המים האדומים של הים. זה היה דבר עגול, בגודל כדור כדורגל אולי, או, ייתכן, גדול יותר, ומחושים נגררו ממנו למטה; הוא נראה שחור על רקע המים הגועשים האדומים כדם, והוא קיפץ פה ושם בעוויתות. אז הרגשתי שאני מתעלף. אבל אימה נוראה מפני שכיבה חסרת אונים בדמדומים הרחוקים והנוראים ההם תמכה בי בעודי מטפס על האוכף.