"בערך בשמונה או בתשע בבוקר הגעתי אל אותו ספסל ממתכת צהובה שממנו צפיתי בעולם בערב הגעתי. חשבתי על מסקנותיי החפוזות באותו ערב ולא יכולתי להימנע מלצחוק במרירות על הביטחון שלי. הנה אותו מראה יפה, אותה עלווה שופעת, אותם ארמונות מפוארים וחורבות מרהיבות, אותו נהר כסוף זורם בין גדותיו הפוריות. הגלימות העליזות של האנשים היפים נעו אנה ואנה בין העצים. כמה התרחצו בדיוק במקום שבו הצלתי את ווינה, וזה נתן לי פתאום דקירת כאב חדה. וככתמים על הנוף התנשאו הכיפות מעל הדרכים אל העולם התחתון. הבנתי עכשיו מה מכסה כל היופי של בני העולם העליון. נעים מאוד היה יומם, נעים כמו יומו של הבקר בשדה. כמו הבקר, הם לא ידעו שום אויבים ולא הכינו את עצמם לשום צורך. וסופם היה זהה.
"התאבלתי כשחשבתי כמה קצר היה חלום התבונה האנושית. היא התאבדה. היא כיוונה את עצמה בהתמדה אל נוחות ונחת, חברה מאוזנת שסיסמתה ביטחון וקביעות, היא השיגה את תקוותיה: כדי להגיע לבסוף לזה. פעם ודאי הגיעו החיים והרכוש לביטחון כמעט מוחלט. העשיר היה בטוח בעושרו ובנוחותו, העמל בטוח בחייו ובעבודתו. אין ספק שבעולם המושלם ההוא לא הייתה בעיית מובטלים, שום שאלה חברתית שנשארה בלי פתרון. ושקט גדול בא בעקבות זאת.
"זה חוק טבע שאנחנו מתעלמים ממנו, שגמישות שכלית היא הפיצוי על שינוי, סכנה וצרה. בעל חיים שנמצא בהרמוניה מושלמת עם סביבתו הוא מנגנון מושלם. הטבע לעולם אינו פונה אל התבונה עד שההרגל והאינסטינקט חסרי תועלת. אין תבונה במקום שאין שינוי ואין צורך בשינוי. רק בעלי החיים האלה זוכים בתבונה שצריכים לעמוד מול מגוון עצום של צרכים וסכנות.
"כך, כפי שאני רואה זאת, אדם העולם העליון נסחף לעבר יופיו החלש, והעולם התחתון לעבר תעשייה מכנית גרידא. אבל למצב המושלם ההוא חסר דבר אחד אפילו לשלמות מכנית: קביעות מוחלטת. ככל הנראה, ככל שחלף הזמן, הזנת העולם התחתון, איך שלא נעשתה, השתבשה. ההכרח, האם, שנבלם לכמה אלפי שנים, חזר שוב, והוא התחיל למטה. העולם התחתון, שהיה במגע עם מכונות, שאף מושלמות ככל שיהיו עדיין צריכות מעט מחשבה מחוץ להרגל, שמר כנראה בעל כורחו קצת יותר יוזמה, אם כי פחות מכל תכונה אנושית אחרת, מאשר העליון. וכשבשר אחר אזל להם, פנו אל מה שההרגל הישן אסר עד אז. כך, אני אומר, ראיתי זאת במבטי האחרון בעולם של שנת שמונה מאות ושניים אלף שבע מאות ואחת. זה אולי הסבר שגוי ככל ששכל בן תמותה יכול להמציא. כך קרם הדבר עור וגידים בעיניי, וככזה אני נותן אותו לכם.
"אחרי העייפות, ההתרגשויות והאימות של הימים האחרונים, ולמרות צערי, הספסל הזה והנוף השלו ואור השמש החם היו נעימים מאוד. הייתי עייף ומנומנם מאוד, ועד מהרה עברו העיוניות שלי לנמנום. כשתפסתי את עצמי בזה, קיבלתי את הרמז שלי עצמי, וכשהשתרעתי על הדשא ישנתי שינה ארוכה ומרעננת.
"התעוררתי קצת לפני השקיעה. עכשיו הרגשתי בטוח מפני כך שהמורלוקים יתפסו אותי ישן, וכשהתמתחתי, ירדתי במורד הגבעה לעבר הספינקס הלבן. מוט הברזל שלי היה ביד אחת, והיד השנייה שיחקה בגפרורים שבכיסי.
"ועכשיו בא דבר בלתי צפוי ביותר. כשהתקרבתי אל כן הספינקס מצאתי שכנפי הארד פתוחות. הן החליקו למטה לתוך חריצים.
"לנוכח זאת עצרתי בבת אחת לפניהן, מהסס להיכנס.
"בפנים היה חדר קטן, ועל מקום מוגבה בפינתו עמדה מכונת הזמן. הידיות הקטנות היו בכיסי. אז הנה, אחרי כל ההכנות המשוכללות שלי למצור על הספינקס הלבן, באה כניעה ענווה. זרקתי את מוט הברזל שלי, כמעט מצטער שלא אשתמש בו.
"מחשבה פתאומית עלתה בראשי כשהתכופפתי לעבר הפתח. לפחות פעם אחת, תפסתי את פעולות החשיבה של המורלוקים. כשדיכאתי נטייה חזקה לצחוק, צעדתי דרך מסגרת הארד ועד מכונת הזמן. הופתעתי לגלות שהיא שומנה ונוקתה בקפידה. חשדתי מאז שהמורלוקים אפילו פירקו אותה חלקית בעודם מנסים בדרכם העמומה לתפוס את מטרתה.
"עכשיו, בעודי עומד ובוחן אותה, ומוצא הנאה במגע גרידא במתקן, קרה הדבר שציפיתי לו. לוחות הארד החליקו פתאום למעלה והכו במסגרת בצלצול. הייתי בחושך: לכוד. כך חשבו המורלוקים. לנוכח זאת צחקקתי בשמחה.
"כבר יכולתי לשמוע את צחוקם הממלמל כשבאו לעברי. בשלווה רבה ניסיתי להדליק את הגפרור. רק הייתי צריך להתקין את הידיות ולהסתלק אז כמו רוח רפאים. אבל התעלמתי מדבר קטן אחד. הגפרורים היו מן הסוג הנתעב ההוא שנדלק רק על הקופסה.
"אתם יכולים לדמיין איך נעלמה כל שלוותי. הבהמות הקטנות היו ממש עליי. אחת נגעה בי. הנפתי בחושך מכה סוחפת לעברם בידיות, והתחלתי לטפס לתוך אוכף המכונה. אז באה עליי יד אחת ואז עוד אחת. אז הייתי צריך פשוט להיאבק באצבעותיהם העקשניות על הידיות שלי, ובאותו זמן לגשש אחר הזיזים שעליהם הן הותאמו. אחת, אמנם, הם כמעט הוציאו ממני. כשהחליקה מידי, נאלצתי לנגח בחושך בראשי, יכולתי לשמוע את גולגולת המורלוק מצלצלת, כדי להשיב אותה. זה היה קרוב יותר מן הקרב ביער, אני חושב, המאבק האחרון הזה.
"אבל לבסוף הידית הותקנה ונמשכה. הידיים הנצמדות החליקו ממני. החושך נפל עד מהרה מעיניי. מצאתי את עצמי באותו אור אפור ובאותה מהומה שכבר תיארתי.