"יצאנו מן הארמון כשהשמש עוד הייתה בחלקה מעל לאופק. הייתי נחוש להגיע אל הספינקס הלבן מוקדם למחרת בבוקר, ולפני רדת החשכה התכוונתי לפלס את דרכי ביער שעצר אותי במסע הקודם. התוכנית שלי הייתה ללכת רחוק ככל האפשר באותו לילה, ואז, כשאבנה מדורה, לישון בחסות בוהקה. בהתאם, בעודנו הולכים אספתי כל מקל או עשב יבש שראיתי, ועד מהרה היו זרועותיי מלאות בפסולת כזאת. עמוסים כך, התקדמנו לאט יותר משציפיתי, וחוץ מזה ווינה הייתה עייפה. וגם אני התחלתי לסבול מישנוניות; כך שהיה לילה גמור לפני שהגענו ליער. על הגבעה השיחנית שבשוליו ווינה הייתה רוצה לעצור, מפחד החושך שלפנינו; אבל תחושה מיוחדת של אסון קרב, שבאמת הייתה צריכה לשמש לי אזהרה, דחפה אותי קדימה. הייתי בלי שינה לילה ויומיים, והייתי קודח ורגזן. הרגשתי את השינה באה עליי, ואת המורלוקים איתה.
"בעודנו מהססים, בין השיחים השחורים מאחורינו, ועמומות על רקע שחרותם, ראיתי שלוש דמויות כפופות. היו שיחים ועשב גבוה כל סביבנו, ולא הרגשתי בטוח מפני התקרבותם החתרנית. היער, חישבתי, היה ברוחב קצת פחות מקילומטר וחצי. אם נוכל לעבור דרכו אל צלע הגבעה החשופה, שם, כפי שנראה לי, היה מקום מנוחה בטוח הרבה יותר; חשבתי שעם הגפרורים והקמפור שלי אצליח להאיר את שבילי ביער. ובכל זאת היה ברור שאם עליי לנופף בגפרורים בידיי אצטרך לנטוש את עצי ההסקה שלי; אז, די בחוסר רצון, הנחתי אותם. ואז עלה בראשי שאדהים את ידידינו שמאחור בכך שאדליק אותם. עמדתי לגלות את האיוולת הנוראה של המעשה הזה, אבל הוא עלה בדעתי כמהלך מחוכם לחפות על נסיגתנו.
"אינני יודע אם חשבתם אי פעם איזה דבר נדיר חייבת להיות להבה בהיעדר האדם ובאקלים ממוזג. חום השמש רק לעיתים נדירות חזק מספיק כדי לשרוף, אפילו כשהוא מרוכז בטיפות טל, כפי שקורה לפעמים באזורים טרופיים יותר. ברק עשוי לנפץ ולהשחיר, אבל רק לעיתים נדירות הוא מוליד שריפה נרחבת. צמחייה נרקבת עשויה לפעמים לעלות עשן מחום התסיסה שלה, אבל רק לעיתים נדירות זה מסתיים בלהבה. בשקיעה הזאת, גם, אומנות הדלקת האש נשכחה מעל פני האדמה. הלשונות האדומות שליחכו במעלה ערימת העצים שלי היו דבר חדש ומוזר לגמרי לווינה.
"היא רצתה לרוץ אליה ולשחק בה. אני מאמין שהייתה משליכה את עצמה לתוכה אילולא ריסנתי אותה. אבל הרמתי אותה, ולמרות מאבקיה, צללתי בנועזות קדימה לתוך היער. כברת דרך קטנה האיר בוהק המדורה שלי את השביל. כשהבטתי לאחור עד מהרה, יכולתי לראות, מבעד לגזעים הצפופים, שמערימת המקלות שלי התפשטה הלהבה לכמה שיחים סמוכים, וקו מעוקל של אש זחל במעלה העשב של הגבעה. צחקתי על זה, ופניתי שוב אל העצים החשוכים שלפניי. היה שחור מאוד, ווינה נצמדה אליי בעוויתות, אבל עדיין היה, כשעיניי התרגלו לחושך, אור מספיק כדי שאימנע מן הגזעים. מעל הראש היה פשוט שחור, מלבד במקום שבו פרצה של שמיים כחולים רחוקים זרחה עלינו פה ושם. לא הדלקתי אף אחד מגפרוריי כי לא הייתה לי יד פנויה. על זרועי השמאלית נשאתי את הקטנה שלי, בידי הימנית היה מוט הברזל שלי.
"כברת דרך לא שמעתי דבר מלבד הזרדים המתפצחים מתחת לרגליי, הרשרוש הקלוש של הרוח למעלה, ונשימתי שלי ופעימות כלי הדם באוזניי. אז נדמה היה לי שאני יודע על תיפוף מאחוריי. המשכתי בעיקשות קודרת. התיפוף נעשה ברור יותר, ואז קלטתי את אותו קול משונה ואת הקולות ששמעתי בעולם התחתון. ניכר היה שהיו כמה מורלוקים, והם סגרו עליי. למעשה, בעוד דקה הרגשתי משיכה במעילי, ואז משהו בזרועי. ווינה רעדה בחוזקה, ונעשתה דוממת לגמרי.
"הגיע הזמן לגפרור. אבל כדי להשיג אחד עליי להוריד אותה. עשיתי כך, וכשגיששתי בכיסי, החל מאבק בחושך סביב ברכיי, שקט לגמרי מצידה ועם אותם קולות המיה מיוחדים מצד המורלוקים. ידיים קטנות ורכות, גם, זחלו על מעילי ועל גבי, נוגעות אפילו בצווארי. אז שרט הגפרור ותסס. החזקתי אותו בוער, וראיתי את גבם הלבן של המורלוקים במנוסה בין העצים. לקחתי בחיפזון גוש קמפור מכיסי, והתכוננתי להדליק אותו ברגע שהגפרור ידעך. אז הבטתי בווינה. היא שכבה אוחזת ברגליי וללא תנועה כלל, פניה אל הקרקע. בבהלה פתאומית התכופפתי אליה. נראה שבקושי נשמה. הדלקתי את גוש הקמפור והשלכתי אותו על הקרקע, וכשהתפצל והתלקח והדף לאחור את המורלוקים ואת הצללים, כרעתי והרמתי אותה. היער מאחור נראה מלא בתנועה ובהמיה של חבורה גדולה!
"נראה שהתעלפה. הנחתי אותה בזהירות על כתפי וקמתי להמשיך, ואז באה הכרה נוראה. בתמרוניי עם הגפרורים ועם ווינה, הסתובבתי כמה פעמים, ועכשיו לא היה לי מושג קלוש ביותר באיזה כיוון שוכן שבילי. ככל שידעתי, אולי פניתי בחזרה לעבר ארמון החרסינה הירוקה. מצאתי את עצמי בזיעה קרה. הייתי צריך לחשוב מהר מה לעשות. החלטתי לבנות מדורה ולחנות במקום שבו היינו. הנחתי את ווינה, עדיין ללא תנועה, על גדם מכוסה דשא, ובחיפזון רב, כשגוש הקמפור הראשון שלי דעך, התחלתי לאסוף מקלות ועלים. פה ושם מתוך החושך סביבי זרחו עיני המורלוקים כמו אבני נופך.
"הקמפור הבהב וכבה. הדלקתי גפרור, ובעודי עושה כן, שתי צורות לבנות שהתקרבו אל ווינה זינקו בחיפזון משם. אחד היה מסונוור כל כך מן האור שבא ישר אליי, והרגשתי את עצמותיו נטחנות תחת מכת אגרופי. הוא השמיע צווחת בהלה, התנודד מעט, ונפל. הדלקתי עוד חתיכת קמפור, והמשכתי לאסוף את המדורה שלי. עד מהרה הבחנתי כמה יבש היה חלק מן העלווה מעליי, כי מאז הגעתי במכונת הזמן, עניין של שבוע, לא ירד גשם. אז, במקום לחפש בין העצים זרדים שנפלו, התחלתי לקפוץ ולמשוך למטה ענפים. עד מהרה מאוד הייתה לי מדורה מחניקה ומעשנת של עץ ירוק ומקלות יבשים, ויכולתי לחסוך בקמפור שלי. אז פניתי אל המקום שבו שכבה ווינה ליד אלת הברזל שלי. ניסיתי ככל שיכולתי להחיות אותה, אבל היא שכבה כמו מתה. אפילו לא יכולתי להשתכנע אם היא נושמת או לא.
"עכשיו, עשן המדורה הוכה לעברי, והוא ודאי עשה אותי כבד פתאום. יתר על כן, אדי הקמפור היו באוויר. המדורה שלי לא תזדקק להזנה במשך שעה בערך. הרגשתי עייף מאוד אחרי המאמץ שלי, והתיישבתי. היער, גם, היה מלא בהמיה מרדימה שלא הבנתי. נדמה היה שרק נמנמתי לרגע ופקחתי את עיניי. אבל הכול היה חשוך, והמורלוקים שמו עליי את ידיהם. כשהשלכתי מעליי את אצבעותיהם הנצמדות גיששתי בחיפזון בכיסי אחר קופסת הגפרורים, ו... היא נעלמה! אז אחזו בי ונאבקו בי שוב. ברגע ידעתי מה קרה. ישנתי, והמדורה שלי כבתה, ומרירות המוות באה על נפשי. היער נראה מלא בריח עץ בוער. נתפסתי בצוואר, בשער, בזרועות, ונמשכתי למטה. היה נורא מעבר לכל תיאור להרגיש בחושך את כל היצורים הרכים האלה נערמים עליי. הרגשתי כאילו אני בקורי עכביש מפלצתי. הובסתי, ונפלתי. הרגשתי שיניים קטנות ננעצות בצווארי. התגלגלתי, ובעודי עושה כן נתקלה ידי במוט הברזל שלי. זה נתן לי כוח. נאבקתי וקמתי, מנער מעליי את חולדות האדם, וכשהחזקתי את המוט קצר, דחפתי לעבר המקום שבו שיערתי שפניהם נמצאים. יכולתי להרגיש את ההיענות העסיסית של בשר ועצם תחת מכותיי, ולרגע הייתי חופשי.
"ההתרוממות המוזרה שלעיתים קרובות כל כך נראה שהיא מלווה קרב קשה באה עליי. ידעתי ששנינו, אני ווינה, אבודים, אבל החלטתי לגרום למורלוקים לשלם בעד הבשר שלהם. עמדתי וגבי אל עץ, מניף את מוט הברזל לפניי. כל היער היה מלא בתנועתם ובצעקותיהם. עברה דקה. נראה שקולותיהם עלו לגובה צליל נרגש יותר, ותנועותיהם נעשו מהירות יותר. ובכל זאת אף אחד לא בא לטווח ידי. עמדתי ונעצתי מבט בשחור. אז פתאום באה תקווה. מה אם המורלוקים מפחדים? וממש בעקבות זאת בא דבר מוזר. נראה שהחושך נעשה מואר. במעומעם מאוד התחלתי לראות את המורלוקים סביבי, שלושה חבוטים לרגליי, ואז זיהיתי, בהפתעה שאינה מאמינה, שהאחרים רצים, בזרם בלתי פוסק, כפי שנראה, מאחוריי, והלאה דרך היער שלפניי. וגבם כבר לא נראה לבן, אלא אדמדם. כשעמדתי פעור פה, ראיתי ניצוץ אדום קטן נסחף על פני פרצה של אור כוכבים בין הענפים, ונעלם. ובזה הבנתי את ריח העץ הבוער, את ההמיה המרדימה שגדלה עכשיו לשאגה סוערת, את הזוהר האדום, ואת מנוסת המורלוקים.
"כשיצאתי מאחורי העץ שלי והבטתי לאחור, ראיתי, מבעד לעמודים השחורים של העצים הקרובים יותר, את להבות היער הבוער. זו הייתה המדורה הראשונה שלי שבאה אחריי. בזה חיפשתי את ווינה, אבל היא נעלמה. השריקה והפיצוח מאחוריי, החבטה המתפוצצת כשכל עץ חדש פרץ בלהבות, השאירו זמן מועט להרהור. כשמוט הברזל שלי עדיין אחוז בידי, הלכתי בשביל המורלוקים. זה היה מרוץ צמוד. פעם הלהבות זחלו קדימה מהר כל כך מימיני בעודי רץ שאוגפתי ונאלצתי לפנות שמאלה. אבל לבסוף יצאתי לשטח פתוח קטן, ובעודי עושה כן, מורלוק בא מועד לעברי, ועל פניי, והמשיך ישר אל האש!
"ועכשיו עמדתי לראות את הדבר המשונה והנורא ביותר, נדמה לי, מכל מה שראיתי בעידן העתידי ההוא. כל השטח הזה היה בהיר כיום מהשתקפות האש. במרכז היה תל קטן או גבעת קבר, שבראשו עוזרר חרוך. מעבר לזה הייתה זרוע אחרת של היער הבוער, ולשונות צהובות כבר מתפתלות ממנה, מקיפה לגמרי את השטח בגדר של אש. על צלע התל היו כשלושים או ארבעים מורלוקים, מסונוורים מן האור והחום, ומועדים אנה ואנה זה אל זה במבוכתם. בהתחלה לא הבנתי את עיוורונם, והכיתי בהם בזעם במוט שלי, בטירוף של פחד, כשהתקרבו אליי, הרגתי אחד ונכיתי עוד כמה. אבל כשהתבוננתי בתנועותיו של אחד מהם מגשש מתחת לעוזרר על רקע השמיים האדומים, ושמעתי את אנקותיהם, השתכנעתי בחוסר האונים ובאומללות המוחלטים שלהם בבוהק, ולא הכיתי עוד אף אחד מהם.
"ובכל זאת מדי פעם בא אחד ישר לעברי, ושחרר אימה רוטטת שגרמה לי למהר להתחמק ממנו. פעם אחת שככו הלהבות במקצת, ופחדתי שהיצורים המתועבים יוכלו עד מהרה לראות אותי. חשבתי להתחיל את הקרב בהריגת כמה מהם לפני שזה יקרה; אבל האש פרצה שוב בבהירות, ועצרתי את ידי. הסתובבתי על התל ביניהם והתחמקתי מהם, מחפש זכר כלשהו לווינה. אבל ווינה נעלמה.
"לבסוף התיישבתי על ראש התל, והתבוננתי בחבורה המוזרה והבלתי יאומנת הזאת של יצורים עיוורים המגששים הלוך ושוב, ומשמיעים זה לזה קולות מסמרי שיער, כשבוהק האש הכה בהם. הנחשול המתפתל של העשן זרם על פני השמיים, ומבעד לקרעים הנדירים של החופה האדומה ההיא, רחוקים כאילו הם שייכים ליקום אחר, זרחו הכוכבים הקטנים. שניים או שלושה מורלוקים באו מועדים לתוכי, ואני גירשתי אותם במכות אגרופים, רועד בעודי עושה כן.
"ברוב אותו לילה הייתי משוכנע שזה סיוט. נשכתי את עצמי וצרחתי בתשוקה עזה להתעורר. הכיתי באדמה בידיי, וקמתי והתיישבתי שוב, ונדדתי פה ושם, ושוב התיישבתי. אז הייתי נופל לשפשף את עיניי ולקרוא לאלוהים שיניח לי להתעורר. שלוש פעמים ראיתי מורלוקים מורידים את ראשם במעין ייסורים ומסתערים אל הלהבות. אבל, לבסוף, מעל האדום השוקע של האש, מעל ההמונים הזורמים של עשן שחור והגדמים המלבינים והמשחירים, ומעל מספרם ההולך ופוחת של היצורים העמומים האלה, בא האור הלבן של היום.
"חיפשתי שוב עקבות של ווינה, אבל לא היו. היה ברור שהשאירו את גופה הקטן המסכן ביער. אינני יכול לתאר כמה הקל עליי לחשוב שהוא נמלט מן הגורל הנורא שנראה שנועד לו. כשחשבתי על זה, כמעט התעוררתי להתחיל טבח בתועבות חסרות האונים סביבי, אבל התאפקתי. התל, כאמור, היה מעין אי ביער. מראשו יכולתי עכשיו להבחין מבעד לאובך של עשן בארמון החרסינה הירוקה, וממנו יכולתי למצוא את כיווני אל הספינקס הלבן. וכך, כשהשארתי את שארית הנשמות הארורות האלה עדיין הולכות אנה ואנה ונאנקות, כשהיום התבהר, קשרתי קצת עשב סביב רגליי וצלעתי הלאה על פני אפר מעלה עשן ובין גזעים שחורים שעדיין פעמו מבפנים באש, לעבר מקום המחבוא של מכונת הזמן. הלכתי לאט, כי הייתי כמעט מותש, וגם צולע, והרגשתי את האומללות העזה ביותר על מותה הנורא של ווינה הקטנה. זה נראה אסון מכריע. עכשיו, בחדר הישן והמוכר הזה, זה דומה יותר לצער של חלום מאשר לאובדן ממשי. אבל באותו בוקר זה השאיר אותי בודד לגמרי שוב: לבד באופן נורא. התחלתי לחשוב על הבית הזה שלי, על האח הזאת, על כמה מכם, ועם מחשבות כאלה באה כמיהה שהייתה כאב.
"אבל, כשהלכתי על פני האפר המעלה עשן תחת שמי הבוקר הבהירים, גיליתי תגלית. בכיס המכנסיים שלי היו עדיין כמה גפרורים רופפים. הקופסה ודאי דלפה לפני שאבדה.