"את ארמון החרסינה הירוקה מצאתי, כשהתקרבנו אליו בערך בצהריים, נטוש ומתפורר לחורבה. רק שרידים מרופטים של זכוכית נשארו בחלונותיו, ויריעות גדולות של הציפוי הירוק נשרו מן השלד המתכתי האכול. הוא שכן גבוה מאוד על רמה מכוסת דשא, וכשהבטתי לצפון מזרח לפני שנכנסתי אליו, הופתעתי לראות שפך נהר גדול, או אפילו מפרץ, במקום שבו שיערתי שהיו פעם וונדסוורת' ובטרסי. חשבתי אז, אף שמעולם לא המשכתי את המחשבה, על מה שאולי קרה, או אולי קורה, ליצורים החיים בים.
"חומר הארמון התברר בבדיקה כחרסינה באמת, ולאורך חזיתו ראיתי כתובת באיזה כתב לא ידוע. חשבתי, בטיפשות למדי, שווינה תוכל לעזור לי לפענח אותה, אבל רק למדתי שעצם הרעיון של כתיבה מעולם לא נכנס לראשה. היא תמיד נראתה לי, כמדומני, אנושית יותר משהייתה, אולי משום שחיבתה הייתה אנושית כל כך.
"בתוך כנפי הדלת הגדולות, שהיו פתוחות ושבורות, מצאנו, במקום האולם הרגיל, גלריה ארוכה מוארת בחלונות צד רבים. במבט הראשון נזכרתי במוזיאון. רצפת האריחים הייתה עבה מאבק, ומערך מרשים של חפצים מעורבים היה עטוף באותו כיסוי אפור. אז הבחנתי, עומד משונה וכחוש במרכז האולם, במה שהיה בבירור החלק התחתון של שלד ענקי. זיהיתי לפי הרגליים המלוכסנות שזה איזה יצור נכחד בדומה למגתריום. הגולגולת והעצמות העליונות שכבו לצדו באבק העבה, ובמקום אחד, שבו טפטפו מי גשם דרך דליפה בגג, הדבר עצמו נשחק. בהמשך הגלריה היה חבית השלד הענקית של ברונטוזאורוס. השערת המוזיאון שלי אושרה. כשהלכתי לעבר הצד מצאתי מה שנראה כמדפים משופעים, וכשניקיתי את האבק העבה, מצאתי את ארונות הזכוכית הישנים והמוכרים של זמננו. אבל הם ודאי היו אטומים לאוויר, אם לשפוט מן השימור הטוב של חלק מתכולתם.
"ברור שעמדנו בין חורבותיו של איזה סאות' קנזינגטון מאוחר! כאן, כנראה, היה האגף הפלאונטולוגי, ומערך מפואר מאוד של מאובנים ודאי היה, אף שתהליך הריקבון הבלתי נמנע, שנבלם לזמן מה, ואיבד, בגלל הכחדת החיידקים והפטריות, תשעים ותשעה אחוזים מכוחו, בכל זאת חזר לפעול, בוודאות קיצונית אם כי באיטיות קיצונית, על כל אוצרותיו. פה ושם מצאתי עקבות של האנשים הקטנים בדמות מאובנים נדירים שנשברו לרסיסים או שהושחלו כמחרוזות על קני סוף. ובמקרים אחדים הארונות הוסרו בשלמותם: על ידי המורלוקים, כך שפטתי. המקום היה שקט מאוד. האבק העבה עימעם את צעדינו. ווינה, שגלגלה קיפוד ים במורד הזכוכית המשופעת של ארון, באה עד מהרה, בעודי בוהה סביבי, ולקחה בשקט רב את ידי ועמדה לצדי.
"ובהתחלה הייתי מופתע כל כך מן המונומנט העתיק הזה של עידן שכלי שלא חשבתי על האפשרויות שהוא מציע. אפילו הדאגה שלי למכונת הזמן נסוגה קצת מדעתי.
"אם לשפוט לפי גודל המקום, היה בארמון החרסינה הירוקה הזה הרבה יותר מגלריה פלאונטולוגית; אולי גלריות היסטוריות; ואולי, אפילו ספרייה! בשבילי, לפחות בנסיבותיי הנוכחיות, אלה היו מעניינים הרבה יותר מן המחזה הזה של גאולוגיה עתיקה בריקבונה. בסיוריי מצאתי עוד גלריה קצרה שנמשכה לרוחב הראשונה. זו נראתה מוקדשת למינרלים, ומראה גוש של גופרית שילח את דעתי לרוץ אל אבק שריפה. אבל לא יכולתי למצוא מלחת; למעשה, שום חנקות מכל סוג. אין ספק שהן נמסו מלחות לפני עידנים. ובכל זאת הגופרית נשארה בדעתי, ועוררה שרשרת מחשבות. לגבי שאר תכולת הגלריה ההיא, אף שבסך הכול הייתה השמורה ביותר מכל מה שראיתי, היה לי עניין מועט. אינני מומחה במינרלוגיה, והמשכתי במורד מעבר הרוס מאוד שנמשך במקביל לאולם הראשון שנכנסתי אליו. כנראה האגף הזה הוקדש לתולדות הטבע, אבל הכול עבר מזמן מעבר לכל זיהוי. כמה שרידים מצומקים ומושחרים של מה שהיו פעם חיות ממולאות, מומיות מיובשות בצנצנות שהכילו פעם כוהל, אבק חום של צמחים שחלפו: זה כל מה שהיה! הצטערתי על כך, כי הייתי שמח להתחקות אחר הכוונונים הסבלניים שבהם הושג כיבוש הטבע החי. אז הגענו לגלריה בממדים עצומים פשוטו כמשמעו, אבל מוארת רע במיוחד, ורצפתה יורדת בזווית קלה מן הקצה שבו נכנסתי. במרווחים נתלו מן התקרה כדורים לבנים, רבים מהם סדוקים ומנופצים, שרמזו שבמקור המקום היה מואר באור מלאכותי. כאן הייתי יותר בתחומי, כי משני צדדיי התנשאו הגופים הענקיים של מכונות גדולות, כולן אכולות מאוד ורבות מקולקלות, אבל כמה עדיין שלמות למדי. אתם יודעים שיש לי חולשה מסוימת למנגנונים, ונטיתי להתעכב ביניהן; ועוד יותר משום שברובן היה העניין של חידות, ויכולתי לנחש רק ניחושים מעורפלים ביותר למה הן משמשות. דמיינתי שאם אוכל לפתור את חידותיהן אמצא את עצמי מחזיק בכוחות שעשויים להועיל נגד המורלוקים.
"פתאום ווינה התקרבה מאוד לצדי. פתאומי כל כך שהבהילה אותי. אילולא היא אינני חושב שהייתי מבחין שרצפת הגלריה משופעת כלל. [הערה: ייתכן, כמובן, שהרצפה לא הייתה משופעת, אלא שהמוזיאון נבנה לתוך צלע גבעה. העורך.] הקצה שבו נכנסתי היה כולו מעל לפני האדמה, ומואר בחלונות נדירים דמויי חריץ. כשהלכת לאורכה, הקרקע עלתה מול החלונות האלה, עד שלבסוף היה לפני כל אחד בור כמו החצר השקועה של בית לונדוני, ורק קו צר של אור יום בראשו. הלכתי לאט, מתלבט בעניין המכונות, והייתי מרוכז בהן מדי מכדי להבחין בהתמעטות ההדרגתית של האור, עד שחששותיה הגוברים של ווינה משכו את תשומת ליבי. אז ראיתי שהגלריה יורדת לבסוף אל חושך עבה. היססתי, ואז, כשהבטתי סביבי, ראיתי שהאבק פחות שופע ופניו פחות אחידים. הלאה יותר לעבר העמימות, נראה שהוא מופר בכמה עקבות קטנות וצרות. התחושה שלי שהמורלוקים נוכחים ממש קמה לתחייה לנוכח זאת. הרגשתי שאני מבזבז את זמני בבדיקה אקדמית זו של מכונות. נזכרתי שכבר התקדם אחר הצהריים מאוד, ושעדיין אין לי נשק, אין מקלט, ואין אמצעי להדליק אש. ואז למטה בשחור הרחוק של הגלריה שמעתי תיפוף מיוחד, ואותם קולות משונים ששמעתי במורד הבאר.
"לקחתי את ידה של ווינה. אז, כשהכה בי רעיון פתאומי, עזבתי אותה ופניתי אל מכונה שממנה בלטה ידית לא שונה מאלה שבביתן איתות. כשטיפסתי על הבסיס, ואחזתי בידית הזאת בידיי, הטלתי עליה את כל משקלי הצידה. פתאום ווינה, נטושה במעבר המרכזי, התחילה ליילל. הערכתי את חוזק הידית נכון למדי, כי היא נשברה אחרי דקה של מאמץ, וחזרתי אליה עם אלה בידי שהספיקה יותר מדי, כך שפטתי, לכל גולגולת של מורלוק שאפגוש. והשתוקקתי מאוד להרוג מורלוק או שניים. לא אנושי מאוד, אתם אולי חושבים, לרצות ללכת להרוג את צאצאיו שלו! אבל היה בלתי אפשרי, איכשהו, להרגיש שום אנושיות בדברים האלה. רק חוסר רצוני לעזוב את ווינה, והשכנוע שאם אתחיל להרוות את צמא הרצח שלי מכונת הזמן שלי עלולה לסבול, ריסנו אותי מללכת ישר במורד הגלריה ולהרוג את הבהמות ששמעתי.
"ובכן, אלה ביד אחת ווינה בשנייה, יצאתי מן הגלריה ההיא אל אחרת גדולה עוד יותר, שבמבט הראשון הזכירה לי קפלה צבאית תלויה דגלים קרועים. הסמרטוטים החומים והחרוכים שנתלו מצדדיה, זיהיתי עד מהרה כשרידים נרקבים של ספרים. הם התפוררו מזמן לרסיסים, וכל זכר של דפוס עזב אותם. אבל פה ושם היו כריכות מעוקמות ואבזמי מתכת סדוקים שסיפרו את הסיפור היטב למדי. לו הייתי איש ספרות הייתי אולי מטיף מוסר על הבל כל השאפתנות. אבל כפי שהיה, הדבר שהכה בי בעוצמה החריפה ביותר היה הבזבוז העצום של עמל שעליו העידה שממה קודרת זו של נייר נרקב. באותו זמן אודה שחשבתי בעיקר על כתב העת 'פילוסופיקל טרנזקשנס' ועל שבעה עשר המאמרים שלי עצמי על אופטיקה פיזיקלית.
"אז, כשעלינו במדרגות רחבות, הגענו למה שהיה אולי פעם גלריה של כימיה טכנית. וכאן הייתה לי תקווה לא מעטה לתגליות מועילות. מלבד בקצה אחד שבו קרס הגג, הגלריה הזאת הייתה שמורה היטב. הלכתי בלהיטות אל כל ארון לא שבור. ולבסוף, באחד הארונות האטומים באמת, מצאתי קופסת גפרורים. בלהיטות רבה ניסיתי אותם. הם היו טובים לגמרי. הם אפילו לא היו לחים. פניתי אל ווינה. 'רקדי,' קראתי אליה בלשונה. כי עכשיו היה לי נשק של ממש נגד היצורים הנוראים שפחדנו מהם. וכך, במוזיאון הנטוש ההוא, על השטיח העבה והרך של האבק, לשמחתה העצומה של ווינה, ביצעתי בחגיגיות מעין ריקוד מורכב, כשאני שורק את 'ארץ הנאמנים' בעליזות ככל שיכולתי. בחלקו היה זה קנקן צנוע, בחלקו ריקוד צעדים, בחלקו ריקוד חצאית (ככל שהתיר זנב המעיל שלי), ובחלקו מקורי. כי אני ממציא מטבעי, כפי שאתם יודעים.
"עכשיו, אני עדיין חושב שזה שקופסת הגפרורים הזאת נמלטה מבלאי הזמן במשך שנים שאין להן זכר היה דבר מוזר ביותר, כמו שבשבילי היה דבר בר מזל ביותר. ובכל זאת, מוזר למדי, מצאתי חומר שהיה סביר הרבה פחות, וזה היה קמפור. מצאתי אותו בצנצנת חתומה, שבמקרה, אני מניח, הייתה חתומה הרמטית באמת. בהתחלה דמיינתי שזו שעוות פרפין, וניפצתי את הזכוכית בהתאם. אבל ריח הקמפור לא היה ניתן לטעות. בריקבון הכללי שרד במקרה החומר הנדיף הזה, אולי במשך אלפים רבים של מאות שנים. הוא הזכיר לי ציור בגוון ספיה שראיתי פעם, שנעשה מן הדיו של בלמניט מאובן שוודאי נספה והתאבן לפני מיליוני שנים. עמדתי לזרוק אותו, אבל נזכרתי שהוא דליק ובוער בלהבה בהירה וטובה: היה, למעשה, נר מצוין: ושמתי אותו בכיסי. לא מצאתי חומרי נפץ, עם זאת, וגם שום אמצעי לפרוץ את דלתות הארד. עד כה מוט הברזל שלי היה הדבר המועיל ביותר שנתקלתי בו. אף על פי כן עזבתי את הגלריה ההיא נרגש מאוד.
"אינני יכול לספר לכם את כל הסיפור של אחר הצהריים הארוך ההוא. יידרש מאמץ זיכרון גדול לשחזר את סיוריי בסדר הנכון ולו במקצת. אני זוכר גלריה ארוכה של מתקני נשק מחלידים, ואיך היססתי בין המוט שלי לבין גרזן קטן או חרב. לא יכולתי לשאת את שניהם, עם זאת, ומוט הברזל שלי הבטיח את הטוב ביותר נגד שערי הארד. היו הרבה רובים, אקדחים ורובי ציד. רובם היו גושי חלודה, אבל רבים היו מאיזו מתכת חדשה, ועדיין שלמים למדי. אבל כל תחמושת או אבק שריפה שהיו אולי פעם נרקבו לאבק. פינה אחת ראיתי שהייתה חרוכה ומנותצת; אולי, חשבתי, מפיצוץ בין הפריטים. במקום אחר היה מערך עצום של פסלי אלילים: פולינזיים, מקסיקניים, יווניים, פיניקיים, מכל ארץ על פני האדמה, כמדומני. וכאן, כשנכנעתי לדחף שאין לעמוד בפניו, כתבתי את שמי על אפה של מפלצת אבן סבון מדרום אמריקה שמצאה חן בעיניי במיוחד.
"כשהערב התקרב, דעך העניין שלי. עברתי בגלריה אחר גלריה, מאובקות, שקטות, הרוסות לעיתים קרובות, המוצגים לפעמים רק ערימות של חלודה ופחם חום, לפעמים רעננים יותר. במקום אחד מצאתי את עצמי פתאום ליד דגם של מכרה בדיל, ואז במקרה גמור גיליתי, בארון אטום, שני מטעני דינמיט! צעקתי 'אאוריקה!' וניפצתי את הארון בשמחה. אז בא ספק. היססתי. אז, כשבחרתי גלריה צדדית קטנה, עשיתי את הניסיון שלי. מעולם לא הרגשתי אכזבה כמו זו שהרגשתי בהמתנה של חמש, עשר, חמש עשרה דקות לפיצוץ שלא בא מעולם. כמובן שהדברים היו דמה, כפי שיכולתי לנחש מנוכחותם שם. אני באמת מאמין שאילו לא היו כאלה, הייתי ממהר מיד ומפוצץ את הספינקס, את דלתות הארד, ו(כפי שהתברר) את סיכוייי למצוא את מכונת הזמן, הכול יחד אל האין.
"אחרי זה, נדמה לי, הגענו לחצר פתוחה קטנה בתוך הארמון. היא הייתה מכוסה דשא, והיו בה שלושה עצי פרי. אז נחנו והתרעננו. לקראת השקיעה התחלתי לשקול את מצבנו. הלילה זחל עלינו, ומקום המחבוא הבלתי נגיש שלי עוד לא נמצא. אבל זה הטריד אותי מעט מאוד עכשיו. היה ברשותי דבר שהיה, אולי, ההגנה הטובה מכולן נגד המורלוקים: היו לי גפרורים! היה לי גם הקמפור בכיסי, אם תידרש להבה. נראה לי שהדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות הוא לעבור את הלילה בשטח הפתוח, מוגנים באש. בבוקר היה עניין השגת מכונת הזמן. לשם כך, עד כה, היה לי רק אלת הברזל שלי. אבל עכשיו, עם הידע ההולך וגדל שלי, הרגשתי אחרת לגמרי כלפי דלתות הארד ההן. עד כה נמנעתי מלפרוץ אותן, בעיקר בגלל התעלומה שבצד השני. הן מעולם לא עשו עליי רושם של חזקות מאוד, וקיוויתי שמוט הברזל שלי לא יימצא בלתי מספיק לגמרי למלאכה.