"עכשיו, אמנם, נראה שמצבי רע מבתחילה. עד כה, מלבד בייסורי הלילה על אובדן מכונת הזמן, הרגשתי תקווה תומכת לבריחה בסופו של דבר, אבל התקווה הזאת התערערה מן התגליות החדשות האלה. עד כה חשבתי שרק מעכבים אותי הפשטות הילדותית של האנשים הקטנים, וכמה כוחות לא נודעים שרק עליי להבין כדי להתגבר עליהם; אבל היה יסוד חדש לגמרי בטיבם המבחיל של המורלוקים: משהו לא אנושי וזדוני. מתוך אינסטינקט תיעבתי אותם. קודם הרגשתי כמו שאדם שנפל לבור היה מרגיש: דאגתי הייתה הבור ואיך לצאת ממנו. עכשיו הרגשתי כמו חיה במלכודת, שאויבה יבוא עליה עד מהרה.
"האויב שממנו פחדתי אולי יפתיע אתכם. זה היה החושך של מולד הירח. ווינה הכניסה את זה לראשי בכמה הערות, שבהתחלה לא הבנתי אותן, על הלילות האפלים. עכשיו כבר לא הייתה זו בעיה קשה כל כך לנחש מה עשויים הלילות האפלים הבאים לבשר. הירח היה בשקיעתו: בכל לילה היה מרווח ארוך יותר של חושך. ועכשיו הבנתי, לפחות במידה מעטה, את סיבת הפחד של האנשים הקטנים מן העולם העליון מפני החושך. תהיתי במעורפל איזה נבלה מתועבת עושים המורלוקים במולד הירח. הייתי בטוח למדי עכשיו שההשערה השנייה שלי שגויה לגמרי. בני העולם העליון היו אולי פעם האצולה המועדפת, והמורלוקים משרתיהם המכניים: אבל זה חלף מזמן. שני המינים שנבעו מהתפתחות האדם גלשו לעבר יחס חדש לגמרי, או שכבר הגיעו אליו. האלוי, כמו המלכים הקרולינגים, שקעו והיו לחסרי תועלת יפים בלבד. הם עדיין החזיקו בארץ בחסד: כי המורלוקים, תת קרקעיים במשך אינספור דורות, הגיעו לבסוף למצב שבו פני האדמה המוארים ביום היו בלתי נסבלים בעיניהם. והמורלוקים עשו את בגדיהם, הסקתי, ודאגו לצורכיהם הרגילים, אולי מתוך שריד של הרגל שירות ישן. הם עשו זאת כמו שסוס עומד רוקע ברגלו, או כמו שאדם נהנה להרוג חיות לשם ספורט: כי צרכים עתיקים שחלפו הטביעו זאת באורגניזם. אבל, ברור, הסדר הישן כבר התהפך בחלקו. הנקמה של העדינים זחלה והתקרבה במהירות. לפני עידנים, לפני אלפי דורות, דחק האדם את אחיו האדם החוצה מן הנוחות ומאור השמש. ועכשיו האח הזה חזר: משונה! כבר התחילו האלוי ללמוד מחדש לקח ישן אחד. הם התוודעו מחדש אל הפחד. ופתאום עלה בראשי זיכרון הבשר שראיתי בעולם התחתון. מוזר היה איך צף אל דעתי: לא כאילו עורר אותו זרם הרהוריי, אלא בא כמעט כמו שאלה מבחוץ. ניסיתי להיזכר בצורתו. הייתה לי תחושה מעורפלת של משהו מוכר, אבל לא יכולתי לומר מה הוא באותו זמן.
"בכל זאת, חסרי אונים ככל שהיו האנשים הקטנים מול הפחד המסתורי שלהם, אני הייתי בנוי אחרת. באתי מן העידן הזה שלנו, מן השיא הבשל הזה של המין האנושי, כשהפחד אינו משתק והתעלומה איבדה את אימתה. אני לפחות אגן על עצמי. בלי דיחוי נוסף החלטתי לעשות לעצמי נשק ומבצר שבו אוכל לישון. עם המקלט הזה כבסיס, אוכל לעמוד מול העולם המוזר הזה עם קצת מן הביטחון שאיבדתי כשהבנתי לאיזה יצורים אני חשוף לילה אחר לילה. הרגשתי שלעולם לא אוכל לישון שוב עד שמיטתי תהיה בטוחה מפניהם. רעדתי מאימה כשחשבתי איך ודאי כבר בחנו אותי.
"נדדתי אחר הצהריים לאורך עמק התמזה, אבל לא מצאתי דבר שנראה לי בלתי נגיש. כל הבניינים והעצים נראו עבירים בקלות למטפסים מיומנים כמו שהמורלוקים, אם לשפוט לפי הבארות שלהם, ודאי היו. אז חזרו לזיכרוני הצריחים הגבוהים של ארמון החרסינה הירוקה והברק המלוטש של קירותיו; ובערב, כשלקחתי את ווינה כמו ילדה על כתפי, עליתי בגבעות לעבר דרום מערב. המרחק, חישבתי, היה אחד עשר או שלושה עשר קילומטרים, אבל ודאי היה קרוב יותר לשלושים. ראיתי את המקום לראשונה אחר צהריים לח, כשהמרחקים מתקצרים באופן מטעה. בנוסף, העקב של אחת מנעליי היה רופף, ומסמר חדר דרך הסוליה, אלה היו נעליים ישנות ונוחות שנעלתי בבית, כך שצלעתי. וכבר עבר זמן רב אחרי השקיעה כשהארמון נגלה לעיניי, צלליתו שחורה על רקע הצהוב החיוור של השמיים.
"ווינה שמחה מאוד כשהתחלתי לשאת אותה, אבל אחרי זמן מה ביקשה שאוריד אותה, ורצה לצדי, ומדי פעם זינקה הצידה לכאן או לכאן לקטוף פרחים לתחוב בכיסיי. הכיסים שלי תמיד הביכו את ווינה, אבל לבסוף הגיעה למסקנה שהם סוג משונה של אגרטלים לקישוט בפרחים. לפחות היא השתמשה בהם למטרה הזאת. וזה מזכיר לי! כשהחלפתי את המקטורן מצאתי..."
הנוסע בזמן עצר, הכניס את ידו לכיסו, והניח בשתיקה שני פרחים קמלים, לא שונים מחלמיות לבנות גדולות מאוד, על השולחן הקטן. אחר כך חזר לסיפורו.
"כשדממת הערב זחלה על העולם והמשכנו מעבר לרכס הגבעה לעבר ווימבלדון, ווינה התעייפה ורצתה לחזור אל בית האבן האפורה. אבל הראיתי לה את הצריחים הרחוקים של ארמון החרסינה הירוקה, והצלחתי לגרום לה להבין שאנחנו מחפשים שם מקלט מפני הפחד שלה. אתם מכירים את ההפסקה הגדולה ההיא שבאה על הדברים לפני רדת הערב? אפילו הרוח נעצרת בעצים. לי תמיד יש תחושה של ציפייה בשקט הערב ההוא. השמיים היו צלולים, רחוקים וריקים מלבד כמה פסים אופקיים הרחק למטה בשקיעה. ובכן, באותו לילה קיבלה הציפייה את צבע פחדיי. בשלווה המחשיכה ההיא נדמה היה שחושיי התחדדו באופן על טבעי. דמיינתי שאני יכול אפילו להרגיש את החלל שבאדמה מתחת לרגליי: יכול, למעשה, כמעט לראות דרכה את המורלוקים על גבעת הנמלים שלהם הולכים אנה ואנה ומחכים לחושך. בהתרגשותי דמיינתי שהם יקבלו את הפלישה שלי למחילותיהם כהכרזת מלחמה. ולמה לקחו את מכונת הזמן שלי?
"אז המשכנו בשקט, והדמדומים העמיקו ללילה. הכחול הצלול של המרחק דהה, וכוכב אחר כוכב יצא. הקרקע נעשתה עמומה והעצים שחורים. פחדיה ועייפותה של ווינה גברו עליה. לקחתי אותה בזרועותיי ודיברתי אליה וליטפתי אותה. אז, כשהחושך העמיק, כרכה את זרועותיה סביב צווארי, וכשעצמה את עיניה, הצמידה את פניה בחוזקה אל כתפי. כך ירדנו במדרון ארוך אל עמק, ושם בעמימות כמעט נכנסתי לתוך נהר קטן. אותו חציתי ברגל, ועליתי בצד שממול של העמק, על פני כמה בתים ישנים, וליד פסל: פאון, או דמות כזאת, בלי הראש. גם כאן היו שיטים. עד כה לא ראיתי דבר מן המורלוקים, אבל עדיין היה מוקדם בלילה, והשעות החשוכות יותר לפני שיעלה הירח הישן עוד היו לפנינו.
"ממצח הגבעה הבאה ראיתי יער עבות משתרע רחב ושחור לפניי. היססתי לנוכחו. לא יכולתי לראות לו סוף, לא מימין ולא משמאל. כשהרגשתי עייף, רגליי במיוחד כאבו מאוד, הורדתי בזהירות את ווינה מכתפי כשעצרתי, והתיישבתי על הדשא. כבר לא יכולתי לראות את ארמון החרסינה הירוקה, והייתי מסופק לגבי הכיוון שלי. הבטתי לתוך עובי היער וחשבתי על מה שהוא עשוי להסתיר. תחת הסבך הצפוף ההוא של ענפים אדם יהיה מחוץ לטווח הראייה של הכוכבים. אפילו לא הייתה שום סכנה אחרת אורבת, סכנה שלא רציתי לשחרר עליה את דמיוני, עדיין יהיו כל השורשים להיתקל בהם וגזעי העצים להיחבט בהם. הייתי גם עייף מאוד, אחרי ההתרגשויות של היום; אז החלטתי שלא אעמוד מולו, אלא אעביר את הלילה על הגבעה הפתוחה.
"ווינה, שמחתי לגלות, ישנה שינה עמוקה. עטפתי אותה בזהירות במקטורן שלי, והתיישבתי לצדה לחכות לעליית הירח. צלע הגבעה הייתה שקטה ונטושה, אבל מן השחור של היער באה מדי פעם תנועה של יצורים חיים. מעליי זרחו הכוכבים, כי הלילה היה צלול מאוד. הרגשתי תחושה מסוימת של נחמה ידידותית בנצנוצם. כל קבוצות הכוכבים הישנות נעלמו מן השמיים, עם זאת: התנועה האיטית ההיא, שאינה מורגשת במאה תוחלות חיים של בני אדם, סידרה אותן מזמן מחדש בקבוצות לא מוכרות. אבל שביל החלב, כך נראה לי, היה עדיין אותו סרט קרוע של אבק כוכבים כמו בימים עברו. בדרום (כפי ששפטתי) היה כוכב אדום בהיר מאוד שהיה חדש לי; הוא היה מפואר אפילו יותר מסיריוס הירוק שלנו. ובין כל נקודות האור המנצנצות האלה זרח כוכב לכת בהיר אחד בחסד ובקביעות כמו פניו של חבר ותיק.
"ההתבוננות בכוכבים האלה גימדה פתאום את צרותיי שלי ואת כל כובד החיים הארציים. חשבתי על מרחקם שאין לו חקר, ועל הסחף האיטי והבלתי נמנע של תנועותיהם מן העבר הלא נודע אל העתיד הלא נודע. חשבתי על מחזור הנקיפה הגדול שמתאר קוטב הארץ. רק ארבעים פעם קרה הסיבוב השקט ההוא במשך כל השנים שחציתי. ובמשך הסיבובים המעטים האלה כל הפעילות, כל המסורות, הארגונים המורכבים, האומות, הלשונות, הספרויות, השאיפות, אפילו עצם הזיכרון של האדם כפי שהכרתי אותו, נסחפו מן הקיום. במקומם היו היצורים השבריריים האלה ששכחו את מוצאם הרם, והדברים הלבנים שמהם הלכתי באימה. אז חשבתי על הפחד הגדול שהיה בין שני המינים, ולראשונה, ברעד פתאומי, באה הידיעה הברורה מה עשוי להיות הבשר שראיתי. ובכל זאת זה היה נורא מדי! הבטתי בווינה הקטנה הישנה לצדי, פניה לבנות וכמו כוכב תחת הכוכבים, ומיד גירשתי את המחשבה.
"במשך הלילה הארוך ההוא הרחקתי את דעתי מן המורלוקים ככל שיכולתי, והעברתי את הזמן בניסיון לדמיין שאני מוצא סימנים לקבוצות הכוכבים הישנות בבלבול החדש. השמיים נשארו צלולים מאוד, מלבד ענן מעורפל או שניים. אין ספק שנמנמתי לפעמים. אז, כשמשמרתי נמשכה, בא חיוורון בשמי המזרח, כמו השתקפות של איזו אש חסרת צבע, והירח הישן עלה, דק וחד ולבן. וממש אחריו, משיג אותו, ומציף אותו, בא השחר, חיוור בהתחלה, ואז נעשה ורוד וחם. שום מורלוקים לא התקרבו אלינו. למעשה, לא ראיתי אף אחד על הגבעה באותו לילה. ובביטחון של היום המתחדש כמעט נראה לי שפחדי היה בלי טעם. קמתי ומצאתי שרגלי עם העקב הרופף נפוחה בקרסול וכואבת מתחת לעקב; אז התיישבתי שוב, חלצתי את נעליי, והשלכתי אותן.
"העירותי את ווינה, וירדנו אל היער, עכשיו ירוק ונעים במקום שחור ומאיים. מצאנו כמה פירות לשבור בהם את צומנו. עד מהרה פגשנו אחרים מן העדינים, צוחקים ורוקדים באור השמש כאילו אין בטבע דבר כזה כמו לילה. ואז חשבתי שוב על הבשר שראיתי. הייתי בטוח עכשיו מה הוא, ומעומק ליבי ריחמתי על הפלג החלש האחרון הזה מן המבול הגדול של האנושות. ברור, בזמן כלשהו בימי קדם של שקיעת האדם אזל המזון של המורלוקים. אולי חיו על חולדות ושרצים כאלה. אפילו עכשיו האדם בררן ומדקדק במזונו הרבה פחות משהיה: הרבה פחות מכל קוף. הדעה הקדומה שלו נגד בשר אדם אינה אינסטינקט מושרש עמוק. וכך בני האדם הלא אנושיים האלה...! ניסיתי להביט בדבר ברוח מדעית. אחרי הכול, הם היו פחות אנושיים ורחוקים יותר מאשר אבותינו אוכלי האדם לפני שלושה או ארבעה אלפים שנה. והתבונה שהייתה עושה את המצב הזה לייסורים נעלמה. למה שאטריד את עצמי? האלוי האלה היו סתם בקר מפוטם, שהמורלוקים דמויי הנמלים שימרו וטרפו: וקרוב לוודאי דאגו לרבייתו. והנה ווינה רוקדת לצדי!
"אז ניסיתי לשמור את עצמי מפני האימה שבאה עליי, בכך שראיתי בזה עונש חמור על האנוכיות האנושית. האדם הסתפק בחיים של נוחות ותענוג על עמל רעהו, לקח את ההכרח כסיסמתו ותירוצו, ובבוא הזמן ההכרח שב אליו. אפילו ניסיתי בוז ברוח קרלייל כלפי האצולה העלובה הזאת בשקיעתה. אבל הלך הרוח הזה היה בלתי אפשרי. גדולה ככל שתהיה ההידרדרות השכלית שלהם, האלוי שמרו יותר מדי מן הצורה האנושית מכדי שלא ידרשו את אהדתי, ושלא יעשו אותי בעל כורחי שותף להידרדרותם ולפחדם.
"היו לי באותו זמן רעיונות מעורפלים מאוד לגבי הדרך שעליי ללכת בה. הראשון היה להבטיח מקום מחסה בטוח, ולעשות לעצמי נשק ממתכת או מאבן ככל שאוכל להמציא. הצורך הזה היה מיידי. במקום השני, קיוויתי להשיג אמצעי כלשהו לאש, כך שיהיה לי נשק של לפיד בהישג יד, כי שום דבר, ידעתי, לא יהיה יעיל יותר נגד המורלוקים האלה. אחר כך רציתי להכין איזה מתקן לפרוץ את דלתות הארד מתחת לספינקס הלבן. היה לי בראש איל ניגוח. הייתי משוכנע שאם אוכל להיכנס בדלתות האלה ולשאת לפניי להבת אור אמצא את מכונת הזמן ואימלט. לא יכולתי לדמיין שהמורלוקים חזקים מספיק כדי להזיז אותה רחוק. את ווינה החלטתי להביא איתי לזמננו. וכשהפכתי בתוכניות כאלה בדעתי המשכתי בדרכנו לעבר הבניין שדמיוני בחר בו כמשכננו.