איש לא היה מאמין בשנים האחרונות של המאה התשע עשרה שהעולם הזה נצפה בחדות ומקרוב על ידי תבונות גדולות משל האדם ובכל זאת בנות תמותה כמותו; שבעוד בני האדם עסוקים בענייניהם השונים, הם נבחנו ונחקרו, אולי כמעט באותה דקדקנות שבה אדם עם מיקרוסקופ בוחן את היצורים החולפים הרוחשים ומתרבים בטיפת מים. בשאננות אינסופית התהלכו בני האדם הלוך ושוב על פני הכדור הזה בענייניהם הקטנים, שלווים בביטחונם בשלטונם על החומר. ייתכן שהחד-תאיים שמתחת למיקרוסקופ עושים אותו דבר. איש לא חשב על העולמות הישנים יותר שבחלל כמקורות סכנה לאדם, או שחשב עליהם רק כדי לדחות את רעיון החיים עליהם כבלתי אפשרי או בלתי סביר. מוזר להיזכר בכמה מהרגלי המחשבה של אותם ימים שחלפו. לכל היותר דמיינו בני הארץ שאולי יש בני אדם אחרים על מאדים, אולי נחותים מהם ומוכנים לקבל בברכה מפעל של מיסיונרים. ובכל זאת, מעבר לתהום החלל, מוחות שהם למוחותינו כמו שמוחותינו לאלה של הבהמות הכלות, תבונות עצומות וקרות וחסרות רחמים, הביטו בארץ הזאת בעיניים מקנאות, ולאט ובבטחה טוו נגדנו את תוכניותיהם. ובתחילת המאה העשרים באה ההתפכחות הגדולה.
כוכב הלכת מאדים, אינני צריך כמעט להזכיר לקורא, סובב סביב השמש במרחק ממוצע של 225 מיליון קילומטרים, והאור והחום שהוא מקבל מן השמש הם בקושי מחצית מאלה שמקבל העולם הזה. הוא ודאי, אם יש אמת כלשהי בהשערת הערפילית, עתיק מעולמנו; והרבה לפני שהארץ הזאת חדלה להיות מותכת, ודאי החלו החיים על פניו את דרכם. העובדה שנפחו בקושי שביעית מנפח הארץ ודאי האיצה את התקררותו עד לטמפרטורה שבה יכלו החיים להתחיל. יש בו אוויר ומים וכל מה שדרוש לקיום חיים.
ובכל זאת כה יהיר האדם, וכה מסונוור מיהירותו, שאף סופר, עד סוף המאה התשע עשרה ממש, לא הביע שום רעיון שחיים תבוניים אולי התפתחו שם הרבה, או בכלל, מעבר לרמתם הארצית. וגם לא הובן בדרך כלל שכיוון שמאדים עתיק מן הארץ שלנו, עם בקושי רבע משטח פניה ורחוק יותר מן השמש, נובע בהכרח שהוא לא רק רחוק יותר מראשית הזמן אלא גם קרוב יותר לקצו.
ההתקררות האיטית שתשיג יום אחד את כוכבנו כבר הגיעה רחוק מאוד אצל שכננו. מצבו הפיזי הוא עדיין במידה רבה תעלומה, אבל אנחנו יודעים עכשיו שאפילו באזור המשווה שלו טמפרטורת הצהריים בקושי מתקרבת לזו של החורף הקר ביותר שלנו. האוויר שלו דליל הרבה יותר משלנו, האוקיינוסים שלו הצטמקו עד שהם מכסים רק שליש משטחו, וכשעונותיו האיטיות מתחלפות כיפות שלג עצומות מצטברות ונמסות סביב שני הקטבים ומציפות מעת לעת את אזוריו הממוזגים. השלב האחרון ההוא של ההתכלות, שבשבילנו הוא עדיין רחוק להפליא, נעשה בעיה של ההווה לתושבי מאדים. לחץ ההכרח המיידי חידד את תבונתם, הגדיל את כוחותיהם, והקשיח את ליבם. ובהביטם על פני החלל במכשירים, ובתבונות כאלה שבקושי חלמנו עליהן, הם רואים, במרחקו הקרוב ביותר רק 56 מיליון קילומטרים קרוב יותר אל השמש מהם, כוכב שחר של תקווה, את כוכבנו החם יותר, ירוק בצמחייה ואפור במים, עם אטמוספרה מעוננת המעידה על פוריות, עם הצצות דרך פיסות העננים הנסחפות שלו במרחבים רחבים של ארץ מיושבת ובימים צרים העמוסים בציים.
ואנחנו בני האדם, היצורים המאכלסים את הארץ הזאת, ודאי בשבילם זרים ושפלים לפחות כמו שהקופים והלמורים בשבילנו. הצד התבוני שבאדם כבר מודה שהחיים הם מאבק בלתי פוסק על הקיום, ונראה שזו גם אמונתם של המוחות שעל מאדים. עולמם הרחיק לכת בהתקררותו והעולם הזה עדיין שוקק חיים, אבל שוקק רק במה שהם רואים כבעלי חיים נחותים. לשאת מלחמה לעבר השמש הוא, באמת, המפלט היחיד שלהם מן ההשמדה שזוחלת עליהם, דור אחר דור.
ולפני שנשפוט אותם בחומרה רבה מדי עלינו לזכור איזו השמדה חסרת רחמים וגמורה זרע המין שלנו עצמו, לא רק בבעלי חיים, כמו הביזון שנעלם והדודו, אלא גם בעמים שראה בהם נחותים. הטסמנים, למרות דמיונם האנושי, נמחקו לגמרי מן הקיום במלחמת השמדה שניהלו מהגרים אירופים, בתוך חמישים שנה. האם אנחנו שליחי רחמים כאלה שנתלונן אם המאדימים לחמו באותה רוח?
נראה שהמאדימים חישבו את נחיתתם בתחכום מדהים: הידע המתמטי שלהם עולה בבירור בהרבה על שלנו: וביצעו את הכנותיהם באחדות דעים כמעט מושלמת. אילו הרשו זאת מכשירינו, אולי היינו רואים את הצרה המתקבצת הרחק עוד במאה התשע עשרה. אנשים כמו סקיאפרלי התבוננו בכוכב האדום: מוזר, דרך אגב, שבמשך מאות שנים אין ספור היה מאדים כוכב המלחמה: אבל לא הצליחו לפרש את המראות המשתנים של הסימנים שמיפו כל כך טוב. כל הזמן הזה ודאי התכוננו המאדימים.
בזמן הניגוד של 1894 נראה אור גדול על החלק המואר של הדיסקה, תחילה במצפה ליק, אחר כך על ידי פרוטן מניס, ואחר כך על ידי צופים אחרים. קוראים אנגלים שמעו על כך לראשונה בגיליון של "נייצ'ר" מן ה-2 באוגוסט. אני נוטה לחשוב שהלהבה הזאת אולי הייתה יציקת התותח העצום, בבור הענק שנחפר בכוכבם, שממנו נורו עלינו יריותיהם. סימנים מוזרים, שעדיין לא הוסברו, נראו ליד מקום ההתפרצות ההיא במשך שני הניגודים הבאים.
הסערה פרצה עלינו לפני שש שנים עכשיו. כשמאדים התקרב לניגוד, הרטיט לוול מג'אווה את חוטי הבורסה האסטרונומית בידיעה המדהימה על התפרצות עצומה של גז לוהט על הכוכב. היא קרתה לקראת חצות של השנים עשר; והספקטרוסקופ, שאליו פנה מיד, הראה מסה של גז בוער, בעיקר מימן, הנע במהירות עצומה לעבר הארץ הזאת. סילון האש הזה נעשה בלתי נראה בערך בשתים עשרה ורבע. הוא השווה אותו לנשיפת להבה ענקית שהותזה פתאום ובאלימות מן הכוכב, "כמו גזים בוערים שפרצו מתותח."
ביטוי מתאים במיוחד הוא התברר. ובכל זאת למחרת לא היה דבר מזה בעיתונים מלבד הערה קטנה ב"דיילי טלגרף", והעולם המשיך בבורותו לגבי אחת הסכנות החמורות ביותר שאיימו אי פעם על המין האנושי. אולי בכלל לא הייתי שומע על ההתפרצות אילולא פגשתי את אוגילבי, האסטרונום הידוע, באוטרשו. הוא היה נרגש מאוד מן החדשות, ובשפע רגשותיו הזמין אותי לעלות ולהצטרף אליו באותו לילה לתצפית בכוכב האדום.
למרות כל מה שקרה מאז, אני עדיין זוכר את המשמרת ההיא בבירור רב: את המצפה השחור והשקט, את הפנס המוצל המטיל זוהר חלש על הרצפה בפינה, את התקתוק הקצוב של מנגנון השעון של הטלסקופ, את הסדק הקטן בגג: עומק מוארך שאבק הכוכבים מפוספס לרוחבו. אוגילבי נע מסביב, בלתי נראה אבל נשמע. בהביטך דרך הטלסקופ, ראית עיגול של כחול עמוק ואת הכוכב העגול הקטן שוחה בשדה. הוא נראה דבר קטן כל כך, כל כך בהיר וקטן ודומם, מסומן קלושות בפסים רוחביים, ומשוטח מעט מן העיגול המושלם. אבל כה קטן היה, כה חם וכסוף: ראש סיכה של אור! נראה כאילו רעד, אבל באמת זה היה הטלסקופ הרוטט מפעילות מנגנון השעון שהחזיק את הכוכב בשדה הראייה.
כשהתבוננתי, נראה הכוכב גדל וקטן ומתקרב ומתרחק, אבל זה היה פשוט שעיני עייפה. שישים וחמישה מיליון קילומטרים היה מאיתנו: יותר משישים וחמישה מיליון קילומטרים של ריק. מעטים מבינים את עוצמת הריקנות שבה שוחה אבק היקום החומרי.
לידו בשדה, אני זוכר, היו שלוש נקודות אור קלושות, שלושה כוכבים טלסקופיים רחוקים לאין שיעור, וכל סביבו היה החושך שאין לו חקר של החלל הריק. אתם יודעים איך נראית השחורה הזאת בליל כוכבים קפוא. בטלסקופ היא נראית עמוקה הרבה יותר. ובלתי נראה לי כי היה כה רחוק וקטן, טס במהירות וביציבות לעברי על פני המרחק שלא ייאמן ההוא, מתקרב בכל דקה באלפי קילומטרים, בא הדבר שהם שלחו אלינו, הדבר שעתיד להביא כל כך הרבה מאבק ואסון ומוות לארץ. מעולם לא חלמתי עליו אז כשהתבוננתי; איש עלי אדמות לא חלם על הטיל שאינו טועה ההוא.
באותו לילה, גם, הייתה עוד התפרצות גז מן הכוכב הרחוק. ראיתי אותה. הבזק אדמדם בשפה, בליטה קלה ביותר של קו המתאר בדיוק כשהכרונומטר צלצל חצות; ועל כך אמרתי לאוגילבי והוא תפס את מקומי. הלילה היה חם והייתי צמא, והלכתי, מותח את רגליי בגמלוניות ומגשש את דרכי בחושך, אל השולחן הקטן שעליו עמד הסיפון, בעוד אוגילבי קרא בהתפעלות על סילון הגז שיצא לעברנו.
באותו לילה יצא טיל בלתי נראה נוסף לדרכו אל הארץ ממאדים, שנייה בערך פחות מעשרים וארבע שעות אחרי הראשון. אני זוכר איך ישבתי על השולחן שם בשחורה, עם כתמים ירוקים וארגמניים שוחים לנגד עיניי. התגעגעתי לאור לעשן לאורו, בלי לחשוד כלל במשמעות הנצנוץ הזעיר שראיתי ובכל מה שיביא לי עד מהרה. אוגילבי התבונן עד אחת, ואז ויתר; והדלקנו את הפנס והלכנו לביתו. למטה בחושך היו אוטרשו וצ'רטסי וכל מאות אנשיהן, ישנים בשלום.
הוא היה מלא השערות באותו לילה על מצבו של מאדים, ולעג לרעיון ההמוני שיש בו תושבים שמאותתים לנו. רעיונו היה שאולי מטאוריטים נופלים במטר כבד על הכוכב, או שמתרחש פיצוץ געשי עצום. הוא הצביע בפניי כמה לא סביר שהאבולוציה האורגנית לקחה את אותו כיוון בשני כוכבים שכנים.
"הסיכויים נגד משהו דמוי אדם על מאדים הם מיליון לאחד," אמר.
מאות צופים ראו את הלהבה באותו לילה ובלילה שאחריו בסביבות חצות, ושוב בלילה שאחריו; וכך עשרה לילות, להבה בכל לילה. למה פסקו היריות אחרי העשירית איש עלי אדמות לא ניסה להסביר. אולי גזי הירי גרמו למאדימים אי נוחות. עננים סמיכים של עשן או אבק, שנראו דרך טלסקופ חזק על הארץ ככתמים אפורים קטנים ומשתנים, התפשטו בצלילות האטמוספרה של הכוכב והסתירו את תוויו המוכרים יותר.
אפילו העיתונים היומיים התעוררו לבסוף להפרעות, והערות פופולריות הופיעו פה, שם ובכל מקום על הרי הגעש של מאדים. כתב העת הסאטירי "פאנץ'", אני זוכר, עשה בזה שימוש מוצלח בקריקטורה הפוליטית. ובלי שאיש חשד, הטילים שהמאדימים ירו עלינו נמשכו לעבר הארץ, שועטים עכשיו בקצב של קילומטרים רבים בשנייה דרך תהום החלל הריקה, שעה אחר שעה ויום אחר יום, קרוב יותר ויותר. נראה לי עכשיו כמעט מופלא שלא ייאמן שעם גורל מהיר כזה תלוי מעלינו, יכלו בני האדם להתעסק בענייניהם הקטנים כפי שעשו. אני זוכר כמה צהל מרקהם על שהשיג תצלום חדש של הכוכב לעיתון המאויר שערך באותם ימים. אנשים בזמנים המאוחרים האלה בקושי מבינים את השפע והיוזמה של עיתוני המאה התשע עשרה שלנו. ובאשר לי, הייתי עסוק מאוד בלימוד רכיבה על אופניים, ועסוק בסדרת מאמרים שדנו בהתפתחויות האפשריות של רעיונות מוסר עם התקדמות הציוויליזציה.
לילה אחד (הטיל הראשון אז בקושי יכול היה להיות במרחק 16 מיליון קילומטרים) יצאתי לטייל עם אשתי. היה אור כוכבים והסברתי לה את מזלות גלגל המזלות, והצבעתי על מאדים, נקודת אור בהירה הזוחלת אל השיא, שאליה כוונו כל כך הרבה טלסקופים. זה היה לילה חם. בדרך הביתה, חבורת מטיילים מצ'רטסי או מאייזלוורת' חלפה על פנינו שרה ומנגנת. היה אור בחלונות העליונים של הבתים כשהאנשים הלכו לישון. מתחנת הרכבת במרחק בא קול רכבות מועתקות, מצלצלות ומרעישות, מרוככות כמעט למנגינה בגלל המרחק. אשתי הצביעה בפניי על בהירות אורות האיתות האדומים, הירוקים והצהובים התלויים במסגרת מול השמים. הכול נראה כל כך בטוח ושליו.