אז בא הלילה של הכוכב הנופל הראשון. הוא נראה מוקדם בבוקר, שועט מעל וינצ'סטר מזרחה, קו של להבה גבוה באטמוספרה. מאות ודאי ראו אותו, וחשבו אותו לכוכב נופל רגיל. אלבין תיאר אותו כמשאיר אחריו פס ירקרק שזהר כמה שניות. דנינג, הסמכות הגדולה ביותר שלנו במטאוריטים, קבע שגובה הופעתו הראשונה היה כ-150 קילומטרים. נראה לו שהוא נפל לארץ כ-160 קילומטרים מזרחית לו.
הייתי בבית באותה שעה וכתבתי בחדר העבודה שלי; ואף שדלתות הזכוכית שלי פונות לעבר אוטרשו והתריס היה מורם (כי אהבתי באותם ימים להביט בשמי הלילה), לא ראיתי ממנו דבר. ובכל זאת המוזר מכל הדברים שאי פעם הגיעו לארץ מן החלל החיצון ודאי נפל בזמן שישבתי שם, ונראה לי אילו רק הרמתי את עיניי כשחלף. כמה מאלה שראו את מעופו אומרים שהוא נע בקול שריקה. אני עצמי לא שמעתי מזה דבר. אנשים רבים בברקשייר, בסארי ובמידלסקס ודאי ראו את נפילתו, ולכל היותר חשבו שעוד מטאוריט נחת. נראה שאיש לא טרח לחפש את הגוש שנפל באותו לילה.
אבל מוקדם מאוד בבוקר קם אוגילבי המסכן, שראה את הכוכב הנופל ושהיה משוכנע שמטאוריט מונח איפשהו בשטח המרעה שבין הורסל, אוטרשו ווקינג, מוקדם ברעיון למצוא אותו. ומצא אותו, זמן קצר אחרי עלות השחר, ולא רחוק מבורות החול. חור עצום נוצר מפגיעת הקליע, והחול והחצץ הושלכו באלימות לכל עבר על פני הבור, ויצרו ערמות שנראו ממרחק שני קילומטרים וחצי. האברש בער מזרחה, ועשן כחול דק עלה מול השחר.
הדבר עצמו היה קבור כמעט כולו בחול, בין שבבים מפוזרים של עץ אשוח שריסק לחתיכות בנפילתו. החלק החשוף היה במראה של גליל עצום, מצופה ומעוגל בקו המתאר שלו בשכבה עבה וקשקשית בצבע חום-אפרפר. קוטרו היה כעשרים וחמישה מטרים. הוא התקרב אל הגוש, מופתע מן הגודל ועוד יותר מן הצורה, כיוון שרוב המטאוריטים מעוגלים פחות או יותר לגמרי. אולם הוא עדיין היה חם כל כך ממעופו באוויר שמנע ממנו להתקרב. רחש תנועה בתוך הגליל ייחס להתקררות הבלתי אחידה של פני השטח שלו; כי באותו זמן לא עלה בדעתו שהוא אולי חלול.
הוא נשאר עומד על שפת הבור שהדבר עשה לעצמו, בוהה במראהו המוזר, נדהם בעיקר מצורתו ומצבעו יוצאי הדופן, ותופס במעומעם כבר אז איזו עדות לתכנון בהגעתו. הבוקר המוקדם היה דומם להפליא, והשמש, שבדיוק עלתה מעל עצי האורן לעבר וייברידג', כבר הייתה חמה. הוא לא זכר שמע ציפורים באותו בוקר, בוודאי לא נשבה שום רוח, והקולות היחידים היו התנועות הקלושות מתוך הגליל דמוי הפחם. הוא היה לבד לגמרי בשטח המרעה.
אז פתאום הבחין בבהלה שחלק מן הסיג האפור, הקרום האפרפר שכיסה את המטאוריט, נושר מן השפה העגולה של הקצה. הוא נשר בפתיתים וירד כמטר על החול. חתיכה גדולה ניתקה פתאום ונפלה ברעש חד שהעלה את ליבו לגרונו.
רגע הוא בקושי הבין מה פירוש הדבר, ואף שהחום היה מופרז, טיפס למטה לתוך הבור קרוב לגוש כדי לראות את הדבר בבירור רב יותר. הוא דמיין אפילו אז שהתקררות הגוף אולי מסבירה זאת, אבל מה שהטריד את הרעיון הזה הייתה העובדה שהאפר נשר רק מקצה הגליל.
ואז קלט שלאט מאוד, הראש העגול של הגליל מסתובב על גופו. זו הייתה תנועה הדרגתית כל כך שגילה אותה רק כשהבחין שסימן שחור שהיה לידו לפני חמש דקות היה עכשיו בצד השני של ההיקף. אפילו אז בקושי הבין מה זה מראה, עד ששמע קול חריקה עמום וראה את הסימן השחור מזנק קדימה כשני סנטימטרים. אז הדבר הבזיק בדעתו. הגליל היה מלאכותי: חלול: עם קצה שמתברג החוצה! משהו בתוך הגליל מבריג החוצה את הראש!
"אלוהים אדירים!" אמר אוגילבי. "יש בו אדם: אנשים בו! צלויים למחצה למוות! מנסים להימלט!"
מיד, בקפיצה מחשבתית מהירה, קשר את הדבר להבזק על מאדים.
המחשבה על היצור הכלוא הייתה נוראה כל כך בעיניו ששכח את החום והתקדם אל הגליל לעזור לסובב. אבל למזלו הקרינה העמומה עצרה אותו לפני שיכול היה לשרוף את ידיו על המתכת שעוד להטה. על כך עמד מהסס רגע, אז הסתובב, טיפס החוצה מן הבור, ויצא בריצה פרועה לווקינג. השעה אז הייתה ודאי בערך שש. הוא פגש עגלון וניסה להסביר לו, אבל הסיפור שסיפר ומראהו היו כה פרועים: כובעו נפל בבור: שהאיש פשוט נסע הלאה. הוא לא הצליח יותר עם המוזג שבדיוק פתח את דלתות בית המרזח ליד גשר הורסל. הבחור חשב שהוא משוגע שברח וניסה ללא הצלחה לסגור אותו בחדר המשקאות. זה פיכח אותו מעט; וכשראה את הנדרסון, העיתונאי הלונדוני, בגינתו, קרא אליו מעבר לגדר והצליח להסביר.
"הנדרסון," קרא, "ראית את הכוכב הנופל ההוא אמש?"
"נו?" אמר הנדרסון.
"הוא בשטח המרעה של הורסל עכשיו."
"אלוהים!" אמר הנדרסון. "מטאוריט שנפל! זה טוב."
"אבל זה משהו יותר ממטאוריט. זה גליל: גליל מלאכותי, בנאדם! ויש משהו בפנים."
הנדרסון הזדקף ואת בידו.
"מה זה?" אמר. הוא היה חירש באוזן אחת.
אוגילבי סיפר לו כל מה שראה. להנדרסון לקח דקה בערך לקלוט זאת. אז הפיל את האת שלו, חטף את מעילו, ויצא אל הדרך. שני הגברים מיהרו מיד חזרה לשטח המרעה, ומצאו את הגליל עדיין מונח באותה תנוחה. אבל עכשיו הקולות שבפנים פסקו, ועיגול דק של מתכת בוהקת נראה בין הראש לבין גוף הגליל. אוויר נכנס או יצא בשפה בקול דק ושורק.
הם הקשיבו, דפקו במקל על המתכת השרופה והקשקשית, ובהיעדר כל תגובה, הסיקו שניהם שהאדם או האנשים בפנים ודאי מחוסרי הכרה או מתים.
כמובן ששניהם לא יכלו לעשות דבר. הם צעקו מילות נחמה והבטחות, וחזרו לעיירה להביא עזרה. אפשר לדמיין אותם, מכוסים בחול, נרגשים ופרועים, רצים במעלה הרחוב הקטן באור השמש הבהיר בדיוק כשאנשי החנויות הורידו את תריסיהם ואנשים פתחו את חלונות חדרי השינה שלהם. הנדרסון נכנס מיד לתחנת הרכבת, כדי לשלוח את החדשות במברק ללונדון. מאמרי העיתונים הכינו את דעתם של אנשים לקבלת הרעיון.
בשמונה כבר יצאו כמה נערים ומובטלים לשטח המרעה לראות את "המתים ממאדים." זו הייתה הצורה שהסיפור קיבל. שמעתי עליו לראשונה מנער העיתונים שלי ברבע לתשע כשיצאתי להביא את "דיילי כרוניקל" שלי. באופן טבעי נבהלתי, ולא בזבזתי זמן ויצאתי ועברתי את גשר אוטרשו אל בורות החול.