מצאתי המון קטן של אולי עשרים איש מקיף את החור העצום שבו שכב הגליל. כבר תיארתי את מראה הגוש הענקי ההוא, נעוץ באדמה. הדשא והחצץ סביבו נראו חרוכים כאילו מפיצוץ פתאומי. אין ספק שפגיעתו גרמה להבזק אש. הנדרסון ואוגילבי לא היו שם. אני חושב שהבינו שאין מה לעשות לעת עתה, והלכו לאכול ארוחת בוקר בבית הנדרסון.
ארבעה או חמישה נערים ישבו על שפת הבור, רגליהם משתלשלות, ומשתעשעים: עד שעצרתי אותם: בזריקת אבנים על הגוש הענקי. אחרי שדיברתי איתם על כך, התחילו לשחק תופסת בין קבוצת העומדים מסביב.
ביניהם היו זוג רוכבי אופניים, גנן בעבודות מזדמנות שהעסקתי לפעמים, נערה נושאת תינוק, גרג הקצב ובנו הקטן, ושניים או שלושה בטלנים ונושאי מקלות גולף שנהגו להסתובב ליד תחנת הרכבת. היה מעט מאוד דיבור. מעטים מן העם הפשוט באנגליה היו בעלי רעיונות אסטרונומיים יותר מן המעורפלים ביותר באותם ימים. רובם בהו בשקט בקצה הגדול דמוי השולחן של הגליל, שעדיין היה כפי שאוגילבי והנדרסון השאירו אותו. אני משער שהציפייה העממית לערימה של גוויות חרוכות התאכזבה מן הגוש הדומם הזה. כמה הלכו בזמן שהייתי שם, ואנשים אחרים באו. טיפסתי לתוך הבור ודמיינתי ששמעתי תנועה קלושה מתחת לרגליי. הראש בהחלט חדל להסתובב.
רק כשהגעתי קרוב אליו כך נעשתה המוזרות של החפץ הזה ברורה לי בכלל. במבט ראשון הוא באמת לא היה מרגש יותר מכרכרה הפוכה או מעץ שהרוח הפילה לרוחב הדרך. אפילו פחות, באמת. הוא נראה כמו מצוף גז חלוד. נדרשה מידה מסוימת של השכלה מדעית כדי לתפוס שהקשקשת האפורה של הדבר אינה תחמוצת רגילה, שלמתכת הלבנה-צהבהבה שבהקה בסדק בין המכסה לגליל היה גוון לא מוכר. "חוץ-ארצי" לא היה בעל משמעות לרוב המתבוננים.
באותו זמן היה ברור לגמרי בדעתי שהדבר בא מכוכב הלכת מאדים, אבל שפטתי שלא סביר שהוא מכיל יצור חי כלשהו. חשבתי שההברגה אולי אוטומטית. למרות אוגילבי, עדיין האמנתי שיש בני אדם במאדים. דעתי נדדה בדמיון לאפשרויות שהוא מכיל כתב יד, לקשיי התרגום שעלולים להתעורר, אם נמצא בו מטבעות ודגמים, וכן הלאה. ובכל זאת הוא היה מעט גדול מדי לביטחון ברעיון הזה. הרגשתי קוצר רוח לראות אותו נפתח. בסביבות אחת עשרה, כיוון ששום דבר לא נראה קורה, הלכתי חזרה, מלא מחשבות כאלה, לביתי במייברי. אבל התקשיתי לגשת לעבודה על חקירותיי המופשטות.
אחר הצהריים השתנה מראה שטח המרעה מאוד. המהדורות המוקדמות של עיתוני הערב הבהילו את לונדון בכותרות עצומות:
"נתקבלה הודעה ממאדים."
"סיפור מדהים מווקינג,"
וכן הלאה. נוסף על כך, המברק של אוגילבי לבורסה האסטרונומית עורר כל מצפה בשלוש הממלכות.
היו חצי תריסר כרכרות להשכרה או יותר מתחנת ווקינג עומדות בדרך ליד בורות החול, כרכרת נצרים מצ'ובהאם, וכרכרה מפוארת למדי. מלבד זאת, הייתה ערמה של ממש של אופניים. נוסף על כך, מספר גדול של אנשים ודאי הלכו ברגל, למרות חום היום, מווקינג ומצ'רטסי, כך שבסך הכול היה המון ניכר למדי: גבירה אחת או שתיים בלבוש עליז בין האחרים.
היה חם עד סנוור, אף לא ענן בשמים ולא משב רוח, והצל היחיד היה של עצי האורן הבודדים הפזורים. האברש הבוער כובה, אבל הקרקע המישורית לעבר אוטרשו הושחרה עד כמה שאפשר היה לראות, ועדיין העלתה סילוני עשן אנכיים. מוכר ממתקים יוזם בדרך צ'ובהאם שלח את בנו עם עגלת יד מלאה תפוחים ירוקים וג'ינג'ר בירה.
כשניגשתי לשפת הבור, מצאתי אותו תפוס על ידי קבוצה של כחצי תריסר אנשים: הנדרסון, אוגילבי, ואיש גבוה ובהיר שיער שלמדתי אחר כך שהוא סטנט, האסטרונום המלכותי, עם כמה פועלים מניפים אתים ומכושים. סטנט נתן הוראות בקול צלול וגבוה. הוא עמד על הגליל, שהיה עכשיו בבירור קריר הרבה יותר; פניו היו ארגמניות ונוטפות זיעה, ונראה שמשהו הרגיז אותו.
חלק גדול מן הגליל נחשף, אף שקצהו התחתון עדיין היה נעוץ. ברגע שאוגילבי ראה אותי בין ההמון הבוהה על שפת הבור קרא לי לרדת, ושאל אותי אם אכפת לי ללכת לראות את הלורד הילטון, אדון האחוזה.
ההמון הגדל, אמר, נעשה מכשול רציני לחפירותיהם, במיוחד הנערים. הם רצו שתוקם גדר קלה, ועזרה להרחיק את האנשים. הוא אמר לי שרחש קלוש עדיין נשמע לפעמים בתוך המעטפת, אבל שהפועלים לא הצליחו להבריג החוצה את הראש, כי לא הייתה בו אחיזה בשבילם. המעטפת נראתה עבה מאוד, וייתכן שהקולות הקלושים ששמענו מייצגים מהומה רועשת בפנים.
שמחתי מאוד לעשות כבקשתו, וכך להיות אחד הצופים המיוחסים בתוך המתחם המתוכנן. לא מצאתי את הלורד הילטון בביתו, אבל נאמר לי שהוא צפוי מלונדון ברכבת של שש מווטרלו; וכיוון שהשעה אז הייתה בערך חמש ורבע, הלכתי הביתה, שתיתי תה, והלכתי לתחנה לארוב לו.