כשחזרתי לשטח המרעה השמש שקעה. קבוצות מפוזרות מיהרו מכיוון ווקינג, ואדם או שניים חזרו. ההמון סביב הבור גדל, ובלט שחור מול הצהוב-לימוני של השמים: כמאתיים איש, אולי. נשמעו קולות מורמים, ונראה שמין מאבק מתנהל סביב הבור. דמיונות מוזרים עברו בדעתי. כשהתקרבתי שמעתי את קולו של סטנט:
"אחורה! אחורה!"
נער בא רץ לעברי.
"זה זז," אמר לי כשחלף; "מתברג ומתברג החוצה. אני לא אוהב את זה. אני הולך הביתה, אני."
המשכתי אל ההמון. היו באמת, הייתי חושב, מאתיים או שלוש מאות איש דוחקים ודוחפים זה את זה, והגבירה האחת או השתיים שהיו שם בכלל לא היו הפחות פעילות.
"הוא נפל לבור!" קרא מישהו.
"אחורה!" אמרו כמה.
ההמון התנודד מעט, ופילסתי את דרכי במרפקים. כולם נראו נרגשים מאוד. שמעתי קול זמזום מוזר מן הבור.
"תשמע!" אמר אוגילבי; "עזור להרחיק את האידיוטים האלה. אנחנו לא יודעים מה יש בדבר הארור הזה, אתה יודע!"
ראיתי צעיר, זבן בחנות בווקינג אני מאמין שהיה, עומד על הגליל ומנסה לטפס שוב החוצה מן החור. ההמון דחף אותו פנימה.
קצה הגליל הוברג החוצה מבפנים. כמעט שישים סנטימטרים של בורג בוהק בלטו. מישהו נתקל בי, וכמעט הושלכתי על ראש הבורג. הסתובבתי, ובעודי עושה כן הבורג ודאי יצא, כי מכסה הגליל נפל על החצץ בהלם מצלצל. תקעתי את מרפקי באדם שמאחוריי, והסבתי שוב את ראשי אל הדבר. לרגע החלל העגול ההוא נראה שחור לגמרי. השקיעה הייתה בעיניי.
אני חושב שכולם ציפו לראות אדם יוצא: אולי משהו מעט שונה מאיתנו, בני הארץ, אבל בכל העיקר אדם. אני יודע שאני ציפיתי. אבל, בהביטי, ראיתי עד מהרה משהו נע בתוך הצל: תנועות אפרפרות גליות, אחת מעל השנייה, ואחר כך שתי דיסקות זוהרות: כמו עיניים. אז משהו שדמה לנחש אפור קטן, בעובי מקל הליכה בערך, התפתל החוצה מן האמצע המתפתל, והתפתל באוויר לעברי: ואחר כך עוד אחד.
צמרמורת פתאומית עברה עליי. נשמעה צרחה רמה מאישה מאחור. הסתובבתי למחצה, שומר את עיניי נעוצות עדיין בגליל, שממנו בלטו עכשיו זרועות נוספות, והתחלתי לפלס את דרכי לאחור משפת הבור. ראיתי את התדהמה מפנה את מקומה לאימה על פני האנשים סביבי. שמעתי קריאות לא ברורות מכל עבר. הייתה תנועה כללית לאחור. ראיתי את הזבן עדיין נאבק על שפת הבור. מצאתי את עצמי לבד, וראיתי את האנשים בצד השני של הבור בורחים, סטנט ביניהם. הבטתי שוב בגליל, ואימה שאין לה שליטה אחזה בי. עמדתי מאובן ובוהה.
גוש עגול גדול ואפרפר, בגודל של דוב, אולי, עלה לאט ובכאב מתוך הגליל. כשהתבלט למעלה ותפס את האור, הוא בהק כמו עור רטוב.
שתי עיניים גדולות כהות התבוננו בי בהתמדה. המסה שמסגרה אותן, ראשו של הדבר, הייתה עגולה, והיו לה, אפשר לומר, פנים. היה פה מתחת לעיניים, ששוליו חסרי השפתיים רעדו והתנשפו, והזילו ריר. כל היצור עלה וירד ופעם בעוויתות. זרוע משושית דקה אחזה בשפת הגליל, אחרת התנודדה באוויר.
מי שמעולם לא ראו מאדימי חי בקושי יכולים לדמיין את האימה המוזרה של מראהו. הפה המוזר בצורת V עם השפה העליונה המחודדת, היעדר רכסי הגבות, היעדר סנטר מתחת לשפה התחתונה דמוית הטריז, הרעד הבלתי פוסק של הפה הזה, קבוצות הזרועות דמויות הגורגונה, הנשימה הסוערת של הריאות באטמוספרה זרה, הכבדות והכאב הניכרים של התנועה בגלל אנרגיית הכבידה הגדולה יותר של הארץ: מעל לכול, העוצמה יוצאת הדופן של העיניים העצומות: היו בבת אחת חיוניים, עזים, לא אנושיים, נכים ומפלצתיים. היה משהו פטרייתי בעור החום והשמנוני, משהו בשיקול הדעת המגושם של התנועות המייגעות מגעיל עד לאין תיאור. אפילו במפגש הראשון הזה, במבט הראשון הזה, הוצפתי גועל ואימה.
פתאום המפלצת נעלמה. היא התהפכה מעל שפת הגליל ונפלה לבור, בחבטה כמו נפילת גוש עור גדול. שמעתי אותה משמיעה קריאה סמיכה ומוזרה, ומיד הופיע עוד אחד מן היצורים האלה, כהה, בצל העמוק של הפתח.
הסתובבתי, ובריצה מטורפת, פניתי אל קבוצת העצים הראשונה, אולי במרחק תשעים מטרים; אבל רצתי באלכסון ומועד, כי לא יכולתי להסיט את פניי מן הדברים האלה.
שם, בין כמה עצי אורן צעירים ושיחי רתמה, עצרתי, מתנשף, וחיכיתי להתפתחויות נוספות. שטח המרעה סביב בורות החול היה מנוקד באנשים, עומדים כמוני באימה מוקסמת למחצה, בוהים ביצורים האלה, או בעצם בערמת החצץ על שפת הבור שבו שכבו. ואז, באימה מחודשת, ראיתי חפץ עגול ושחור עולה ויורד על שפת הבור. זה היה ראשו של הזבן שנפל פנימה, אבל נראה כחפץ שחור קטן מול השמש המערבית הלוהטת. עכשיו העלה את כתפו ואת ברכו, ושוב נראה כאילו החליק לאחור עד שרק ראשו נראה. פתאום נעלם, ויכולתי לדמיין שצרחה קלושה הגיעה אליי. היה לי דחף רגעי לחזור ולעזור לו שפחדיי גברו עליו.
הכול היה אז בלתי נראה לגמרי, מוסתר על ידי הבור העמוק וערמת החול שנפילת הגליל יצרה. כל מי שבא בדרך מצ'ובהאם או מווקינג היה נדהם מן המראה: המון מתמעט של אולי מאה איש או יותר עומד במעגל גדול ולא סדיר, בתעלות, מאחורי שיחים, מאחורי שערים וגדרות חיות, אומרים מעט זה לזה ובקריאות קצרות ונרגשות, ובוהים, בוהים חזק בכמה ערמות חול. עגלת הג'ינג'ר בירה עמדה, נטושה ומשונה, שחורה מול השמים הבוערים, ובבורות החול הייתה שורה של כלי רכב נטושים וסוסיהם אוכלים משקי מספוא או חופרים בקרקע.