אחרי ההצצה שהייתה לי במאדימים היוצאים מן הגליל שבו באו לארץ מכוכבם, מין קסם שיתק את מעשיי. נשארתי עומד עד הברכיים באברש, בוהה בתל שהסתיר אותם. הייתי שדה קרב של פחד וסקרנות.
לא העזתי לחזור לעבר הבור, אבל הרגשתי כמיהה לוהטת להציץ לתוכו. התחלתי ללכת, אם כן, בקשת גדולה, מחפש איזו נקודת תצפית ומביט כל הזמן בערמות החול שהסתירו את הבאים החדשים האלה לארצנו. פעם הבזיקה על רקע השקיעה צרור של שוטים שחורים ודקים, כמו זרועות של תמנון, ומיד נמשכה לאחור, ואחר כך עלה מוט דק, פרק אחר פרק, נושא בקצהו דיסקה עגולה שהסתובבה בתנועה מתנדנדת. מה יכול היה לקרות שם?
רוב הצופים התקבצו בקבוצה אחת או שתיים: אחת המון קטן לעבר ווקינג, השנייה קבוצה של אנשים בכיוון צ'ובהאם. בבירור הם חלקו את הקונפליקט הנפשי שלי. היו מעטים לידי. לאיש אחד התקרבתי: הוא היה, הבנתי, שכן שלי, אף שלא ידעתי את שמו: ופניתי אליו. אבל זה בקושי היה זמן לשיחה מסודרת.
"איזה בהמות מכוערות!" אמר. "אלוהים אדירים! איזה בהמות מכוערות!" הוא חזר על זה שוב ושוב.
"ראית אדם בבור?" אמרתי; אבל הוא לא ענה על כך. שתקנו, ועמדנו והתבוננו זמן מה זה לצד זה, שואבים, אני משער, נחמה מסוימת זה מחברתו של זה. אז העתקתי את מקומי לגבעונת קטנה שנתנה לי יתרון של מטר או יותר של גובה וכשחיפשתי אותו עד מהרה הוא הלך לעבר ווקינג.
השקיעה דעכה לדמדומים לפני שקרה דבר נוסף. ההמון הרחוק משמאל, לעבר ווקינג, נראה גדל, ושמעתי עכשיו המיה קלושה ממנו. הקבוצה הקטנה לעבר צ'ובהאם התפזרה. בקושי היה רמז לתנועה מן הבור.
זה, לא פחות מכל דבר אחר, הוא שנתן לאנשים אומץ, ואני מניח שהבאים החדשים מווקינג עזרו גם הם להחזיר את הביטחון. בכל אופן, כשהחשיך התחילה תנועה איטית ולסירוגין על בורות החול, תנועה שנראתה צוברת כוח כשדממת הערב סביב הגליל נשארה בלתי מופרת. דמויות שחורות זקופות בזוגות ובשלשות היו מתקדמות, עוצרות, מתבוננות, ומתקדמות שוב, מתפרשות בעודן עושות כן בסהר דק ולא סדיר שהבטיח להקיף את הבור בקרניו המתדלדלות. גם אני, בצד שלי, התחלתי לנוע לעבר הבור.
אז ראיתי שכמה עגלונים ואחרים צעדו באומץ לתוך בורות החול, ושמעתי קרקוש פרסות וחריקת גלגלים. ראיתי נער מגלגל משם את עגלת התפוחים. ואז, במרחק עשרים וחמישה מטרים מן הבור, מתקדמת מכיוון הורסל, הבחנתי בקבוצה שחורה קטנה של אנשים, שהראשון שבהם הניף דגל לבן.
זו הייתה המשלחת. הייתה התייעצות חפוזה, וכיוון שהמאדימים היו בבירור, למרות צורותיהם הדוחות, יצורים תבוניים, הוחלט להראות להם, בהתקרבות אליהם עם אותות, שגם אנחנו תבוניים.
רפרוף, רפרוף, הלך הדגל, תחילה ימינה, אחר כך שמאלה. זה היה רחוק מדי בשבילי לזהות מישהו שם, אבל אחר כך למדתי שאוגילבי, סטנט והנדרסון היו עם אחרים בניסיון התקשורת הזה. הקבוצה הקטנה הזאת משכה בהתקדמותה פנימה, כביכול, את היקף מעגל האנשים שכמעט הושלם עכשיו, וכמה דמויות שחורות עמומות הלכו אחריה במרחקים זהירים.
פתאום היה הבזק אור, וכמות של עשן ירקרק זוהר יצאה מן הבור בשלוש נשיפות נפרדות, שעלו, זו אחר זו, ישר אל האוויר הדומם.
העשן הזה (או להבה, אולי, תהיה המילה הטובה יותר) היה בהיר כל כך שהשמים הכחולים העמוקים מעל והמרחבים המעורפלים של שטח המרעה החום לעבר צ'רטסי, המשובצים בעצי אורן שחורים, נראו מחשיכים בפתאומיות כשהנשיפות עלו, ונשארו כהים יותר אחרי שהתפזרו. באותו זמן נשמע קול שריקה קלוש.
מעבר לבור עמד הטריז הקטן של האנשים והדגל הלבן בקודקודו, נעצר בגלל התופעות האלה, קבוצה קטנה של צורות שחורות זקופות קטנות על הקרקע השחורה. כשהעשן הירוק עלה, פניהם הבזיקו בירוק חיוור, ודעכו שוב כשנעלם. אז לאט עברה השריקה לזמזום, לרעש ארוך, רם ומהמהם. לאט עלתה צורה גבנונית מן הבור, ורוח רפאים של קרן אור נראתה מהבהבת ממנה.
מיד הבזקים של להבה של ממש, בוהק בהיר המזנק מאחד לשני, זינקו מקבוצת האנשים המפוזרת. זה היה כאילו איזה סילון בלתי נראה פגע בהם והבזיק ללהבה לבנה. זה היה כאילו כל אדם הפך פתאום ולרגע לאש.
אז, לאור השמדתם שלהם, ראיתי אותם מתנודדים ונופלים, ותומכיהם מסתובבים לברוח.
עמדתי בוהה, עוד לא מבין שזה המוות המזנק מאדם לאדם בהמון הקטן והרחוק ההוא. כל מה שהרגשתי היה שזה משהו מוזר מאוד. הבזק אור כמעט בלי רעש ומסנוור, ואדם נפל על פניו ושכב דומם; וכשחץ החום הבלתי נראה עבר עליהם, עצי אורן פרצו באש, וכל שיח רתמה יבש הפך בחבטה עמומה אחת לגוש להבות. והרחק לעבר קנאפהיל ראיתי את ההבזקים של עצים וגדרות חיות ומבני עץ שהוצתו פתאום.
הוא סחף סביב במהירות וביציבות, המוות הבוער הזה, חרב החום הבלתי נראית והבלתי נמנעת הזאת. הבחנתי בו בא לעברי לפי השיחים המבזיקים שנגע בהם, והייתי נדהם ומאובן מכדי לזוז. שמעתי את פצפוץ האש בבורות החול ואת הצווחה הפתאומית של סוס שהושתקה בפתאומיות באותה מידה. אז היה כאילו אצבע בלתי נראית אך לוהטת מאוד נמשכה דרך האברש ביני לבין המאדימים, ולכל אורך קו מתעקל מעבר לבורות החול עישנה ופצפצה הקרקע הכהה. משהו נפל בהתרסקות הרחק משמאל, שם הדרך מתחנת ווקינג נפתחת אל שטח המרעה. מיד פסקו השריקה והזמזום, והחפץ השחור דמוי הכיפה שקע לאט ונעלם לתוך הבור.
כל זה קרה במהירות כזאת שעמדתי ללא תנועה, המום ומסונוור מהבזקי האור. אילו סחף המוות ההוא מעגל שלם, היה הורג אותי בהכרח בהפתעתי. אבל הוא חלף וחס עליי, והשאיר את הלילה סביבי פתאום חשוך ולא מוכר.
שטח המרעה הגלי נראה עכשיו חשוך כמעט עד שחור, מלבד במקום שבו דרכיו שכבו אפורות וחיוורות תחת השמים הכחולים העמוקים של תחילת הלילה. היה חשוך, ופתאום ריק מבני אדם. מעל התקבצו הכוכבים, ובמערב השמים עדיין היו כחול חיוור, בהיר, כמעט ירקרק. צמרות עצי האורן וגגות הורסל בלטו חדים ושחורים מול זוהר המערב שאחרי השקיעה. המאדימים ומכשיריהם היו בלתי נראים לגמרי, מלבד התורן הדק ההוא שעליו התנדנדה המראה חסרת המנוחה שלהם. כתמי שיחים ועצים בודדים פה ושם עדיין עישנו ולהטו, והבתים לעבר תחנת ווקינג שלחו צריחי להבה אל דממת אוויר הערב.
שום דבר לא השתנה מלבד זה ותדהמה נוראה. הקבוצה הקטנה של נקודות שחורות עם הדגל הלבן נמחקה מן הקיום, ודממת הערב, כך נראה לי, בקושי הופרה.
עלה בדעתי שאני על שטח המרעה החשוך הזה, חסר אונים, לא מוגן, ולבד. פתאום, כמו דבר שנופל עליי מבחוץ, בא: פחד.
במאמץ הסתובבתי והתחלתי לרוץ מועד דרך האברש.
הפחד שהרגשתי לא היה פחד רציונלי, אלא אימת בהלה לא רק מן המאדימים, אלא מן הדמדומים ומן הדממה סביבי. השפעה יוצאת דופן כזאת הייתה לו בשבירת רוחי שרצתי בוכה בשקט כמו שילד היה עושה. ברגע שהסתובבתי, לא העזתי להביט לאחור.
אני זוכר שהרגשתי שכנוע יוצא דופן שמשחקים בי, שעוד מעט, כשאהיה ממש על סף הביטחון, המוות המסתורי הזה: מהיר כמעבר האור: יזנק אחריי מן הבור שסביב הגליל, ויכה אותי.