עדיין פלא איך מסוגלים המאדימים להרוג בני אדם במהירות כזאת ובשקט כזה. רבים חושבים שבדרך כלשהי הם מסוגלים לייצר חום עז בתא בעל אי הולכה כמעט מוחלטת. את החום העז הזה הם מקרינים בקרן מקבילה נגד כל עצם שיבחרו, באמצעות מראה פרבולית מלוטשת שהרכבה לא ידוע, בערך כמו שהמראה הפרבולית של מגדלור מקרינה קרן אור. אבל איש לא הוכיח את הפרטים האלה בוודאות. איך שזה לא נעשה, ודאי שקרן חום היא מהות העניין. חום, ואור בלתי נראה, במקום נראה. כל מה שדליק פורץ בלהבה במגעה, עופרת זורמת כמים, היא מרככת ברזל, סודקת וממיסה זכוכית, וכשהיא נופלת על מים, הם מתפוצצים מיד לאדים.
באותו לילה שכבו כמעט ארבעים איש תחת אור הכוכבים סביב הבור, חרוכים ומעוותים מעבר לכל זיהוי, וכל הלילה היה שטח המרעה מהורסל ועד מייברי נטוש ובוער בבהירות.
חדשות הטבח הגיעו כנראה לצ'ובהאם, לווקינג ולאוטרשו בערך באותו זמן. בווקינג החנויות נסגרו כשהטרגדיה קרתה, וכמה אנשים, אנשי חנויות וכדומה, שנמשכו בסיפורים ששמעו, הלכו על גשר הורסל ולאורך הדרך בין הגדרות החיות שיוצאת לבסוף אל שטח המרעה. אתם יכולים לדמיין את הצעירים מתגנדרים אחרי עמל היום, ועושים מן החידוש הזה, כמו שהיו עושים מכל חידוש, תירוץ ללכת יחד וליהנות מפלירטוט קל. אתם יכולים לדמיין לעצמכם את המיית הקולות לאורך הדרך בדמדומים. . . .
עדיין, כמובן, מעטים בווקינג אפילו ידעו שהגליל נפתח, אף שהנדרסון המסכן שלח שליח על אופניים לדואר עם מברק מיוחד לעיתון ערב.
כשהאנשים האלה יצאו בזוגות ובשלשות אל השטח הפתוח, מצאו קבוצות קטנות של אנשים מדברים בהתרגשות ומציצים במראה המסתובבת מעל בורות החול, והבאים החדשים, אין ספק, נדבקו עד מהרה בהתרגשות המאורע.
בשמונה וחצי, כשהמשלחת הושמדה, היה אולי המון של שלוש מאות איש או יותר במקום הזה, מלבד אלה שעזבו את הדרך כדי להתקרב למאדימים יותר. היו גם שלושה שוטרים, אחד מהם רכוב, עושים כמיטב יכולתם, לפי הוראות סטנט, להרחיק את האנשים ולהניא אותם מלהתקרב לגליל. היו כמה שריקות בוז מאותן נפשות פזיזות ונלהבות יותר שבשבילן המון הוא תמיד הזדמנות לרעש ולשובבות.
סטנט ואוגילבי, שצפו אפשרות של התנגשות, שלחו מברק מהורסל לקסרקטין ברגע שהמאדימים הגיחו, לבקש עזרה של פלוגת חיילים להגן על היצורים המוזרים האלה מפני אלימות. אחרי זה חזרו להוביל את ההתקדמות מרת הגורל ההיא. תיאור מותם, כפי שראה אותו ההמון, תואם מקרוב מאוד את רשמיי שלי: שלוש נשיפות העשן הירוק, צליל הזמזום העמוק, והבזקי הלהבה.
אבל ההמון ההוא נמלט בעור שיניו הרבה יותר ממני. רק העובדה שגבעונת של חול מכוסה אברש חסמה את החלק התחתון של קרן החום הצילה אותם. אילו הייתה המראה הפרבולית גבוהה בכמה מטרים, איש לא היה נשאר בחיים לספר את הסיפור. הם ראו את ההבזקים ואת האנשים הנופלים ויד בלתי נראה, כביכול, הציתה את השיחים כשמיהרה לעברם בדמדומים. אז, בצליל שורק שעלה מעל זמזום הבור, נסחפה הקרן קרוב מעל ראשיהם, מציתה את צמרות עצי האשור שלאורך הדרך, ומבקעת את הלבנים, מנפצת את החלונות, מציתה את מסגרות החלונות, ומפילה בהריסה מתפוררת חלק מגמלון הבית הקרוב ביותר לפינה.
בחבטה, בשריקה ובבוהק הפתאומיים של העצים הנדלקים, נראה שההמון מוכה הבהלה התנודד בהיסוס כמה רגעים. ניצוצות וזרדים בוערים התחילו ליפול על הדרך, ועלים בודדים כמו נשיפות להבה. כובעים ושמלות עלו באש. אז באה בכייה משטח המרעה. היו צרחות וצעקות, ופתאום בא שוטר רכוב דוהר דרך המהומה וידיו שלובות מעל ראשו, צורח.
"הם באים!" צרחה אישה, ומיד כולם הסתובבו ודחפו את אלה שמאחוריהם, כדי לפנות את דרכם חזרה לווקינג. הם ודאי נמלטו בעיוורון כמו עדר כבשים. במקום שבו הדרך נעשית צרה ושחורה בין הגדות הגבוהות נדחס ההמון, והתרחש מאבק נואש. לא כל ההמון ההוא נמלט; שלושה אנשים לפחות, שתי נשים וילד קטן, נמעכו ונרמסו שם, והושארו למות באימה ובחושך.