ובאשר לי, אינני זוכר דבר ממנוסתי מלבד מאמץ ההיתקלות בעצים והמעידה דרך האברש. סביבי התקבצו האימות הבלתי נראות של המאדימים; חרב החום חסרת הרחמים ההיא נראתה מסתחררת הלוך ושוב, מתנופפת מעל ראשי לפני שתרד ותכה אותי עד שיצאו חיי. הגעתי לדרך שבין הצומת להורסל, ורצתי לאורכה עד הצומת.
לבסוף לא יכולתי להמשיך; הייתי מותש מעוצמת רגשותיי וממנוסתי, והתנודדתי ונפלתי לצד הדרך. זה היה ליד הגשר החוצה את התעלה ליד מפעל הגז. נפלתי ושכבתי דומם.
ודאי נשארתי שם זמן מה.
הזדקפתי, נבוך באופן מוזר. רגע, אולי, לא יכולתי להבין בבירור איך הגעתי לשם. האימה שלי נשרה ממני כמו בגד. כובעי נעלם, וצווארוני נקרע מן הרכיסה שלו. כמה דקות לפני כן, היו לפניי רק שלושה דברים ממשיים: עוצמת הלילה והחלל והטבע, חולשתי וייסוריי שלי, והתקרבות המוות. עכשיו היה כאילו משהו התהפך, ונקודת המבט השתנתה בפתאומיות. לא היה מעבר מורגש ממצב רוח אחד לשני. מיד הייתי שוב עצמי של כל יום: אזרח הגון ורגיל. שטח המרעה הדומם, דחף המנוסה, הלהבות המזנקות, היו כאילו היו בחלום. שאלתי את עצמי האם הדברים האחרונים האלה קרו באמת? לא יכולתי להאמין.
קמתי והלכתי בחוסר יציבות במעלה השיפוע התלול של הגשר. דעתי הייתה תדהמה ריקה. שריריי ועצביי נראו מרוקנים מכוחם. אני מעז לומר שהתנודדתי כמו שיכור. ראש עלה מעל הקשת, ודמות של פועל נושא סל הופיעה. לצידו רץ ילד קטן. הוא חלף על פניי, מאחל לי לילה טוב. היה בדעתי לדבר אליו, אבל לא דיברתי. עניתי לברכתו במלמול חסר משמעות והמשכתי על הגשר.
מעל קשת מייברי טסה רכבת דרומה, מהומה גלית של עשן לבן מואר באש, וזחל ארוך של חלונות מוארים: קרקוש, קרקוש, נקישה, דפיקה, והיא חלפה. קבוצה עמומה של אנשים דיברה בשער של אחד הבתים בשורה הקטנה והיפה של גמלונים שנקראה טרסת המזרח. הכול היה כה ממשי וכה מוכר. ומה שמאחוריי! זה היה מטורף, דמיוני! דברים כאלה, אמרתי לעצמי, לא יכולים להיות.
אולי אני אדם של מצבי רוח יוצאי דופן. אינני יודע עד כמה החוויה שלי נפוצה. לפעמים אני סובל מתחושה מוזרה ביותר של ניתוק מעצמי ומן העולם סביבי; נראה שאני מתבונן בכול מבחוץ, ממקום רחוק לאין שיעור, מחוץ לזמן, מחוץ לחלל, מחוץ ללחץ ולטרגדיה של הכול. התחושה הזאת הייתה חזקה מאוד עליי באותו לילה. הנה צד נוסף לחלומי.
אבל הצרה הייתה חוסר ההתאמה הגמור בין השלווה הזאת לבין המוות המהיר העף שם, לא שלושה קילומטרים משם. היה רעש של עבודה ממפעל הגז, ומנורות החשמל דלקו כולן. עצרתי ליד קבוצת האנשים.
"מה החדשות משטח המרעה?" אמרתי.
היו שני גברים ואישה בשער.
"אה?" אמר אחד הגברים, מסתובב.
"מה החדשות משטח המרעה?" אמרתי.
"לא היית שם זה עתה?" שאלו הגברים.
"אנשים נראים ממש טיפשים בעניין שטח המרעה," אמרה האישה מעבר לשער. "על מה כל זה?"
"לא שמעתם על האנשים ממאדים?" אמרתי; "על היצורים ממאדים?"
"די והותר," אמרה האישה מעבר לשער. "תודה;" ושלושתם צחקו.
הרגשתי טיפש וכועס. ניסיתי ומצאתי שאינני יכול לספר להם מה ראיתי. הם צחקו שוב על משפטיי השבורים.
"עוד תשמעו," אמרתי, והמשכתי לביתי.
הבהלתי את אשתי בפתח, כה מותש הייתי. נכנסתי לחדר האוכל, התיישבתי, שתיתי מעט יין, וברגע שיכולתי לאסוף את עצמי מספיק סיפרתי לה את הדברים שראיתי. ארוחת הערב, שהייתה קרה, כבר הוגשה, ונשארה מוזנחת על השולחן בזמן שסיפרתי את סיפורי.
"יש דבר אחד," אמרתי, כדי להפיג את הפחדים שעוררתי; "הם הדברים האיטיים ביותר שראיתי אי פעם זוחלים. אולי ישמרו על הבור ויהרגו אנשים שמתקרבים אליהם, אבל הם לא יכולים לצאת ממנו. . . . אבל האימה שבהם!"
"אל, יקירי!" אמרה אשתי, מכווצת את גבותיה ומניחה את ידה על ידי.
"אוגילבי המסכן!" אמרתי. "לחשוב שאולי הוא שוכב שם מת!"
אשתי לפחות לא מצאה את חוויתי בלתי אמינה. כשראיתי כמה לבנות כמוות היו פניה, הפסקתי בפתאומיות.
"אולי יבואו לכאן," אמרה שוב ושוב.
לחצתי עליה לשתות יין, וניסיתי להרגיע אותה.
"הם בקושי יכולים לזוז," אמרתי.
התחלתי לנחם אותה ואת עצמי בחזרה על כל מה שאוגילבי אמר לי על חוסר האפשרות שהמאדימים יתבססו על הארץ. במיוחד הדגשתי את קושי הכבידה. על פני הארץ כוח הכבידה פי שלושה ממה שהוא על פני מאדים. מאדימי, לכן, ישקול פי שלושה יותר מאשר על מאדים, אף שכוח שריריו יהיה אותו דבר. גופו שלו יהיה לו שריון של עופרת, לכן. זו, אכן, הייתה הדעה הכללית. גם ה"טיימס" וגם ה"דיילי טלגרף", למשל, עמדו על כך למחרת בבוקר, ושניהם התעלמו, בדיוק כמוני, משתי השפעות מתקנות ברורות.
האטמוספרה של הארץ, אנחנו יודעים עכשיו, מכילה הרבה יותר חמצן או הרבה פחות ארגון (איך שתרצו לנסח זאת) מזו של מאדים. ההשפעות המחזקות של עודף החמצן הזה על המאדימים עשו ללא ספק הרבה כדי לאזן את המשקל המוגבר של גופם. ושנית, כולנו התעלמנו מן העובדה שתבונה מכנית כמו זו שהייתה למאדימים מסוגלת לגמרי לוותר על מאמץ שרירים בשעת הצורך.
אבל לא שקלתי את הנקודות האלה באותו זמן, וכך ההיגיון שלי היה לגמרי נגד סיכויי הפולשים. עם יין ואוכל, הביטחון של שולחני שלי, וההכרח להרגיע את אשתי, נעשיתי בהדרגה בלתי מורגשת אמיץ ובטוח.
"הם עשו דבר טיפשי," אמרתי, ממשש את כוס היין שלי. "הם מסוכנים כי, אין ספק, הם מטורפים מאימה. אולי ציפו לא למצוא שום יצורים חיים: בוודאי לא יצורים חיים תבוניים."
"פגז בבור," אמרתי, "אם הגרוע מכול יקרה, יהרוג את כולם."
ההתרגשות העזה של האירועים ודאי השאירה את כוחות התפיסה שלי במצב של גירוי יתר. אני זוכר את שולחן ארוחת הערב ההוא בחיות יוצאת דופן אפילו עכשיו. פניה המתוקים והמודאגים של אשתי היקרה מציצים בי מתחת לאהיל המנורה הוורוד, המפה הלבנה עם כלי הכסף והזכוכית שלה: כי באותם ימים אפילו לסופרים פילוסופיים היו מותרות קטנות רבות: היין הארגמני-סגול בכוסי, ברורים כמו בתצלום. בסופה ישבתי, ממתיק אגוזים בסיגריה, מצטער על פזיזותו של אוגילבי, ומגנה את הפחדנות קצרת הראייה של המאדימים.
כך אולי איזה דודו מכובד במאוריציוס שלט כאדון בקינו, ודן בהגעתה של ספינה מלאה מלחים חסרי רחמים הזקוקים לבשר. "ננקר אותם למוות מחר, יקירתי."
לא ידעתי זאת, אבל זו הייתה ארוחת הערב המתורבתת האחרונה שאוכל לימים מוזרים ונוראים רבים מאוד.